פרשת בא | פרשת יהדות

פרשת בא

פרשת בא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. ד כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. ה וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה. ו וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה. ז וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם. ח וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְהוָה לָנוּ. י וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְהוָה עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. יא לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְהוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה. שני יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד. יג וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיהוָה נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה. יד וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן. טו וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. טז וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם. יז וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה. יח וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָה. יט וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם. כ וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ. כב וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. כג לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם. שלישי כד וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ. כו וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה. כז וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם. כח וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ.

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. ב דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. ג וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם. רביעי ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. ה וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל. ח וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. י וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. ג דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. ד וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. ז וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. ח וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. ט אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. י וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. יא וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה. יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה. יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כ כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת. חמישי כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. כג וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. כד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. כה וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. כו וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ. שישי כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם. לב גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. לו וַיהוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. לז וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. לח וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. לט וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. מ וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. מא וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. מב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. מג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. מד וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. מה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. מז כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. מח וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. מט תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. נ וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ. נא וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.

שביעי א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. ד הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. ה וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. ו שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה. ז מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. ט וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. י וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. יא וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְהוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. יב וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהוָה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהוָה. יג וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. מפטיר יד וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. טו וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. טז וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.

הפטרת פרשת בא בספר ירמיהו פרק מו’:

יג הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, לְהַכּוֹת, אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. יד הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל, וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס; אִמְרוּ, הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי אָכְלָה חֶרֶב, סְבִיבֶיךָ. טו מַדּוּעַ, נִסְחַף אַבִּירֶיךָ: לֹא עָמַד, כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ. טז הִרְבָּה, כּוֹשֵׁל; גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ, מִפְּנֵי, חֶרֶב הַיּוֹנָה. יז קָרְאוּ, שָׁם, פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן, הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד. יח חַי אָנִי, נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, שְׁמוֹ: כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים, וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא. יט כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ, יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם: כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה, וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. כ עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה, מִצְרָיִם; קֶרֶץ מִצָּפוֹן, בָּא בָא. כא גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק, כִּי גַם הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ: כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם, עֵת פְּקֻדָּתָם. כב קוֹלָהּ, כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ: כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ, כְּחֹטְבֵי עֵצִים. כג כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם יְהוָה, כִּי לֹא יֵחָקֵר: כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה, וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר. כד הֹבִישָׁה, בַּת מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם צָפוֹן. כה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ; וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים, בּוֹ. כו וּנְתַתִּים, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וּבְיַד עֲבָדָיו; וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם, נְאֻם יְהוָה. כז וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם; וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד. כח אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ, אָנִי: כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה, וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ.

{א} ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה.  (א ) והתרה בו: שתי. שימי, שאשית  (ב) אני: {ב} התעללתי. שחקתי, כמו כי התעללת בי (במדבר כב, כט.), הלא כאשר התעולל בהם (שמואל-א ו, י.) האמור במצרים, ואינו לשון פועל ומעללים, שא”כ היה לו לכתוב עוללתי, כמו ועולל למו, כאשר עוללת לי (איכה א, כב.), אשר עולל לי (שם יב.){ג} לענות. כתרגומו לאתכנעא, והוא מגזרת עני  (ג) , מאנת להיות עני ושפל מפני: {ה} את עין הארץ. את מראה  (ד) הארץ: ולא יוכל וגו’. הרואה, לראות את הארץ, ולשון קצרה דבר: {ז} הטרם תדע. העוד לא ידעת  (ה) כי אבדה מצרים: {ח} ויושב. הושבו ע”י שליח  (ו) ששלחו אחריהם, והושיבום אל פרעה: {י} כאשר אשלח אתכם וגו’. אף כי  (ז) אשלח גם את הצאן ואת הבקר כאשר אמרתם: ראו כי רעה נגד פניכם. כתרגומו. ומדרש אגדה שמעתי, כוכב אחד יש ששמו רעה, אמר להם פרעה, רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר, והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב”ה להרגם, אמר משה בתפלתו, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם (שמות לב, יב.), זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם, מיד וינחם ה’ על הרעה, והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם, וזהו שנאמר היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה, ט.), שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר: {יא} לא כן. כאשר אמרתם להוליך הטף עמכם, אלא לכו הגברים ועבדו את ה’: כי אותה אתם מבקשים. (אותה  (ח) עבודה) בקשתם עד הנה,  (ט) נזבחה לאלהינו, ואין דרך הטף לזבוח: ויגרש אותם. הרי זה לשון קצר,  (י) ולא פירש מי המגרש: {יב} בארבה. בשביל מכת הארבה: {יג} ורוח הקדים. רוח מזרחית נשא את הארבה, לפי שבא כנגדו, שמצרים בדרומית מערבית היתה, כמו שמפורש במקום אחר: {יד} ואחריו לא יהיה כן. ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר כמוהו לא נהיה מן העולם (יואל ב, ב.), למדנו שהיה כבד משל משה, (כי של יואל היה) ע”י מינין הרבה, שהיו יחד ארבה, ילק, חסיל, גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד,  (כ) (כ”ג רא”ם יע”ש) וכמוהו לא היה ולא יהיה: {טו} כל ירק. עלה ירוק,  (ל) וירדור”א בלע”ז: {יט} רוח ים. רוח מערבי: ימה סוף. אומר אני, שים סוף היה מקצתו במערב כנגד כל רוח דרומית, וגם במזרח של ארץ ישראל, לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו, וכן מצינו לענין תחומין שהוא פונה לצד מזרח, שנאמר מים סוף ועד ים פלשתים (שמות כג, לא.), ממזרח למערב, שים פלשתים במערב היה, שנאמר בפלשתים יושבי חבל הים גוי כרתים (צפניה ב, ה.)לא נשאר ארבה אחד. אף המלוחים  (מ) שמלחו מהם (שמו”ר יג, ו.){כא} וימש חשך. ויחשיך עליהם חשך יותר  (נ) מחשכו של לילה, וחשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד: וימש. כמו ויאמש.  (ס) יש לנו תיבות הרבה חסרות אל”ף, לפי שאין הברת האלף נכרת כל כך אין הכתוב מקפיד על חסרונה, כגון ולא יהל שם ערבי (ישעי’ יג, כ.), כמו לא יאהל לא יטה אהלו. וכן ותזרני חיל (שמואל-ב כב, מ.), כמו ותאזרני. ואונקלוס תרגם לשון הסרה, כמו לא ימיש בתר דיעדי קבל ליליא,  (ע) כשיגיע סמוך לאור היום. אבל אין הדבור מיושב על הוי”ו של וימש, לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך. ומדרש אגדה פותרו, לשון ממשש בצהרים (דברים כח, כט.), שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש: {כב} ויהי חשך אפלה שלשת ימים וגו’. חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו ג’ ימים, ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב (שמו”ר יד, ג.). ולמה הביא עליהם חשך,  (פ) שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם,  (צ) וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (שם)שלשת ימים. שלוש של ימים,  (ק) טרציי”נא בלע”ז, וכן ז’ ימים בכל מקום, שטיי”נא של ימים: {כד} יצג. יהא  (ר) מוצג במקומו: {כה} גם אתה תתן. לא דייך שמקננו ילך עמנו, אלא גם אתה תתן: {כו} פרסה. פרסת  (ש) רגל פלנט”א בלע”ז: לא נדע מה נעבד. כמה תכבד העבודה, שמא ישאל יותר  (ת) ממה שיש בידינו: {כט} כן דברת. יפה דברת ובזמנו, דברת אמת  (א) שלא אוסיף עוד ראות פניך (שמו”ר יד, ד.):

בא פרק-יא

{א} כלה. גמירא, כלה כליל,  (ב) כולכם ישלח: {ב} דבר נא. אין נא אלא לשון בקשה,  (ג) בבקשה ממך הזהירם על כך,  (ד) שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם (ברכות ט.){ד} ויאמר משה כה אמר ה’. בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו,  (ה) שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו: כחצות הלילה. כהחלק הלילה, כחצות כמו כעלות (שופטים יג, כ.), בחרות אפם בנו (תהלים קכד, ג.), זהו פשוטו לישבו על אופניו, שאין חצות שם דבר  (ו) של חצי. ורבותינו דרשו, כמו כבחצות הלילה, ואמרו שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו  (ז) או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו, משה  (ח) בדאי הוא (ברכות ד.), אבל הקב”ה יודע עתיו ורגעיו, אמר בחצות: {ה} עד בכור השבי. למה לקו השבויים,  (ט) כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם, והביאה פורענות על מצרים: מבכור פרעה עד בכור השפחה. כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם  (י) ושמחים בצרתם: וכל בכור בהמה. לפי שהיו עובדין לה, וכשהקב”ה נפרע מן האומה עובדי כוכבים, נפרע מאלהיה (מכילתא פי”ג){ז} לא יחרץ כלב לשונו. אומר אני שהוא לשון שנון, לא ישנן. וכן לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י, כא.), לא שנן. אז תחרץ (שמואל-ב ה, כד.), תשתנן. למורג חרוץ (ישעי’ מא, טו.), שנון. מחשבות חרוץ (משלי כא, ה.), אדם חריף ושנון. ויד חרוצים תעשיר (שם י, ד.), חריפים, סוחרים שנונים: אשר יפלה. יבדיל: {ח} וירדו כל עבדיך. חלק כבוד למלכות (זבחים קב.), שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה ואמר קומו צאו מתוך עמי, ולא אמר לו משה מתחלה וירדת אלי והשתחוית לי: אשר ברגליך. ההולכים אחר עצתך והלוכך: ואחרי כן אצא. עם כל העם  (כ) מארצך: ויצא מעם פרעה. כשגמר דבריו  (ל) יצא מלפניו: בחרי אף. על שאמר לו אל תוסף  (מ) ראות פני: {ט} למען רבות מופתי. מופתי שנים, רבות שלשה, מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער  (נ) את מצרים: {י} ומשה ואהרן עשו וגו’. כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה של אחריה:

בא פרק-יב

{א} ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן. בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור: בארץ מצרים. חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך, תלמוד לומר כצאתי את העיר וגו’, ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים, דבר חמור כזה לא כל שכן (מכילתא פסחא פ”א){ב} החדש הזה. הראהו לבנה בחדושה (שמו”ר טו, כח.), ואמר לו, כשהירח מתחדש יהיה לך ר”ח. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי (מכילתא שם)הזה. נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש,  (ס) והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר ויהי ביום דבר ה’ (לעיל ז, כח.), ביום צוותו (ויקרא ז, לח.), מן היום אשר צוה ה’ והלאה (במדבר טו, כג.), אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה: {ג} דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר, והלא כבר נאמר אתה תדבר,  (ע) אלא חולקין כבוד זה לזה, ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם כאלו שניהם מדברים (מכילתא פסחא פ”ג)אל כל עדת ישראל וגו’ בעשור לחדש. דברו היום בראש חודש,  (פ) שיקחוהו בעשור לחודש (שם)הזה.  (צ ) פסח מצרים מקחו מבעשור, ולא פסח דורות (פסחים צו.)שה לבית אבות. למשפחה אחת,  (ק) הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן, תלמוד לומר שה לבית (מכילתא פ”ג){ד} ואם ימעט הבית מהיות משה. ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד, שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו’, זהו משמעו לפי פשוטו. ועוד יש בו מדרש, ללמד שאחר שנמנו עליו, יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם הימנו, ולהמנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט, מהיות משה, יתמעטו בעוד השה קיים, בהיותו בחיים  (ר) ולא משנשחט (פסחים פט.)במכסת. חשבון, וכן מכסת הערכך (ויקרא כז, כג.)לפי אכלו. הראוי לאכילה, פרט לחולה וזקן  (ש) שאינו יכול לאכול כזית (מכילתא פ”ג)תכסו.  (ת ) תתמנון: {ה} תמים. בלא מום: בן שנה. כל שנתו קרוי בן שנה,  (א) כלומר שנולד בשנה זו: מן הכבשים ומן העזים. או מזה או מזה,  (ב) שאף עז קרויה שה, שנאמר ושה עזים (דברים יד, ד.){ו} והיה לכם למשמרת. זה לשון בקור, שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים  (ג) מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר’ מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז, ח.), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה (שם ז.), ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר מתבוססת בדמיך (שם ו.), בשני דמים, ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט, יא.), ושהיו שטופים באלילים,  (ד) אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה: ושחטו אתו וגו’. וכי כולן שוחטין, אלא מכאן ששלוחו  (ה) של אדם כמותו (מכילתא פ”ה קידושין מא:)קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל, מכאן אמרו פסחי צבור נשחטין בשלשה כתות זו אחר זו, נכנסת כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו’, כדאיתא בפסחים (סד.)בין הערבים. משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב, ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחלת הלילה. ערב לשון נשף וחשך, כמו ערבה כל שמחה (ישעי’ כד, יא.){ז} ולקחו מן הדם. זו קבלת  (ו) הדם, יכול ביד,  (ז) תלמוד לומר אשר בסף: המזוזות. הם הזקופות, אחת מכאן לפתח ואחת מכאן: המשקוף. הוא העליון, שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו, לינט”ל בלע”ז. ולשון שקיפה, חבטה, כמו קול עלה נדף (ויקרא כו, לו.), טרפא דשקיף. חבורה, משקופי: על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובבית הבקר,  (ח) שאין דרין בתוכו: {ח} את הבשר. ולא גידים  (ט) ועצמות (מכילתא פ”ו)על מררים. כל עשב מר נקרא מרור,  (י) וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם: {ט} אל תאכלו ממנו נא. שאינו צלוי כל צרכו קוראו נא בלשון ערבי: ובשל מבושל.  (כ ) כל זה באזהרת לא תאכלו (פסחים מא:)במים. מנין לשאר משקין, תלמוד לומר ובשל מבושל מכל מקום (פסחים מא.)כי אם צלי אש. למעלה גזר עליו במצות עשה, וכאן הוסיף עליו לא תעשה, אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש: ראשו על כרעיו. צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו,  (ל) ובני מעיו נותן לתוכו  (מ) אחר הדחתן (שם עד.). ולשון על כרעיו ועל קרבו, כלשון על צבאותם (שמות ו, כו.), כמו בצבאותם כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו משלם: {י} והנותר ממנו עד בקר. מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה, ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה,  (נ) ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר, למד שאינו נשרף ביו”ט אלא ממחרת, וכך תדרשנו, והנותר ממנו בבקר ראשון, עד בקר שני  (ס) תעמוד ותשרפנו: {יא} מתניכם חגורים. מזומנים  (ע) לדרך: בחפזון. לשון בהלה ומהירות, כמו ויהי דוד נחפז ללכת (שמואל-א כג, כו.), אשר השליכו ארם בחפזם (מלכים-ב ז, טו.)פסח הוא לה’. הקרבן הוא קרוי פסח, על שם הדלוג  (פ) והפסיחה שהקב”ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט,  (צ) ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים (דבר אחר) דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח, וגם פסק”א לשון פסיעה: {יב} ועברתי. כמלך העובר ממקום למקום (מכילתא פ”ז) (ק) ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין: כל בכור בארץ מצרים. אף בכורות אחרים  (ר) והם במצרים, ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים, תלמוד לומר למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו, י.)מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו מתחלת הפורענות: ובכל אלהי מצרים. של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ: אעשה שפטים אני ה’. אני בעצמי, ולא על ידי  (ש) שליח: {יג} והיה הדם לכם לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים: וראיתי את הדם. הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב”ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי, ופוסח אני עליכם: ופסחתי. וחמלתי, ודומה לו פסוח והמליט (ישעיה לא, ה.). ואני אומר, כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה, ופסחתי, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן פוסחים על שתי הסעיפים (מלכים-א יח, כא.), וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן פסוח והמליט, מדלגו וממלטו מבין המומתים: ולא יהיה בכם נגף. אבל הווה הוא במצרים. הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל יכול ימלט, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, אבל הווה במצרי שבבתיכם. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף (מכילתא פ”ז){יד} לזכרון.  (ת ) לדורות: וחגתם אותו. יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו (שם), ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון,  (א) תלמוד לומר זכור את היום הזה אשר יצאתם, למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון, ואיזה יום יצאו, תלמוד לומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג, ג.), הוי אומר יום ט”ו בניסן הוא של יו”ט, שהרי ליל ט”ו אכלו את הפסח ולבקר יצאו (מכילתא שם)לדרתיכם וגו’. שומע אני מעוט דורות שנים, תלמוד לומר חקת עולם  (ב) תחגהו (מכילתא פ”ז){טו} שבעת ימים. שטיי”נא של ימים: שבעת ימים מצות תאכלו. ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות (דברים ט”ז, ח.), למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה,  (ג) ובלבד שלא יאכל חמץ, מנין אף ששה רשות, תלמוד לומר ששת ימים. זו מדה בתורה, דבר שהיה בכלל  (ד) ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף ששה רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות,  (ה) הכתוב קבעו חובה (פסחים קכ.)אך ביום הראשון תשביתו שאור. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו, ז.), הלפני אדם נולדת, או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים: הנפש ההוא. כשהיא בנפשה ובדעתה,  (ו) פרט לאנוס (מכילתא פ”ח)מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, תלמוד לומר במקום אחר, מלפני, בכל מקום שהוא רשותי: {טז} מקרא קדש. מקרא שם דבר, קרא  (ז) אותו קדש, לאכילה, ושתייה, וכסות (מכילתא פ”ט)לא יעשה בהם. אפי’ על ידי אחרים: הוא לבדו. (יכול אף לגויים, תלמוד לומר הוא לבדו יעשה לכם, לכם ולא לגויים) הוא ולא מכשיריו שאפשר  (ח) לעשותן מערב יום טוב: לכל נפש. אפילו לבהמה, יכול אף לנכרים,  (ט) תלמוד לומר לכם (נ”א אך) (ביצה כח:){יז} ושמרתם את המצות. שלא יבאו לידי חמוץ, מכאן אמרו, תפח,  (י) תלטוש בצונן. רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את המצות, אלא את המצוות,  (כ) כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד: ושמרתם את היום הזה. ממלאכה: לדרתיכם חקת עולם. לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר, אזהרת כל מלאכה לא יעשה, לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור: {יח} עד יום האחד ועשרים. למה נאמר, והלא כבר נאמר שבעת ימים,  (ל) לפי שנאמר ימים, לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד וגו’: {יט} לא ימצא בבתיכם. מנין לגבולין,  (מ) תלמוד לומר בכל גבולך. מה תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל  (נ) ישראל ולא קבל עליו אחריות: כי כל אוכל מחמצת. לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש על החמץ,  (ס) אלא שלא תאמר, חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו, ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר, שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם (מכילתא פ”י)בגר ובאזרח הארץ. לפי שהנס נעשה לישראל, הוצרך לרבות את הגרים: {כ} מחמצת לא תאכלו. אזהרה  (ע) על אכילת שאור: כל מחמצת. להביא את  (פ) תערובתו: בכל מושבתיכם תאכלו מצות.  (צ ) זה בא ללמד שתהא ראויה ליאכל בכל מושבתיכם, פרט למעשר שני  (ק) וחלות תודה (מכילתא פ”י ע”ש) (שאינה ראויה להאכל בכל מושבות אלא בירושלים){כא} משכו. מי שיש לו צאן ימשוך  (ר) משלו: וקחו. מי שאין לו יקח מן השוק: למשפחותיכם. שה לבית אבות: {כב} אזוב. מין ירק שיש לו גבעולין: אגדת אזוב. ג’ קלחין קרויין  (ש) אגודה: אשר בסף. בכלי, כמו ספות כסף: מן הדם אשר בסף. למה חזר ושנאו, שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, שתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה: ואתם לא תצאו וגו’. מגיד, שמאחר שנתנה רשות למשחית  (ת) לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים היא, שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער (תהלים קד, כ.){כג} ופסח. וחמל וי”ל ודלג: ולא יתן המשחית. ולא יתן לו יכולת לבא, כמו ולא נתנו אלהים להרע עמדי (בראשית לא, ז.){כה} והיה כי תבאו. תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור: כאשר דבר. והיכן דבר, והבאתי אתכם אל הארץ וגו’ (שמות ו, ח.){כז} ויקד העם. על בשורת הגאולה, וביאת הארץ, ובשורת  (א) הבנים שיהיו להם: {כח} וילכו ויעשו בני ישראל. וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו (מכילתא פי”ב)וילכו ויעשו. אף ההליכה מנה הכתוב, ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה: כאשר צוה ה’ את משה ואהרן. להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו  (ב) דבר מכל מצות משה ואהרן, ומהו כן עשו, אף משה  (ג) ואהרן כן עשו: {כט} וה’. כל מקום שנאמר וה’, הוא ובית דינו,  (ד) שהוי”ו לשון תוספת הוא, כמו פלוני ופלוני: הכה כל בכור. אף של אומה אחרת והוא במצרים: מבכור פרעה. אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורים, ועליו הוא אומר בעבור זאת העמדתיך (שמות ט, טז.)עד בכור השבי. שהיו שמחין לאידם  (ה) של ישראל, ועוד שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענות זו. ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכלן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי: {ל} ויקם פרעה. ממטתו: לילה. ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום: הוא. תחלה, ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר  (ו) על בתי עבדיו ומעמידן: כי אין בית אשר אין שם מת. יש שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר אף אני בכור אתנהו (תהלים פט, כח.). דבר אחר, מצריות מזנות תחת בעליהן  (ז) ויולדות מרווקים  (ח) פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו: {לא} ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר  (ט) על פתחי העיר וצועק, היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי: גם אתם. הגברים: גם בני ישראל. הטף: ולכו עבדו וגו’ כדברכם. הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל לא אשלח, בטל מי ומי ההולכים, בטל רק צאנכם ובקרכם יצג: {לב} גם צאנכם גם בקרכם קחו. מהו כאשר דברתם, גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שמות י, כה.)וברכתם גם אותי. התפללו עלי שלא אמות,  (י) שאני בכור (מכילתא פי”ג){לג} כלנו מתים. אמרו, לא כגזרת משה הוא, שהרי אמר ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים, ה’ או י’ בבית אחד (שם){לד} טרם יחמץ. המצריים לא הניחום  (כ) לשהות כדי חימוץ: משארתם. שירי מצה  (ל) ומרור (שם)על שכמם. אע”פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצות (שם){לה} כדבר משה. שאמר להם במצרים, וישאלו איש מאת רעהו (שמות יא, ב.)ושמלת. אף הן היו  (מ) חשובות להם מן הכסף ומן הזהב,  (נ) והמאוחר בפסוק חשוב (מכילתא שם){לו} וישאלום.  (ס ) אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שנים ולך: וינצלו. ורוקינו: {לז} מרעמסס סכתה.  (ע ) ק”ך מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד.)הגברים.  (פ ) מבן עשרים שנה ומעלה: {לח} ערב רב. תערובות אומות של גרים: {לט} עגות מצות. חררה של מצה. בצק שלא החמיץ קרוי מצה: וגם צדה לא עשו להם. לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו (מכילתא פי”ד), הוא שמפורש בקבלה  (צ) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב, ב.), ומה שכר מפורש אחריו, קודש ישראל לה’ וגו’: {מ} אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם: שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים  (ק) עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמנים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, כענין שנאמר אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית לה, כז.), ואומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה (שמות ו, ד.), לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך, משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר”י שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך: {מא} ויהי מקץ שלשים שנה וגו’ ויהי בעצם היום הזה. מגיד, שכיון שהגיע הקץ, לא עכבן המקום כהרף עין, בט”ו בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בט”ו בניסן נולד יצחק, ובט”ו בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים (מכילתא פי”ד){מב} ליל שמרים. שהיה הקב”ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים: הוא הלילה הזה לה’. הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך: שמרים לכל בני ישראל לדרתם. משמר ובא  (ר) מן המזיקין, כענין שנאמר ולא יתן המשחית וגו’: {מג} זאת חקת הפסח. בי”ד בניסן נאמרה להם  (ש) פרשה זו: כל בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (פסחים צו.),. ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע (מכילתא פט”ו){מד} ומלתה אותו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח (יבמות ע:), דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר, אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, א”כ מה תלמוד לומר אז יאכל בו, העבד: {מה} תושב. זה גר תושב: ושכיר. זה הנכרי, ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם ונאמר וכל ערל לא יאכל בו, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול  (ת) והוא תושב או שכיר: {מו} בבית אחד יאכל. בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו, אתה אומר בחבורה אחת או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל, אוכל  (א) בשני מקומות (מכילתא פט”ו)לא תוציא מן הבית. מן החבורה: ועצם לא תשברו בו. הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם,  (ב) אין עליו כזית בשר או מוח, אין בו משום שבירת עצם: {מז} כל עדת ישראל יעשו אותו. למה נאמר, לפי שהוא אומר בפסח מצרים שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות, יכול אף פסח דורות כן, תלמוד לומר כל עדת ישראל  (ג) יעשו אותו: {מח} ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר: וכל ערל לא יאכל בו. להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאינו מומר לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו: {מט} תורה אחת וגו’. להשוות גר  (ד) לאזרח אף לשאר מצות שבתורה (מכילתא שם):

בא פרק-יג

{ב} פטר כל רחם. שפתח את הרחם  (ה) תחלה, כמו פוטר מים ראשית מדון (משלי יז, יד.). וכן יפטירו בשפה (תהלים כב, ח.), יפתחו שפתים: לי הוא. לעצמי קניתים,  (ו) ע”י שהכיתי בכורי מצרים: {ג} זכור את היום הזה. למד, שמזכירין יציאת מצרים  (ז) בכל יום: {ד} בחדש האביב. וכי לא היינו יודעין באיזה חדש יצאו, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם, שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה, ולא צנה, ולא גשמים, וכן הוא אומר מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח, ז.), חדש שהוא כשר לצאת: {ה} אל ארץ הכנעני וגו’. אע”פ שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה גוים במשמע (תנחומא בא יב.), שכולן בכלל כנעני הם, ואחת ממשפחת כנען היתה שלא נקרא לה שם,  (ח) אלא כנעני: נשבע לאבתיך וגו’. באברהם הוא אומר, ביום ההוא כרת ה’ את אברם וגו’ (בראשית טו, יח.) (ט) וביצחק הוא אומר גור בארץ הזאת וגו’ (שם כו, ג.), וביעקב הוא אומר הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו’ (שם כח, יג.)זבת חלב ודבש. חלב זב מן העזים, והדבש זב מן התמרים ומן התאנים (רש”י מגילה ו.)את העבודה הזאת. של פסח (פסחים צו.), והלא כבר נאמר למעלה והיה כי תבאו אל הארץ וגו’, ולמה חזר ושנאה, בשביל דבר שנתחדש בה, בפרשה ראשונה נאמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם (שמות יב, כו.), בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל, וכאן והגדת לבנך בבן שאינו יודע לשאול, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב: {ח} בעבור זה. בעבור שאקיים מצותיו, כגון  (י) פסח מצה ומרור הללו: עשה ה’ לי. רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה’ לי ולא לך, שאלו היית שם  (כ) לא היית כדאי ליגאל (מכילתא פי”ז){ט} והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות: על ידך ולזכרון בין עיניך. רוצה לומר, שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע: על ידך. יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שנייה (פסוק טז.), לדרוש בה יד שהיא כהה (מכילתא שם מנחות לז.)  (ל) : {י} מימים ימימה. משנה לשנה (שם לו:){יא} והיה כי יבאך. יש מרבותינו שלמדו מכאן, שלא קדשו בכורות הנולדים במדבר, והאומר קדשו מפרש ביאה זו, אם תקיימוהו במדבר, תזכו ליכנס לארץ ותקיימוהו שם (מכילתא שם)נשבע לך. והיכן נשבע לך, והבאתי אתכם אל הארץ  (מ) אשר נשאתי וגו’ (שמות ו, ח.)ונתנה לך. תהא בעיניך כאילו נתנה לך בו ביום,  (נ) ואל תהי בעיניך כירושת אבות (מכילתא פי”ח){יב} והעברת. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו: שגר בהמה. נפל, ששגרתו אמו ושלחתו בלא עתו, ולמדך הכתוב שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו, ואף שאינו נפל קרוי שגר, כמו שגר אלפיך, אבל זה לא בא אלא ללמד על הנפל, שהרי כבר כתב כל פטר רחם, ואם תאמר אף בכור בהמה טמאה במשמע,  (ס) בא ופירש במקום אחר בבקרך ובצאנך. לשון אחר יש לפרש והעברת כל פטר רחם, בבכור אדם  (ע) הכתוב מדבר: {יג} פטר חמור. ולא פטר שאר בהמה טמאה, גזרת הכתוב היא,  (פ) לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, (שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים) טעונים מכספם ומזהבם של מצרים: תפדה בשה. נותן שה לכהן, ופטר חמור מותר בהנאה והשה חולין  (צ) ביד כהן: וערפתו. עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו, הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו (מכילתא פי”ח)וכל בכור אדם בבניך תפדה. חמש סלעים פדיונו, קצוב במקום אחר: {יד} כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהיא עכשיו ויש מחר שהוא לאחר זמן, כגון זה, וכגון מחר יאמרו בניכם לבנינו (יהושע כב, כז.), דבני גד ובני ראובן: מה זאת. זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו, וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים וגו’ (דברים ו, כ.), הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים, תם, רשע, ושאינו יודע לשאול, והשואל דרך חכמה: {טז} ולטוטפות בין עיניך. תפילין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרוין טטפת, טט בכתפי שתים,  (ק) פת באפריקי שתים (סנהדרין ד:). ומנחם חברו עם והטף אל דרום (יחזקאל כא, ב.), אל תטיפו (מיכה ב, ו.), לשון דבור, כמו ולזכרון בין עיניך האמורה בפרשה ראשונה, שהרואה אותם קשורים בין העינים, יזכור הנס וידבר בו:

חידושי תורה על פרשת בא

קביעת המועדים | פרשת יהדות

קביעת המועדים

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (פרשת בא יב, בׂׂׂׂ). …והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש.

אור מול חושך | פרשת יהדות

אור מול חושך

וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:

שבת היא מלזעֹק | פרשת יהדות

שבת היא מלזעֹק

וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן: (פרשת בא י.

גאולת מצרים רמז לגאולה העתידה | פרשת יהדות

גאולת מצרים רמז לגאולה העתידה

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: (פרשת בא י, א) ה”בן

כה אמר ה' | פרשת יהדות

כה אמר ה’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: (פרשת בא יא. ד)   רבותינו דרשוהו כמו בחצי הלילה (שמות יב כט) ואמרו,

מפרשים על פרשת בא

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – בא

{א} וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּֽי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹֽתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּֽוֹ:  מ  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת בא

{א} ויאמר וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוַת פַּרְעה אֲרוּם אֲנָא יַקִּירִית יִצְרָא דְלִבֵּיהּ וְיִצְרָא דְלִבְּהוֹן דְעַבְדוֹי מִן בִּגְלַל לְשַׁוָואָה אַתְוָותַי אִלֵין בֵּינֵיהוֹן: {ב} וּמִן בִּגְלַל דְתַתְנֵי בְּמִשְׁמְעֵי בְּרָךְ

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת בא

{א}בא אל פרעה. מביא מחר. ומשה היאך ידע והלא לא מצינו שאמר לו הקב”ה מכת הארבה י”ל שהיו חקוקות על המטה דצ”ך עד”ש באח”ב וק”ל א”כ

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת בא

{א}ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה וגו’. רבים תמהו על פרשה זו שלא נזכר בה מה יאמר משה לפרעה בבואו אליו, כי לא נזכר דבר

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת בא

{א}בא אל פרעה. בא אליו זאת הפעם ואל תשתומם בעבור שחזק לבו עד עתה. כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו בעבור שירך לבם

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת בא

{א}בא אל פרעה. כשהיה אומר לו לבא לביתו היה אומר לו בא וכשהיה אומר לו לילך אליו המימה היה אומר לו לך: בא. עולה בגימ’ ג’

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת בא

{א}א מדכתיב כי אני הכבדתי את לבו וגו’ כי כל כי שבמקר’ נתינת טעם הוא אלמעל’ ואי לא פירושו להתרו’ בו מה זה נתינת טעם אלמעלה (נח”י) וה”ק

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת בא

{א}כי אני הכבדתי את לבו. הודיע הקב”ה למשה שהוא הכביד את לבם עתה אחרי שפחדו ממנו בברד והתודו על עונם. ואמר לו הטעם כי עשיתי

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת בא

{א}ויאמר ה’ אל משה. אמר ל’ אמירה רכה גם הזכיר שם הרחמים לא לצד המשתלח אליו אלא לצד השליח שהוזכר בסמוך אל משה כי הם

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
פרשת ראה | פרשת יהדות
פרשת ראה

פרשת ראה פרשת ראה המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ראה פרק יא’ ראשון (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם

פרשת עקב | פרשת יהדות
פרשת עקב

פרשת עקב פרשת עקב המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת עקב פרק ז’ ראשון (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת

פרשת ואתחנן | פרשת יהדות
פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן פרשת ואתחנן המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ואתחנן פרק ג’ ראשון (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת

הלכות תפילין

מצוות תפילין, היא מצווה מהתורה כמו שנאמר “וקשרת לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך”. ולכן מחויב אדם להניח תפילין בכל יום, וחייב שיהיו עליו

הלכות מעלית חשמל בשבת

מעלית חשמל שבת היא פיתוח ישראלי בעקבות בנייה של בניינים רבי קומות, ומהם מתגוררים לא מעט דיירים שומרי שבת ולא מעוניינים לחלל השבת המציאו מנגנון

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות