שפתי חכמים על פרשת בא

{א}א מדכתיב כי אני הכבדתי את לבו וגו' כי כל כי שבמקר' נתינת טעם הוא אלמעל' ואי לא פירושו להתרו' בו מה זה נתינת טעם אלמעלה (נח"י) וה"ק הש"י למשה שאף ע"פ שכבר הודה ואמר חטאתי הפעם ואפ"ה לא שלח את בני ישראל א"כ פשיטא דלא תהני התראה וע"ז נותן טעם כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו דצריך ההתראה משום עבדיו דעד עתה לא הכבידו את לבבם והא דלא הכביד את לבבם קודם לזה היינו משום דעכשיו נאמר הירא דבר ה' הניס וגו' ולולא שהכביד גם לב עבדיו היו מפצירין בו לשלוח את בני ישראל לפיכך הכביד גם לב עבדיו למען שתי אותותי ואע"ג שאמרו שלח את האנשים וגו' הא לא היתה תשובתם שלימה שהרי לא אמרו רק שישלח האנשים וכמו שאמר פרעה לכו נא הגברים וע"ש באריכות: ב ר"ל שלא תפרשו כמו כי השתות יהרסון שפירושו לשון יסוד או ל' מלחמה כמו שות שתו השערה לכ"פ שפירושו ל' שימה ומה שמפרש אח"כ שאשית אני ר"ל אף ע"פ שפי' שימי מ"מ נוכל לטעות ולפרשו כמו מאן ה' לתתי להלוך עמכם שפירושו תת אותי לכך פי' דשתי דהכא פי' שאשית אני כמו טוב תתי אותה לך שפירושו תת אני (רא"ם) א"נ משו' דיכול לפרשו ל' עבר דפי' שימה שלי ומשמע שכבר שם אותם לכ"פ שאשית אני להבא: (ג"א) והא דלא פי' זה גבי וישת לו עדרים וגבי ולא שת לבו משום דודאי לפי הענין א"א לפרשם רק מל' שימה אך כאן שהשי"ן נקודה בחיר"ק ובלא יו"ד ה"א לכך חסרה היו"ד כדי לפרשו מלשון יסוד או מלחמה לכ"פ שאף ע"פ כן אין הוכחתו ממה שחסר היו"ד ופי' לפי הענין גם כן מל' שימה:
{ג}ג פי' אבל לא ענין שעבוד כמו והתעני תחת ידיה. והוסיף הרב מאנת להיות עני ושפל לפי שמלת עני בכל מקום הוא נאמר על הממון וכאן מורה על השפלות:
{ה}ד פי' מתוך זריחת השמש יש מראה על הארץ שיוכל לראות את הארץ ואותה מראה דהיינו השמש נתכסה ואם כן מתוך כך לא יוכל לראות את הארץ וגם אונקלוס תרגם כן עין שמשא דארעא:
{ז}ה דטרם לשון עדיין לא כמ"ש בפרשת בראשית בפסוק וכל שיח השדה טרם יצמח ובפ' וארא בפסוק טרם תיראון ולא תפרשו לשון קודם ויהיה תדע עתיד במקום עבר:
{ח}ו דק"ל דהל"ל וישובו אלא ויושב הוא מבנין הנפעל המקבל הפעולה מאחר:
{י}ז פי' שצאן ובקר היו חשובין בעיני פרעה יותר מטפם דהא בסמוך אחר מכת חושך אמר רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם משמע אע"פ שרצה שילכו עמהם טפם מ"מ לא רצה שילכו עמהם צאנם ובקרם וא"כ ה"פ דקרא ויאמר אליהם אתם אמרתם לשלח טפכם וצאנכ' ובקרכם יהי כן ה' עמכ' כאשר אשלח אתכ' ואת טפכ' מכ"ש שאשלח גם את הצאן וכו' ואף כי היינו כמ"ש בפרשת וילך אף כי אחרי מותי (ויש עוד נ"א ע' בקצ"מ):
{יא}ח(מהרש"ל) פי' העבודה דא"ל שאמר אותה על האנשים דא"כ הל"ל אותם כו': ט דא"ל אותה אתם מבקשים עכשיו שהרי בקשו גם הטף והצאן והבקר: י דא"ל פרעה עצמו גרש אותם דא"כ מאי זה דכתיב מאת פני פרעה:
{יד}כ(נח"י) הרמב"ן והרא"ם האריכו בכוונת הרב ואני אומר יגיד עליו רעו וז"ל הרב בס' יואל אבל מין ארבה לבדו לא היה כמו אותו של מצרים ע"כ משמע כדברי הרא"ם שהארבה של משה היה גדול מהארבה של יואל ושל יואל גדול משל משה בריבוי המינים עכ"ל ויש מקשין אפירושו דגבי משה היה ג"כ ג' מינים כדכתיב בתהלים ע"ח ארבה חסיל וילק והאריכו בזה אבל נראה [שסבר הרב דמין הארבה יש לו שמות הרבה ונקרא גם חסיל ילק וכו' ודוד קראם בתהלים כן] ליפות המליצה כמו ויהרוג בברד גפנם ושקמותם בחנמל וכן דבר ורשפים [וההכרח ביואל הוא כדי שלא תקשה הפסוק ואחריו לא יהיה כן]:
{טו}ל דק"ל והא אין שייך גבי עץ לשון ירק דהא כתיב כירק עשב ועשב השדה נקראים ירקות ומפרש עלה ירוק וע"ז מביא וירדור"א בלע"ז כלו' כמו בלעז קורין לירק וירדור"א כמו שקורין לעלה ירוק כ"ה בלה"ק:
{יט}מ ר"ל מדכתיב לעיל וישא את הארבה לל"ל עוד לא נשאר ארבה א' וגו' וגבי ערוב לא הוצרך הקרא לגלות שאף המלוחים לא נשארו כיון שהם חיות טורפים בודאי לא היו צדין אותן מפחד:
{כא}נ פירוש וימש חושך משמע שאותו אמש הי' כאן ובקרא משמע שהיתה מכה מחודשת בחושך ולא של לילה ועז"פ יותר וכו': ס ר"ל כמו אמש דהיינו לילה דעל יום שעבר אומרים אתמול ועל לילה שעברה אומרים אמש: ע פירוש אחר שהסיר חושך של לילה והתחיל היום באותו זמן התחיל אותו חושך:
{כב}פ וא"ת הא בפרשת וארא פירש"י הטעם שבכל מכה ומכה בטכסיסי מלחמות וכו' בפסוק כי אם אינך משלח את עמי וגו' והוא בתנחומא וא"כ רש"י לא פליג עליו. וע"ק למה לא הקשה זה על הקרא וי"ל דק"ל ולמה הביא עליהם חושך אפילה כ"כ הא בזה הי' די במה שהביא עליהם חושך שלא ראו איש את אחיו ועז"פ שהיו וכו': צ(מהרש"ל) נ"ל שבתחלה הקשה רש"י למה הי' חושך ר"ל למה הי' משנה כך שבתחל' לא הי' חושך כ"כ כמו לבסוף ע"כ פי' שבתחלה לא הי' רוצה לשנות הטבע כ"כ משום שלא הי' צריך כ"א כדי שלא יראו במפלתן ובחושך כל דהו הי' די ולבסוף ג' ימים שמתו כולם והיו נקברים היה מביא עליהם חושך מאד כדי שלא יוכלו לעמוד כדי שילכו ישראל לבתיהם ויראו כליהם וא"ל למה הי' צריך לכל זה והא כתיב שהשם נתן חן העם בעיני מצרים שאפי' בעל כרחם השאילום די"ל דבזה נתן להם חן לפי שכשראו מצרים שהי' ביכולת בידם ליקח כל אשר להם בימי אפילה ולא היה מי שימחה בידם ולא לקחו בעבור זה היו נושאין חן בעיניהם והשאילום בעל כרחם: ק דק"ל למה לא כתיב שלשה ימים דשלשת בתי"ו משמע דביקות ועוד איך נופל הדביקות על ימים כי ימים לשון זכר ושלשת לשון נקבה ועז"פ וכו':
{כד}ר לא מכאן ואילך שהרי כבר היה מוצג:
{כו}ש דק"ל דפרסה משמע שמשה לא היה מבקש אלא בהמות מפרסת פרסה וזה אינו דהא אמר בתחלה וגם מקננו משמע הכל לכן פירש פרסת רגל ר"ל פרסה פירוש פרסת רגל ובלעז פלנט"א: ת לא שלא היו יודעין העבודה דהא היו אומרים וגם מקננו וגו'. כי ממנו נקח לעבוד את ה'. וכן לעיל הרבה פעמים אמרו לזבוח לה':
{כט}א(מהרש"ל) פי' יפה דברת פירושו של כן דברת כתרגומו יאות מלילת ואחר כך נתן טעם למה דברת יפה לפי שבזמנו דברת מ"ה יפה הוא לפי שאמרת שלא אוסיף וכו':

בא פרק-יא

{א}ב לא מלשון כליה ור"ל כמו גבי כליל תקטר תירגם נמי המתרגם גמירא והתם א"א לפרש לשון כליון אלא לשון כולו:
{ב}ג פירוש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה: ד[גו"א נ"ל שהוצרך לומר הזהירם על כך אף על גב שהוא לטובתם, כדי שלא יאמרו ישראל דבר שהוא לטובתינו אנו יכולים למחול על זה, לפיכך אמר שיזהירם על כך כדי שיהיה מקויים הכתוב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול]:
{ד}ה וא"ת בפרשה שלפני זה ויאמר ה' אל משה עוד נגע וגו' הי"ל לפרש זה שהרי לפניו כתיב לא אוסיף עוד ראות וגו'. וי"ל דפרשה דלעיל כבר אמר לו דבר זה דהא כתיב בפרשת שמות ונתתי את חן העם הזה וגו' אלא שנשנית כאן בעבור שעתה הגיע העת אשר יעדם בה מאז אבל הפרשה הזאת בפרטות שיצאו בה מארץ מצרים ושתהיה כחצות הלילה שלא רמז בו בשום מקו' בהכרח הוא בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו. וא"ת והא אפי' תפלה קלה לא התפלל משה בתוך העיר וכ"ש דבור חמור וי"ל משום כבוד משה שלא ימצא בדאי דאי לא נאמר לו בעמדו לפני פרעה היה מוכרח לילך בשליחותו של מקום לפני פרעה א"נ דהקב"ה הגביהו למעל' מי' טפחים ודבר עמו כיון שהוא ברשות אחר הרא"ם: ו ר"ל דחצות היינו שם דבר כמו חצות לילה אקום להודות לך כמו שאומרים חצי לילה אבל זה אינו כן דא"כ הל"ל חצות בלא כ' שאין הכ' נופל על לשון זה ועוד דכחצות משמע שספק הוא מתי חצות וחלילה שספק הוא קמי הקב"ה אלא ודאי כחצות כהחלק הלילה: ז ר"ל שהם אומרים חצות שם דבר הוא כמו בחצי הלילה והקב"ה אמר למשה בחצות הלילה שהוא משמע באמצע הלילה ממש אלא שמשה שינה ואמר כחצות שמא וכו': ח וא"ת וכי בשביל השוטים שיטעו ישנה דבורו של מקום (בחיי) י"ל מפני שמן המכה השלישית ואילך הודו החרטומים בנבואת משה שכל דבריו אמת לכך נתיירא משה שלא יתחלל השם ח"ו בחתום כי שמא יטעו עכשיו ויכחישו נבואתו למפרע:
{ה}ט וא"ת והא לא כתיב הכא בכור השבי אלא לקמן גבי מכה כתיב בכור השבי וי"ל הא דנקטיה רש"י הכא שלא תקשה קושיא אדלעיל לפירוש רבותינו שאמרו שאמר משה כחצות שמא יטעו ויאמרו משה בדאי הוא והלא הוא אמר עד בכור השפחה משמע דהפחותי' מבכור השפחה לא היו בכלל וגבי מכה כתיב עד בכור השבי משמע שגם שבויים לקו ושבויים פחותים מבכור השפחה כדפירש"י לקמן ועז"פ בכור השבי למה לקו השבויים וכו' ר"ל זו אינה קושיא שהמצריים יודעין שמשה לא התרה שילקו הבכורים אלא מאותן שמשעבדין את ישראל דהיינו מבכור פרעה עד בכור השפחה אבל השבויים שלא שעבדו את ישראל לא הי' מתרה בהם ומ"מ אינו מוכח בהדיא מדברי משה שאין שבויים בכלל דגם הם בכלל דבכור השפחה פי' הפחותים ובכור השבי גם הוא פחות. ועי"ל דה"פ שמביא ראיה על מה שפי' לעיל שמא יטעו וכו' ואל תאמר היאך שייך שמשה ישנה בשביל שלא יאמרו ל"פ בכור השבי למה לקו וכו' שהרי מן הדין לא היו ראוין ללקות שהרי לא שעבדו בישראל אלא כדי שלא יאמרו ה"נ כן הוא: י[מהרש"ל] טעם השעבוד לחוד לא יתכן לפי שלא היה שעבוד גמור ומטעם שמחה לחוד לא יתכן לפי שלא היו עושים מעשה לכן צריכים ב' טעמים:
{ח}כ דק"ל מה איכפת ליה לפרעה שיצא הוא לבד ועוד אף אם יצא עם כל ישראל הא לא יצאו אלא חוץ לעיר ויזבחו לכ"פ מארצך: ל והיינו כל הפ' של כחצות הלילה ואז יצא ואף שאמר לו פרעה שיצא מלפניו אפ"ה לא יצא: מ דק"ל אדרבה פרעה הי"ל לקצוף על משה לפי שמשה התרה בו ודבר אליו קשות ועז"פ וכו':
{ט}נ(נח"י) קשה לי דהכתוב אומר באמ"צ ואלו המופתים היו חוץ לאמ"צ:

בא פרק-יב

{ב}ס[נח"י] הרא"ם האריך לפלפל וכו' ודבריו אין להם קישור וכו' אבל ל"נ מבואר הוא שצריך חכמה ובינה יתירה לעיני העמים מהא דאמרינן בר"ה דף ך' א"ר זירא א"ר נחמן כ"ד שעי מכסי סיהרא לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא ולדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא הרי שבזה השיעור היה מתקשה אם בשיתא לאחר המולד ואם בתמני סרי לאחר המולד וכו' ע"ש:
{ג}ע[רא"ם] ואיני מבין דבריו דדלמא אתה תדבר לאהרן הוא דקאמר אבל לישראל שניהם כאחד היו מדברים ועוד אפי' את"ל שפי' אתה תדבר לפרעה הוא דלמא דוקא לפרעה אתה תדבר ולא אהרן אבל לישראל שניהם מדברים. וי"ל שמה דכתיב אתה תדבר וגו' ר"ל אע"פ שאהרן אחיך יהיה נביאך מ"מ אתה תדבר פעם אחת בקיצור השליחות לפרעה כפי ששמעת מפי ואהרן ימליצנו ויטעימנו אח"כ וכמו שהוא גבי פרעה ככה הוא גבי ישראל דכתיב ודבר הוא לך אל העם וגו' ר"ל אע"פ שאהרן יהיה לך לפה לדבר עם העם עם כל זה צריך אתה לדבר אל העם בכל שליחות פעם אחת בקיצור כמ"ש לעיל: פ ר"ל בעשור לחדש הזה לא קאי אאמיר' אלא אויקחו דאי קאי אאמירה הל"ל בעשור לחדש הזה לאמר ויקחו וגו' דהוה משמע דאמירה יהיה בעשור לחדש אבל השתא שכתוב לאמר קודם בעשור לחדש קאי אאמירה דלעיל אר"ח: צ מדכתיב הזה דמעוטא הוא. ומהרש"ל פי' דהל"ל ויקחו להם בעשור לחדש וגו' שהי' משמע שהצווי של לקיחה קאי על יום העשור אלא לכן כתיב הכי לומר שהשתא יהיה הלקיחה בעשור ולא לדורות: ק מדאמר משה לישראל וקחו לכם צאן למשפחותיכם א"כ בית אבות היינו משפחה ולכך פירש"י שה למשפחותיכם שה לבית אבות:
{ד}ר ר"ל מהיות משה קרינן מחיותו דשה דאותיות אחע"ה מתחלפות: ש דמדפסח הוא נאכל על השובע א"כ מאי נפקותא בין בעל אכילה לשאינו בעל אכילה אלא לפי אכלו היינו הראוי לאכילה: ת י"ל משום הכי הביא התרגום שלא תאמר תכוסו את אחרים לכך הביא התרגום תתמנון ע"י אחרים [נח"י] ול"נ עיקר כוונת הרב למעוטי שלא תפרש ל' שחיטה לא תשחטו תרגום לא תכסון וכן דעת הש"ס:
{ה}א[נח"י] ואתא למעט דלאחר שעבר עליו שנה אע"פ שעדיין לא נתמלאו שתי שנים פסול לקרבן פסח כדאמר בפסחים דף צ"ז ברש"י זכר בן שתי שנים אינו ראוי לפסח ע"ש מה שהאריך בראיות: ב דכתיב ושה עזים ואי אמרת אחד מן הכבשים ואחד מן העזים הל"ל שיים ל' רבים כיון דעז נמי קרוי שה אלא וכו':
{ו}ג והא דלא הקשה לעיל גבי בעשור לחודש ויקחו להם וגו'. ונ"ל דלעיל הייתי אומר מפני בקור ממום צריך ד' ימים ואה"נ דפסח דורות נמי צריך ד' ימים לבקור ולא בא הזה למעט מבקור ד' ימים אלא פסח שני אבל הכא דכתיב והיה לכם למשמרת וגו' וזהו ל' בקור ש"מ דויקחו דכתיב לעיל קיחה ממש הוא א"כ קשה למה לקיחתו ארבעה ימים קודם לשחיטתו כלו' לקיחתו לשם פסח ופסח דורות לקיחתו לשם פסח כ"ז שירצה אך קשה היאך מתורץ הקושיא במה שמביא בשם רבי מתיא בן חרש וכו' ולמה ד' ימים לא פחות ולא יותר וצ"ע: ד פי' ועוד טעם אחר שהיו וכו': ה[רא"ם] וא"ת אמאי לא יליף מקרא איש שה לבית אבות שאחד לוקח לכל המשפחה ועוד דלמא שאני הכא שיש לו ולשליח שותפות בגויה. וי"ל דנפקא ליה מהני תרי קראי דאם אינו ענין להיכא דאית ליה שותפות בגויה תנהו ענין להיכא שאין לשליח חלק בגויה כדאי' שם בקידושין [נח"י] ואגב חורפיה לא עיין יפה והאריך שם ע"ש ומסיים ול"נ דהל"ל ושחטו אותם דהוי משמע דהרבה אנשים שוחטים הרבה פסחים או הל"ל ושחט אותו השתא דכתיב ושחטו אותו א"כ קשה וכי כולם שוחטים אלא וכו':
{ז}ו דלא הל"ל אלא ונתנו מן הדם ולקחו ל"ל אלא זו קבלה: ז[נח"י] וה"פ מאחר שולקחו היינו שמקבל את הדם ולא כתיב לתוך מה יקבל יכול אף ביד ת"ל בסף: ח מדכתיב אשר יאכלו אותו בהם וא"ל דדוקא כתיב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם אבל בית שאין אוכלין בתוכו אע"פ שראוי לדור בתוכו אין נותנין שם דם שהרי כתיב בסמוך והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם משמע אם ראוי לדור בהם אע"פ שאין אוכלין בתוכו נותנין שם דם:
{ח}ט דאל"כ לכתוב ואכלו אותו הבשר ל"ל [ג"א] ודוקא הגידין שהם קשין שאין נאכלין מחמת קושיין קמיירי: י מדכתיב מצות על מרורים הקיש מרור למצה מה מצה מין זרעים וכל דבר הבא לידי חימוץ יצא ידי מצה אף מרור מין זרעי' וכל עשב מר יצא ידי מרור:
{ט}כ ר"ל הואיל וכתיב מים ה"א דוקא מים ל"ל לכתוב ובשל מבושל לרבות כל המשקים. וא"ת לא יכתוב לא מים ולא מבושל אלא לכתוב נא ובשל ותו לא ומתרץ הרא"ם כיון דמבושל כולל גם הצלי כדכתיב ובשלת ואכלת ופירש"י דאף הצלי קרי בישול הוצרך לכתוב ולפרש במי' לאפוקי צלי אע"ג דכתיב כ"א צלי אש וע"כ דמבושל לאו בצלי קמיירי: ל תקן בזה שלא תאמר דהראש עם כרעיו ועם קרבו צלאם לבדו והכבש לבדו ל"פ עם ראשו וכו' כלו' כל הכבש במשלם צלאו: מ וכתב הרא"ם זה אינו אלא אליבא דר"י הגלילי אבל ר"ע פליג בזה ואומר כמין בישול הוא זה אלא תולין חוצה לו ותמיה לי איך הניח דברי ר"ע שהלכ' כמותו מחבירו ותפס דברי ר"י הגלילי עכ"ל [נח"י] ול"נ דאס"ד דכוונת הרב לפסוק הלכה כר"י למה הזכיר בני מעיו בלחוד שניתן לתוכו הל"ל נמי נותן כרעיו לתוכו אלא דס"ל דכמו דבראשו כ"ע ל"פ דנותן לתוכו ולא פליגי אלא בכרעיו לחוד וכו' ע"ש:
{י}נ(נח"י) תימה לי דבכמה מקומות בש"ס מוכח שהוא עמוד השחר וכן פירש"י בהדיא בברכות דף ט' ובפסחים דף ק"כ: ס הא דלא נקט בל' הכתוב באש תשרפנו משום דלא תימא שורף והולך מיום ראשון עד יום שני לכך אמר תעמוד ותשרפנו יורה שתחלת עמידתו לשורפו לא יהא אלא עד בקר שני (רא"ם)[ג"א] שלא תאמר שלא ישרפנו עד בקר השני אבל אם לא ירצה לשרפו הרשות בידו להניחו כך לכ"א תעמוד ר"ל שהוא מצות עשה לשורפו:
{יא}ע ר"ל דלאו דוקא שיחגרו מתניהם וכו' אלא שיהיו ממהרים כמו שרוצים לילך לדרך: פ רצונו לפרש דפסח הוא לה' משמע שהוא נותן טעם למה ואכלתם אותו בחפזון: צ ה"ג ואתם עשו כל עבודותיו לש"ש דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו וכו' ול"ג ד"א (מהרש"ל):
{יב}ק כלומר כמו מלך שמנהגו לילך בדרך ישרה ואינו פונה לכאן ולכאן במבואות העיר כך הקב"ה יהיה עובר במבוי אחד בלבד ובאותו העברה לקו בכורי מצרים בין באותו מבוי בין במבואות אחרים דאל"כ ועברתי ל"ל [רא"ם]: ר דאם לא כן באמ"צ ל"ל: ש מדכתיב אעשה שפטים לל"ל אני ה' והא דכתיב וה' הכה כל בכור ופי' רש"י הוא ובית דינו י"ל כיון שהוא עצמו היה המכה אע"פ שב"ד עמו אינו נקרא ע"י שליח:
{יד}ת[נח"י] שלא תאמר מדכתיב לכם ה"א לדור הזה ל"פ לדורות ולא הוצרך הרב לזה שהרי כתיב אחריו לדורותיכם אלא כדי לסמכו לוחגותם וכו': א שהרי למעלה הוזכרו יום החודש ועשור וי"ד: ב(נח"י) וא"ל א"כ ל"ל לדורותיכם. י"ל דאי לאו לדורותיכם ה"א לזה הדור יהיה לחוקת עולם שיחוגו בכל שנה ושנה וכו':
{טו}ג מדכתיב וביום השביעי עצרת לה' אלהיך משמע דלא הוה רק עצרת אבל אינו חובה לאכול בו מצה דאם היה חובה הל"ל בפי' וביום הז' תאכל מצות ועצרת תהיה כדי שלא נחשוב דיצא מן הכלל דלעיל כתב ו' ימים דמשמע ולא ז' ואין להקשות לא לכתוב אלא בערב תאכלו מצות ז' ימים לא יאכל חמץ וממילא ידעינן דבערב ראשון חובה וכל הז' רשות וי"ל דה"א בערב תאכלו מצות ר"ל בערב תתחיל לאכול מצה ותאכל אותם כל ז' ולא תאכל חמץ וק"ל. עיין במזרחי כי האריך הרבה אבל אינו צריך כ"כ לפי' רש"י מש"ה לא הארכתי: ד פי' רשב"ם (פסחים קכ) השביעי בכלל ז' ימים מצות תאכלו היה ויצא מן הכלל וכתב ביום הז' עצרת לה' אלהיך ולא נא' בו תאכלו מצות ללמד לעצמו שהוא רשות ולא חובה ומן המדה הזאת למדנו שלא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא גם על הכלל כולו. והרא"ם דחה פי' זה ופי' בענין אחר: ה פירש"י [פסחים כח] קרא יתירא הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלהו דאל"כ בערב למ"ל והלא בכלל ז' ימים מצות תאכלו הוא דימים אף לילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום הכ"א לחודש: ו פי' מזידה וכן הוא בהדיא במכילתא:
{טז}ז שפירושו קריאת קדש ר"ל תקראנו לכסות ולאכילה ולשתיה ואין לפרש מקרא שם דבר כלו' שפירושו קרוי מן הקב"ה קדש דא"כ היום היום מבעי ליה ולא וביום וביום: ח מדכתיב הוא דמשמע הוא ולא מכשיריו וכתיב לכם משמע לכל צרכיכם הא כיצד אלא כאן שאפשר כאן שא"א וכו': ט וא"ת דלמא איפכא וי"ל דמרבה אני את הבהמות שמזונותיהן עליך ומוציא אני את הנכרים שאין מזונותם עליך:
{יז}י פי' אם המצה תפחה ורוצה להחמיץ אע"פ שאין בתפיחה משום חימוץ תתן ידיה בצונן ותטחה פני המצה כדי שתצטנן משום חיוב ושמרתם: כ[דב"ט] דלפי פשוטו אין זה מקומו דהל"ל אחר שבעת ימים מצות תאכלו ושמרתם את המצות שלא יבואו לידי חימוץ והפסיק ביניהם בשאר דינים לו' דלאו דוקא על המצות קאי וכו':
{יח}ל וא"ת דהכא משמע דכל ז' ימים חובה הוא ולעיל פירש"י בהדיא דכל ז' רשות הוא וי"ל הא דפירש"י לעיל דרשות הוא היינו אכילת מצה דהפסוק משתעי באכילת מצה והכא מיירי לענין השבתת שאור והא דנקט הכא למה נא' והלא כבר נא' שבעת ימים אינו ר"ל קרא דלעיל שבעת ימים מצות תאכלו אלא קרא דכתיב הכא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וקרא דלעיל מיניה עד יום האחד ועשרים לחדש בערב מיירי לענין השבתת שאור ואי לא הוה נא' אלא ז' ימים ה"א דביום אתה מצווה על השבתת שאור אבל לא בלילה עיין ברא"ם שהאריך כאן:
{יט}מ פי' חוץ מן הבתים כגון שדות וכרמי' וכיוצא בהן: נ פי' שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא ומיניה ילפינן דגבולך נמי מיירי שאינן אלא ברשותך ונלמד מיתורא דביתך לאפוקי חמצו של נכרי וכו': ס כלו' ותיתי שאור מק"ו מחמץ שאין חימוצו קשה שאין מחמץ אחרים חייבים עליו כרת שאור שחמוצו קשה לכ"ש:
{כ}ע דעונש שמענו מכל אוכל מחמצת: פ(נח"י) הרא"ם האריך בכאן עד ולבי מגמגם בו ע"כ. עיין בחולין דף מ"ג במשנה דאלו כשרות ברש"י ותוספות ולפי שהרא"ם שכח זה כ' ולבי מגמגם בו: צ דק"ל בכל מושבותיכם למ"ל דהא חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל ומתרץ דזה בא וכו': ק כלו' ואפי' בירושלים אין יוצא בו חובת מצה כיון דלא נאכל בכל מושבותיכם:
{כא}ר הא דלא פי' נמי הכא משכו ידיכם מע"א כו' וי"ל דהתם לאו בפי' המקרא קאי אלא בטעם המצוה וטעם המצוה סגי אפי' במלתא דאגדתא אבל הכא מיירי בפי' המקרא לכן פי' אותו ביותר קרוב לפי פשוטו. רא"ם:
{כב}ש[נח"י] לאפוקי שלא תפרש ה' קלחים ועי' מזה בתוספות דסוכה דף י"ג: ת אינו ר"ל משחית של מצרים דהא הכה כל בכור אף שלא יצאו לחוץ אלא משחית סתם שיוצא בכל לילה כמו שמפרש והולך רשות למחבלים הוא והא דציוה להם לילה זו ולא כל לילות שבשנה משום שלא יאמרו המצריים כשם שאנו לוקין כך הם לוקין ויאמרו משה בדאי הוא והם לא ידעו שמשחית של כל לילה הוא ומשה לא דבר אלא ממשחית שהכה בכוריהם לכך ציוה להם שלא יצאו:
{כז}א דייק כל אלו הג' מדכתיב ויקוד העם וישתחוו דהל"ל ויקדו כמו שנ' וישתחוו אלא להורות שחד קידה הי' ושתי השתחוואו' מהרש"ל:
{כח}ב אע"פ שהיה סכנה בדבר לזבוח תועבת מצרים לעיניהם: ג דס"ד דמשה ואהרן שאינן בכלל הגאולה לא נצטוו ולא עשו ת"ל כן עשו מיותר דבוילכו ויעשו סגי:
{כט}ד הרא"ם נתן טעם לשאר מקומות שנא' וה' הוא ובית דינו בפ' וירא בפסוק וה' המטיר: ה הא דצריך לשני טעמים אלו עיין לעיל ושם מפורש:
{ל}ו(נח"י) והא דעבדיו לא היו מעמידין את פרעה אע"פ שבהם היתה עיקר המכה דכתיב אין בית וגו' י"ל לפי שהם אמרו כבר שלח את האנשים וגו' הטרם תדע וגו' ולא שמע אליהם לכך הוצרך הוא להעמידם: ז וקשה דא"כ יוכלו לו' משה בדאי הוא שהרי גם אחרים שאינם בכורים מתים וי"ל שמשה אמר להם שכולם בכורים היו לפי שהיו נשותיהם מזנות וכו' וכל זה כדי להראות שפלותם וטומאתם מהרש"ל: ח פנוים הוא פירושו של רווקים:
{לא}ט דאל"כ ויקרא אל משה מבע"ל כמו ויקרא אל משה וידבר ה' אליו כי למשה פירושו בעבור משה:
{לב}י דאל"כ מה היה צריך לברכתם כיון ששלח את העם:
{לד}כ אבל לא בשביל איסור חמץ שהרי בפסח מצרים לא היו מוזהרים מלהיות חמץ בבית. א"נ דק"ל לל"ל טרם יחמץ הל"ל טרם שאפו ע"ז פי' המצריים כו' כלו' מ"ה כתיב טרם להודיע אותנו כי כ"כ היו המצריים ממהרים כו': ל אבל לא שירי פסח דא"כ הוא נותר וחייב שריפה:
{לה}מ דאל"כ ושמלות למ"ל דאם כסף וזהב השאילום כ"ש שמלות אלא וכו'. ומהרש"ל פירש מדלא צוה הקב"ה שישאלו שמלות ש"מ שלא היו חשובות ולכך לא אמר הקב"ה שישאלו אלא כסף וזהב כדי לקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול וישראל מעצמם היו שואלים מהם הבגדים לפי שהעני שלא היה לו בגד על צוארו לא היה נותן עיניו על כסף וזהב אלא לשאול מהם בגד או כתונת ועז"פ שחשובות הי' כו' ר"ל בעיני מצרים היה זה דבר גדול וחשוב להשאיל להם לפי שהיו מובדלים מישראל במלבושיהן ובמנהגיהם לפיכך כשהיה המצרי משאיל הבגד לישראל הי' יודע בודאי שלא יחזיר' לו לפי שהישראל ישנה הבגד ואפ"ה השאילום לכ"פ שהיו חשובות להן ר"ל למצרים ולא לישראל אבל כסף וזהב לא היה כ"כ חשוב בעיניהם לפי שהיו סבורים שיחזרו להם: נ וקשה והלא אצל חטה ושעורה מונה החשוב קודם וי"ל דכאן אין לו' החשוב קודם דאז הוה זו ואצ"ל זו שהרי הלוה להם החשוב מכ"ש שילוה להם השפל (מהרש"ל):
{לו}ס מדכתיב בתחל' וישאלו ממצרים וגו' ואח"כ כתיב וה' נתן את חן העם וגו' ר"ל שנתן להם חן בעיניהם והשאילום למה צריך תו למכתב וישאילום אלא לרבות אף מה וכו':
{לז}ע דלא היה צריך למכתב מרעמסס דהא הם היו ברעמסס כדכתי' בפ' ויגש אלא לו' לך ק"ך מיל היו וכו': פ דהא בפ' במדבר מנאן מבן ך' ולמעלה ולא היו יותר אלא כמו הכא והכל היה בשנה אחת ואי אמרת דהכא מנאן מי"ג שנה א"כ התם כשמנאן מבן ך' לא יהיה כ"כ הרבה כמו הכא דהא בשנה אחת לא הגיעו כולן לך' שנה אלא המנין דהכא נמי היה מבן ך' ולמעלה:
{לט}צ פי' נביאים נקרא קבלה:
{מ}ק ע"ל פ' לך לך ששם מבואר שאברהם היה בן ע' שנים בגזרת בין הבתרים וכן איתא בסדר עולם:
{מב}ר דק"ל לרש"י כתיב שמורים לכל בנ"י לדורותם וכי לילה זו של יציאה יהיה לעולם ומתרץ משומר ובא כלו' כל לילה כזו שבא בכל שנה משומר מן המזיקין:
{מג}ש אי בר"ח נאמרה להם הי"ל לכותבם לעיל גבי החודש הזה לכם שהרי שתיהן נאמרו בפעם א':
{מה}ת הרא"ם האריך בשני הדבורים להקשות מסוגיא דגמרא ולישבה ע"ש באריכות:
{מו}א וא"ת מנ"ל לרש"י דלמא איפוך אנא בבית אחד יאכל כמשמעו כדפירש"י לעיל וקרא דעל הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שיעשו הנמנים עליו לשתי חבורות ויחלקוהו ויאכלו אותו בשני בתים. ותירץ הרא"ם כיון דקרינן יאכל בציר"י משמע דקאי על הפסח אבל אי קאי על הבית ה"ל לנקוד יאכל בחולם ופת"ח דהנמנים עליו יאכלו בבית אחד: ב פי' דיאכל דרישא דקרא קאי נמי אעצם לא תשברו בו וכאלו כתיב ועצם הנאכל לא תשברו בו (הרא"ם):
{מז}ג פי' אפי' אינן ממשפחה אחת:
{מט}ד וא"ת מהיכא תיתי לחלק והא גר ישראל גמור הוא בשלמא לעיל דכתיב כאזרח הארץ להשוות את הגר לאזרח הארץ בהקרבת פסח בי"ד דה"א מיד שנתגייר יהיה חייב בקרבן פסח מ"ה כ' כאזרח הארץ כדפירש"י לעיל אבל שאר מצות שבתורה מנ"ל לחלק. [רא"ם] וי"ל מדאצטריך קרא להשוות הגר לישראל לענין הקרבת פסח בי"ד ה"א שאין הגר שוה לישראל בשאר מצות:

בא פרק-יג

{ב}ה דק"ל הא כל עובר פתח את הרחם לכ"פ תחלה: ו דק"ל הא כל דבר שבעולם שלו הוא ועז"פ לעצמי קניתים כלו' אף אם לא תקדיש אותו הוא קדוש אך קדש לי כל בכור כדי שתקבל שכר:
{ג}ז מדכתיב זכור בקמ"ץ משמע זכור תמיד כמו שפירש"י בפ' יתרו על פסוק זכור את יום השבת. נח"י האריך שם לסתור דברי הרא"ם וסוף דבריו ונ"ל דממלת הזה יליף דהל"ל זכור את היום אשר יצאתם ממצרים כמו למען תזכור את יום צאתך וגו' אלא הזה משמע בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום יצאתם וכמו היום הזה נהייתה לעם פירש"י בכל יום יהיה בעיניך כאלו באת היום בברית כו' והשתא א"ש אין לי אלא ביום מאחר דיליף ממלת היום הזה ע"ש:
{ה}ח ולא שהוא שם כולל כל הנשארים דבשאר מקומות מנה כולן וחשיב כנעני בהדייהו והתם אין צורך לכלול בו משפחות רבות ל"פ ואחת וכו' (רא"ם) א"נ דק"ל כיון דכולם בכלל כנענים לל"ל החתי והאמורי וגו' לא הל"ל רק כנעני ומתרץ ואחת ממשפחות כנען וכו' ואי לא כתיב אלא כנעני ה"א שלא מרבה כלום לכך כתיב הכנעני ואח"כ החתי וגו' כדי שיקשה לך למה לא מנה אלא ה' ומוכרח אתה לו' שכולם בכלל כנעני הם: ט וא"ת והלא בפ' וארא פירש"י לא נודעתי להם אלא באל שדי וי"ל שזה לא הי' אלא בשורה בעלמא וא"ת א"כ היכא נשבע וי"ל שכפל דבריו וזו היא שבועה כדכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח ופירש"י לא מצינו בו שבועה אלא שכפל בו דבריו וזו היא שאמר לא אוסיף ולא אוסיף ב"פ בפסוק א' בפ' ואלה תולדות נח:
{ח}י מדכתיב זה משמע שמרמז לו מידי: כ וא"ת למה רמז לו לרשע תשובה כאן בתשובת בן שאינו יודע לשאול וי"ל דגם היא תשובה לו דהקב"ה לא עשה נסים אלא בשביל צדיקים שיודעים את התורה אבל בשביל עמי הארץ לא זכו לעשות להם את הנסים ולא היו כדאי ליגאל בשביל עצמם אלא בשביל זכות הצדיקים. וא"ת ודלמא הכל להכי הוא דאתי ומנ"ל רמז לתשובת הרשע וי"ל מדכתיב לי דמשמע לי ולא לו דמשמע שלא היה נגאל כלל ועל כרחך בבן רשע הכתוב מדבר דאלו בשאינו יודע לשאול קשה למה לא היה נגאל בזכות הצדיק אבל הרשע לא היה נגאל כי גם הוא היה מת בשלשת ימי אפילה ודו"ק נ"ל:
{ט}ל פי' ל' חושך שיד ימינו חשובה יותר משמאלו:
{יא}מ(נח"י) דבפרשה הקודמת כתיב אשר נשבע לאבותיך וכאן כתיב כאשר נשבע לך משמע דב' פעמים נשבע פעם א' לאבותיך ופעם א' לך והיכן נשבע לך והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' ואותה שבועה היתה לך דהא בראש הפרשה הזכיר שבועת האבות ועלה מסיים לכן אמור לבני ישראל וגו' ופי' הרב לכן ע"פ אותה שבועה וא"כ למה הוצרך שנית לו' אל הארץ אשר נשאתי וכו' עכצ"ל דזאת השבועה היתה להם. ומהר"ם פי' נשבע בעבורך ואותה שבועה היתה עם אבותיך ופעם תקרא שבועת הבנים מצד שהיתה בעבורם: נ דק"ל לל"ל ונתנה לך דודאי אם יביאם לארץ כבר תהיה נתונה להם ל"פ תהא בעיניך וכו':
{יב}ס פי' וא"ת לעולם שגר דהכא היינו שאינו נפל כמו שגר דהתם והא דאמרו הרי כבר כתיב כל פטר רחם דלמא שגר מרבה אף בכור כו': ע ר"ל ולפי זה שגר היינו שאינו נפל:
{יג}פ[נח"י] בפ"ק דבכורות והרב הוסיף ביאור מדעתו לפי שנמשלו וכו': צ לא שהשה אסור בהנאה במקום פטר חמור רק הוא חולין כרצונו:
{טז}ק בכתפי שם מקום שקורין לשנים טט. וכן אפריקי שם מקום שקורין לשנים פת [נח"י] ועיין בתוספות דסנהדרין דף ד' ולפי שהוקשה השינוי ל' דכאן כתיב ולטטפת ובפ' קדש כתיב זכרון לכך הביא זה הדרוש. וא"ת לפ"ז הי"ל לעשות י"ב פרשיות דג"פ כתיב טטפת וי"ל דחד איצטריך לגופו וא' משמע בכתפי ב' ובאפריקי ב' ואחד מלמד בכתפי צריך ד' בתים ובאפריקי צריך ד' ואי לא כתיב אלא ב' לא היו אלא ב'. ועי"ל דמה דכתיב ג"פ טטפת לא ציווי הוא אלא כפרשה שנאמרה וחזרה ונשנית וכן הרבה פרשיות וק"ל:

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת בא שייך ל"תורת אמת".