אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת בא

{א}בא אל פרעה. בא אליו זאת הפעם ואל תשתומם בעבור שחזק לבו עד עתה. כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו בעבור שירך לבם בבוא מכת הארבה. וטעם שהכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו. ואין דעת חכמי ספרד שוה. כי יש אומרים כי שיתי כמו בינו. שימו. והדומה להם. וככה ישית. ישים. יבין. והדומה להם בכל הסימנים. וי”א שהוא מבנין הפעיל. והוא הבנין חסר. בעבור שמצאו או מי ישום אלם לשוש עליך לטוב כאשר שם על אבותיך שהוא מבנין הקל. וי”א ישיש כמו וישוש ושיתי כמו שומי והכל מבנין הקל:
{ב}ולמען תספר. למשה ידבר שהוא כנגד כל ישראל וככה וידעתם כי אני ה’ שידעו כל ישראל זה. ודברה תורה כלשון בני אדם לומר התעללתי כאדם משנה התולדת להנקם מאחר:
{ג}ויבא. ידענו כי לא יבא משה אל פרעה בלא אהרן עמו כי הוא המליץ והזכיר עתה משה ואהרן בעבור שהושבו שניהם וגרשם באחרונה שלא עשה כן בכל המכות: לענת. מבנין נפעל מגזרת עני:
{ד}ארבה. שם מין אולי נקרא כן בעבור שהוא יותר רב מהמינים האחרים. וכתוב יתר הגזם אכל הארבה. ועליו כתוב חילי הגדול. וא”כ יהי’ האל”ף נוסף:
{ה}וכסה. דרך משל: ולא יוכל לראות. תחסר מלת איש. אמר יפת כי ימים רבים בין מכת הברד למכת הארבה בעבור הצומח לכם מן השדה:
{ו}ומלאו. זו המלה משונה בלשון הקדש. כי טעם ומלאו שהבתים היו מלאים מהן. והנה מצאנו מלאו ארבעה כדים מים שהוא פועל יוצא. כאילו הוא כתוב בפתחות המ”ם ודגשות הלמ”ד מהבנין הדגוש. אמר רבי ישועה כי ויפן הוא שב אל משה שהיה חולק כבוד למלכות שפונה אל המלך בצאתו והוא הולך אחורנית. ויפת אמר כשהשלים צרכו. וככה ופנית בבקר. והנה מה יעשה במלת ויפן כה וכה. והנה טעם ויפן מגזרת פנים. כאילו הוא וירא. והנה משה יצא מאת פרעה בלא רשותו והזכיר הכתוב זה בעבור שכעס פרעה וצוה לגרשם אחר שהושבו:
{ז}ויאמרו. פי’ הטרם תדע הטרם תרצה שיתברר לך כי אבדה מצרים:
{ח}ויושב. מלת את כמו עצם הדבר. וכאשר יאמר האדם אוהבי. שהיו”ד סימן המדבר או יאמר אוהב אותי. שהטעם עצמי הדבר שוה. על כן אם אמר אומר כי ראובן הרג את שמעון אז שמעון הרוג. אך באמור ראובן הרג שמעון הטעם שוה כמו ורב יעבד צעיר. אשר ברא אלהים אדם. ואל תחשוב כי מלת את לאות על הפעול בעבור שהוא נמצא כן ברבים וימצא עם הפועל. ובא הארי ואת הדוב ואחרים ככה. ואמר רבי יהודה המדקדק כי בעבור מלת את אמר ויושב ולא אמר ויושבו. ולפי דעתי כי אמר ויושב בעבור כי משה הוא העיקר. וככה ותדבר מרים ואהרן. היא היתה עיקר הדבור:
{ט}כי חג ה’ לנו. לזבח. והוא מצוה על כולנו:
{י}ויאמר יהי כן ה’. שאתם אומרים עמכם: וטעם ראו כי רעה נגד פניכם. כי הרעה קרובה מכם ונגד פניכם היא. ועם זה הטעם דבק. כי אותה אתם מבקשים כי דין שאעשה ככה. ועתה חשב פרעה שהם רוצים לברוח. ודע כי משה אדונינו לא אמר לפרעה שישובו עוד שיכזב. רק אמר שירחיקו דרך שלשת ימים. ודעת המצריים היתה שישובו על כן השאילום. ובעבור דבר אחר שאילו נתן להם פרעה רשות ללכת ולא ישובו. לא היה רודף אחריהם. והשם צוה לעשות כן עד שירדוף אחריהם.ויטבע. והנה. זה מפורש וישובו ויחנו לפני פי החירות. ואין להרהר אחרי מעשי השם שהכל עשה בחכמה אע”פ שהיא נעלמה מעיני החכמים. והנה בדברי דוד כשמעך את קול הצעדה בראשי הבכאים אז תחרץ כי אז יצא ה’ לפניך להכות במחנה פלשתים:
{יא}לא כן לכו נא הגברים. מלת גבר בכל המקרא הם הזכרים ולא כן מלת אדם: כי אותה אתם מבקשים. על הרעה הנזכרת למעלה:
{יב}בארבה. אמר רבי משה הכהן כי טעם בארבה שארבה שם במטה. ואין זה נכון. רק הטעם בארבה בעבור שיבא:
{יג}קדים. שם התאר. כי קדמה מזרחה שם. ונקרא קדים בעבור שהוא נקדם בפאות כי משם תחל השמש לזרוח. ע”כ נקרא מערב אחור. כמו הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו: נשא את הארבה. ממקומו והניחו בכל ממלכות מצרים:
{יד}ויעל. אמר ואחריו לא יהיה כן נכתב על פי הנבואה:
{טו}ויכס. טעם ותחשך הארץ כי הארבה הבדיל בין השמש ובין הארץ כי לעולם הארץ חשך היא:
{טז}וימהר פרעה לקרא. על יד שלוחיו. והוסיף לומר להם חטאתי בעבור שגרש אותם בקלון מאת פניו:
{יז}ועתה שא נא. מלת שא נא אפרשנה בפרשת כי תשא. וטעם אך הפעם. כי לא אחטא עוד למרוד פי השם. ובעבור שהיה כעום משה לא אמר לו שישלח העם. ויצא מחוץ לעיר כמשפטו ויעתר:
{יט}ויהפך ה’ רוח ים. נקרא מערב ים בלשון הקדש בעבור הים הגדול היוצא מספרד ועובר על ארץ מצרים אל ארץ ישראל. והוא לפאת מערב. ואיננו ים אוקינום. כי ישראל לא ירשו כל כך. ונקרא ים ספרד הים הגדול בעבור שרחבו ג’ מאות פרסאות ושאר הימים שבארץ ישראל כים, סוף. וים כנרת. וים המלח. אין בהם שיהי’ רחב שלשים פרסה:
{כ}ויחזק. על דרך שאמרו חז”ל בא ליטמא פותחין לו:
{כא}ויאמר. מדרך הטברא כי המטה היה בידו אף על פי שאיננו כתוב: וימש חשך. אמר יפת כי וימש חשך כמו וימיש. והטעם כי ימיש כל חשך שהיה להם ידוע. ויבא אחר עב ממנו. וי”א כי הוא חסר אל”ף ומלת אמש בלשון הקודש הלילה שעבר. כמו אמש אמר אלי. ובלשון ערבי אמ”ם כי השי”ן יתחלף בסמ”ך ברוב המלות. כמו שמש שמ”ס. והנה אין טעם לפירושם. ולפי דעתי כי וימש מגזירת ימשש. ואין טענה בעבור שהוא מפעלי הכפל. כי כמוהו בזה הענין ידיהם ולא ימישון. ושב על מצרים כי מצרים לשון יחיד. כמו ויאמר מצרים אנוסה. והנה הטעם שימששו בידם החשך שכל כך יהיה עב כי האור של אש לא ידלק ולא הנר והעד לא ראו איש את אחיו. לא באור היום ולא באור הנרות:
{כב}ויט. ולא ידעו שהיו ג’ ימים אלא על פי ישראל שהיה להם אור. והנה בים אוקינום יבא חשך עב שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה ויעמוד זה לפעמים חמשה ימים ואני הייתי שם פעמים רבות:
{כג}ולא קמו איש מתחתיו. מביתו. כמו שבו איש תחתיו. כי אנה ילכו בלא אור:
{כד}ויקרא. אחר ג’ ימים שראו אור: רק צאנכם ובקרכם יצג. לדעת מה בלב משה אם דעתו לברוח. ואמר גם טפכם ילך כמו שאמר לו משה בתחלה בנערינו ובזקנינו נלך:
{כה}גם אתה תתן בידינו. גם אתה חייב ליתן בידינו זבחים ועולות להקריב בעדך:
{כו}וגם. לא תשאר פרסה. מאיזה מין שיהיה ממקנינו. שלא נדע אי זה מין נבחר וכמה נקריב ממנו. וזהו טעם מה נעבוד:
{כז}ויחזק. כדרך כי הקשה ה’ את רוחו ואמץ את לבבו:
{כח}תמות. אתה תהיה חייב מיתה שתמרוד במלכות:
{כט}כן דברת. כמו כן בנות צלפחד: ולא אוסיף עוד ראות פניך. שאני לא אבוא אליך עוד לעולם:


בא פרק-יא

{א}ויאמר ה’. היה ראוי שתהיה דבקה בפסוק הזה פרשת ויאמר משה כה אמר ה’ ונכנסה ביניהם פרשת עוד נגע אחד. והטעם להורות זה שאמר כה אמר ה’. ומתי נאמר לו. וזה נאמר לו במדין עוד. הנה אנכי הורג את בנך בכורך ובבוא מכת בכורים צוה מאת השם בהר סיני שישאלו איש מאת רעהו וכבר פירשתי למה שם כתוב ושאלה אשה משכנתה. וכאן כתיב וישאלו איש מאת רעהו והנה פי’ ויאמר ה’ אל משה עוד נגע אחד וכבר אמר השם זה למשה כי רבים ככה. ויאמר גרש יגרש. כאשר אמר וביד חזקה יגרשם מארצו:
{ב}דבר נא. כבר פירשתי נא כי הוא עתה:
{ג}ויתן. ספר הכתוב כי השם קיים מה שהבטיח למשה. ונתתי את חן העם: וטעם גם האיש משה. כי היו רבים מהם משאילים אותם מפני כבוד משה: ובעיני העם. עם מצרים:
{ד}כחצות הלילה. יש מדקדקים שאמרו כחצות שם הפועל. והטעם כאשר יהיה חצי הלילה בשוה. כי רצו לדמותו כמו ויהי בחצי הלילה וידוע כי אין יכולת בחכם לידע רגע חצי היום כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחשת. ואף כי חצי הלילה שהוא יותר קשה. ולפי דעתי אין צורך לכל זה. כי פי’ כחצות הלילה כאשר יעבור חצי הלילה הראשון וככה בחצי הלילה הנשאר. והעד הנאמן ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת. חצות לילה אקום להודות לך: וטעם אני יוצא על הגזירה היוצאת מאת השם:
{ה}היושב על כסאו. הראוי לשבת על כסאו אחריו והזכיר הנכבד מכל מצרים שהוא בן אדוניהם שהכל עבדים לו. והנבזה מהכל בכור השפחה שהוא עבד: וטעם אשר אחר הרחים. שהוא טוחן. כמו ויהי טוחן בבית האסורים. וכבר אמרתי כי הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים. כי מלת הגמיאיני השקיני. וזכור ושמור ושוא ושקר לא תחמוד ולא תתאוה שוים בטעם. ועוד אדבר על זה בתפלת משה. והנה בכור השפחה. כמו בכור השבי. כי השבויה שפחה היא ותישן בבית הבור בלילה כמנהג האסורים כאשר הזכיר יוסף כי שמו אותי בבור:
{ו}והיתה. לא ראינו כזאת בכל המקרא לומר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף ותחסר מלת על וככה הוא אשר כמוהו לא נהיתה ועל כמוהו לא תוסיף צעקה: וטעם כמוהו. שוד או שבר או מות והדומה להם:
{ז}לא יחרץ כלב לשונו. שיפחידם כמו לא חרץ לבנ”י לאיש את לשונו. והטעם שיהיה נובח או נושך. והנה בארץ לא יחרץ להם כלב לשונו ולבהמתם. ואף כי ישלח מן השמים משחית להכות בכוריהם:
{ח}וירדווהשתחוו לי לאמר על פיך. וכל העם אשרברגליך. שהם ברשותך שאוליכם אל המקום שארצה כמו ויעל ברגליו. והנה בעבור שאמר לו אל תוסף ראות פני יצא בחרי אף:
{ט}ויאמר. כמנהג העברים כמשפט הלשון. וכבר אמר השם. ורבים כמוהו:
{י}ומשה. אע”פ שעשו כל המופתים הנזכרים לא רך לבו לשלחם כי השם חזקו. והיה ראוי להיות פרשת ויהי בחצי הלילה אחר זה להיות המכות על הסדר רק נכנסה פרשת החדש הזה באמצע. להודיע איך נמלטו בכורי ישראל בבוא המשחית על המצרים:


בא פרק-יב

{א}ויאמר. עתה הזכיר תחלת המצות שהיו על ידי משה ואהרן כי הם לבדם היו נביאי התורה כי אחריהם לא נתחדשה מצוה רק אם היתה לצורך שעה כדבר גדעון ואליהו ואל יעלה על לבך דבר השיר שהיה בבית השם על יד דוד. כי כמו תקון היה ומוסד שיסד דוד ושלמה וככה כתוב באמונתם. ולא בנבואתם. והגאון אמר כי קבלה היתה בידם מפי משה כי מלך יקום ויחדש כלי שיר. וכמוהו לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת:
{ב}החדש הזה. א”ר יהודה הפרסי כי ישראל היו מונים כפי שנות החמה כמשפט העמים הערלים וראייתו ושמדת את החקה הזאת למועדה. כי שנת לבנה איננה שוה. כי ימי החריש והקציר תלוים בהליכת השמש לבדו כפי נטותה לצפון או לדרום. ולא דבר נכונה. ועתה אפרש לך. ידענו כי מהלך הלבנה בגלגל’. בנקודה הידועה כנגד גלגל המזלות עד שובה אל הנקודה בעצמה הם כ”ז יום ושלישית יום בקרוב. והנה נחשוב כי התחברה עם השמש כשהיתה בנקודה הראשונה בתחלת מזל טלה והנה בשובה אל ראש מזל טלה לא מצא’ השמש שם כי כבר הלך במהלכו האמצעי כ”ז מעלות כי מהלך שניהם בראיות גמורות הוא ממערב למזרח הפך התנועה העליונה. והנה הלכה הלבנה באלה המעלות שכבר הלך השמש. גם הלכה הלבנה בחלקים שהלך השמש בלכת הלבנה המעלות הנזכרות שני ימים וקרוב מחמש שעות. התחברו שניהם לסוף כ”ט יום וחצי ושני ידות שעה. וע”ג חלקים מחלקי ישראל והשנ’ באמת היא לשמש לבדו. כי הוא המוליד זמני קור וחום וקיץ וחורף שהם ד’ תקופות השנה. ואז נחשוב שהיתה בתחלת ראש טלה. והוא ילך בגלגלו שס”ה ימים וקרוב מרביעית יום עד שובו פעם שנית ובעבור זה נקרא שנה. והנה אין ללבנה שנה כלל. כאשר אין לשמש חדש כלל. כי לא יתחדש בשמש דבר רק דבר החדוש הוא לאור הלבנה. ובעבור זה נקרא חדש. גם ירח. בעבור חדוש אור הלבנה כי אין לה אור בראיות גמורות. כי אם מהשמש. על כן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה. אם היו בראש הטלה או בזנבו ולא תהיה קדרות ללבנה כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים. ובעבור ששנת העמים קרובה אל שנת החמה. וראו ששתים עשרה פעמים תתחדש הלבנ’ בשנת החמה. חלקו ימי השנה על שנים עשר. וקראו לכל חלק חדש. בעבור שהוא קרוב מימות חדש הלבנה. וזאת ההסכמה מהם אינה בדרך התולדות. גם הישמעאלים בעבור שמועדיהם תלוים בימי חדשי הלבנה. ותחלת החדש מליל ראות הלבנה. וראו כי י”ב חדש יש בשנת החמה לא מצאו חשבון יותר קרוב מזה. כי אין בין שני המספרים רק י”א יום. על כן שמו כל שנותיהם שנות הלבנה וכל שנה ישתנה מועד פסחם אחורנית י”א יום עד שיהיו ל”ג שנות חמה הם ל”ד שנות הלבנה כי אלה אינם על דרך התולדות. והשם צוה בתורתו לשמור מועד במועדו. כי אמר שמור את חדש האביב ועשית פסח לה’. והנה אם לא ימצא אביב בחצי החדש. נעשה הפסח בחדש הסמוך אליו. וככה קרא חג השבועות חג הקציר. וסכות חג האסיף. כי הקציר והאסיף תלוים באביב. וראינו שאמר שלא נעשה פסח רק בחצי חדש הלבנה. וככה סכות. והנה צוה לשמור, ימי חדש הלבנה ויהיו המועדים זמניהם שמורים. ומשה לא הזכיר בתורה שנספר י”ב חדש או י”ג. רק אמר בחדש שנמצא אביב בו נחל לספור. והוא יקרא ראשון בין שתהיה השנה מי”ב חדש או י”ג. וככה כתוב בחדש השני בחדש השלישי וכולם על דרך הזה. וניסן ואייר וסיון וכל שמות החדשים אינם לשון קדש כ”א לשון כשדים על כן לא תמצא במקרא כתוב אחד מהם רק בנבואת זכריה ודניאל ועזרא ומגלת אסתר שהיו בגולה. וככה הפירוש בחדש הראשון שנקרא ניסן בל’ כשדים רק מצאנו בלשון הקדש שנקראו ג’ חדשים בדרך אחרת. ירח זיו. בירח האיתנים. בירח בול. ואם רדפנו אחר הפשט אין ירח זיו ניסן רק אייר כי כן כתוב הוא החדש השני הידוע. שהוא שני לראשון לחדשי ישראל. ומלת למלוך שלמה אינה דבקה עם החדש. רק עם בשנה הרביעית למלוך שלמה. כי לא מצאנו בחשבון כל המלכים שיספר החדשים רק השנ’ שמלך הוא. והעד שהוא שכתוב בדברי הימים בחדש השני (בשנת ארבע למלכותו). ויש לטעון על יהודה הפרסי כי כל השנים אינם שוות כי יבא להם שינוי מפאת מערכת המשרתים שירבו הגשמים או ימעטו. וימעט או ירבה החום או הקור בכל חדש שישנה מהמנהג הידוע. על כן לא ימצא אביב בשוב השמש אל הנקודה שהיה שם בתחלת השנה שעברה שנמצא אז אכיב. ויהיה בין אביב לאביב יותר משנה שלימה עם תוספת שבועים. על כן היו ישראל סומכין על האביב הנמצא בארצם באיז’ חדש שיהיה נמצא. כי האביב ישתנה עתו בכל הארצות כפי מרחק כל ארץ מהקו השוה. ועתה אתן לך כלל אף ע”פ שישראל בבית המקדש היו מסתכלין אל האביב לא היה עבור השנה מסור להם. כי אם לב”ד שהיה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב. ככתוב במשנה.והנה משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים. ואם לא נמצא אביב מה נעשה. ויש לתמוה מזה תימא גדולה איך פירש דיני כל נגעי המצורע שהוא באדם אחד ולא יעמוד בכל זמן והניח דבר המועדים שכל ישראל חייבים לשמרה בכל זמן ויש כרת על אכילת חמץ בפסח. ועל אכילת יוה”כ. והנה אם סמך על המולד היה לו לפרש. אם הוא כפי המהלך האמצעי. או כפי מולד האמתי שהוא כנגד גלגל המזלות. שפעמים יהי’ בין מולד העבור למולד האמתי. פעם להוסיף ופעם לגרוע. קרוב מי”ד שעות. ובעבור זה אמרו אבותינו הקדושים פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה. וזה לא יוכל לדעת רק מי שהוא יודע בחכמת המזלות. וזה היה לו לפרש על איזה מקום מהארץ הוא המולד. כי הנה בין ירושלים ובין העיר הזאת ששמה לוק”א יותר מג’ שעות. ואם על הראייה סמך היה לו לפרש על איזה מקום היא הראייה כי תשתנה קשת המראה בכל מקום. כפי רוחב הארץ וכפי מרחב הלבנה מקו המזלות. על חלוף המראה באורך וברוחב וגבהו ושפלתו ואוירו. ואלה הדברים צריכים פיר’ ארוך. ואם לא היה האויר זך הנעשה ר”ח שני ימים מספק. וזה לאות כי סמך על קריאת ב”ד בכל דור ודור. והיתה קבלה בידם שלעולם יקבע ב”ד שבע שנים בכל י”ט שנה. שהם רל”ה חדשים והם ו’ אלפים יום תתקל”ט. גם שתי שלישיות יום. גם תקצ”ה חלקים ואלה הם י”ט שנות החמה בלי תוספת ומגרעת. ואל תחוש לשעה ותפ”ה לחשבון תקופת שמואל. וידענו כי לא נעלם ממנו זה. רק תפש דרך קרובה בזמנו לאנשי דורו. כי היום יש בין תקופת האמת ותקופתו קרוב מט’ ימים. ואל תתמה על זה כי הנה אמרה הברייתא. הרוצה לידע מקום הלבנה יחשוב שנות העולם ויעשה מהם חדשים. ויתן לכל חדש כ”ט יום וחצי. ושתי ידות שעה שהם תש”כ חלקים. והנה חסר ע”ג חלקים. והנה התחברו מהם בכל מחזור יותר משתי שלישיות יום. והנ’ יהי’ המרחק בין חשבון מולדות מימי בראשית ובין חשבון מולדנו היום קרוב מחצי שנה. והנה התברר לך כי כלל שנותינו ישוב בכל המחזור שנות החמה. וחדשינו תמיד חדשי הלבנה. וברוך השם שהדריכנו בדרך ישרה. הנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדין תלויין בבית דין. דכתיב ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני ואם היתה קבלה בידם להסתכל לדבר האביב כאשר אמרו החולקים על רבותינו ז”ל. למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני. והנה יראה אם דבריהם אמת כי עשה חזקיהו שלש רעות. האחת שלא הקריב פסח במועדו והיה טהור. ולמה איחר זה בעבור רוב הקהל שלא באו. ואין זה כתוב בתורה כי אם בדברי הקבלה. והשנית שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון. והשלישית שבדא מלבו לעשות חג המצות בחדש השני שבעת ימים. וכן לא יעשה כי השם לא צוה לעשות חג המצות בחדש השני רק על אכילת הפסח לילה אחד. כי כל הטמאים אוכלים מצה בחדש הראשון עם כל ישראל. וחלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה. כי הכתוב דבר עליו לא סר מכל מצות ה’ ימין ושמאל. גם הוא אמר בתפלתו זכור נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי. והנה עתה אפרש לך דע כי חזקיהו נועץ עם כל הקהל בהכנס החדש הראשון שיעשו פסח בחדש שבא אחריו בעבור רוב הקהל שלא באו והכהנים לא התקדשו למדי. והנה עיבר השנה. והפסח שעשה פסח ראשון היה. ובמועדו נעשה. והעד כי השם נגע האוכלים בפסח בלא ככתוב ואם לא נעשה במועדו למה נגעם אחר שלא היה הפסח מקובל לפניו. ואילו חטא חזקיהו איך התפלל בעדם ושמע השם תפלתו וירפא העם. ואם טען הטוען הלא החכמים ז”ל לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן. התשובה אמת אמרו כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר אם הוא צריך לעבר השנה או לא והנה חזקיהו לא עשה כן כי (שגג) שגגה קטנה לעבר השנה בראש חודש ובעבור כי חדש העיבור לעולם יהיה לפני החדש הראשון ע”כ יהיה הוא לעולם ראש לחדשים. ויהיו המועדים בחדש השביעי ממנו. וזהו ראשון הוא לכם לחדשי השנה. וידענו כי מצות רבות הם בתורה זכר ליציאת מצרים והנה ראוי זה להיות תחלת חשבון ישראל. וככה כתוב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני. והאומות אומרים כי אם השנה בנויה מהחדשים. הנה חדש האביב הוא יסוד וראש. אם כן למה תחלו מספרכם מהחדש השביעי ותאמרו כי הוא ראש השנה. והתשובה כבר הזכירו חכמינו ז”ל כי ארבעה ראשי שנים הם וראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בחדש השביעי בעשור לחדש. ועוד כי צוה השם לקרוא בתורה במועד שנת השמטה כחג הסכות למען ישמעו ולמען ילמדו ואם תחלה שנת השמטה תהי’ מניסן למה לא צוה לקרוא בתורה בחג המצות. והנ’ חצי שנה עמדו בטלים וכתוב וחג האסיף תקופת השנה. ובמקום אחר הוא אומר וחג האסיף בצאת השנה. ועוד נוכל ללמוד מדרך התורה גם מדרך התולדות שאמר בתחלה לא תזרעו ואחר כן ולא תקצרו. כי הזריעה סמוכה לתשרי לא לניסן. ועוד אם שמנו תחלת השמטה ניסן מי שזרע בשנה הו’ לא יקצר בשנה הז’. כי הקציר אחר ניסן הוא וכבר נכנסה שנת השמטה. גם לא יזרע בשנת השמטה. והנה כי דברי חז”ל הם נכונים: ראש חדשים. א”ר משה הכהן אין צריך לומר ראש חדש. רק חדש לבדו. כי הטעם יום חדוש אור הלבנה. וכן כתיב חדש ושבת. חדשיכם ומועדיכם. מדי חדש כחדשו. ואחרים טענו עליו א”כ למה אמר בחדש השביעי באחד לחדש. והוא השיב להסיר הספק גם טענו עליו ובראשי חדשיכם. והוא השיב כי על חדש ניסן ידבר בכל שנה. כי ניסן לבדו הוא ראש חדשים. ושאלוהו א”כ מה קרבן שאר החדשים. והוא השיב כי שם כתוב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה בפרשה עצמה. וכן אמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. כי הוא תחלת השנה. ואנחנו לא נניח דברי רז”ל בעבור סברותינו. כי הם אמרו כי בכל חדש יתקעו בחצוצרות והוא הנכון. לומר חדש או ראש חדש. וכתוב עד חדש ימים. שטעמו שימלאו ימי החדש שלו:
{ג}דברו אל כל עדת בני ישראל. כי כל בני מצות. חייבים: ויקחו להם. מי שיש להם ממקנהו כי מקנה רב היה להם או יקנו. ויפת אמר כי מיום העשור יחלו להכין השה יום י”ד רק לא ידענו אם זו מצוה לדורות או על פסח מצרים: שה לבית אבות. אם הם מועטים: שה לבית. אם הם רבים ואחר שאמר שה לבית אבות אמר שה לכל בית ובית ובתחלת זה הספר פירשתי בית:
{ד}ואם ימעט הבית מהיות משה. מהיות מעט מאכילת השה. כי אנשי הבית יהיו מועטים. יקח הוא ושכנו: במכסת. חלק. וכן המכס לה’. חלק שיקח כל אחד. וכמוהו ה’ מנת חלקי וכוסי. גם תכוסו והיא מפעלי הכפל. והכפל חסר ממלת במכסת גם מן המכם. והנה אמר המכס על משקל וממר ליולדתו. שהוא מפעלי הכפל:
{ה}שה תמים. שיהיה בלא מום. גם שה יקרא כל א’ משני המינים ששם הצאן כוללם וככה שה כשבים ושה עזים. א”ר משה בן עמרם הפרסי כי השה חיוב פסח מצרים. ובארץ ישראל שה או פר. וראייתו וזבחת פסח לה’ אלהיך צאן ובקר שהוא פסח דורות ולא דבר נכונה. כי כל פסח דורות הוא זכר לפסח מצרים ואין ראוי לשנות. רק וזבחת פסח לה’ אלהיך צאן חיוב. ובקר לשלמים לאכול בחג מבושל במים. וכמוהו ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. אתה חייב ובנך ובתך רשות. והעד שכתוב בדברי הימים ששחט יום ארבעה עשר כבשים ופרים. ושם כתוב הכבשים לפסחים והפרים לשלמים בשלו אותם בדודים ובסירו’ רק לבד הצאן בשלו באש כמשפט. א”ר ישועה כי יש הפרש בין בן שנה ובין בן שנתו. כי בן שנה עלתה לו שנה ובן שנתו כמשמעו. והנה בקרבן הנשיאים כבש אחד בן שנתו. ובאחרונה כתוב כבשים בני שנה:
{ו}והיה לכם למשמרת. שישמרנו כל אחד בביתו: בין הערבים. מלה קשה. ורבינו שלמה אמר כי רגע נטות השמש מחצי היום לצד מערב. ולא נתן טעם למה ערבים שנים. והנה כתוב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים. ואין ספק כי בשקוע השמש ידליק את הנרות. וכאשר חפשנו זאת המלה מצאנו כי יקרא רגע בין הערבים ערב. כי כן כתוב בין הערבים תאכלו בשר. ושם כתוב בתת ה’ לכם בערב בשר לאכול. ובהדלקת הנרות כתוב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר. וכתיב עולות לה’ לבקר ולערב וכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. והנה על הפסח שכתוב בו בין הערבים. מצאנו שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים פי’ כבא השמש לצד מערב. ואין זה משמע ביאה כי הוא הפך יציאת השמש.מדכתיב השמש יצא על הארץ. שהחל להראות על הארץ. וככה ובא השמש וטהר שלא יראה על הארץ. והנה כתוב על מקרה לילה והיה לפנות ערב ירחץ במים. ואם אין הדבר כן יבאר לנו מה הפרש יש בין כבא השמש של פסח ובין כבוא השמש של מקרה לילה. וככה ובא השמש וטהר. אמרו המינים כי שלשה ערבים הם. וראייתם בעבור שמצאו עד הערב השלישית. והם לא הכירו האמת ולא הבינו. כי כתוב מחר חדש ושלשת תרד מאד. שפירושו כאשר יהיה היום השלישי מהיום הסמוך לערב השדה שאתה נסתר שם. ובעבור זה אמר עד הערב השלישי. ועתה אשוב לפרש דע כי משקל ערבים לעולם נופל על משקל שנים. כמו אבנים. וכמוהו לוחותים. וככה דרכים. והעד יפול באחת. וככה שמים. כי הם שני סדני הגלגל שהם כמו מסמרות נטועים. שעליהם משענות הגלגל. וככה לנטוע שמים. וכבר פירשתי בספר השם הנכבד כי שמים מגזרת שם ישר נכח עמו. רמז לשני מקומות והנה יש לנו שני ערבים האחד עריבת השמש והוא עת ביאתו תחת הארץ. והשני ביאת אורו הנראה בעבים. והנה יש ביניהם קרוב משעה ושליש שעה. אז יבא בעל קרי אל המחנה וידליק אהרן את הנרות אמר הגאון רב סעדיה ז”ל מדת מזבח העולה חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב. ובמדת הזאת לא יעמדו כי אם כהנים מועטים שהם זורקים דמי הפסחים קודם שיקרשו. והנה בימי יאשיהו שהיו ישראל מועטים לא יכלו הכהנים לזרוק דמי הפסחים והשלמים ששחטו לזרקם לשעה ושליש שעה. ואף כי בהיות כל השבטים בארצם. והנה היתה קבלה שיחלו לשחוט מהרגע שיתברר לאדם כי השמש נטה לצד מערב. והזכיר הכתוב בין הערבים שרוב הפסחים אז היו נשחטים שם. והוא סוף הזמן שלא יעבור עד עריבת אור השמש:
{ז}על שתי המזוזת. של פתח הבית. ועוד יפרש משה איך יקחו את הדם. ומלת משקוף. מגזרת חלון וישקף. וזה המשקוף הוא על פתח הבית. וככה מנהג כל ארץ ישמעאל. כי מנהג הערלים לא היה כמנהג המצריים ואפי’ במאכליהן כמו פתות אותה פתים. וככה תכשיטי הנשים לשום נזם באף ובאזן. וכל אשר הזכיר ישעיהו על בנות ציון. וככה אין בית להם כי אם בחצר האחת יקרא פתח הבית. והחיצון שער החצר. ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא כי כבר נפל פחדם עליהם ולא יפחדו שיסקלום. ואילו היה כן היה זה בשער החצר. והנה לא הושם הדם כי אם בסתר שסגרו שער החצר. והם שחטו בין הערבים שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר שהלכו לדרכם וסגרו כל אחד שער חצרו כי המצריים חשבו שישובו. רק הטעם להיות הדם על המשקוף להיותו כופר בעד כל האוכל בבית ויהיה סימן למשחית שיראנו. כדרך והתוית תיו: ומלת בתים. משונה בדקדוק. כי יש דגש אחר קמץ גדול ואין זה משפט הלשון. רק אם היה הקמץ חטף כמו רנו שמים. אולי היה כן בעבור חסרון יו”ד בית שלא תתערב זאת הגזרה עם גזרת עשרת הבתים חומר שהוא פתח. לשון רבים מן האיפה והבת. ומלת על הבתים יורנו כי היא מלעיל הפך המנהג:
{ח}על מרורים יאכלוהו. אמר אחד מחכמי ספרד. ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור ובעבור שלא ירד שם גשם כי האויר הוא לח תמיד. ע”כ מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל ואפי’ לא יהיה למצרי אלא פת לבדה לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת כי הם רפואה לאויר’ ואנחנו נסמוך ע”ד קדמוננו ז”ל שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם:
{ט}נא. י”א כאשר הוא עתה שהבשר חי. ובדרך הזאת לא מצאנו בכל המקרא ואחרים אמרו כי הוא מגזרת כי הניא אביה אותה. והטעם שבור. ואין זה נכון כי אחר כן אמר ועצם לא תשברו בו. והנכון בעיני שאין לו חבר במקרא. ופירושו הפך מבושל והוא שנקרא חי כמו לא אקח ממך בשר מבושל כי אם חי. וכבר אמרתי כי רוב ל’ ערבי דומה ללשון עברית. והבשר החי נקרא בלשון ערבי ני”י ואותיות אהו”י מתחלפים להם בלשונם כמו בלשוננו: ובשל. שם התאר. ופירושו שהוא מבושל במים. כי גם צלי אש יקרא מבושל. כדכתיב ובשלת ואכלת. ויבשלו את הפסח באש כמשפט. ויתכן להיות ובשל מבושל כמאכל המלכים על דרך המשקיות. כי ישימו על האש כלי נחשת רחב וימלאו חציו מים וכאשר ירתיחו המים ישימו סיר הבשר עם מים קרים על המים הרותחים וככה יתבשל הבשר וזה המאכל מועיל יותר מכל המאכל אשר יהיה קרוב אל האש והנני הכותב מוסיף על דברי זה החכם כאשר שמעתי מפיו. ובשל שם התואר על משקל כבד זקן. וככה זה ובשל. כי הבית קמו”ץ והשי”ן רפה ואינו שם הפועל. על דרך כי כבד אכבדך. הכה תכה. כי לעולם לא יבא שם הפועל בהתחברו רק על לשון עבר או עתיד. כמו דבר ידבר. הקדש הקדשתי. רק להתחבר שם הפעל עם פועל. ופעול לא יבא והנה זה בשל כמו כבד. ולנקבה הזרוע בשלה. ואל תתמה מה צורך לומר שני הענינים בשל ומבושל כי שני בשולים הם כמו שפירש. האחד להכניס כלי שהבשר בתוכו בתוך כלי המים הרותחין. ולרבים בשלים מבושלים. והמה חכמים מחוכמים וככה יאמר ליחיד חכם מחוכם. ברוך ומבורך. והפרש יש בין בדיקת הלשון בין חכם למחוכם וככה בין בשל ומבושל כאשר פירש: ראשו על כרעיו ועל קרבו. כמו עם וכן ויבואו האנשים על הנשים. והראש והכרעים ירחץ במים כמשפט:
{י}והנותר ממנו. אם יהיה אנוס שלא היה יכול לאכול חלקו. ויפת אמר על העצמות. ואיננו נכון כי לא דבר הכתוב רק על הווה. וטעם וככה תאכלו אותו. פסח מצרים לבדו והמינים אשר בארגלן עושים ככה היום זכר ליציאת מצרים. ואלה תועי רוח כלם ילכו יום חמשה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים:
{יא}ומקלכם בידכם. לנהוג החמורים. כמו ויך את אתון במקל וטעם בחפזון שלא יתעכבו וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח על כן צוה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה. וכן אמרו אבות הקדושים אינו נאכל אלא עד חצות. ואינו נאכל אלא צלי:
{יב}ועברתי בארץ מצרים. כי כח השם וגבורותיו הם העוברים. כאלו השם עובר: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. כדרך וראש דגון נופל לפניו ארצה. וכן כתוב ובאלהיהם עשה ה’ שפטים וזה יהיה לכם לאות שיחזק לבבכם ולא ירך בשמעכם צעקת המצריים במות בכוריהם בעבור המשחית בעבור הדם אשר אני רואה אפסח עליכם ולא יהיה בכם נגף. כי זה הדם יהיה לאות על המשחית:
{יד}והי’ היום הזה. יהיה זכר לדורות: וחגותם אותו. הוא חג הפסח ואמר חוקת עולם לדורותיכם ולא אמר בכל מושבותיכם כי זו המצוה תלויה בארץ כאשר אפרש:
{טו}שבעת ימים. טעם מצות תאכלו זכר לאכילתם בצאתם ממצרים. כי לא צוה שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים. כי שם כתוב כי לא חמץ. ואילו היו מניחים המצריים שיתמהמו מעט היו מחמיצין עיסתם. והשבעת ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי. כי הענן היה מוליכם יומם ולילה ולא היו מתעכבים בחנותם עכוב דב. וככה כתוב על הפסח. שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל מצות חיוב על דרך הפשט. והעד למען תזכור את יום צאתך. ובעבור זה כתוב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות. חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ. ואחר שקבלה היתה ביד ישראל שיחלו לשחוט את הפסח בנטות השמש לצד מערב. וכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי. על כן דרשו רז”ל אך חלק. ודע כי כלוי מעשה אינו מעשה והנה פירוש ויכל אלהים ביום השביעי. כאשר נכנס היום השביעי כבר כלתה מלאכתו וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מהבתים והנה תחלת יום ראשון סוף יום י”ד בערב ככתוב מיום הראשון עד יום השביעי. והנה פירוש זה כי שבעת ימים שלמים הם מיום י”ד לחדש בערב שהוא סוף יום י”ד עד יום הכ”א לחדש בערב. ועוד אדבר על זה:
{טז}וביום הראשון. הוא יום יציאת מצרים. והיום השביעי הוא יום טביעת פרעה כאשר אפרש: כ. ל מלאכה. בכל המועדים חוץ מיום שבת ויום הכיפורים אין כתוב בהם כל מלאכה. רק בפסח לבדו אמר והתנה להוציא אוכל נפש. ובכל מקום בין בפסח בין בעצרת בין יום הזכרון וחג הסוכות היה אוחז דרך קצרה לומר כל מלאכה לא תעשו. רק במקום אחד בפסח כתוב ולא תעשה כל מלאכה על דרך שהזכיר תחלה:
{יז}ושמרתם. הנה צוה להיות המצות שמורים מימות הקציר. וכתוב והוצאתי את צבאותיכם ועדיין לא יצאו. כי בתחלת החדש היתה זו הנבואה. והטעם שתאמרו כן לדורותיכם:
{יח}בראשון. אחז דרך קצרה בעבור שהזכיר בתחלה ראשון הוא לכם. והנה טעם בחדש הראשון. וכמוהו בעשירי באחד לחדש:
{יט}שאור. שהוא מחמיץ והוא הידוע. ואחר כן אמר כל אוכל מחמצת כל דבר שיחמץ. ודע כי מיום הראשון עד יום השביעי אינו דבק בקרוב אליו שהוא ונכרתה רק עם אוכל מחמצת כמו למלוך שלמה על ישראל. אמר יפת כי יש אות שמושכת עצמה ואחרת עמה אחורנית. כמו אודם פטדה וברקת. שהטעם אודם ופטדה וברקת. וככה מיום הראשון עד יום השביעי. וכבר הזכיר כי כל אוכל חמץ מישראל חייב כרת. ובכאן הוסיף גר שהוא גר צדק:
{כ}כל. הזכיר העונש תחלה ואח”כ האזהרה. ואין בכל מושבותיכם תאכלו מצות רשות. כמו ששת ימים תעשה מלאכה. רק חיוב למען תזכור:
{כא}ויקרא משה לכל זקני ישראל. והם יאמרו לקהל. וקחו לכם צאן. בעשור לחדש כאשר צוהו השם. אמר המדקדק כי ושחטו הפסח מהבנין הדגוש. ולא דבר נכונה כי ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל הוא מהבנין הקל. והשי”ן קמץ כמשפט בעבור הנח הנעלם. רק ושחטו הפסח לשון צווי מהבנין הקל. ולא מצינו מזאת הגזר’ בכל המקרא מהבנין הדגוש. והיה ראוי השי”ן להיות חירק תחתי’. כמו משכו. רק בעבור אות הגרון שהוא אחריו נפתח השי”ן כמשפטם לעשות כך כמו בחרו לכם. ורבים ככה. על כן יהיה השי”ן בפת”ח גדול בלשון צווי. ושניהם מבנין א’:
{כב}ולקחתם. עתה פי’ איך יקחו מהדם ויתנו על המשקוף: מלת אגודת. כמו חבורה. כמו ויהיו לאגודה אחת ור’ מרינום אמר כי האלף נוסף והוא מגזרת גדוד. ואחרים אמרו כי האלף שורש כמו וחשב אפודתו. והגאון פי’ האזוב מלשון ערבי זעת”ר ובלשון לעז אוריגנ”ו והוא עשב נכבד במיני מטעמים. וזה לא יתכן כי הכתוב אומר על האזוב אשר יצא בקיר ולא ידעתי מהו. רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף כי הוא הפך הארז שהזכיר הפסוק. ויש אומרים כי הפסח היו שוחטין אותו בסף השער. וטבלו האזוב בו ויגיעו אל המזוזות. כמו וימד סף השער אמות הספים. ואחרים אמרו כי הוא כלי ועליו היו שוחטים. כמו משכב וספות. ועוד אפרש עד בקר:
{כג}ולא יתן המשחית. לא יניחנו כמו כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה. והנה המשחית ברשותו ואם יניחנו כאילו נתן לו רשות:
{כד}ושמרתם. רבים חשבו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות חיוב לדורות. בעבור כי הדבר הזה סמוך אל לקיחת האזוב וטבילתו. ועוד כי כתוב אחר כן אשר פסח על בתי בני ישראל. ובדרך הסברא נכון היה. לולי קבלת האמת הנגמרת. הנה הנכון שמלת הדבר הזה שב אל ושחטו הפסח. וטעם שאלת הבנים בראותם כל המשפחה חבורה אחת אוכלים שה תמים ראשו על כרעיו ועל קרבו ועצם לא תשברו בו ובן נכר ותושב ערל ושכיר לא יאכל בו ואין זה המנהג במועדים אחרים:
{כה}והיה. עתה פי’ כי שחיטת הפסח תלויה בארץ. ואל יקשה עליך פסח הר סיני כי מצוה עליונה היתה. ולא עשו פסח אחר במדבר כי בהר סיני היו עם הישוב וימצאו מצות. ובהיותם בארץ אשר לא עבר בה איש אין להם רק המן לבדו:
{כו}והיה. מה העבודה הזאת. השנוי שהזכרתי:
{כז}ואמרתם זבח פסח. מצאנו פסוח והמליט. והטעם כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה נקרא השה פסח. כמו ושחטו הפסח. והגאון אמר שהוא מגזרת פסח. כי הפסח ישען על רגלו התמימה. והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית מצרים ופסח על בית שכנו העברי ולא השחיתו. וכמוהו עד מתי אתם פוסחים:
{כח}וילכו ויעשו בני ישראל: שלקחו שה בעשור לחדש כאשר צוה השם למשה ולאהרן זאת חקת הפסח כן עשו:
{כט}ויהי בחצי הלילה. השניה. אמר יפת כי השבויים הטוחנים בריחים ביום בבית הסוהר יכניסם בבור בלילה וישימו הריחים על פי הבור. וזהו אשר אחר הריחים. והנה הוא כמו בבית הסוהר:
{ל}ויקם. הוא בעצמו כמו ועבד הלוי הוא בעצמו: כי אין בית. על הרוב ידבר הכתוב:
{לא}ויקרא. מדרך הסברא כי משה ואהרן לא היו בליל ט”ו בארץ רעמסס עם ישראל. רק במצרים שהיתה מקום המלוכה שהיה שם פרעה. והנה יצאו הם מפתח ביתם במצות השם בחצי הלילה. ונתן להם רשות פרעה שילכו ישראל לעבודת השם. והנה הלך משה עם עבדי פרעה לרעמסס להוציא ישראל. וידוע היום כי יש בין מצרים הישנה שיש שם אוצרות יוסף ידועים עד היום. ובין רעמסס ששה פרסאות. והנה החלו לצאת בבקר והיא עת עלות עמוד השחר שיחל להראות אור השמש בעבים והנה יש בין תחלת זה הרגע עד עת זרוח השמש שעה ישרה ושליש שעה. והנה יש לנו בקר והחשך גדול. כמו ותשכב מרגלותיו עד הבקר. ושם כתוב. בטרם יכיר איש את רעהו. והנה היו מישראל שיצאו בתחלת עמוד השחר ועודנו לילך בדרך התורה עד זרוח השמש ואלה היו קרובים אל מצרים. והאחרים שהם רחוקים יצאו בו ביום כי קהל רב היה. ויותר יש מתחלת רעמסס עד סופה משמונה פרסאות. על כן כתוב הוציאך ה’ אלהיך ממצרים לילה. וכתוב אחר היום אתם יוצאים. ועוד ובני ישראל יוצאים ביד רמה. וכתוב שם ומצרים מקברים. וביום יקרבו וכבר פירשתי: גם אתםכדברכם. שתלכו דרך שלשת ימים גם כאשר דברתם. וגם מקננו ילך עמנו:
{לב}וטעם וברכתם גם אותי. שיברכו אותו ויתפללו בעדו: וטעם גם. שנתן להם זבחים כאשר אמר לו משה:
{לג}ותחזק. לשון נקבה כי מדינת מצרים כוללת הכל: וטעם כלנו מתים. פירשתיו במלת פן יפגענו:
{לד}משארותם. כלי עץ. כמו טנאך ומשארתך. כי חמוריהם היו טעונים בגדים ששאלו ממצרים:
{לה}ובני ישראל. כל אחד שאל כפי מעלתו. כי הנה במעשה המשכן הנשיאים לבדם הביאו האבנים היקרות והבושם והשמן:
{לו}וינצל. ו. לא מצאנו גזרת הצלה מהבנין הקל רק מהנוסף או מהדגוש. ושניהם פעלים יוצאים כי אין הפרש בטעם בין וינצלו. ובין ויצל אלהים. רק בבנין הנוסף יזכיר הפעול. ולא כן בדגוש:
{לז}ויסעו. היה הסמ”ך ראוי להדנש בהתבלע הנו”ן. כמו ויגשו. ויתנו. אולי בא כן להקל על הלשון: מרעמסס. בפתח תחת הרי”ש ושו”א תחת העי”ן והוא שם מחוז ולא עיר: סכתה. אל סכות. וזכד הגבדים ואין צורך להזכיר הנשים. כי הם כמו הם או יותר: לבד מטף. שהוא פחות מכ’ שנה:
{לח}וגם ערב רב. מאנשי מצרים שהתערב עמהם. והם האספסוף שנאספו עליהם:
{לט}ויאפו. הנה הבצק שהוציאו ממצרים היה בו שאור ולא אפוהו עד שחנו בסוכות:
{מ}ומושב בני ישראל. חשבונות רבים יש במקרא לא ידענו למי הם סמוכים. והנה אזכיר מקצתם. ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום. ואבשלום לא היה בן ארבעים שנה גם לא נשלמה מלכות בית דוד. ומפרשים אמרו כי זה חשבון מיום שבת הארון בקרית יערים. וכתוב ויהי בשלשים שנה. יש אומרים בן שלשים שנה נתנבא. ויש אומרים ליובל. ויש אומרים למציאת ספר תורה שמצא חלקיהו הכהן ואני לא ידעתי כי הם סברות בלא יסוד ומשענת. וכתוב ובעוד ששים וחמש שנה. וזו הנבואה היתה בימי אחז ומלכותו היתה שש עשרה שנה. ובשנת שש לחזקיה בנו גלתה שומרון. ע”כ הוצרכו המפרשים לומר כי תחלת ששים וחמש שנה מיום שנבא עמום. וישראל גלה יגלה מעל אדמתו. ואחרים אמרו משנת הרעש. וכאשר חפשנו שנות שבא ישראל במצרים בימי יוסף ואחיו. הנה לא יגיעו מספר ימי הכתוב כי אין ספק כי קהת מיורדי מצרים היה ונחשוב כי הוליד עמרם בנו בסוף ימיו גם עמרם הוליד משה בסוף ימיו והנה מספר חייהם מאתים ושבעים שנה ומשה בן שמונים שנה בצאת ישראל ממצרים והנה הכל ג’ מאות ונו”ן שנה הנה חסרו לנו שמונים. והזקנים הוסיפו אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות. כי ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אינו דבק עם וענו. רק עם יהיה זרעך. וכמוהו רבים. ובפרשה הזאת מיום הראשון עד יום השביעי. ואחר שמצאנו כתוב שהשם אמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה. ידענו כי חשבון מושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. הוצרך בעל סדר עולם לומר כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן. והוצרכו המפרשים לומר כי נבואת אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים. איננה דבקה עם הפרשה הנזכרת. אבל אחר זה נאמדה. ואין צורך לכל זה רק חשבון ד’ מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן כאשר כתוב ויבואו עד חרן וישבו שם ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים שנה ולא שב אל חרן. והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו כי הוא העיקר כי לו נתנה ארץ הכנעני. ויהיה פסוק אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים דבק עם כל הפרשה למעלה ולמטה. והנה פי’ ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שהיו גרים שם. גם אבותיהם היו גרים. ככתוב כמעט וגרים בה. ואברהם אמר גר ותושב אנכי עמכם: שלשים שנה וארבע מאות שנה. מיום שיצא אברהם אביהם מארץ מולדתו:
{מא}וטעם ויהי מקץ שלשים שנה. להודיע כי בעבור צעקתם אל השם לא יצאו. עד שהגיע הקץ שגזר עליהם:
{מב}ליל שמורים הוא לה’. על דרך הפשט בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה’. ובסוף שמורים לכל בנ”י לדורותם. נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם. ילא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. צוה שיהיה זה הלילה שמורים לכל בני ישראל לדורותם. וטעם אכילת הפסח על משפטו ומצות ומרורים בלילה הזה. ויש מפרשים אותו כטעם שומרי החומות. שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים. וככה רמזו חכמינו ז”ל הגיע זמן קריאת שמע של שחרית:
{מג}ויאמר. בעבור שהזכיר ליל שמורים שהוא ליל חמשה עשר שבו יאכל הפסח. השלים לפרש חוקת פסח דורות. והנה לא הזכיר דבר המשקוף והמזוזה ולא הזכיר על מצות, ומרורים כי כבר הזכירו בפסח מצרים. והנה הטעם תאכלו הפסח לדורות כפסח מצרים. והוסיף מצות אחרות. רק מצות המשקוף והמזוזות אינה מענין אכילת הפסח. הלא תראה בתחלת הפרשה כל בן נכר לא יאכל בו. והטעם כמו ממנו. כי נכון הוא בלשון הקדש גם בלשון ערבי לומר כך. וכמוהו והנותר בבשר ובלחם:
{מד}וכלומלתה אותו. לרצונו. שישוב לדת ישראל אם הוא בן מצוה. ומשפט מקנת כסף או יליד בית שוה. רק דבר הכתוב בהוה יותר:
{מה}תושב. מישראל או שכיר. לא יאכל הפסח אם לא יכום על השה כמשפט כל העדה:
{מו}בבית אחד יאכל. כפסח מצרים. והעד לא תוציא מן הבשר חוצה. וחכמינו ז”ל אמרו בחבורה אחת והוא הנכון:
{מז}כל עדת ישראל. כל בני מצוה חייבים לעשות הפסח. וכאשר חפשתי בתורה מצאתי שלשה ועשרים כריתות האמורים בתורה כולם הם במצות לא תעשה. אבל במצות עשה לא מצאתי רק הפסח לבדו והמילה. אולי היה כן בעבור כי יציאת מצרים להזכירה חיוב. ואין נזכרה יותר מאכילת הפסח בזמנו. ובהתחלת עשרת הדברים אמר אשר אולי זה על הפסח שעשו במדבר סיני שמלו הגרים. ואל הוצאתיך מארץ מצרים: תתמה בעבור שהוא כתוב במקום הזה. כי בפרשת רדת המן (מח)וכי יגור אתך. טעם אתך בארץ מצרים: וטעם ועשה כתיב שיקח צנצנת ויתן שם מן ויניחהו לפני העדות. ועוד פסח. והוא רוצה לעשות הפסח ימול בתחלה. וטעם וכל לא צוה השם לעשות ארון העדות. וכמוהו הוצאתי את ערל לא יאכל בו. על ישראל שלא ימולו. כמו הילודים צבאותיכם:
{מט}תורה. זה הגר הוא גר צדק. לא גר שער: הבא אחריו שדבר השם למשה לקדש הבכורים. ובחצי (נ)טעם ויעשו כל בני ישרא. ל. וכבד הזכיר זה למעלה. הלילה היתה מכת בכורים. ובצאת ישראל ביום צוה השם מיד לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם:
{נא}ויהי בעצם. לפי דעתי זה הפסוק דבק עם הפסוק במדבר בדרך:


בא פרק-יג

{א}וידבר. אחז דרך קצרה כי משה כנגד כל ישראל. ויפת אמר כי המצוה על משה לקדשה בפה. הפך וטמאו הכהן. כי הכהן קדוש הוא ולא יטמאנו רק בדבור. שיאמר בפה שהוא טמא:
{ב}פטר. פתיחת כמו ופטורי ציצים. והטעם הבן שפתח תחלה הרחם ומלת רחם זרה כי משפט לשון הקודש שיפתח האות שהוא לפני אות הגרון:
{ג}ויאמר משה. ביום ט”ו יום אמר זכור. כמו והיה היום הזה לכם לזכרון: וטעם מבית עבדים. שהיו מעבידים אותם כאלו היו עבדיהם ובמקום אחר אמר מכור הברזל. כי המצרים חזקו עליהם והשם הוציאם בחוזק יד מהחזקים:
{ד}היום. הזכיר בתחלה ולא יאכל חמץ וככה תעשו לדורות כמו שעשיתם ביום שיצאתם. וכאשר היה זה בזמן שהאביב נמצא. ככה תעשו בכל שנה בעת המצא האביב בארץ ישראל. וזהו האביב שעורה. ופי’ אביב כמו בכור. כי הוא מגןרת אב שהוא כמו ראשון לאשר הוליד. או חכם לתלמיד שלמד. וכתוב כי השעורה אביב. והעד שאמר בחג שבועות בכורי קציר חטים:
{ה}והיה וגו’. לא הזכיר כ. ל השבעה כי כבר הזכיר זה במקום אחר:
{ו}שבעת. זאת היא העבודה:
{ז}מצות. הנה השבת הזהיר על גר אשר בשעריך. כי על זה התנאי יגור בשעריך שלא יעשה מלאכה לפניך בשבת. וככה ביום הכפורים כי כן כתוב. וככה בפסח שלא יאכל חמץ במקום שהוא רשותו וזהו טעם בכל גבולך:
{ח}בעבור זה. אמר ר’ מרינום פי’ בעבור זה. היה ראוי להיותו הפך זה בעבור שעשה ה’ לי. והביא רבים כמוהו לדעתו ולפי דעתי אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה רק פי’ בעבור זה בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ. שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם. עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים:
{ט}והיה לך. יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזכרון. על דרך כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. גם וקשרתם לאות על ידיך כמו קשרם על לוח לבך תמיד גם וכתבתם על מזוזות ביתך. כמו כתבם על לוח לבך. ומה שיהיה לאות ולזכרון. שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים. ואין זה דרך נכונה כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה. והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל. ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה. רק הוא כמשמעו. על כן לא נוציאנו מידי פשוטו. כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת. כמו ומלתם את ערלת לבבכם. שנצטרך לתקנו לפי הדעת. וא”ר משה הכהן כי יד ברוב המקרא היד השמאלית. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ידה ליתד תשלחנה. ודברי הקבלה חזקים ואין צריכין חזוק:
{י}מימים ימימה. כמו ימים תהי’ גאולתו והטעם משנה לשנה ותחלת השנה ע”פ קריאת ב”ד:
{יא}והיה. הזכיר הכנעני לבדו כי הוא אב לכולם: וטעם נשבע לך. כמו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל:
{יב}והעברת. תעביר לשם שלא יתערב עם אחר. והנה אלה שתי מצות צוו ביום ט”ו: שגר. על משקל ארץ. שלא ישתנה בסמיכה רק נמצאו מלות זרות ואלה הם שגר אלפיך ובחדר משכבך. הבל הבלים. מספח חמתך. וסגור דלתך. ולא מצאתי יותר:
{יג}וכל פטר חמר. שהוא טמא תפדה בשה: וערפתו. יש אומרים תכתוב על ערפו קדש והאומר כזה אומר אני שהוא חמור קשה עורף. כי הנה כתוב הוא יערוף מזבחותם. וערפו שם את העגלה בנחל. שהפירוש לכרות העורף. כאשר פירשו מעתיקי הדת. כי כל בכור שלא יקרב לגבי המזבח או לא יפדה חייב מיתה. כי כל בכור מצרים אדם ובהמה מתו. כי ה’ לא מלטם מן הגזירה שגזר על בכורי מצרים רק שיהיו מוכנים לעבודתו. ולא היו לישראל בהמות טמאות כי אם החמורים לבדם על כן לא יפדה בכור מין אחר:
{יד}והיה. אמר ר’ יהודה הלוי ז”ל כי מחר חסר אל”ף והטעם מה שהוא אחר היום:
{טו}ויהי. החל לומר בחוזק יד הוציאנו. ושב לפרש מה היתה היד החזקה והיא מכת הבכורים. כי על יד זה יצאו ממצרים ולא על יד מכת הראשונות. וככה אמר המשורר למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו. ומשה תפם דרך קצרה כי ידוע היה באמרו ויהרוג ה’ כל בכור והציל בכורינו ובכורי בהמתינו. ועם זה ידבק על כן אני זובח. ולא עם הריגת בכורים: כל פטר רחם הזכרים מהמין הראוי לזבוח לפני השם:
{טז}והיה. הזכיר על ב’ המצות והיה לאות על ידכה ומה שהעתיקו חכמינו ז”ל לכתוב הפרשיות הוא האמת ולטוטפות כמו זכרון. וי”א כי הטי”ת כפול. ופי’ כמו דבר מגזרת והטף אל דרום. והוא רחוק בעיני:
חסלת פרשת בא אויל מורד בעושהו היצלח. בשלותו כבדו חץ יפלח. ראה שובב ושים אל לבך. כל דבר פרעה בפרשת בשלח:

קרדיט: סדר אבן עזרא על פרשת בא שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – בא

{א} וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּֽי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹֽתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּֽוֹ:  מ  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת בא

{א} ויאמר וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוַת פַּרְעה אֲרוּם אֲנָא יַקִּירִית יִצְרָא דְלִבֵּיהּ וְיִצְרָא דְלִבְּהוֹן דְעַבְדוֹי מִן בִּגְלַל לְשַׁוָואָה אַתְוָותַי אִלֵין בֵּינֵיהוֹן: {ב} וּמִן בִּגְלַל דְתַתְנֵי בְּמִשְׁמְעֵי בְּרָךְ

קרא עוד »
דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות
דעת זקנים על פרשת בא

{א}בא אל פרעה. מביא מחר. ומשה היאך ידע והלא לא מצינו שאמר לו הקב”ה מכת הארבה י”ל שהיו חקוקות על המטה דצ”ך עד”ש באח”ב וק”ל א”כ

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
פרשת ראה | פרשת יהדות
פרשת ראה

פרשת ראה פרשת ראה המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ראה פרק יא’ ראשון (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם

פרשת עקב | פרשת יהדות
פרשת עקב

פרשת עקב פרשת עקב המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת עקב פרק ז’ ראשון (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת

פרשת ואתחנן | פרשת יהדות
פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן פרשת ואתחנן המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ואתחנן פרק ג’ ראשון (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת

הלכות תפילין

מצוות תפילין, היא מצווה מהתורה כמו שנאמר “וקשרת לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך”. ולכן מחויב אדם להניח תפילין בכל יום, וחייב שיהיו עליו

הלכות מעלית חשמל בשבת

מעלית חשמל שבת היא פיתוח ישראלי בעקבות בנייה של בניינים רבי קומות, ומהם מתגוררים לא מעט דיירים שומרי שבת ולא מעוניינים לחלל השבת המציאו מנגנון

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות