וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן: (פרשת בא י. יד')
כתב הרמב"ם בספרו "משנה תורה":
מצות עשה מן התורה לזעֹק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, כגון בצרת, דבר וארבה, וכיוצא בהן. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, כדי שידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, וזה הוא שיגרם להסיר הצרה מעליהם.
במה דברים אמורים? בימות החול, אבל שבתות וימים טובים אין תוקעין בהן ולא זועקים ומתחננים בהם בתפלה, משום דאסור להצטער בשבת. (תעניות פ"א, א-ו)
אמרו בעלי הרמז: שני כתובים הם אשר כתוב בהם וינח.
וינח (הארבה) בכל גבול מצרים
וינח ביום השביעי (להלן כ, יא).
לומר לך: אפילו אם נח הארבה בכל הגבול וצריך לזעֹק ולהריע, מכל מקום, ביום השביעי שבת קדש ינוח בו ולא יזעק, כי שבת היא מלזעֹק.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
