נולדתי חרדי, גדלתי חרדי, למדתי בישיבות מעולות, התחתנתי בשידוך טוב, קיבלתי שליש דירה, הכל לפי המסגרת והכללים. תמיד הרגשתי שונה וזר, ולא הצלחתי להסביר לעצמי למה. היום, אחרי שנתיים של תרפיה, אני מבין למה.
כל כך הרבה שיפוטיות. כלכך הרבה ציניות. כלכך הרבה לחץ לעמוד ברף של מה יגידו ואיזה צורה יש לזה. כל כך הרבה לחיות בתוך הקישקע של השני. כח. כסף. כבוד. מעמד. להיות "שווה", יחוס, קריצות…
אני בעצמי אמרתי כלכך הרבה דברים רומסים ושיפוטיים בשם ההלכה וההשקפה והדת. זה מזעזע.
יש פה אחד בקבוצה שכשמישהו מעלה פוסט על בעיות בשלום בית או קשיים של אשה בקיום יחסים הוא מגיב "אם היא לא שוכבת איתך היא יוצאת בלא כתובה" זה מגעיל ומזעזע בעניי, ולא אכפת לי אם זה ההלכה.
כן אני יודע שיש אנשים מדהימים והמון עזרה הדדית. ובמקומות אחרים יותר גרוע וכו.
אבל עדיין, זה תופעות . וזה קשה. קשה.
מתוך קבוצת וידויים של חרדים
