בא לי לצרוח מהמחשבה על כל האחיינים ואחייניות שלי שתקועים בשידוכים.
בא לי לצרוח מהעיוורון שלהם ושל ההורים שלהם שלא מסוגלים לעשות לילד שלהם הערכת שווי אובייקטיבית ולהבין שהוא לא אמור לקבל יותר מזה.
אני לא רואה הבדל בין גננת שתנסה להתקבל לעבודה בנאס"א ובינתיים תשב בבית בלי עבודה, למה שקורה במשפחה שלי.
החל מאחיין שלי, שאין לי ספק שיש אבחנה כלשהי לבעיה שלו (דיבור מעצבן וחסר טקט)
וכולל איזה שהוא עיוות כלשהו במראה החיצוני (שוב, לא משהו שאני יכולה להגדיר אבל לא משהו שאפשר לפספס)
אבל אם מציעים לו בחורה צולעת הוא כועס על השדכן.
ואחיין נמוך שאמא שלו פוסלת בחורות שאבא שלהן נמוך.
ואחיינית נוספת, שאין בה שום דבר אטרקטיבי.
לא המראה, לא האופי, לא המשפחה, לא המקצוע.
ועדיין פוסלת כל בחור מישיבה שלא מספיק בדירוג גבוה לדעת אמא שלה.
והשנים חולפות וחולפות….
מתוך קבוצת וידויים של חרדים
