פרשת יתרו | פרשת יהדות

פרשת יתרו

פרשת יתרו - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון א וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. ב וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ. ג וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ: אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. ד וְשֵׁם הָאֶחָד, אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. ה וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה: אֶל הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. ו וַיֹּאמֶר, אֶל מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ. ז וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְשָׁלוֹם; וַיָּבֹאוּ, הָאֹהֱלָה. ח וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל: אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם יְהוָה. ט וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל: אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם. י וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה: אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם, מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. יא עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים: כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. יב וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים; וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. שני יג וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה, מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב. טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ: כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. טז כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת תּוֹרֹתָיו. יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים, אֶל הָאֱלֹהִים. כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם, אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, בְּכָל עֵת, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ. כג אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה, עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. שלישי כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כו וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, בְּכָל עֵת: אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם. כז וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה, אֶת חֹתְנוֹ; וַיֵּלֶךְ לוֹ, אֶל אַרְצוֹ.

רביעי א בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. חמישי ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ, יְהוָה. ח וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם, אֶל יְהוָה. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם, אֶל יְהוָה. י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. יא וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי. יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת. יג לֹא תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר. יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר, אֶל הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. טו וַיֹּאמֶר, אֶל הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל תִּגְּשׁוּ, אֶל אִשָּׁה. טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר. יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. שישי כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל הַר סִינַי, אֶל רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם: פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל יְהוָה, לֹא יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי: כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ. כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְהוָה פֶּן יִפְרָץ בָּם. כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, אֶל הָעָם; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. ב אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל פָּנָי. ג לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. ד לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי. ו לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. ז זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. יא כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. יב לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. יד וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. שביעי טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, אַל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. יז וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים. יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. מפטיר יט לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ; בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. כא וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. כב וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

הפטרת פרשת שמות לבני אשכנז בספר ישעיה פרקים ו'-ז':

א בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא; וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. ג וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ. ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא; וְהַבַּיִת, יִמָּלֵא עָשָׁן. ה וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב: כִּי, אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי. ו וַיָּעָף אֵלַי, אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים, וּבְיָדוֹ, רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח, מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. ז וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ; וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. ח וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי. ט וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ. י הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע: פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. יא וָאֹמַר, עַד מָתַי אֲדֹנָי; וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה. יב וְרִחַק יְהוָה, אֶת הָאָדָם; וְרַבָּה הָעֲזוּבָה, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יג וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה, וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר: כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ.

א וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם, לַמִּלְחָמָה, עָלֶיהָ; וְלֹא יָכֹל, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ. ב וַיֻּגַּד, לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר, נָחָה אֲרָם, עַל אֶפְרָיִם; וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ, כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל יְשַׁעְיָהוּ, צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ: אֶל קְצֵה, תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת, שְׂדֵה כוֹבֵס. ד וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא, וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ, מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים, הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם, וּבֶן רְמַלְיָהוּ. ה יַעַן, כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה: אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ, לֵאמֹר. ו נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה, וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ; וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ, אֵת בֶּן טָבְאַל.

פרק ט': ה כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה, עַל שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי עַד, שַׂר שָׁלוֹם. ו לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ, עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה; מֵעַתָּה, וְעַד עוֹלָם, קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת, תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

{א} וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא,  (א) קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קטז.)יתרו. שבע שמות נקראו לו,  (ב) רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל, (מכילתא יתרו פ"א). יתר, ע"ש שיתר פרשה אחת בתורה, ואתה תחזה. יתרו, לכשנתגייר וקיים המצות, הוסיפו לו אות  (ג) אחת על שמו. חובב, שחבב את התורה, וחובב הוא יתרו  (ד) שנאמר מבני חובב חותן משה (שופטים ד, יא.). ויש אומרים רעואל אביו של יתרו  (ה) היה, ומהו אומר ותבאנה אל רעואל אביהן (שמות ב, יח.), שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי (בהעלותך עח.)חתן משה. כאן היה יתרו מתכבד במשה,  (ו) אני חותן המלך, ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו, שנאמר וישב אל יתר חותנו (מכילתא שם)למשה ולישראל. שקול משה כנגד  (ז) כל ישראל: את כל אשר עשה. להם  (ח) בירידת המן, ובבאר, ובעמלק: כי הוציא ה' וגו'. זו גדולה  (ט) על כולם (מכילתא שם){ב} אחר שלוחיה. כשאמר לו הקב"ה במדין, לך שוב מצרימה, ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו', ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלהים, אמר לו מי הם הללו, אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני, אמר לו והיכן אתה מוליכן, אמר לו למצרים, אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם, אמר לה לכי אל בית אביך,  (י) נטלה שני בניה והלכה לה: {ד} ויצלני מחרב פרעה. כשגילו דתן ואבירם על דבר המצרי, ובקש להרוג את משה, נעשה צוארו  (כ) כעמוד של שיש (שמו"ר א, לו.){ה} אל המדבר. אף אנו יודעים שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תהו, לשמוע דברי תורה: {ו} ויאמר אל משה.  (ל ) ע"י שליח: אני חתנך יתרו וגו'. אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך,  (מ) ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין  (נ) שני בניה (מכילתא שם){ז} ויצא משה. כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה,  (ס) יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא: וישתחו וישק לו. איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה,  (ע) שנאמר והאיש משה (מכילתא שם){ח} ויספר משה לחותנו. למשוך את לבו  (פ) לקרבו לתורה (מכילתא שם)את כל התלאה. שעל הים ושל עמלק (מכילתא שם)התלאה. למ"ד אל"ף מן היסוד של תיבה, והתי"ו הוא תיקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה: {ט} ויחד יתרו. וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, נעשה בשרו חדודין חדודין,  (צ) מיצר על אבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי, גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה (סנהדרין צד.)על כל הטובה. טובת המן והבאר והתורה (מכילתא שם), ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים,  (ק) עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת, ואלו יצאו ששים רבוא (מכילתא שם){י} אשר הציל אתכם מיד מצרים. אומה קשה: ומיד פרעה. מלך קשה: מתחת יד מצרים. כתרגומו לשון רדוי ומרות, היד  (ר) שהיו מכבידים עליהם, היא העבודה: {יא} עתה ידעתי. מכירו הייתי לשעבר, ועכשיו  (ש) ביותר (מכילתא שם)מכל האלהים. מלמד שהיה מכיר בכל עבודת אלילים שבעולם, שלא הניח  (ת) עבודת אלילים שלא עבדה (מכילתא שם)כי בדבר אשר זדו עליהם. כתרגומו, במים דמו לאבדם והם נאבדו במים: אשר זדו. אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו (סוטה יא.) לשון ויזד יעקב נזיד (בראשית כה, כט.) (א) בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו: {יב} עולה. כמשמעה, שהיא כולה כליל: זבחים.  (ב ) שלמים: ויבא אהרן וגו'. ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם: לפני האלהים. מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה (ברכות סד.){יג} ויהי ממחרת. מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן  (ג) ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חוקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שנייה, אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא,  (ד) שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שנייה,  (ה) שהרי נאמר כאן וישלח משה את חותנו, ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אל נא תעזוב אותנו (במדבר י, לא.), ואם זה קודם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו  (ו) שחזר. ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב מבני חובב חותן משה (שופטים ד, יא.)וישב משה וגו' ויעמוד העם. יושב כמלך וכולן עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל, והוכיחו  (ז) על כך, שנאמר מדוע אתה יושב לבדך וכלם נצבים: מן הבקר עד הערב. אפשר לומר כן,  (ח) אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאילו נעשה שותף להקב"ה  (ט) במעשה בראשית, שנאמר בו ויהי ערב וגו' (שבת י.){טו} כי יבא. כי בא,  (י) לשון הווה: לדרש אלהים. כתרגומו למתבע אולפן, לשאול תלמוד מפי הגבורה: {טז} כי יהיה להם דבר בא. מי שהיה לו הדבר  (כ) בא אלי: {יז} ויאמר חתן משה. דרך כבוד קוראו הכתוב  (ל) חותנו של מלך: {יח} נבל תבול. כתרגומו. ולשונו לשון כמישה פלייש"טרא, כמו והעלה נבל (ירמיה ח, יג.), כנבול עלה מגפן וגו' (ישעיה לד, ד.), שהוא כמוש ע"י חמה וע"י קרח, וכחו תש ונלאה: גם אתה. לרבות אהרן וחור  (מ) וע' זקנים: כי כבד ממך. כובדו רב יותר מכחך: {יט} איעצך ויהי אלהים עמך. בעצה, אמר לו צא המלך בגבורה (מכילתא פ"ב)היה אתה לעם מול האלהים. שליח ומליץ בינותם למקום, ושואל משפטים מאתו: את הדברים. דברי ריבותם: {כא} ואתה תחזה. ברוח הקדש  (נ) שעליך: אנשי חיל. עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים: אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שע"י כן יהיו דבריהם נשמעין: שנאי בצע. ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן, כל דיינא דמפקין ממונא מיניה בדינא,  (ס) לאו דיינא הוא (בבא בתרא נח:)שרי אלפים. הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף (סנהדרין יח.)שרי מאות. ששת אלפים היו: שרי חמשים. י"ב אלף: שרי עשרות. ששים אלף. (מה שפירש"י על כל השרים כמה היו. והוא לכאורה ללא צורך, והנה באמת תיקן בזה ותירץ קושיא בפסוק, דקחשיב מלמעלה למטה, ר"ל המספר מרובה קודם מספר המועט, ולא הל"ל אלא מתחלה שרי עשרות בראשונה, ואח"כ בהדרגה כולם, ולפי פירושו שהזכיר ופרט סכום מנין השרים, צא וחשוב, וכשתדקדק במנינם ולגבייהו אתי שפיר, מספר המועט תחלה ואח"כ בהדרגה, כן נ"ל נכון ודו"ק){כב} ושפטו. וידונון,  (ע) לשון צווי: והקל מעליך. דבר זה להקל מעליך. והקל, כמו והכבד את לבו, והכות את מואב, לשון  (פ) הווה: {כג} וצוך אלהים ויכלת עמוד. המלך בגבורה, אם יצוה אותך  (צ) לעשות כך תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד (מכילתא פ"ב)וגם כל העם הזה. אהרן נדב ואביהוא, ושבעים זקנים  (ק) הנלוים עתה עמך (מכילתא שם){כו} ושפטו. ודיינון ית עמא: יביאון. מייתין: ישפוטו הם. כמו ישפטו (בחולם), וכן לא תעבורי (רות ב, ח.), כמו לא תעברי. ותרגומו דיינין אינון. מקראות העליונים היו לשון צווי, לכך מתורגמין וידונון, ייתון, ידונון, ומקראות הללו לשון עשייה: {כז} וילך לו אל ארצו. לגייר  (ר) בני משפחתו (מכילתא פ"ב):

יתרו פרק-יט

{א} ביום הזה. בראש חדש (שבת פו:) (ש) לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו: {ב} ויסעו מרפידים. למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה,  (ת) אף נסיעתן מרפידים בתשובה (מכילתא בחדש פ"א)ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת (מכילתא שם)נגד ההר. למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד,  (א) פנים למזרח (מכילתא שם){ג} ומשה עלה. ביום השני,  (ב) וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר וישכם משה בבקר (שמות לד, ד.)כה תאמר. בלשון הזה וכסדר  (ג) הזה: לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להם  (ד) בלשון רכה: ותגיד לבני ישראל. עונשין ודקדוקין פירש לזכרים, דברים הקשין כגידין (שבת פז. מכילתא בחדש פ"ב){ד} אתם ראיתם. לא מסורת היא בידכם,  (ה) ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עבירות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם: ואשא אתכם. זה יום שבאו ישראל לרעמסס,  (ו) שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת, נקבצו כלם לרעמסס (מכילתא פ"ב). ואונקלוס תרגם ואשא, ואטלית יתכון, כמו ואסיע אתכם, תיקן את הדבור דרך כבוד למעלה: על כנפי נשרים. כנשר הנושא  (ז ) גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף פורח על גביו, לכך נותנו על כנפיו אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני, אף אני עשיתי כן, ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו', והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות, והענן מקבלם: ואבא אתכם אלי. כתרגומו: {ה} ועתה. אם עתה תקבלו עליכם,  (ח) יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות (מכילתא פ"ב)ושמרתם את בריתי. שאכרות עמכם על שמירת  (ט) התורה: סגלה. אוצר חביב, כמו וסגלת מלכים (קהלת ב, ח.), כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת, כי לי כל הארץ, והם בעיני ולפני לכלום: {ו} ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים, כמה דאת אמר, ובני דוד כהנים היו (שמואל-ב ח. יח.)אלה הדברים. לא פחות ולא יותר: {ח} וישב משה את דברי העם וגו'. ביום המחרת שהוא יום שלישי, שהרי בהשכמה עלה. וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב: {ט} בעב הענן. במעבה הענן,  (י) וזהו ערפל: וגם בך. גם בנביאים הבאים אחריך: ויגד משה וגו'. ביום המחרת שהוא  (כ) רביעי לחדש: את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך,  (ל) רצוננו לראות את מלכנו: {י} ויאמר ה' אל משה. אם כן שמזקיקין לדבר עמם, לך אל העם: וקדשתם. וזימנתם, שיכינו עצמם היום ומחר: {יא} והיו נכונים. מובדלים  (מ) מאשה (מכילתא פ"ג)ליום השלישי. שהוא ששה בחדש, ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה (מכילתא שם), כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, ואין מוקדם ומאוחר בתורה: לעיני כל העם. מלמד, שלא היה בהם סומא, שנתרפאו  (נ) כולם (מכילתא שם){יב} והגבלת. קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה: לאמר. הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם  (ס) על כך: ונגע בקצהו. אפילו  (ע) בקצהו: {יג} ירה יירה. מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה (סנהדרין מה.) מבית הסקילה שהיה גבוה שתי  (פ) קומות: יירה. יושלך למטה לארץ, כמו ירה בים (שמות טו, ד.)במשך היובל. כשימשוך היובל קול ארוך, הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול,  (צ) וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות: היובל. הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא. ושופר של אילו של  (ק) יצחק היה: {יד} מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם: {טו} היו נכונים לשלשת ימים. לסוף שלשת ימים,  (ר) הוא יום רביעי, שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי (שבת פז.), ולדברי האומר בששה בחדש ניתנו עשרת הדברות, לא הוסיף משה כלום, ולשלשת ימים, כמו ליום השלישי: אל תגשו אל אשה. כל שלשת ימים הללו, כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה, שאם ישמש תוך ג' ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע  (ש) לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלשה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע, וטהור מלטמא את הפולטת: {טז} בהיות הבקר. מלמד שהקדים על ידם, מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן שיהא הרב ממתין לתלמיד, וכן מצינו קום צא אל הבקעה וגו' (יחזקאל ג, כב.), ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד (שם כג.){יז} לקראת האלהים. מגיד שהשכינה יצאה לקראתם  (ת) כחתן היוצא לקראת כלה, וזה שנאמר ה' מסיני בא (דברים לג, ב. מכילתא פ"ג), ולא נאמר לסיני בא: בתחתית ההר. לפי פשוטו ברגלי ההר. ומדרשו, שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם  (א) כגיגית (שבת פח.){יח} עשן כלו. אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי"ן פת"ח, אלא לשון פעל, כמו אמר, שמר, שמע, לכך תרגומו תנן כליה ולא תרגם תננא,  (ב) וכל עשן שבמקרא נקודים קמ"ץ, מפני שהם שם דבר: הכבשן. של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר בוער באש עד לב השמים, ומה תלמוד לומר כבשן, לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם. כיוצא בו כאריה ישאג (הושע יא, י.), וכי מי נתן כח בארי אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. כיוצא בו וקולו כקול מים רבים (יחזקאל מג, ב.), וכי מי נתן קול למים והלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו כדי לשבר את האוזן: {יט} הולך וחזק מאד. מנהג הדיוט כל זמן שהוא מאריך לתקוע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאד, ולמה כך, מתחלה לשבר אזניהם מה שיכולין לשמוע: משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך, והקדוש ברוך הוא מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע: יעננו בקול. יעננו על דבר הקול, כמו אשר יענה באש (מלכים-א יח, כד.), על דבר האש להורידו: {כ} וירד ה' על הר סיני. יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ, יט.), מלמד שהרכין שמים עליונים ותחתונים, והציען על גבי ההר כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם (מכילתא פ"ד){כא} העד בעם. התרה בהם  (ג) שלא לעלות בהר: פן יהרסו וגו'. שלא יהרסו את מצבם,  (ד) על ידי שתאותם אל ה' לראות, ויקרבו לצד ההר: ונפל ממנו רב. כל מה שיפול מהם,  (ה) ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב (מכילתא שם)יהרסו. כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב: {כב} וגם הכהנים. אף הבכורות שהעבודה בהם (זבחים קטו:)הנגשים אל ה'. להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות: יתקדשו. יהיו מזומנים להתיצב על עמדן: פן יפרץ. לשון פרצה, יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה: {כג} לא יוכל העם. איני צריך להעיד בהם, שהרי מותרין ועומדין הם היום שלשת ימים, ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות: {כד} לך רד. והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה (מכילתא שם)ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם  (ו) עמך, תלמוד לומר ועלית אתה, אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו, והכהנים מחיצה לעצמם, משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה': פן יפרץ בם. אף על פי שהוא נקוד חטף קמ"ץ, אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תיבה שנקודתה מלאפו"ם, כשהיא באה במקף, משתנה הנקוד לחטף קמ"ץ: {כה} ויאמר אליהם. התראה זו:

יתרו פרק-כ

{א} וידבר אלהים. אין אלהים אלא דיין, וכן הוא אומר אלהים לא תקלל ותרגומו דיינא,  (ז) לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל  (ח) עליהם פורעניות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין להפרע: את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך,  (ט) שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו: (קושיית אם כן כו', פירוש, לפי זה שמוכח מאת כל הדברים האלה, שגם שאר עשרת הדברות כולם אמר הקב"ה בדבור אחד, אם כן מה תלמוד לומר אנכי וגו', רצונו לומר מה בא להודיענו במה שפרט לשון ב' דברות אלו מהשאר, מדהוציאם בלשון זה שהמשמעות דוקא אלו שנים בפרט מפי הגבורה יצאו, והלא לפי זה כולם כמוהם, הקב"ה בכבודו ובעצמו דיברם. ותירץ שחזר ופירש וכו', ורצונו לומר, באותה החזרה, לא החזיר ללמד על הכלל יצא, אלא על הפרט אלו שתי דברות ראשונות ביחוד ודו"ק)לאמר. מלמד שהיו עונין על הן הן  (י) ועל לאו לאו (מכילתא שם){ב} אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה,  (כ) שתהיו משועבדים לי. דבר אחר, לפי שנגלה בים כגבור מלחמה  (ל) ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד, י.), זו היתה לפניו בשעת השעבוד, וכעצם השמים משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן (מכילתא פ"ה), אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר, לפי שהיו שומעין קולות  (מ) הרבה, שנאמר את הקולות, קולות באין מד' רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד אלהיך, ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזה הוא שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך (שמות לב, יא.), לא להם צוית לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי: מבית עבדים. מבית פרעה שהייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא מבית עבדים שהיו עבדים לעבדים, תלמוד לומר ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה, עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים: {ג} לא יהיה לך. למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין  (נ) שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך (מכילתא פ"ו)אלהים אחרים. שאינן אלהות, אלא אחרים עשאום אלהים עליהם (מכילתא שם). ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונים אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם: על פני. כל זמן שאני קיים,  (ס) שלא תאמר לא נצטוו על עבודת אלילים אלא אותו הדור (מכילתא שם){ד} פסל. על שם  (ע) שנפסל: וכל תמונה. תמונת כל דבר  (פ) אשר בשמים: {ה} אל קנא. מקנא להפרע, ואינו עובר  (צ) על מדתו למחול על עון עבודת אלילים. כל לשון קנא אנפרי"מנט בלע"ז, נותן לב ליפרע: לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה  (ק) אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז:){ו} נוצר חסד. שאדם עושה,  (ר) לשלם שכר עד לאלפים דור, נמצאת מדה טובה יתירה  (ש) על מדת פורעניות אחת על חמש מאות, שזו לארבעה דורות, וזו לאלפים (תוספתא סוטה ד, א.){ז} לשוא. (השני לשון שקר, כתרגומו) כמה דתימר אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב, (הראשון לשון מגן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל  (ת) על של עץ עץ, ועל אבן אבן (שבועות כט.){ח} זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה  (א) מות יומת (שמות לא, יד.) וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט.), וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (דברים כב, יא-יב), וכן ערות אשת אחיך (ויקרא יח, טז.) יבמה יבא עליה (דברים כה, ה.), הוא שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב.). זכור לשון פעול הוא, כמו אכול ושתו (ישעיה כב, יג.), הלוך ובכה (שמואל-ב ג, טז.), וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת,  (ב) שאם נזדמן לך חפץ יפה, תהא מזמינו  (ג) לשבת (ביצה טז.){ט} ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת, יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה (מכילתא פ"ז){י} אתה ובנך ובתך. אלו הקטנים, או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מוזהרין הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזה ששנינו (שבת קכא.) קטן שבא לכבות, אין שומעים לו, מפני  (ד) ששביתתו עליך: {יא} וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה, ללמד הימנו קל וחומר לאדם שמלאכתו בעמל וביגיעה שיהא נוח בשבת: ברך. ויקדשהו. ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה, וקדשו  (ה) במן שלא היה יורד בו: {יב} למען יאריכון ימיך. אם תכבד יאריכון ימיך, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים, מכלל הן לאו  (ו) ומכלל לאו הן (מכילתא פ"ח){יג} לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ, ו.), ואומר האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל טז, לב.)לא תגנוב. בגונב נפשות הכתוב מדבר, לא תגנובו בגונב ממון, או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות, אמרת, דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין (סנהדרין פו.){טו} וכל העם רואים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא,  (ז) ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר ויענו כל העם, ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר נעשה ונשמע (מכילתא פ"ט)רואים את הקולות. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר (שם)את הקולות. היוצאין  (ח) מפי הגבורה: וינעו. אין נוע אלא  (ט) זיע (שם)ויעמדו מרחוק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל, כאורך מחניהם,  (י) ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם, שנאמר מלכי צבאות ידודון ידודון (תהלים סח, יג. מכילתא שם){יז} לבעבור נסות אתכם. לגדל אתכם בעולם, שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם: נסות. לשון הרמה וגדולה, כמו הרימו נס (ישעיה סב, י.), ארים נסי (שם מט, כב.), וכנס על הגבעה (שם ל, יז.) (כ) שהוא זקוף: ובעבור תהיה יראתו. על ידי שראיתם אותו יראוי ומאים, תדעו כי אין זולתו, ותיראו מפניו: {יח} נגש אל הערפל. לפנים משלש מחיצות, חושך, ענן, וערפל, שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד, יא.). ערפל הוא עב הענן, שאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן: {יט} כה תאמר. בלשון  (ל) הזה: אתם ראיתם. יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין: כי מן השמים דברתי. וכתוב אחר אומר, וירד ה' על הר סיני, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד, לו.), כבודו בשמים, ואשו וגבורתו על הארץ. דבר אחר, הרכין השמים ושמי השמים, והציען על ההר, וכן הוא אומר ויט שמים וירד (תהלים יח, ו. מכילתא פ"ט){כ} לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום (מכילתא פ"י)אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף, הרי הן לפני כאלהות: ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על ב', שאם עשית ד', הרי הן לפני כאלהי זהב: לא תעשו לכם. לא תאמר, הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם: {כא} מזבח אדמה. מחובר באדמה,  (מ) שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפין (נ"א בסיס) (מכילתא פי"א). דבר אחר, שהיה ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חנייתן (מכילתא שם)תעשה לי. שתהא תחלת עשייתו לשמי: וזבחת עליו. אצלו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.), או אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ואין שחיטה בראש המזבח (מכילתא פי"א זבחים נח.)את עולתיך ואת שלמיך. אשר מצאנך  (נ) ומבקרך. את צאנך ואת בקרך. פירוש לאת עולתיך ואת שלמיך: בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך  (ס) רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך, אשרה שכינתי עליך, מכאן אתה למד, שלא ניתן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה, שם ניתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם: {כב} ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג', ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר אבנים שלמות תבנה (דברים כז, ו.). וכן אם כסף תלוה (שמות כב, כד.), חובה הוא, שנאמר והעבט תעביטנו (דברים טו, ח.), ואף זה משמש בלשון כאשר. וכן ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב, יד.), זו מנחת העומר שהיא חובה (מכילתא פי"א), ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים: גזית. לשון גזיזה, שפוסלן ומכתתן בברזל: כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה: ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך (מדות פ"ג מ"ד). ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל, והרי דברים קל וחומר,  (ע) ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות: {כג} ולא תעלה במעלות. כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו  (פ) מעלות מעלות, אשקנו"ש בלע"ז, אלא חלוק יהא ומשופע: אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה:

קרדיט: סדר רש"י על פרשת יתרו, שייך ל"תורת אמת".

חידושי תורה על פרשת יתרו

לא תחמוד | פרשת יהדות

לא תחמוד

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: (שמות כ. יד) מי הגבר היחיד בעולם שבטוח שכאשר הוא

עם ישראל זה לא רק ניסים

עם ישראל זה לא רק ניסים

וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ: (פרשת יתרו יח. כז) בתחילת הפרשה מספרת התורה, שיתרו, חותנו של משה, שמע את כל ניסי מצרים,

מידת החסד

מידת החסד

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: (שמות יח. א) מסביר רש"י: אחר שילוחיה. כשאמר לו הקב"ה במדין לך שוב מצרימה. ויקח

לדעת לקבל ביקורת

לדעת לקבל ביקורת

נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ: (חומש שמות יח. יח) מאז ומעולם פשוטי העם

לא מספיק לשמוע

לא מספיק לשמוע

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָֹה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: (חומש שמות פרק-יח) כמה מוכן

להבין את המסר

להבין את המסר

השבוע שמענו על המקרה הטראגי שאירע בו נהרגו ונפצעו עשרות אלפי אנשים, נשים וטף. האירוע הכי מדובר השבוע בכל העולם כולו, מי לא שמע על

הכל בידיו של הבורא יתברך

הכל בידיו של הבורא יתברך

עשרת הדיברות נחתמות בדיברה האחרונה: "לא תחמוד בית רעך… שורו, עבדו וחמורו". לא לרצות את מה ששייך לחבר שלי. על כך כותב הצדיק ה'בני יששכר'

גר צדק | פרשת יהדות

גר צדק

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן (שמות פרק-יח) איסור אונאת הגר כולל שתי מצוות לא תעשה מהתורה על פגיעה מילולית או כספית בגר. מקור הדין בתורה נאמר:

אם שמעת – תזוז

אם שמעת – תזוז

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (פרשת יתרו יח. א) 'פעולת ההסחה' היא אחד מתכסיסי המלחמה הידועים

איך לשפוט את העם

איך לשפוט את העם

"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" (שמות יח, יג). על פסוק זה, מביא רש"י את דברי

להכיר את ה' | פרשת יהדות

להכיר את ה'

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:  (פרשת יתרו יח, יא) מכירו הייתי לשעבר, ועכשיו ביותר (רש"י) בספר "לקוטי שמשון"

לא תגלה ערותך עליו | פרשת יהדות

לא תגלה ערותך עליו

וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו: (פרשת יתרו כ. כ"ג). הכלי יקר על פרשת יתרו כתב, שטעם איסור זה, הוא לפי

איך לא לחמוד? | פרשת יהדות

איך לא לחמוד?

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: לֹא תַחְמֹד: (פרשת יתרו כ. א' יד'). שואל רבנו אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה, כיצד התורה מצווה

כל אחד וחבילתו | פרשת יהדות

כל אחד וחבילתו

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: (פרשת יתרו יח, ט). רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספרו "אלף המגן" כתב:

תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה | פרשת יהדות

תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: לֹא תִּֿרְצָח: (פרשת יתרו כ. א' יג')הנה בטעם התחתון לקורא ביחיד כתוב לא תרצח בנקוד פת"ח, ובטעם העליון

מפרשים על פרשת יתרו

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – יתרו

{א} וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּֽי הוֹצִיא יְהוָֹה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָֽיִם:  מ  וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת יתרו

{א} וישמע וּשְׁמַע יִתְרוֹ אוֹנוֹס מִדְיָן חָמוּי דְמשֶׁה יַת כָּל מַאן דְּעָבִיד יְיָ לְמשֶׁה וּלְיִשְרָאֵל עַמֵּיהּ אֲרוּם אַפֵּיק יְיָ יַת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם: {ב} וּדְבַר יִתְרוֹ חָמוּי דְמשֶׁה יַת

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת יתרו

{א}וישמע יתרו. שבע שמות היו לו יתרו יתר חבר חובב קני פוטיאל רעואל וי"א רעואל אביו של יתרו היה והא דכתיב ותבאנה אל רעואל אביהם דרך

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת יתרו

{א}וישמע יתרו כהן מדין חותן משה וגו'. בילקוט מסיק מה שמועה שמע ובא ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת יתרו

{א}וישמע יתרו. הזכיר למעלה דבר עמלק כי לרפידים בא. והיתה ראויה פרשת בחדש השלישי להיותה כתובה אחר דבר עמלק. כי שם כתוב ויסעו מרפידים ויבאו

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת יתרו

{א}וישמע יתרו. אמרו רבותינו ששמע קריעת ים סוף שכשנקרע הים נהם נהמה גדולה עד ששמעו כל מלכי מזדח ומערב וזהו שנאמר וינהום עליו וגו' כנהמת

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת יתרו

{א}א פירוש שבשבילה נתעורר לבא (נח"י) ואכתי קשה דלאו בשביל כל השמועות בשוה בא ולא עדיף חדא מאינך וכו' ונראה דסבירא ליה להני תנאי דוישמע יתרו פירושו ששמע

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב"ן על פרשת יתרו

{א}כבר נחלקו רבותינו (מכילתא כאן, זבחים קטז.) בפרשה הזאת. יש מהם אומרים כי קודם מתן תורה בא יתרו כסדר הפרשיות, ויש מהן שאמרו שאחר מתן תורה

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת יתרו

{א}וישמע וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין יחסו בייחוס כהן מדין שאין זו מעלה אלא ירידה ומן הראוי ראשונות לא תזכרנה. ואולי כי יכוון שבח האיש

עסקים מומלצים באינדקס אנ"ש​
דבר תורה על פרשת השבוע​
הישארו מעודכנים

הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש

מה חדש באתר
Translate »