{א}א פירוש שבשבילה נתעורר לבא (נח"י) ואכתי קשה דלאו בשביל כל השמועות בשוה בא ולא עדיף חדא מאינך וכו' ונראה דסבירא ליה להני תנאי דוישמע יתרו פירושו ששמע שמועה אחרת שלא נכלל במאמרים הבאים דאם לא כן הל"ל ויתרו שמע את וגו' אלא על כרחך ששמע ענין אחר ותיבת את כל וגו' פירוש ואת כל וגו' כמו כי הוציא פירושו וכי הוציא לכך זה אמר שמע קריעת ים סוף וזה אמר שמע מלחמת עמלק וסבירא ליה לרש"י דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומה שהקשה הרא"ם למה השמיט הרב דעת מאן דאמר שמע מתן תורה ובא ותירץ וכו' ונראה דאשתמיטתיה להרא"ם הפלוגתא בזבחים (דף קטז) אי יתרו בא קודם מ"ת או לאחר מ"ת והרב סתם כמאן דאמר שלאחר מ"ת בא לא הוצרך כאן להזכיר מ"ת וע"ש. (מהרש"ל) דק"ל למה לא כתיב וירא יתרו כמו וירא בלק או וידע יתרו ומתרץ לפי ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שהן דברים שהיו לפי שעה ולא שייך למיכתב וירא או וידע שהרי כשבא לישראל לא ראה שנקרע הים או מלחמת עמלק והשתא אתי שפיר דלא פירש ששמע ירידת המן ובאר ותורה דאם כן הל"ל וירא שהרי ירידת המן ובאר ותורה היה להם כמה שנים ואז הוי שייך למיכתב בו וירא אבל כיון ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק לא יכול לכתוב וירא או וידע וק"ל: ב אבל בפ' בהעלותך כ' שני שמות היה לו כמו ששנינו בספרי: ג(הרא"ם) תימה א"כ אין כאן כי אם ו' שמות מכיון דקודם גרותו שהיה נקרא יתר לא היה נקרא יתרו ואחר גרותו שהיה נקרא יתרו לא היה נקרא יתר ולא היה קראוי למנותם לשני שמות כמו שאין ראוי למנות אברם ואברהם לשני שמות וכו' והניח הדבר בצ"ע (מהרש"ל) נ"ל דלק"מ דהא לא כ' רש"י ז' שמות יש לו אלא ז' שמות נקראו לו קצתם לפני גרותו וקצתם לאחר גרותו עכ"ל. ול"נ דאין מזה ראיה ששם יתרו קודם שנתגייר היה יתר דלמא שם אחר הי"ל וכמו שפי' הכא ולעיל בפ' ואלה שמות גבי וישב משה אל יתר חותנו ושם פרש"י ג"כ כי ז' שמות נקראו לו וזה היה קודם שנתגייר וקודם שיתר פרשה בתורה אע"כ צ"ל דשם אחר הי"ל וז' שמות נקראו לו בלא שם גיותו ואל תקשה והא לעיל בפ' שמות גבי וישב משה אל יתר חותנו דמשמע ששם גיותו היה יתר אין ראיה דהא התם בפרשת שמות כתב נמי ומשה היה רועה את צאן יתרו אלא ודאי על שם העתיד וכדפירשתי לעיל ודו"ק נ"ל: ד שלא תאמר חובב בנו של יתרו הוא וכ"פ בהדיא לקמן בפסוק ויהי ממחרת וגו': ה(מהרש"ל) וקשה אם כן לא היה לו אלא ו' שמות. וי"ל דרש"י מפרש המכילתא דתניא במכילתא שלא היה לו רק שני שמות חובב ויתרו ומסתמא הוא סובר שנקרא גם כן בשם יתר כדכתיב וישב משה אל יתר חותנו אלא שהוא סובר שיתר ויתרו אחד הוא כמו אברם אברהם ואם כן קשה והא כתיב ותבאנה אל רעואל אביהן אם כן משמע בהדיא שנקרא רעואל בשלמא שאר שמות י"ל דמשפחתו נקראת כך דלא כתיב אצלן אביהן אבל רעואל קשה לכ"פ וי"א רעואל אביו וכו': ו אע"פ שאין הפרש בין וישמע יתרו חתן משה ובין וישב משה אל יתר חותנו שבשניהם יחד יתרו הוא הנודע עם משה ולא משה עם יתרו שפירוש חותנו כמו חותן משה מכל מקום יש הפרש מצד הסיפור על משה ומזכיר את יתרו בשם חותנו נראה שכונת המספר לבד את משה ואם הסיפור הוא על יתרו ומזכיר את יתרו בשם חותן משה נראה שכוונת המספר הוא לכבד את יתרו: ז דאם לא כן לא הל"ל רק לישראל שהרי משה בכלל ישראל הוא אלא לומר לך שקול וכו' והא דמהפך רש"י ומפרש שלא על סדר המקרא י"ל דק"ל דודאי את כל אשר עשה קאי על אשר הוציא אותן ממצרים ובהוצאה שייך להקדים ישראל דהא ההוצאה מהשעבוד היה לישראל ולא למשה ולשבטו דהא לא היו המצרים משעבדים בשבטו של לוי כמו שפרש"י בפרשת שמות בשלמא אי הוה אמרינן דמשה היה חשוב יותר מכל ישראל הוה אתי שפיר דהקדים משה לישראל אבל השתא דאמרת דהיה שקול כנגד כל ישראל ולא היה חשוב יותר א"כ היה לו להקדים ישראל להיות עיקר ההוצאה היתה לישראל כדפירשתי ואין לומר דאצטריך להקדים משה לישראל ללמד ששקול משה נגד כל ישראל דהא יש ללמוד זה מדהוציא את משה מכלל ישראל כדפירשתי לתירוץ ראשון ומתרץ רש"י דאת כל אשר עשה לא קאי אהוצאה אלא קאי אירידת המן וכו' דשייך לכולהו למשה כמו לישראל דהא בההיא טובה היו כלם שוים ולכך הקדים משה לישראל כי עיקר העשייה היה למשה שהסיר השם תלונת ישראל מעליו במן ובבאר ובעמלק שנצחו משה שהוא הי' בישורון מלך בתפלתו ובלבל לו השעות כדאיתא במדרש וק"ל: ח וכ' להם במקום למשה ולישראל עמו כדי שלא יאריך בדבור כמ"ש בפרשת וארא אל האבות במקום אל אברהם אל יצחק ואל יעקב: (ג"א) פירוש כדי שלא תאמר למשה בפני עצמו עשה נסים ולישראל גם כן בפני עצמם לכן אמר להם לכללם יחד שמה שעשה לזה עשה לזה: ט דק"ל כל אשר עשה משמעו שעשה גם שאר נסים דאם לא כן מאי כל לכך הוסיף וא"ו כאלו כתיב וכי הוציא וק"ל למה הוציא יציאת מצרים מן הכלל אלא לומר זו גדולה כו':
{ב}י משום דמשה לא הקפיד אלא על אשתו שלא ישתעבדו בה מצרים אבל בבניו לא הקפיד דאף אם היו בניו שם לא היו משתעבדין בהן שהרי לא היה השיעבוד על שבט לוי כדפרש"י בפרשת שמות:
{ד}כ עיין לעיל בפרשת שמות על פסוק מי ישום וגו' או עור:
{ו}ל מדכתיב אחריו ויצא משה לקראת חותנו והא דכתיב אני חותנך בא י"ל דכן אמר יתרו לשליח שיאמר בשמו כן: מ דאם לא כן היל"ל אני חותנך יתרו ואשתך וגו' באים אליך ולמה הפסיק בין יתרו ואשתך וגו' אלא הכי אמר ליה אני בא אליך וצא בגיני ואם אין וכו' (נח"י) ולי נראה דמלשון אני דייק: נ י"ל כיון דצריך לדרוש כן לעיל גם הכא צריך לדרוש כן (הרא"ם):
{ז}ס דק"ל מה כבוד היה ליתרו שמשה לבד יצא לקראתו ועוד שהוא זלזול שמשה מלך ונשיא היה וגנאי ובזיון הוא למלך ליצא יחידי ל"פ וכיון שיצא מסתמא יצא אהרן וכו' ומסברא (דנפשיה) קאמר הכי: ע קשה הרי מצינו שגם יתרו נקרא איש שנאמר ויואל משה לשבת את האיש. (נח"י) ולי נראה דהאיש דגבי משה מיותר דהל"ל ומשה עניו מאד אלא להראות שמשה נקרא איש אבל ויואל משה לשבת את האיש הוה כאלו כתיב את רעואל:
{ח}פ דאם לא כן למה סיפר לו הא כבר שמע הכל כדכתיב וישמע יתרו:
{ט}צ פירוש קמטין קמטין והוכחתו מדשינה מלת וישמח וכתיב ויחד: ק דאם לא כן בויחד יתרו לחוד סגי כיון דקאי אדלעיל דכתיב ויספר משה וגו' אבל מויצילם ה' דלעיל לא שמעינן לה דהתם במה שנעשה לפרעה ולמצרים שעל ידם היתה הצלה קמיירי:
{י}ר לא כמו מיד מצרים שפירושו מרשות כמו ויקח את כל ארצו מידו שפירושו מרשותו דאם כן תרתי למי לי:
{יא}ש דק"ל דעתה משמע עכשיו וידעתי משמע לשעבר ועל זה פירש מכירו הייתי לשעבר. ועוד יש לומר דק"ל דהא בפרשת שמות משמע שפירש מעבודת אלילים ואם כן מאי עתה ידעתי אלא עכשיו ביותר. והרא"ם פירש מדלא אמר עתה ידעתי את ה' כי גדול וכו' שמע מינה שהכירו לשעבר אבל לא הכיר גודל פעולותיו על פעולות כל האלהות רק עכשיו אחר כל המעשים הללו: ת דאם לא כן מנא ידע וא"ת גבי דוד נמי כתיב כי אני ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים ופירש הרא"ם דגבי דוד איכא למימר דידע זה מכח ראיות מופתיות ואין צריך חיפוש אבל גבי יתרו כתיב עתה ידעתי וגו' דמשמע מכל המעשים שעשה ה' ידע זה לא מצד המופתים אם כן במה ידע זה אלא מצד החיפוש ועוד יש לומר דהכא כתיב מכל האלהים בה"א הידיעה דפירש מכל האלהים הידועים לי ולא לאחר אם כן מנא ידע זה יתרו דלמא גם אחר היה כמותו חוקר וידע זה אלא על כרחך שלא הניח וכו': א מדלא כתיב אשר הרשיעו. ולי נראה דק"ל למה לקחו רז"ל המשל בלשון קדירה שבשלו וכו' ולא לקחו המשל על דרך הכתוב בלשון חופר גומץ בו יפול והל"ל בגומץ שחפרו בו נפלו אלא מפני שדרשו מלת זדו מלשון ויזד יעקב נזיד:
{יב}ב שהרי הבעלים אוכלים ממנו והיינו שלמים שאין נקטר ממנו אלא האימורים:
{יג}ג דאין לומר ממחרת שאכלו ושתו דמה סי' נתן בזה והרי עדיין אין אנו יודעין אותו יום מתי היה אע"כ צ"ל למחרת רדתו מן ההר וירידת ההר מפורש בהדיא בקרא: ד פי' דלמ"ד יתרו אחר מ"ת בא פשיטא דשלא כסדר הוא שהרי אפי' מן ראש הפרשה כולו ביאתו של יתרו שלא כסדר הוא שהרי הוא סובר דלאחר מ"ת בא אלא אף למ"ד קודם מ"ת בא א"כ מראש הפרשה עד ויהי ממחרת כסדר הוא מ"מ מן ויהי ממחרת ואילך שלא כסדר הוא: ה פי' למנין שנות העולם כי שנות העולם מתחילי' מתשרי ור"ל שרוצה עוד להוכיח דמן ויהי ממחרת ואילך נכתב שלא כסדר כמו שמפרש והולך שהרי נא' וכו': ו הניחא אם לאחר מ"ת שלחו מ"ה לא הזכיר חזרתו שאין בזה נפקותא שהרי כבר קיבל התורה ומצות אבל אי שלוחו אל ארצו היה קודם מ"ת א"כ היה צריך להזכיר חזרתו שבא לקבל התורה שהוא עיקר ביאתו שלא יאמרו כוונת יתרו לא היה שבא מתחלה אלא להביא אשת משה ובניו שהרי לא הזכיר חזרתו עי' כ"ז בהרא"ם כי האריך שם הרבה והביא כמה גירסאות והקשה כמה קושיות על הגירסאות והעיקר הוא כמ"ש: ז והר"א בן עזרא טען שאין זלזול בזה כי דרך השופטים לעולם להיות יושבים ובעלי דינים עומדים וכו' אבל אני אומר שאין טענתו טענה על רש"י כיון שחשב יתרו דמה שכולן עומדין אף מי שאין לו שום ריב הם עומדים לפניו לתפארת כמנהג השרים מפני כך הוקשה בעיני יתרו ומהרש"ל כ' ול"נ דלא קשה כי מה דכתיב ועמדו שני האנשים היינו בשעת דין אבל גבי משה היו עומדין אף שלא בשעת דין כי היה דן יחידי ולא היו יכולין לבא לפניו א"כ לפעמים היו עומדין עד הערב והיו מצפין לבא לפניו ועל זה הוכיחו יתרו עכ"ל: ח לפי דפרשה זו נאמרה ממחרת יו"כ וא"כ היאך אפשר לו' כך שישב ודן מן הבקר עד הערב הא היה צריך להקהיל את כל עדת בנ"י ולצוות להן על מלאכת המשכן: ט לפי שהעולם קיים על הדין שהרי המבול בא לעולם שלא היה דין ביניהם וגוזלין וחומסין זה את זה כדכתיב ותמלא הארץ חמס וא"כ מי שדן דין אמת גורם שהעולם מתקיים על ידו והוי כאלו נעשה שותף
{טו}י פי' ולא לשון עתיד דאם לא כן לא הוה ליה לישב כל עוד שלא באו לדרוש:
{טז}כ דק"ל דפתח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד בא אלי ועל זה פירש מי שהיה וכו' ומפני שתשובת משה ליתרו במה שהיה חושב שהוא יושב לבדו כמנהג השרים אינה רק מן ושפטתי בין איש וגו' שהשיב לו שאין העמידה הזאת לתפארת אלא למשפט ולא מן והודעתי חקי האלהים ואת תורותיו שהיה מלמדן כי בלימוד הרב והתלמיד בעמידה לכך מפרש כי יבא וכי יהיה להם דבר שניהם על המשפט ולזה כתב הדבר בה"א הידיעה שפירש הדבר הנזכר לעיל במאמר כי יבא ומפרש גם התרגום למתבע אולפן על דבר המשפט:
{יז}ל והא דלא פי' רש"י זה לעיל גבי וירא חותן משה וגו' י"ל משום דכתיב לעיל מיניה ויאמר משה לחותנו כי יבא וגו' אם כן היה לו גם כן כאן לכתוב ויאמר חותנו ולא להזכיר משה לכ"פ דרך כבוד וכו' ומשום הכי פירש הכא ולא פירש זה לעיל:
{יח}מ וקשה והלא חור כבר היה נהרג במעשה העגל וזה היה אחר כך. וי"ל יש אגדה אחרת שסוברת שלא נהרג חור במעשה העגל ולפי אותה אגדה מפרש רש"י חור ולפי אגדה אחרת אינו בא לרבות אלא אהרן וזקנים. מהרש"ל:
{כא}נ דתחזה מלשון חזיון דאם לא כן הל"ל תבחר אי נמי דאם לא כן איך יכול משה לברר מת"ר אלף אנשי חיל ואנשי אמת: ס הרא"ם כתב על רש"י ז"ל דלא דק כי אין הנדון דומה לראיה וי"ל כגון שבאו שנים לפניו ואמר אחד מהם אם אין אתה מזכני הריני שורף את ביתך ודיין זה ירא מפניו ומזכהו ויודע דיין זה שבעל דין חבירו יתבענו לדין על שחייבו שלא כדין ויתחייב לשלם לו מה שהפסידו ועל זה קאמר כל דיינא וכו' כלומר כל דיין שחייב לשלם ממון משום שזיכה את החייב על ידי אונס אפילו הכי לאו דיינא הוא שלא היה לו לזכות את החייב שהרי כתיב לא תגורו מפני איש:
{כב}ע פירוש ויהיו דנין בכל עת ונקרא עתיד כלומר שידונו בכל עת אבל ושפטו השני מתרגם ודיינין שהיו דנין בכל עת ונקרא בינוני עבר: פ פירוש דאי אפשר לפרשו לשון צווי משום דבמינוי הדיינים הנזכרים כבר הגיע הקלות ואין צריך פעולה אחרת לעשות כדי להקל ופירושו בזה תוכל להקל מעליך ולא בסבה אחרת:
{כג}צ פירוש כאלו אמר ואם צוך אלהים ויכלת עמוד. דאם לא כן מאי וצוך אלהים מהיכן ידע שיצוהו השם כמו שהוא מייעץ לו: ק דאי אפשר לפרשו על הבעלי דינים כיון שבמדבר לא היו עובד אדמה ולא בעלי מלאכות ואף על גב דנראה מן הכתובים שישב משה לבדו מכל מקום דרשו רז"ל שנלוו עמו אף קודם עצת יתרו מדכתיב גם אתה גם העם. (מהרש"ל) גם לרבות אהרן כל לרבות נדב ואביהוא ובכלל הרבוי של אהרן הם הזקנים אבל נדב ואביהוא אינם בכלל זה שהרי עדיין לא היו זקנים לכך מרבה אותם ברבוי אחד אבל לא רצה לחשוב הכא חור כיון דיש מדרש שכבר מת אם כן מה תועלת לחשוב אותו:
{כז}ר דאם לא כן למה תלה השליחות במשה אלא על כרחך לגייר בני משפחתו וזהו שבח למשה דכתיב ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה וגו' וילך וישב את העם:
יתרו פרק-יט
{א}ש כתיב הכא ביום הזה וכתיב התם החדש הזה לכם מה להלן בר"ח אף כאן בר"ח. (נח"י) נ"ל דהכי פירושו בחדש השלישי ביום הזה ולא נכתב באיזה יום היה הוי אומר לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ר"ח היה כי ר"ח נקרא חודש כמו מחר חדש וכן לא חדש ולא שבת וגו' וז"ש בחדש השלישי לכן פריך הרב אם כן לא הול"ל אלא ביום ההוא כיון שנשמע שהיה ר"ח בלי גזירה שוה אלא וכו' ובזה יתורצו קושיות הרא"ם:
{ב}ת דכתיב ויחן ישראל נגד ההר כאיש אחד: א אינו ר"ל כל מקום שנאמר מנגד שהוא מזרח דהא כתיב מנגד סביב לאהל מועד יחנו ואין פירושו למזרח אלא ר"ל כל מקום שנאמר מנגד על פיאה מיוחדת שמלת מנגד מורה על הנוכח ונוכח האדם תמיד מורה על הפנים ומזרח נקרא פנים. רא"ם:
{ג}ב דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש מדאשכחן במקום אחר שכל עליות של משה בהשכמה היו אי אפשר לומר שעלה ביום ביאתו ואי אפשר לומר נמי שהיה ביום הג' דהא כתיב וישב משה דברי העם ביום המחרת שהוא ג' לחדש וכתיב ויגד משה את דברי וגו' הוא רביעי בחדש כמו שפרש"י לקמן ואי היה עלייתו ביום שלישי לביאתו לא הוי נתינת התורה בששי בחדש לפי החשבון: ג היינו שיאמר לנשים תחלה ואח"כ לאנשים: ד כיון שמצינו דדבור הוא לשון קשה כדכתיב דבר אדוני הארץ אתנו קשות ש"מ שאמירה הוא לשון רכה ועוד מדכתיב ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' וכתיב נמי ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא וגו' וכתיב נמי סוף סדר ויחי ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו' מכל אלה נראה דלשון ויאמר לשון רכה הוא:
{ד}ה דק"ל למה הוצרך לומר אתם ראיתם ועוד שלא תפול ראייה אלא על הדברים הנעשים לא על העשייה ועוד בקרא משמע דהמאמר הזה אינו אלא להודיעם שהם חביבים לו כדמסיים ואשא אתכם על כנפי נשרים ומה חבה הראה להם בזה דהלא לא עשה להם מה שעשה אלא בעבור שחטאו ולא בעבור חבתן ל"פ וכו' הרא"ם: ו אע"פ דבפרשת בא בפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה פרש"י ק"ך מיל היה ובאו שם לפי שעה הוא שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וכאן פירש שכולם נקבצו לרעמסס כו' דהא והא איתא: ז הרא"ם גורס ד"א כנשר וכו' והוא במכילתא שני פירושים הראשון פירוש על הקלות והשני כנשר הנושא וכו' על החבה ע"ש:
{ה}ח הוסיף רש"י מלת אם שכתב אם עתה מפני שכל מלה שהיא תנאית כמו מלת אם שכתוב בקרא מורה על הזמן לכן נקט רש"י אם עתה כאילו הכתוב הוא מסורס ופירושו אם עתה בזמן ההוא תקבלו עול התורה יערב לכם לעתיד ואלו לפי משמעות הקרא יהיה מלת אם שהיא מלה תנאית קאי על קבלת המצות ויהיה פירושו אם תקבלו ולא יובן ממנו שיערב להם מכאן ולהבא המורה על זמן העתיד. רא"ם. ט פי' לא אותו הברית שכרתי כבר דהיינו ברית שבת וברית מילה כי פשט הכתוב מורה על ברית התורה שעתיד לצוות בה שזה עיקר הכונה במקום הזה:
{ט}י דק"ל למ"ל כפל לשון דהא עב נמי שם ענן כמו דכתיב והנה ה' רוכב על עב קל והנה עב קטנה ככף איש וגו' ועז"פ שמלת עב דהכא לשון עובי הענן וזהו ערפל שהיא עב יותר מענן: כ שהרי כל עליותיו בהשכמה היו: ל מתשובתו של הקב"ה שהשיב למשה אנו למדין שמשה אמר לו כך שהרי השיב למשה כי ביום הג' ירד ה' וגו' ע"כ נ"ל שהם בקשו ממנו. והרא"ם פירש בשם המכילתא דאם לא כן מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום:
{יא}מ דילפינן גזירה שוה נכונים נכונים כתיב הכא והיו נכונים וכתיב להלן היו נכונים אל תגשו אל אשה: נ וזה היה תשובה על מה שאמרו רצוננו לראות את מלכנו:
{יב}ס הרא"ם פירש שלא יתכן לומר והגבלת את העם שתאמר להם השמרו כי ההגבלה מקומית לחוד והאזהרה לחוד לכן לאמר מחובר עם הגבול לא עם משה ומפני שלא ענש אלא אם כן הזהיר לכך הוסיף רש"י ואתה תזהירם על כך שגם משה אמר להם השמרו ואע"פ שאין לאמר דבוק עם משה מכל מקום כיון שהעונש הכתוב מורה על אזהרת משה אם כן בהכרח שמלת לאמר תשוב על הגבול וגם על משה: ע דאם לא כן עלות בהר למה לי דהא אי אפשר לעלות אם לא יגע בקצהו. (מהרש"ל) שמעתי מחכם אחד דק"ל שלא תפרש עלות בהר ונגוע בקצהו שלא תעלה ותגע למעלה בקצהו לכך פירש אפילו בקצהו. אי נמי נראה לי דק"ל דכתיב השמרו לכם עלות משמע לא תעלה אבל לעמוד מרחוק וליגע בו על זה לא הזהיר לכן פירש ונגוע בקצהו אפילו לעמוד מרחוק וליגע בקצהו עכ"ל:
{יג}פ מדכתיב ירה יירה שני פעמים: צ שכן דרך המנגנים אם בפה אם בכלי שיאריכו הקול וימשיכו בעת ההפסקה והפסקת הקול היא הוראה על סילוק שכינה שהרי לא באה אלא בקולות וברקים ובקול שופר ונתינת הרשות לעלות היה אחר סילוק השכינה. הרא"ם: ק(מהרש"ל) מדכתיב במשוך היובל משמע שופר המיוחד והיינו שופר של אילו של יצחק דכתיב ביה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ומה שהקשה הרמב"ן והא אילו של יצחק עולה הקריבו אותו והקרנים והטלפים נשרפו תירץ הרא"ם די"ל דמחיים פירשו דלאו בני הקטרה נינהו אף שיש בו מעילה ואי לאחר זריקת דמן לית ביה משום מעילה:
{טו}ר מדלא כתיב ליום השלישי כמו שצוה לו הקב"ה אלא לשלשת ימים משמע לסוף שלשת ימים: ש וא"ת מאי שנא דהקפידה התורה על טומאת קרי יותר מבזב ומצורע ובועלי נידות כבר תירצו התוספות בברכות כ"א ע"ש:
{יז}ת פירוש דלשון לקראת לעולם לא נאמר אלא על ההולכים זה כנגד זה כמו הנה הוא יוצא לקראתך: א וא"ת הא כבר אמרו נעשה ונשמע כבר תירצו התוספות דשמא יהיו חוזרין כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן ועוד יש לומר דמה שאמרו נעשה ונשמע היינו על התורה שבכתב ומה שכפה עליהן הר כגיגית כדי לקבל תורה שבעל פה (מהרא"י) דהא דאנסן הקב"ה לטובתן כדי שלא יסתלק השכינה מעליהם ולא יוכל לשלחם כמו אנוסה דכתיב ולא תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו:
{יח}ב כתרגומו על כעשן הכבשן:
{כא}ג כמו העד העיד בנו האיש ונקראת התראה בלשון עדות מפני שסתם התראה בעדים: ד מפני שלא יפול לשון הריסה רק על הפרדת דבר מדבר כמו הפרדת בנין או הפרדת איש מאנשי המצב: ה דאם לא כן הל"ל ונפלו לכ"פ כל מה וכו':
{כד}ו(נח"י) הכי פירושו יכול אף הם ר"ל הכהני' מדציין הרב והכהנים ולא רשם והעם דאי אפשר לומר דגם העם עמך אם כן קשה על מה קאי אל יהרסו אלא וכו' והכי קאמר דאי סלקא דעתך דהכהנים הם בכלל אל יהרסו הל"ל אתה ואהרן עמך והעם אל יהרסו וממילא נשמע דגם הכהנים אל יהרסו ומדפרט הכהנים יכול דקאי אדלעיל וגם הם עמך וכו' ת"ל ועלית אתה למעט בא והואיל שהמיעוט אתה כתיב קודם ואהרן ש"מ דממעט גם את אהרן תלמוד לומר עמך ש"מ דאהרן היה עמו במחיצה אחת ולא עם הכהנים לכן אמור מעתה אתה מחיצה לעצמך ולא עם אהרן ואהרן מחיצה לעצמו ולא עם הכהנים דהא כתיב עמך והם ר"ל הכהנים מחיצה לעצמן ולא עם העם וגירסא אחרת נזדמנה להרא"ם בדברי הרב ע"ש:
יתרו פרק-כ
{א}ז והא דקאמר בראשית ברא אלהים וגבי נח וידבר אלהים אל נח ובסנה וירא אלהים מתוך הסנה עיין הכל בהרא"ם בפ' וארא: ח פירוש דהיינו שלא בעידן ריתחא אבל בעידן ריתחא אין שום מצוה שאין מענישין עליה וראיה מפרק התכלת ע"ש: ט כלומר הואיל וכולן בדבור אחד נאמרו למה כתיב במקום אחר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו דמשמע דוקא אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו ומתרץ שחזר ופירש וכו' כלומר דודאי כולן בדבור אחד נאמרו כו' ובפריש' שפי' לנו הקב"ה לא שמענו מפי הקב"ה כי אם שתים והשאר משה פירשן: י דק"ל שכתוב וידבר הוא הכלל לאמר הוא הפרט והכא הפרט כתוב בהדיא את כל הדברים האלה אם כן למה חזר וכתב לאמר שמורה על דבר פרטי אלא לדרוש (הרא"ם):
{ב}כ דק"ל למה תלה אלהותו ביציאת מצרים ולא בבריאת שמים וארץ ולכתוב אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ: ל פירוש לא מפני שאלהותו תלוי ביציאת מצרים תלה אלהותו בה מכל פעולותיו אלא מפני שכשנגלה על הים וכו' שנאמר ותחת רגליו וגו' רצונו להביא בזה שמשתנה לפי הענין ומה שכתוב בקרא יציאת מצרים ורש"י פירש לפי שנגלה בים וכו' משום שהוא תכלית יציאת מצרים: מ הכי פירושו כשם שאתם מודים שהייתי יחיד בקריעת ים סוף כדכתיב זה אלי ואנוהו כך האמינו שאותו אלהים אני ולכך קאמר אני הוא שהוצאתיך מארץ מצרים. (מהרש"ל) פירש דק"ל לפי פירוש ראשון לא הוה ליה למימר אלא המוציאך מבית עבדים מארץ מצרים למה לי לכן פירש דבר אחר. ולפי שני פשטים האלו קשה שבתחלה אמר אנכי והדר אמר לא יהיה לך ואין זה כסדר שמתחלה היה לו לצוות שלא יהא שום אלהות והדר הל"ל אנכי ר"ל אני לבדי לפי שאין דרך לצוות תחלה לעשות דבר ובתר הכי לאסור דבר שכנגדה לכ"פ ד"א שהיו שומעין וכו' והיו סבורים מיד שהם הרבה לכך הוצרך להזהיר בתחלת הענין על זה (ר"ל) אנכי וגו'. ר"ל אלא אנכי:
{ג}נ כלו' שלא עשה לא הוא ולא אחרים עשו לו אלא שהיה עשוי מתחלה והוא מצאו או קנאו מנין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך מכל מקום (הרא"ם): ס מקשין העולם והא בפרשת ואתחנן פירש"י על מלת על פני בכל מקום אשר אני שם וזהו כל העולם כולו ד"א כל זמן שאני קיים. וי"ל משום דרש"י רוצה לתרץ אגב פירושו קושיא אחרת דכתיב שם ונושנתם בארץ וגו' ועשיתם פסל וגו' דמשמע דעבודה זרה היא מצוה התלויה בארץ וכתיב קודם עשרת הדברות אשר שם לא את אבותינו וגו' כי אתנו אנחנו וגו' משמע שהיא מצוה התלויה בגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ אם כן סתרי אהדדי לכן פירש על פני כל מקום וכו' משום הכי נקט פירוש זה ברישא כדי לתרץ הקושיא והא דכתיב ונושנתם בארץ וגו' משום דאנשי ארץ ישראל יותר מקולקלים בעניני עבודה זרה משאר אומות ולכן נקט בקרא בארץ כדי להזהירם ביותר על ארץ ישראל שהם מקולקלים ביותר:
{ד}ע מל' פסל לך: פ ר"ל שלא תפרש ששם עבודה זרה תמונה ועוד שבשמים אין תמונה כי התמונה שהיא הצורה היא מקרה צריכה לנושא ואי אפשר לעשות תמונה עומדת לכן פירש דבר שבשמים דהיינו כוכבים שהן בדמות טלה או שור:
{ה}צ ר"ל שדעתו ליפרע ואם לא פרע יפרע שהרי קנאה לפניו דעל ידי קנאה הוא פורע לו: ק דאם לא כן הרי כתיב לא יומתו אבות על בנים:
{ו}ר וקשה דהביא האי קרא נוצר חסד דכתיב בפרשת כי תשא והכא כתיב ועושה חסד וגו'. וי"ל כדי שלא תטעה לפרש הקרא דהכא האי דכתיב ועושה שב אל הקב"ה כלומר שהקב"ה עושה חסד לאלפים ותו לא והא כתיב חסדי ה' כי לא תמנו וגו' לכן הביא קרא דנוצר חסד וגו' שפירושו חסד שהאדם עושה נוצר לו הקב"ה שכרו עד אלפים דור ה"נ האי קרא ועושה חסד שמלת ועושה שב אל האדם כלומר האדם שעושה חסד הקב"ה משלם שכרו עד אלפים דור: ש(קצ"מ) תימא וכי חושבנא אתא רש"י לאשמועינן. וי"ל דק"ל הא דכתיב נוצר חסד לאלפים אי אפשר שיהיה כפשוטו כיון שאין כל ימי עולם כי אם ששת אלפים לא יגיע העולם מתחלתו ועד סופו אפילו לאלף דור ל"פ דלא אתא קרא לאשמעינן אלא שיעורא דמדה טובה:
{ז}ת(ג"א) כוונת רש"י שלא תאמר שלשון התרגום למגנא שהוא חנם ר"ל שאין בו הנאה אבל אם היה לו בו הנאה יהא מותר ל"פ להבל דעיקר הכוונה להבל שאין בו ממש זה נקרא חנם (וטעות סופר רש"י וצריך לומר על פי גירסת הרא"ם וג"א לשוא לחנם להבל איזהו שבועת שוא נשבע לשנות הידוע כו' וכתב עליו הרא"ם לאו דוקא לשנות אלא אף אם נשבע על אבן שהוא אבן אלא שרש"י תפס לשון המשנה שבועת שוא נחלקת לד' חלקים וזה אחד מהם עכ"ל):
{ח}א וא"ת הני פסוקים לא דומין לזו דכל הני סותרין זה לזה אבל הכא לא סותר כלום. וי"ל דגם הכא סותרין זאת את זה דזכור היינו עשה ושמור היינו לא תעשה כדאמרינן כל מקום שנאמר השמר ופן ואל אינו אלא לא תעשה רמב"ן. ועוד יש לומר דזכור משמע ואל תעשה מלאכה כי מלת זכור הוא לשון עשה משמע שהוא מקפיד על העבד שישבות אבל אינו מקפיד אם נעשית המלאכה ושמור משמע שישמור שלא תעשה מלאכה זו ר"ל שלא יהא מלאכה נעשית אלא על כרחך בדבור אחד נאמרו: ב כלומר שתהא תמיד בך הזכירה לא כפירוש זכור ברית אברהם שפירושו זכור עתה אלא שתהא הזכירה של שבת מתמדת והולכת תמיד ומלת זכור לא מקור ולא ציווי שאם היה מקור לא היה מורה על הפעולה כי אם על המחשבה ואם היה ציווי לא היה הזיי"ן בקמץ. אלא הוא ממוצע בין המחשבה והפועל והוא הפעולה התמידית ל"פ תנו לב וכו': ג הקשה הרמב"ן שזהו נגד הלכה שהרי הלכה כב"ה וז"ל הגמרא (ביצה דף טו) שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה כו' היה מניחה לשבת מצא נאה הימנ' היה אוכל את הראשונה ומניח את האחרונה ליום השבת אבל הלל מדה אחרת היתה בו שנאמר ברוך ה' יום יום עכ"ל. ותירץ הרא"ם דלא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא לענין מאכלות ובזה הלכה כבית הלל אבל בחפץ מודה הלל וכאן קאי על החפץ עכ"ל. ולי נראה שאין צריך לכל זה דבכל מקום הלכה כב"ה חוץ מזו שהלל הזקן שהיה אומר זה הדין לא פליג עם שמאי הזקן על זה וכן מוכח שלא היה פליג שאמר אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו משמע דלא סבירא ליה שהדין כך אלא שהיה לו מדה אחרת מהרש"ל:
{י}ד היינו אם עושה הקטן על דעת גדול אבל כשאינו עושה על דעת גדול אין אומרים לו כבה ולא אל תכבה רק הגדול מצווה שלא להחטיאו בידים הרא"ם. (נח"י) ולי נראה מדהביא הרב המשנה כצורתה משמע דמוזהרין אפילו לאפרושינהו והרב ביאר דין זה בפ' שמיני גבי שרצים ובפרשת אחרי גבי דם וריש פרשת אמור גבי טומאת כהנים:
{יא}ה עיין בפרשת בראשית ובפרשת בשלח:
{יב}ו דק"ל דכל יו"ד הדברות לא תעשה הן חוץ מדבור כבר את אביך ל"פ דגם זו לא תעשה הוא דמכלל הן אתה שומע לאו. (רא"ם):
{טו}ז וא"ת והא כבר דרשינן זה מקרא דלעיל לעיני כל העם כדפירש"י. וי"ל מכל מקום צריכין להאי קרא לומר שלא היו עיניהם כהות וסומין גם לאחר מתן תורה דאפילו המסתכל בשעה שהכהנים פורסין ידיהם אמר רב חגי בירושלמי שעיניו נעשין כהות מפני שהשכינה שורה עליהן כל שכן כאן שראו גילוי שכינה ביותר: ח דק"ל דוכל העם רואים את הקולות וגו' על כרחך זה היה קודם מתן תורה כדכתיב לעיל ויהי קולות וברקים וגו' אם כן הא דכתיב הכא וינועו ויעמדו מרחוק קאי אקולות דלעיל ואם כן למה לא נכתב זה לעיל קודם יו"ד הדברות לכ"פ דקאי אקולות של יו"ד הדברות: ט מלשון זיע ורתת ולא מלשון נע ונד דהא אחר כך כתיב ויעמדו מרחוק: י(נח"י) ואם תאמר מנא ליה שהיה י"ב מיל ולא פחות. י"ל מדכתיב ויעמדו מרחוק משמע דעד עכשיו היו עומדים בקרוב ואורך מחניהם היתה י"ב מיל ש"מ דגם אותו שהיה עומד בסוף המחנה היה נקרא קרוב ואי סלקא דעתך דלא היו נרתעים י"ב מיל אם כן זה שהיה עומד בראש המחנה גם עתה עמד בתוך י"ב מיל ואיך אמר ויעמדו מרחוק ודו"ק:
{יז}כ ר"ל דעל שם זה נקרא נס שהוא זקוף ומורם הכי נמי נסות שיהיו מורמים:
{יט}ל לא פירוש וכסדר הזה דכאן אין נפקותא בזה הסדר:
{כא}מ(מהר"ן) דאם לא כן למה קוראו מזבח אדמה והלא היה מעצי שטים ומצופה נחושת כדכתיב בפרשת תרומה: נ הוסיף מלת אשר כדי שיהיה מאמר את צאנך ואת בקרך פירוש למאמר את עולותיך ואת שלמיך ופירש מלת את במקום מן כאלו אמר וזבחת את עולותיך ואת שלמיך מן צאנך ומן בקרך: ס ואזכיר יוצא לשלישי דאם לא כן תזכור שמי מיבעי ליה. ופי' שמי המיוחד לי שהוא שם המפורש שלא ניתן רשות להזכירו רק בבית המקדש שהשכינה באה שם ולא כן שאר שמות הקודש שנזכרים בכל מקום:
{כב}ע כלומר אל תאמר מאי איכפת ליה להאבן אם תביא עליו כורת ומחבל ומתרץ כדי ללמדך קל וחומר וכן צריך לומר בסמוך וק"ל:
{כג}פ דק"ל ממה נפשך אם עשו מעלות למזבח מוכרח הוא הכהן לעלות ואם לא עשו מעלות מהיכא תיתי שיעלו לכך פירש וכו' ואזהרה היא לבונה כשיבנה מזבח שלא יעשהו מעלות:
קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת יתרו שייך ל"תורת אמת".