פרשת שמות

ראשון א וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן. ד דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. ה וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם. ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. ח וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. ט וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. י הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. יד וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ. טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. טז וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. שני יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. כא וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. כב וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. ח וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. שלישי יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. יח וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. יט וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן. כ וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. כב וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.

רביעי א וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ה וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. ו וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ט וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. י וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. יב וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. חמישי טז לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. יז וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. יח וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ. יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. כא וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.

א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה. ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. ז וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ. ח וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. ט וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה. יב וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. יג וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. יד וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. יז וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת. שישי יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם. יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. כב וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. כו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת. כז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. כח וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ. כט וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ל וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. לא וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

שביעי א וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. ג וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. ד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם. ו וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. ז לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. ח וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ. ט תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר. י וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן. יא אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר. יב וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן. יג וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. יד וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם. טו וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ. טז תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ. יז וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוָה. יח וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. יט וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. כ וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. כא וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ. מפטיר כב וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. כג וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.

הפטרת פרשת שמות לבני אשכנז בספר ישעיה פרקים כז'-כט':

ו הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל; וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל, תְּנוּבָה. ז הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ, הִכָּהוּ: אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו, הֹרָג. ח בְּסַאסְּאָה, בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה; הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה, בְּיוֹם קָדִים. ט לָכֵן, בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲו‍ֹן יַעֲקֹב, וְזֶה, כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ: בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ, כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת, לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים, וְחַמָּנִים. י כִּי עִיר בְּצוּרָה, בָּדָד, נָוֶה, מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר; שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ, וְכִלָּה סְעִפֶיהָ. יא בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ, תִּשָּׁבַרְנָה, נָשִׁים, בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ: כִּי לֹא עַם בִּינוֹת, הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ, וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ. יב וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יַחְבֹּט יְהוָה מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם; וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם.

א הוֹי, עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם, וְצִיץ נֹבֵל, צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים, הֲלוּמֵי יָיִן. ב הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי, כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב; כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים, הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד. ג בְּרַגְלַיִם, תֵּרָמַסְנָה; עֲטֶרֶת גֵּאוּת, שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם. ד וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל, צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ, גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ, בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה. ה בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה צְבָאוֹת, לַעֲטֶרֶת צְבִי, וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר, עַמּוֹ. ו וּלְרוּחַ, מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב, עַל הַמִּשְׁפָּט, וְלִגְבוּרָה, מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה. ז וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ, וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ: כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה. ח כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת, מָלְאוּ קִיא צֹאָה, בְּלִי, מָקוֹם. ט אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי, מֵחָלָב, עַתִּיקֵי, מִשָּׁדָיִם. י כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם. יא כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת, יְדַבֵּר, אֶל הָעָם הַזֶּה. יב אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם, זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף, וְזֹאת, הַמַּרְגֵּעָה; וְלֹא אָבוּא, שְׁמוֹעַ. יג וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יְהוָה, צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר, וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ, וְנִלְכָּדוּ.

כב לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל בֵּית יַעֲקֹב, אֲשֶׁר פָּדָה, אֶת אַבְרָהָם: לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ. כג כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי, בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי; וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ.

הפטרת פרשת שמות לבני עדות המזרח בספר ירמיהו פרקים א'-ב':

א דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן חִלְקִיָּהוּ, מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן. ב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ. ג וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. ד וַיְהִי דְבַר יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ה בְּטֶרֶם אֶצָּרְך בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ. ו וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי נַעַר, אָנֹכִי. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר. ח אַל תִּירָא, מִפְּנֵיהֶם: כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם יְהוָה. ט וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל פִּי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. י רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. יא וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ. יג וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. טו כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם יְהוָה; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל עָרֵי יְהוּדָה. טז וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם. יז וְאַתָּה, תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ, וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ; אַל תֵּחַת, מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ, לִפְנֵיהֶם. יח וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ: לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. יט וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ, וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ: כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְהוָה לְהַצִּילֶךָ.

א וַיְהִי דְבַר יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה.

{א} ואלה שמות בני ישראל. אע"פ שמנאן  (א) בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן,  (ב) להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים,  (ג) שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם  (ד) לכולם בשם יקרא (ישעי' מ, כו. שמו"ר א,ג.): {ה} ויוסף היה במצרים. והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים,  (ה) ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים  (ו) שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה  (ז) את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בצדקו: {ז} וישרצו. שהיו יולדות ששה  (ח) בכרס אחד: {ח} ויקם מלך חדש. רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו  (ט) גזירותיו (סוטה יא.): ואשרי לא ידע. עשה עצמו כאלו לא ידע: {י} הבה נתחכמה לו. כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמיכם לכך: נתחכמה לו. לעם,  (כ) נתחכמה מה לעשות  (ל) לו. ורבותינו דרשו, נתחכם למושיען של ישראל  (מ) לדונם במים,  (נ) שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (שמו"ר א, יא.).  (ס) (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. ברש"י ישן): ועלה מן הארץ. על כרחנו. ורבותינו דרשו, כאדם שמקלל עצמו, ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב, ועלינו מן הארץ והם יירשוה: {יא} עליו. על העם: מסים. לשון מס, שרים שגובין מהם המס. ומהו המס, שיבנו ערי מסכנות לפרעה: למען ענותו בסבלתם. של  (ע) מצרים: ערי מסכנות. כתרגומו, וכן לך בא אל הסוכן הזה (ישעי' כב, טו.), גזבר הממונה על האוצרות (שמו"ר א, יד.): את פתום ואת רעמסס. שלא היו ראויות מתחלה לכך, ועשאום  (פ) חזקות ובצורות לאוצר: {יב} וכאשר יענו אותו. בכל מה שהם נותנין לב לענות,  (צ) כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ. כן ירבה, כן רבה  (ק) וכן פרץ. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה: ויקצו. קצו  (ר) בחייהם. ורבותינו דרשו, כקוצים היו בעיניהם: {יג} בפרך. בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו: {טו} למילדות. הוא לשון מולידות, אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד,  (ש) כמו שובר ומשבר,  (ת) דובר ומדבר, כך מוליד ומילד: שפרה. זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד: פועה. זו מרים,  (א) על שם שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה (סוטה יא:): פועה. לשון צעקה, כמו כיולדה אפעה (ישעי' מב, יד.): {טז} בילדכן. כמו בהולידכן: על האבנים. מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר, וכמוהו עושה מלאכה על האבנים, (ירמי' יח, ג.) מושב כלי אומנות יוצר כלי חרס: אם בן הוא וגו'. לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו  (ב) שעתיד להוולד בן המושיע אותם: וחיה.  (ג ) ותחיה: {יז} ותחיין את הילדים. מספקות להם מים  (ד) ומזון. (סוטה יא:) תרגום הראשון וקיימא, והשני וקיימתון, לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון  (ה) פעלתם, כגון ותאמרנה איש מצרי, (שמות ב, יט.) לשון עבר כמו ויאמרו לזכרים, ותדברנה בפיכם, (ירמי' מד, כה.) לשון דברתם כמו ותדברו  (ו) לזכרים, וכן ותחללנה אותי אל עמי, (יחזקאל יג, יט.) לשון עבר חללתם כמו ותחללו לזכרים: {יט} כי חיות הנה. בקיאות כמילדות, תרגום מילדות חיתא. ורבותינו דרשו, (סוטה יא: ושמו"ר) הרי הן משולות לחיות השדה  (ז) שאינן צריכות מילדות, והיכן משולות לחיות, גור אריה, זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ומי שלא נכתב בו, הרי הכתוב כללן, ויברך אותם ועוד כתיב מה אמך  (ח) לביאה (יחזקאל יט, ב.): {כ} וייטב. הטיב להם, וזה חלוק בתיבה שיסודה ב' אותיות ונתן לה וי"ו יו"ד בראשה, כשהיא באה לדבר בלשון ויפעל, הוא נקוד היו"ד בציר"י שהוא קמ"ץ קטן, (או בסגול שהוא פת"ח קטן) כגון וייטב אלהים למילדות, וירב בבת יהודה, (איכה ב, ה.) הרבה תאניה, וכן ויגל השארית, (דברי הימים-ב לו, כ.) נבוזראדן הגלה את השארית, ויפן זנב אל זנב, (שופטים טו, ה.) הפנה הזנבות זו לזו, כל אלו לשון מפעיל את אחרים, וכשהוא מדבר בלשון ויפעל,  (ט) הוא נקוד היו"ד בחיר"ק, כגון וייטב בעיניו, (ויקרא י, כ.) לשון הוטב, וכן וירב העם, נתרבה העם, ויגל יהודה, הגלה יהודה, ויפן כה וכה, פנה לכאן ולכאן. ואל תשיבני, וילך, וישב, וירד, ויצא,  (י) לפי שאינן מגזרתן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן, ירד, יצא, ישב, ילך, יו"ד אות שלישית בו: וייטב אלהים למילדת. מהו הטובה: {כא} ויעש להם בתים.  (כ ) בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים, ויבן את בית ה' ואת בית המלך, כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים, כדאיתא במסכת סוטה (יא:): {כב} לכל עמו. אף עליהם גזר,  (ל) יום שנולד משה אמרו לו אצטגניניו, היום נולד מושיען, ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה:

שמות פרק-ב

{א} ויקח את בת לוי. פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה, (וחזר ולקחה, וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות. ברש"י ישן) והחזירה ועשה בה לקוחין  (מ) שניים, ואף היא נהפכה להיות  (נ) נערה. ובת ק"ל שנה היתה, שנולדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה, אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה ושלשים, וקורא אותה בת לוי: {ב} כי טוב הוא. כשנולד נתמלא הבית  (ס) כלו אורה (סוטה יב.): {ג} ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום א', שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין,  (ע) והם בדקו אחריה לסוף ט': גמא. גמי בלשון משנה ובלע"ז יונ"קו, ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה: בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים,  (פ) כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת: ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי"ל בלע"ז, ודומה לו קנה וסוף קמלו (ישעי' יט, ו.): {ה} לרחץ על היאור. סרס המקרא ופרשהו, ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו: על יד היאור. אצל היאור, כמו ראו חלקת יואב אל ידי (שמואל-ב יד, ל.), והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו. ורבותינו דרשו, (סוטה יב:) הולכות לשון מיתה, כמו הנה אנכי הולך למות, (בראשית כה, לב.) הולכות למות לפי  (צ) שמיחו בה, והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערותיה הולכות: את אמתה. את  (ק) שפחתה. ורבותינו דרשו  (ר) לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמתה מ"ם דגושה, והם דרשו את אמתה, את ידה ונשתרבבה אמתה אמות הרבה (סוטה שם): {ו} ותפתח ותראהו. את מי ראתה, הילד, זהו פשוטו. ומדרשו, שראתה עמו  (ש) שכינה (סוטה שם שמו"ר א, כח.): והנה נער בוכה. קולו  (ת) כנער: {ז} מן העבריות. שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה (שמו"ר א,ל. סוטה שם): {ח} ותלך העלמה. הלכה בזריזות ועלמות כעלם: {ט} היליכי. נתנבאה ולא ידעה מה  (א) נתנבאה, הי שליכי (שמו"ר שם סוטה שם): {י} משיתהו. כתרגומו שחלתיה, והוא לשון הוצאה בלשון ארמי, כמשחל בניתא  (ב) מחלבא, ובלשון עברי משיתהו, לשון הסירותיו, כמו לא ימוש לא משו, (יהושע א, ח.) כך חברו מנחם. ואני אומר שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מגזרת משה, ולשון הוצאה הוא, וכן ימשני ממים רבים, (שמואל-ב כב, יז.) שאלו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר משיתיהו אלא המישותיהו, כאשר יאמר מן קם הקימותי, ומן שב השיבותי, ומן בא הביאותי, או משתיהו, כמו ומשתי את עון הארץ, (זכריה ג, ט.) אבל משיתי, אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיוסד בה"א בסוף התיבה, כגון משה, בנה, עשה, צוה, פנה, כשיבא לומר בהם פעלתי, תבא היו"ד במקום ה"א, כמו עשיתי, בניתי, פניתי, צויתי: {יא} ויגדל משה. והלא כבר כתב ויגדל הילד, א"ר יהודא בר"א הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו: וירא בסבלותם. נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם (שמו"ר א, כז.): איש מצרי. נוגש היה,  (ג) ממונה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות  (ד) הגבר למלאכתם (שמו"ר א, כח.): מכה איש עברי. מלקהו ורודהו.  (ה) ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן עיניו בה,  (ו) ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו,  (ז) כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום: {יב} ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו: וירא כי אין איש. שאין איש עתיד לצאת ממנו  (ח) שיתגייר: {יג} שני אנשים עברים. דתן ואבירם  (ט) הם, שהותירו מן המן: נצים. מריבים: למה תכה. אע"פ שלא הכהו,  (י) נקרא רשע בהרמת יד: רעך. רשע  (כ) כמותך: {יד} מי שמך לאיש. והרי עודך נער: הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו  (ל) בשם המפורש: ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים  (מ) דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל: אכן נודע הדבר. כמשמעו. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים  (נ) בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך: {טו} וישמע פרעה. הם הלשינו  (ס) עליו: ויבקש להרוג את משה. מסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה, ויצילני מחרב פרעה: וישב בארץ מדין. נתעכב שם, כמו וישב יעקב: וישב על הבאר. למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר: {טז} ולכהן מדין. רב שבהן, ופירש לו מעבודת אלילים ונידוהו  (ע) מאצלם: את הרהטים. את בריכות מרוצות המים העשויות בארץ: {יז} ויגרשום. מפני הנידוי: {כ} למה זה עזבתן. הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים  (פ) לקראתו: ויאכל לחם. שמא ישא אחת  (צ) מכם, כמה דאת אמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל: {כא} ויואל. כתרגומו, (ס"א כמשמעו) ודומה לו הואל נא ולין, (שופטים יט, ו.) ולו הואלנו, הואלתי  (ק) לדבר. ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו: {כג} ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה, ומשה היה רועה וגו' ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו. (בר"י): וימת מלך מצרים. נצטרע,  (ר) והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (שמו"ר א, לד.): {כד} נאקתם. צעקתם, וכן מעיר מתים ינאקו (איוב כד, יב.): את בריתו את אברהם. עם אברהם: {כה} וידע אלהים. נתן עליהם לב ולא העלים עיניו:

שמות פרק-ג

{א} אחר המדבר. להתרחק מן הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים: אל הר האלהים. על שם העתיד: {ב} בלבת אש. בשלהבת אש לבו של אש, כמו לב השמים, בלב האלה, (שמואל-ב יח, יד.) ואל תתמה על התי"ו, שיש לנו כיוצא בו, מה אמולה לבתך (יחזקאל טז, ל.): מתוך הסנה. ולא אילן אחר, משום עמו אנכי בצרה: אכל. נאכל, כמו לא עבד בה, אשר לקח משם: {ג} אסורה נא. אסורה מכאן להתקרב שם: {ה} של. שלוף והוצא, כמו ונשל הברזל, (דברים יט, ה.) כי ישל זיתך: אדמת קודש הוא.  (ש ) המקום: {ז} כי ידעתי את מכאוביו. כמו וידע אלהים, כלומר כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו, ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם: {י} ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. ואם תאמר מה תועיל,  (ת) והוצא את עמי, יועילו דבריך ותוציאם משם: {יא} מי אנכי. מה אני חשוב לדבר עם  (א) המלכים: וכי אוציא את בני ישראל. ואף אם חשוב אני, מה זכו  (ב) ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים: {יב} ויאמר כי אהיה עמך. השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך, וזה המראה אשר ראית בסנה, לך  (ג) האות כי אנכי שלחתיך,  (ד) ותצליח בשליחותי וכדאי אני להציל, כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אכל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק, וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשים  (ה) שיצאו מצרים. דבר אחר כי אהיה עמך, וזה שתצליח בשליחותך, לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך, שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו, והיא הזכות העומדת לישראל. ודוגמת לשון זה מצינו, וזה לך האות  (ו) אכול השנה ספיח וגו', (ישעי' לז, ל.) מפלת סנחריב תהיה לך לאות על הבטחה אחרת, שארצכם חריבה מפירות ואני אברך הספיחים: {יד} אהיה אשר אהיה. אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו'. (לא שהשכיל חלילה משה ביותר, אלא שלא הבין דברי השי"ת, כי לא מחשבתו מחשבת השי"ת, שמאז כך היתה דעתו באומרו יתברך אהיה אשר אהיה, למשה לבדו הגיד, ולא שיגיד לישראל, וזהו יפה אמרת, שגם דעתי מתחלה כך היתה, שלא תגיד לבני ישראל כדברים האלה, אלא כה תאמר לבני ישראל אהיה פעם אחת. וכן משמע במסכת ברכות ודו"ק): {טו} זה שמי לעלם. חסר וי"ו לומר, העלימהו, שלא יקרא ככתבו (שמו"ר ג, ט.): וזה זכרי. למדו היאך נקרא, וכן דוד הוא אומר, ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור: {טז} את זקני ישראל. מיוחדים לישיבה. ואם תאמר זקנים סתם, היאך אפשר לו לאסוף זקנים של ס' רבוא: {יח} ושמעו לקולך. מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף  (ח) שבלשון זה הם נגאלים, יעקב אמר להם ואלהים פקוד יפקוד אתכם,  (ט) יוסף אמר להם פקוד יפקד אלהים אתכם (בראשית נ, כה.): (אלהי העבריים. יו"ד יתירה, רמז לי' מכות. ברש"י ישן): נקרה עלינו. לשון מקרה, וכן ויקר אלהים, (במדבר כג, ד.) ואנכי  (י) אקרה כה, אהא נקרה מאתו  (כ) הלום: {יט} לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך: לא יתן. לא ישבוק, כמו על כן לא נתתיך, (בראשית כ, ו.) לא נתנו אלהים להרע עמדי, (שם לא, ח.) וכלן לשון נתינה הם. וי"מ ולא ביד חזקה. ולא בשביל שידו חזקה  (ל) כי מאז אשלח את ידי והכיתי את מצרים וגו' ומתרגמינן אותו ולא מן קדם דחילה  (מ) תקיף. משמו של רבי יעקב ברבי מנחם נאמר לי: {כב} ומגרת ביתה. מאותה שהיא גרה אתה בבית: ונצלתם. כתרגומו ותרוקנון, וכן וינצלו את מצרים, (שמות יב, לו.) ויתנצלו בני ישראל את עדים, (שם לג, ו.) והנו"ן בו יסוד. ומנחם חברו במחברת צד"י,  (נ) עם ויצל אלהים את מקנה אביכם, (בראשית לא, ט.) אשר הציל אלהים מאבינו, ולא יאמנו דבריו, כי אם לא היתה הנו"ן יסוד והיא נקודה בחיר"ק, לא תהא משמשת בלשון ופעלתם, אלא בלשון ונפעלתם, כמו ונסחתם מן האדמה, (דברים כח, סג.) ונתתם ביד אויב, ונגפתם לפני אויביכם, (ויקרא כו, יז.) ונתכתם בתוכה, (יחזקאל כב, כא.) ואמרתם נצלנו, לשון נפעלנו, וכל נו"ן שהיא באה בתיבה לפרקים,  (ס) ונופלת ממנה, כנו"ן של נוגף, נושא, נותן, נושך, כשהיא מדברת לשון ופעלתם, תנקד בשו"א בחטף, כגון ונשאתם  (ע) את אביכם, (בראשית מה, יט.) ונתתם להם את ארץ הגלעד, (במדבר לב, כט.) ונמלתם את בשר ערלתכם. לכן אני אומר, שזאת הנקודה בחיר"ק מן היסוד היא, ויסוד שם דבר נצול, והוא מן הלשונות הכבדים, כמו דבור, כפור, למוד, כשידבר בלשון ופעלתם ינקד בחיר"ק, כמו ודברתם אל הסלע, (שם כ, ח.) וכפרתם את הבית, (יחזקאל מה, כ.) ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא, יט.):

שמות פרק-ד

{ב} מזה בידך. לכך נכתב תיבה אחת לדרוש, מזה שבידך אתה חייב ללקות, שחשדת בכשרים. ופשוטו,  (פ) כאדם שאומר לחבירו, מודה אתה שזו שלפניך אבן היא, אומר לו הן, אמר לו הריני עושה אותה עץ: {ג} ויהי לנחש. רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל באומרו לא יאמינו לי, ותפש אומנתו של נחש: {ד} ויחזק בו. לשון אחיזה הוא, והרבה יש במקרא, ויחזיקו האנשים בידו, (בראשית יט, טז.) והחזיקה במבושיו, (דברים כה, יא.) והחזקתי בזקנו, (שמואל-א יז, לה.) כל לשון חזוק הדבוק לבי"ת, לשון אחיזה הוא: {ו} מצורעת כשלג. דרך צרעת להיות לבנה, אם בהרת לבנה היא, אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע: {ז} ויוציאה מחיקו והנה שבה וגו'. מכאן, שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פורעניות, שהרי בראשונה לא נאמר מחיקו (שמו"ר ג, יח.): {ח} והאמינו לקול האות האחרון. משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע, יאמינו לך,  (צ) שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה: {ט} ולקחת ממימי היאור. רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם, (פירוש, כשהקב"ה נפרע מן האומות, נפרע מאלהותם תחלה, שהיו עובדים לנילוס המחיה אותם, והפכם לדם. ברש"י ישן): והיו המים וגו'. והיו, והיו, שני פעמים, נראה בעיני, אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם, ואז כשירדו לארץ יהיו בהוייתן, אבל עכשיו מלמדנו, שלא יהיו דם  (ק) עד שיהיו ביבשת: {י} גם מתמול וגו'. למדנו שכל שבעה ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו, מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום הז' כשאמר לו זאת, עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. (שמו"ר ג, טז.) וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו, ונביא היה, שנאמר (הלא אהרן אחיך הלוי וגו', ועוד נאמר לעלי הכהן) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, (שמואל-א ב, כז.) הוא אהרן, וכן ואודע להם בארץ מצרים וגו' (יחזקאל כ, ה.) ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה: כבד פה. בכבידות אני מדבר, ובלשון לע"ז בלב"ו: {יא} מי שם פה וגו'. מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי: או מי ישום אלם. מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך, ואת משרתיו חרשים  (ר) שלא שמעו בצוותו עליך, ולאספקלטורין (שבת קח.) ההורגים מי עשאם עורים, שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת (תנחומא שמות י.): הלא אנכי. ששמי ה'  (ש) עשיתי כל זאת: {יג} ביד תשלח. ביד מי שאתה רגיל לשלוח  (ת) והוא אהרן. דבר אחר, ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה: {יד} ויחר אף. (זבחים קב.) רבי יהושע בן קרחה אומר, כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון, אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי (דברי הימים-א כג, יד.): הנה הוא יצא לקראתך. כשתלך למצרים: וראך ושמח בלבו. לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרן  (א) לעדי החשן הנתון על הלב: {טז} ודבר הוא לך. בשבילך ידבר אל העם, וזה יוכיח  (ב) על כל לך ולי ולו ולכם ולהם הסמוכים לדבור, שכולם לשון על הם: יהיה לך לפה. למליץ, לפי שאתה כבד פה: לאלהים. לרב ולשר: {יח} וישב אל יתר חתנו. ליטול רשות, שהרי נשבע לו (שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו). (מכילתא יתרו) ושבעה שמות היו לו, רעואל, יתר, יתרו, קיני, וכו': {יט} כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  (ג) והעני חשוב כמת (נדרים סד:): {כ} על החמור. חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר עני ורוכב על חמור (זכריה ט,ט.): וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה. אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים  (ד) במקרא: {כא} בלכתך לשוב מצרימה וגו'. דע, שעל מנת כן תלך, שתהא גבור בשליחותי לעשות כל מופתי לפני פרעה ולא תירא ממנו: אשר שמתי בידך. לא על שלשה אותות האמורות למעלה, שהרי לא לפני פרעה צוה לעשותם אלא לפני ישראל שיאמינו לו, ולא מצינו שעשאם לפניו, אלא מופתים שאני עתיד לשום בידך במצרים, כמו כי ידבר אליכם פרעה וגו', (שמות ז, ט.) ואל תתמה על אשר כתיב אשר שמתי, שכן משמעו, כשתדבר עמו כבר שמתים בידך: {כב} ואמרת אל פרעה. כשתשמע שלבו חזק וימאן לשלוח, אמור לו כן: בני בכרי. לשון גדולה, כמו אף אני בכור אתנהו, (תהלים פט, כח.) זו פשוטו. ומדרשו, כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו: {כג} ואומר אליך. בשליחותו של מקום: שלח את בני וגו'. הנה אנכי הרג וגו'. היא מכה אחרונה, ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה, וזה הוא שנאמר באיוב הן אל ישגיב בכחו, לפיכך, מי כמוהו מורה, (איוב לו, כב.) בשר ודם המבקש להנקם מחבירו, מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב: {כד} ויהי בדרך במלון.  (ה ) משה: ויבקש המיתו. למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. תניא אמר רבי יוסי ח"ו לא נתרשל, אלא אמר, אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה צוני לך שוב מצרים, ומפני מה נענש מיתה, לפי שנתעסק  (ו) במלון תחלה במסכת נדרים (לא:), והיה המלאך נעשה כמין נחש, ובולעו מראשו ועד יריכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה  (ז) שבשביל המילה הוא: {כה} ותגע לרגליו. השליכתו לפני רגליו של משה: ותאמר. על בנה: כי חתן דמים אתה לי. אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך. הורג אישי אתה לי: {כו} וירף. המלאך ממנו. אז, הבינה  (ח) שעל המילה בא להורגו: אמרה חתן דמים למולת. חתני היה נרצח על דבר המילה (שינה רש"י בלשונו, לעיל כתב אתה היית גורם, דקשה לרש"י, מה זה אז אמרה חתן דמים, והלא גם לעיל אמרה חתן דמים, אלא מתחלה סברה דזה וזה גורם, חטא המילה וחטא אחר, אח"כ כשראתה וירף לגמרי, אז הבינה דעל דבר המילה לבד בא, ובזה מתורץ גם כן שינוי לשון בתרגום אונקלוס בחתן דמים, ודו"ק כנ"ל): למולת. על דבר המולות, שם דבר הוא, והלמ"ד משמשת בלשון על, כמו ואמר פרעה לבני ישראל. (שמות יד, ג.) ואונקלוס תרגם דמים, על דם  (ט) המילה:

שמות פרק-ה

{א} ואחר באו משה ואהרן וגו'. אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת, (שמו"ר ה, יד.) ובסיני נפרע להם, ונגש משה לבדו והם לא יגשו,  (י) החזירם לאחוריהם: {ג} פן יפגענו. פן יפגעך היו צריכים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות. פגיעה זו, לשון מקרה מות הוא: {ד} תפריעו את העם ממעשיו. תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח  (כ) מן המלאכה, וכן פרעהו, אל תעבר בו, (משלי ד, טו.) רחקהו, וכן ותפרעו כל עצתי, (שם א, כה.) כי פרוע הוא, (שמות לב, כה.) נרחק ונתעב: לכו לסבלותיכם. לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך, שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות: {ה} הן רבים עתה עם הארץ. שהעבודה מוטלת עליהם, ואתם משביתים אותם מסבלותם, הפסד גדול הוא זה: {ו} הנוגשים. מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים,  (ל) הנוגש ממונה על כמה שוטרים, והשוטר ממונה לרדות בעושי המלאכה: {ז} תבן. אשטו"בלא, היו גובלין אותו עם הטיט: לבנים. טיוו"לש בלע"ז, (ציעגלשטיינע) שעושים מטיט, ומיבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן: כתמול שלשם. כאשר הייתם עושים  (מ) עד הנה: וקששו. ולקטו: {ח} ואת מתכנת הלבנים: סכום חשבון הלבנים שהיה כל אחד עושה ליום כשהיה התבן נתן להם, אותו סכום תשימו עליהם גם עתה, למען תכבד העבודה עליהם: כי נרפים. מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר נלכה וגו': מתכנת. ותכן לבנים, ולו נתכנו עלילות, את הכסף המתוכן, כולן לשון חשבון הם: נרפים. המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם, והם נרפים ממנה רטר"ייש בלע"ז: {ט} ואל ישעו בדברי שקר. ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח, לאמר נלכה נזבחה, ודומה לו ואשעה בחקיך תמיד, למשל ולשנינה מתרגמינן ולשועין, ויספר ואשתעי, ואי אפשר לומר ואל ישעו לשון וישע ה' אל הבל וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה,  (נ) ולפרש אל ישעו אל יפנו, שא"כ היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר, או לדברי שקר, כי כן גזרת כלם, ישעה האדם על עושהו, (ישעי יז, ז.) ולא שעו אל קדוש ישראל, (שם לא, א.) ולא שעה אל המזבחות, (שם יז, ח.) ולא מצאתי שמוש של בי"ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דבור כמתעסק לדבר בדבר, נופל לשון שמוש בי"ת, כגון הנדברים בך, (יחזקאל לג, ל.) ותדבר מרים ואהרן במשה, (במדבר יב, א.) המלאך הדובר בי, (זכריה ד, א.) לדבר בם, (דברים יא, יט.) ואדברה בעדותיך, (תהלים קיט, מה.) אף כאן אל ישעו בדברי שקר, אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי: {יא} אתם לכו קחו לכם תבן. וצריכים אתם לילך  (ס) בזריזות, כי אין נגרע דבר מכל סכום לבנים שהייתם עושים ליום בהיות התבן נתן לכם מזומן מבית המלך: {יב} לקשש קש לתבן. לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט: קש. לשון לקוט, על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות: {יג} אצים.  (ע ) דוחקים: דבר יום ביומו. חשבון של כל יום כלו ביומו, כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן: {יד} ויכו שטרי בני ישראל. השוטרים ישראלים היו, וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימין הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותן שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה והושם עליהם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו: ויכו שטרי בני ישראל. אשר שמו נגשי פרעה אותם  (פ) לשוטרים עליהם,  (צ) לאמר מדוע וגו' , למה ויכו, שהיו אומרים להם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום, חק הקצוב עליכם ללבון כתמול השלישי, שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם: ויכו. לשון ויופעלו, הוכו מיד אחרים,  (ק) הנוגשים הכום: {טז} ולבנים אומרים לנו עשו. הנוגשים אומרים לנו עשו לבנים  (ר) כמנין הראשון: וחטאת עמך. אלו היה נקוד פתח, הייתי אומר שהוא דבוק, ודבר זה חטאת עמך הוא,  (ש) עכשיו שהוא קמץ, שם דבר הוא, וכך פירושו, ודבר זה מביא חטאת על עמך,  (ת) כאילו כתוב וחטאת לעמך, כמו כבואנה בית לחם, (רות א, יט.) שהוא כמו לבית לחם, וכן הרבה: {יח} ותכן לבנים. חשבון הלבנים, וכן את הכסף המתוכן, (מלכים-ב יב, יב.) המנוי, כמו שאמר בענין ויצורו וימנו את הכסף (שם יא.): {יט} ויראו שוטרי בני ישראל. את חבריהם הנרדים על ידם: ברע. ראו אותם ברעה וצרה המוצאת אותם, בהכבידם העבודה עליהם לאמר לא תגרעו וגו': {כ} ויפגעו. אנשים מישראל  (א) את משה ואת אהרן וגו'. ורבותינו דרשו, כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים: {כב} למה הרעתם לעם הזה. ואם תאמר מה איכפת לך, קובל אני על ששלחתני (שמו"ר ה, כב.): {כג} הרע. לשון הפעיל הוא, הרבה רעה עליהם, ותרגומו אבאיש:

שמות פרק-ו

{א} עתה תראה וגו'. (סנהדרין קיא.) הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע, (בראשית כא, יב.) ואחר כך אמרתי לו העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי מדותי, לפיכך עתה תראה, העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות  (ב) כשאביאם לארץ: כי ביד חזקה ישלחם. מפני ידי החזקה  (ג) שתחזק עליו, ישלחם: וביד חזקה יגרשם מארצו. על כרחם של ישראל יגרשם,  (ד) ולא יספיקו לעשות להם צדה, וכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו': 

קרדיט: סדר רש"י על פרשת שמות שייך לתורת אמת.