רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת שמות

{א} טעם ואלה שמות. כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה (בראשית מו ז), ושם כתוב אחריו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו’, ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה, וכאשר הזכיר בני יעקב קצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם (שם מ”ו כ”ז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים (דה”ב ל”ו כ”ב כ”ג), ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה’ בפי ירמיהו העיר ה’ את רוח כורש וגו’, כה אמר כורש מלך פרס וגו’, ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא (עזרא א א’ ב’) לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית והספר השני מעת הבנין. וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות:
ורבי אברהם אמר כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. ואיננו נכון. ורש”י כתב אע”פ שמנאן בחייהם חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם להודיע חבתם שנמשלו ככוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (ישעיה מ כו). ואלו דברי אגדה (שמו”ר א’ ג’), והם דברים של אמת בענין החבוב שהקב”ה מחבבן וכופל שמותם תדיר, אבל קשור הפסוקים וחבורם בוא”ו הוא כמו שפירשתי:
{י}הבה נתחכמה לו. לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מ”א ט כא):
ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם. ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (להלן ב ג):
ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו”ר א כט), כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס. וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (להלן ה כא), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה:
ועלה מן הארץ. על כרחנו. ורבותינו דרשו (סוטה יג שמו”ר א’ ט’) כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה. לשון רבינו שלמה. ואם כפירוש הרב היה אומר ”ועלה על הארץ”, כי כן הלשון בלוחמים:
עלה נבוכדנצר מלך בבל (מלכים ב’ כ”ד א’), על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם, ויתפשם (מ”ב יח יג), עלה רצין מלך ארם ירושלם למלחמה (ישעיה ז א). ואולי יאמר ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה, ירמוז לארץ גושן:
ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו. והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (להלן לב א), אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיה כג ח). וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב ב), שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה:
{יא} (יא~יד) שרי מסים למען ענותו. שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות, חדש או יותר יהיו בבנין המלך, ושאר הימים בביתו:
והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה. ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה, וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו. וזה טעם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך:
ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין, וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים. אותם. וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך:
והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך. וזה מאמר המתאוים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים (במדבר יא ה), כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים, ואין מכלים כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה). אם כן ויעבידו מצרים רמז לשרי המסים אשר לפרעה:


שמות פרק-ב

{א}וילך איש מבית לוי. רבותינו אמרו שהלך אחר עצת בתו (סוטה יב:). ור”א אמר כי בערים רבות היו ישראל יושבים, וזאת האשה היתה בעיר אחרת. ומה צורך שיזכיר הכתוב זה. ועל דעתי, בעבור שלא חשש לגזרת פרעה ולקח לו אשה להוליד ממנה בנים, אמר הכתוב כן. בעבור כי בכל מזדרז לעשות ענין חדש יאמר כן, וילך ראובן וישכב את בלהה (בראשית לה כב), וילך ויקח את גמר בת דבלים (הושע א ג), לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית לז כז), לכו ונכהו בלשון (ירמיה יח יח), לכו נא ונוכחה (ישעיה א יח). וכן זה נזדרז ויקח את בת לוי. ולא הזכיר הכתוב שם האיש ולא שם אשתו אשר לקח, והיה זה בעבור כי יצטרך ליחסם ולהזכיר שמם מי אביהם ואבי אביהם עד אל לוי, ועכשיו ירצה לקצר עד לדת המושיע, ואחר כן (להלן ו יד~כה) ייחס גם שאר השבטים בעבורו בסדר השני:
ועל דרך הפשט שהיה זה תחלת הנשואין, אין מוקדם ומאוחר בפרשה, כי היה זה קודם גזירת פרעה, וילדה מרים ואהרן, ואחר כן גזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ותלד הבן הטוב הזה. ולא הזכיר הכתוב לדת מרים ואהרן, כי לא היה בלדתם חדוש דבר. ועל דעת רבותינו (סוטה יב:) הם לקוחים שניים, שפירש ממנה מפני גזירת פרעה והחזירה בנבואת בתו (עי’ שם יג.) ועשה בה מעשה לקוחים, הושיבה באפריון ומרים ואהרן מרקדים לפניהם, בשמחתם כי על ידי זה יגאלו ישראל. ואע”פ שהיה אהרן קטן, נתן השם שמחה בלבו בענין הזה, או מרים אחותו מלמדתו:
{ב} (ב~ד) ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו. ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו. וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב.), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם):
{ה}לרחוץ על היאור. סרס המקרא ודרשהו, ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו. לשון רבינו שלמה. ואם כן יהיה על היאור כמו ”אל היאור”. וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו (ש”א ב יא). כה תאמרו איש על רעהו ואיש אל אחיו (ירמיה כג לה). ויתכן שהיו ביאור מעלות, והיא ירדה מארמון המלך לרחוץ במעלה הראשונה אשר ביאור, לא תכנס אל שבולת הנהר, וראתה התיבה בתוך הסוף רחוק ממנה ותשלח את אמתה ותקחה. או הוא כמו לרחוץ ביאור, וכן ונתת אותם על סל אחד (להלן כט ג):
{ו}והנה נער בוכה. קולו נשמע כנער. לשון רבינו שלמה. וכבר דחו זה ואמרו אם כן עשית למשה רבינו בעל מום (סוטה יב:
שמו”ר א’ כ”ח). ועוד, מה טעם שיזכיר הכתוב עובי קולו. ור”א אמר שהיו איבריו גדולים כנער. ואולי הזכיר זה ליופיו, כי בעבור טובו ויופיו חמלה עליו, כי הכירה בו שנולד מקרוב ואבריו יפים ומתוקנים כאילו הוא נער. ויותר נכון שנפרש בו שהיה בוכה כנער בחריצות וזריזות ולכן חמלה עליו. ואגדה נער בוכה, ילד היה ומנהגו כנער, בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים (שמו”ר א כח):
ועל דעתי אין צורך לכל זה, כי הילד מיום הולדו יקרא נער, כמו שנאמר מה נעשה לנער היולד (שופטים יג ח). וכן ויבקש דוד את האלהים בעד הנער (ש”ב יב טז). ויקרא ילד והוא גדול, כמו שנאמר בישמעאל (בראשית כא טו). וכן והנער נער (ש”א א כד), רוצה לומר שהוא ילד קטן בן כ”ד חדשים. כי כאשר נגמל מחלב מיד העלתהו, כדכתיב (שם שם כ”ג כ”ד) ותינק את בנה עד גמלה אותו ותעלהו עמה כאשר גמלתו:
ותאמר מילדי העברים זה. נתנה אל לבה המעשה כאשר היה, כי אמרה לבעבור הציל אותו או שלא יראו במות הילד שמוהו שם, ואיש מצרי למה יעשה כן. ויש אומרים שראתהו נמול (סוטה יב. שמו”ר א כט). ואם כן הסירה בגדיו ובדקה אותו בו. ואין צורך:
{יא}ויגדל משה ויצא אל אחיו. שגדל והיה לאיש. כי מתחלה אמר ויגדל הילד (לעיל פסוק י), שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן כי לפני מלכים יתיצב, ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת:
וטעם ויצא אל אחיו. כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ:
{יד}הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו לומדים שהרגו בשם המפורש. לשון רש”י. ומדרש רבותינו הוא (שמו”ר א לה). ואני תמה, אם כן מי הגיד לרשע כי משה הרגו. אולי סמך ידו עליו ויקללהו בשם ה’, וזהו ויך. או מפני שנפל מת לפניו פחד משה שיעלילו עליו וקברו בחול, וראה אותו עושה כן, וידע שהוא הגורם או חשב שהרגו בחרב כי לא ראה רק הקבורה. ועל דרך הפשט אומרים (המפרשים, ראב”ע כאן והרד”ק בספר השרשים שרש אמר) כי אתה אומר פירושו חושב, כי מצינו אמירה על מחשבת הלב, אמרתי אני בלבי (קהלת ב א), אמרתי טוב ממנו הנפל (שם ו ג). ואין בכאן צורך לזה, כי אמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, אם בעבור שאתה חפץ להרגני כאשר הרגת המצרי אתה מוכיח אותי ואומר למה תכה רעך:
{טז} (טז~כא) ולכהן מדין שבע בנות. לא יזכיר הכתוב שמו, כי איננו ידוע רק מן הכנוי שהוא נכבד בכהונתו. והוא יתרו, כי אחרי התחתן במשה כתוב וישב אל יתר חותנו (להלן ד יח), ושם כתוב ויאמר יתרו למשה לך לשלום, כמו אליה (מ”ב א ג) ואליהו (שם א יז א), ירמיה (ירמיה כז א) וירמיהו (שם א א). ואחרי שנתגייר נקרא חובב, דכתיב מבני חובב חותן משה (שופטים ד יא), כי דרך כל המתיהדים לקרא להם שם אחר בישראל. והוא בן רעואל, דכתיב ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני (במדבר י כט). ומה שאמר בכאן (פסוק יח) ותבאנה אל רעואל אביהן, הוא אבי אביהן, כמו אלהי אבי אברהם (בראשית לב י), נבוכדנצר אבוהי (דניאל ה ב), וכן הידעתם את לבן בן נחור (בראשית כט ה), וכן ומפיבושת בן שאול (ש”ב יט כה), ורבים כן. והיה זה, כי הכהן לא ימצא בבית, כי היה נטרד בכיהונו בבית אלהיו, ותבאנה אל הזקן. ויתכן כי ”ויואל משה לשבת את האיש” (להלן פסוק כ”א) הוא הכהן הנזכר למעלה, כי הוא שנתן לו צפורה בתו:
ותבאנה ותדלנה. כי היו הרועים בכל הימים באים וממלאים הרהטים ומשקים צאנם בתחלה, ואחרי כן היו הנשים האלה משקות שלהן, ואירע כי היום הזה קדמו הנשים ותבאנה ותדלנה, כי היו חושבות להשקות צאנם בתחילה טרם בא הרועים, והנה באו הרועים ויגרשום מן הרהטים להשקות הם תחלה כמנהגם בכל הימים, ומשה חרה לו על החמס והצילן כי כיון שהן מלאו הרהטים הרי המים שלהן, וגם דלה דלה להם כי לא הספיקו הרהטים לכל צאנן. וזה טעם מדוע מהרתן בא היום. ואמרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים, שמגרשים אותנו בכל יום תמיד בבאנו לרהטים בתחלה:
{כג}ויהי בימים הרבים ההם. לא יאמר ”בימים ההם” ו”ביום ההוא” רק על הזמן העומד אשר יזכיר המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר ”ויהי אחרי כן,; והראוי בכאן שיאמר ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים. על כן אמרו רבותינו (שמו”ר א מא) כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים, וירמוז לזמן ההוה. וכן אמרו (שם א לב) בפסוק שאמר למעלה ויהי בימים ההם ויגדל משה (פסוק יא), שהיה גדל שלא כדרך העולם, כלומר בזמן אחד במהרה. ומכל מקום בימים ההם מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם אל האלהים, ימים מעטים היו. אבל נפרש כי יאמר בימים ההם, ימי הענוי והעבודה הקשה, שהיו ימים רבים מאד, כי ארך הגלות מאד, והיה זה שצעקו ותעל שועתם. וכן ויהי ימים רבים ודבר ה’ היה אל אליהו בשנה השלישית (מ”א יח א), שהיו ימים רבים ואירע בהם זה:
ולפי דעתי, כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח. הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו”ר א ה), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים, ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים, אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה:
והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה, כי כשהיה לו הדבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום, אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו (לעיל פסוק טו) רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי לא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו. וכן הדבר, כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו, אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים:
והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם. וזה טעם ”וישב בארץ מדין”, כי ראוי היה שיאמר ”וילך אל ארץ מדין”, אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב:
ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין, ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב”ה, והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד, ותכופים זה לזה בשנה אחת, בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה, ואמר ויהי בימים הרבים ההם, שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם, ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים, והיה למשה גלוי השכינה בענין זה, והושב למצרים וגאלם, ועל כן לא אמר ”ויהי אחרי ימים רבים”, כי היה משמעו משבת משה במדין, ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה:
וימת מלך מצרים ויאנחו. נצטרע והיה שוחט תינוקות מישראל ורוחץ בדמם. לשון רש”י. והוא מדרש חכמים (בשמו”ר א מא). ועל דרך הפשט, מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו. וכאשר ראו שמת המלך האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים. וזה טעם ”נאקתם” כי נאקו נאקת חלל (עי’ יחזקאל ל כד):
{כה}וירא אלהים את בני ישראל. פירש רבי אברהם כי ראה החמס שהיו מצרים עושים להם בגלוי, וידע אלהים העשוי להם בסתר. ורש”י פירש וידע אלהים, נתן עליהם לב ולא העלים עינו מהם. ונכון הוא על דרך הפשט, כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע אלהים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע את מכאובם וכל הנעשה להם ואת כל הצריך להם. והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו, וירא אלהים, וידע אלהים, כי ידעתי את מכאוביו (להלן ג ז), כי אע”פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ ח), אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו:
ועל דרך האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה, לומר כי עלה ענויים למאור פניו וקרב אותם אל הדעת, כענין בקרב שנים תודיע ברגז רחם תזכור (חבקוק ג ב). ולכן יאריך הכתוב בזה אחרי שאמר כבר וישמע אלהים, ויזכר אלהים, ונתפרש הפסוק הזה במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות עו), תבינהו משם:


שמות פרק-ג

{ב}וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש. אמר הכתוב מתחלה וירא מלאך ה’, ואחר כן (בפסוק ד) אמר וירא ה’ כי סר לראות ויקרא אליו אלהים, ולכן אמר ר’ אברהם (בפירוש הקצר) כי ”אלהים” בכאן הוא המלאך הנזכר, כמו כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית לב לא). וטעם אנכי אלהי אביך (פסוק ו), כי ידבר השליח בלשון שולחו. ואיננו נכון, כי משה גדול הנבואה לא יסתיר את פניו מן המלאך. ורבותינו אמרו בבראשית רבה (צז ד, ועי’ שמו”ר ב ח) מלאך זה מיכאל, רבי יוסי הארוך בכל מקום שהיו רואים אותו היו אומרים שם רבינו הקדוש, כך כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה. נתכוונו לומר שמתחלה נראה אליו מיכאל ושם כבוד השכינה, והוא לא ראה הכבוד כי לא הכין דעתו לנבואה, וכאשר כיון לבו וסר לראות נתגלה אליו מראה השכינה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה:
ועל דרך האמת, המלאך הזה הוא המלאך הגואל, שנאמר כי שמי בקרבו (להלן כג כ”א), הוא שאמר ליעקב אנכי האל בית אל (בראשית לא יג), ובו נאמר ויקרא אליו אלהים, אבל יקרא במדה ההיא מלאך בהנהגת העולם, וכן כתיב ויוציאנו ה’ ממצרים (דברים כו ח). וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז), ונאמר ומלאך פניו הושיעם (ישעיה סג ט), כלומר מלאך שהוא פניו, כדכתיב פני ילכו והניחותי לך (להלן לג יד). והוא שנאמר בו ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא (מלאכי ג א). ועוד תבין זה בפסוקים הבאים (להלן ט’ י”ב י”ג ט”ו) בעזרת השם:
והנה הסנה בוער באש. כטעם דולק, שהיה בתוך אש בוער, כמו והאבות מבערים את האש (ירמיה ז יח), מדליקים, ובערו בהם אש (יחזקאל לט ט). ומדוע לא יבער הסנה, לא ישרף ויאכל, וכמוהו כפשתים אשר בערו באש (שופטים טו יד), נשרפו. וכן דעת אונקלוס שתרגם הראשון בער, והשני מתוקד. או יהיה יבער מלשון ובערת הרע מקרבך (דברים יז ז), והיה לאדם לבער (ישעיה מד טו), כי דרך צחות בלשון הקודש לדבר כן, רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י ד):
{ה}אל תקרב הלום. לא הגיע עדיין למעלתו הגדולה בנבואה, כי בהר סיני נגש אל הערפל אשר שם האלהים (להלן כ כא). וכן ענין הסתרת פנים, שעדיין לא עלה למה שנאמר בו ותמונת ה’ יביט (במדבר יב ח):
כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. אע”פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה, ומשה בהר היה כי שם עלה, שנאמר ויבא אל הר האלהים חרבה (לעיל פסוק א), והסנה היה בראש ההר, והנה כלו קדוש ואסור בנעילת הסנדל, וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל (שמו”ר ב יג), וכן ביהושע, וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים (יהושע ה טו):
{ו}אנכי אלהי אביך. על דרך הפשט כמו ”אלהי אבותיך”, אבל יזכיר יחיד במקום רבים, אלהי כל אב מאבותיך, כי כלם יקראו לאיש אב. וכן אלהי דוד אביך (מ”ב כ ה), זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו (להלן טו ב), אלהי אבותי. ור”א אמר כי אלהי אביך אברהם, כי הוא החל לקרא בשם ה’, ואחר כך הזכירו בשם וצירף אליו שאר האבות. ודעת רבותינו אלהי עמרם אביך (שמו”ר ג א), כאלו אמר אנכי אלהיך, ורצה ליחד שמו על הצדיק שמת לא על החי, ואחר כך אלהי אברהם יצחק ויעקב, שהוא אלהי ישראל כלם. וטעם הזכירו אלהי עם כל אחד, ולא אמר ”אלהי אברהם יצחק ויעקב”, כי יזכיר שמו וזכרו יתברך ויתעלה. ועוד אבאר זה בפרשה (בפסוק טו):
{ז}ויאמר ה’. יזכירנו במדת רחמים בענין החמלה על העם, ואע”פ שכל הפרשה בשם ”אלהים”:
{ח}וארד להצילו. שנתגליתי על ההר הזה באש. כטעם וירד ה’ על הר סיני (להלן יט כ), מפני אשר ירד עליו ה’ באש (שם יח). או הוא כמו ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי (בראשית יח כא). וכבר פרשתי סודו (שם כ’):
אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי. יזכיר בכאן ששה עממים ויניח השביעי, אולי לא היתה ארצו זבת חלב ודבש כאלה. וכן בפסוק כי ילך מלאכי לפניך (להלן כג כג) הזכיר אלה הששה. ואולי הוא רמז שאלו כבשו תחלה, כי הם אשר נתקבצו על יהושע ויתנם ה’ בידו (יהושע ט’ א’ ב’). ורבותינו אמרו הגרגשי פינה (ירושלמי שביעית פ”ו ה”א), ולכך לא נזכר עם הנכרתים שנאמר בהן והכחדתיו (להלן שם). וכן בכאן ירמוז אל הנלחמים שכבשו. ועוד אדבר על זה בע”ה (להלן כג כה):
וטעם זבת חלב ודבש. כי שבח תחלה את הארץ שהיא טובה, לומר שהאויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה, ושהיא רחבה, שיעמדו בה כל ישראל במרחב. או טעם רחבה שיש בה רחבות, שפלה ועמק ומישור גדולים וקטנים ואין רובה הרים וגאיות. וחזר ושבח אותה שהיא ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב, והמים יפים, ויגדל החלב בבהמות, כי אין הבהמות בריאות וטובות ומרבות החלב רק באויר טוב ועשב רב ומים טובים. ובעבור שימצא זה באחו ובמרום הרים אין הפירות שם שמנים ויפים מאד, אמר כי היא עוד שמינה שפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה בדבש מהם. והנה שבח אותה על כל טוב ה’, על דגן ועל תרוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר. וזהו צבי היא לכל הארצות (יחזקאל כ ו):
וטעם אל מקום הכנעני. שלא אמר אל ארץ הכנעני כאשר יאמר בשאר כל המקומות (להלן י”ז), לרמוז שיירשו אותם ויכריתום וישבו במקומם, לא שיהיו יושבים בקרבם כאבותם:
{ט}הנה צעקת בני ישראל באה אלי. אע”פ שאמר (בפסוק ז) ואת צעקתם שמעתי, חזר ואמר כי באה אלי, והנה הגיע צעקתם אל כסא כבודי, ולא אוסיף עוד לעבוד לפרעה, כי מצרים לוחצים אותם יותר מדאי. כענין עד לשמים הגיע (דהי”ב כח ט). ועל דרך האמת, צעקת בני ישראל היא כנסת ישראל, שבאה אליו צועקת, כדרך הכצעקתה הבאה אלי (בראשית יח כ”א). ושם רמזתי:
וטעם וגם ראיתי את הלחץ. לאמר שיקח נקמה מפרעה ומעמו מפני שעשו עמהם יותר מן הנגזר להם בלחץ גדול שלוחצים אותם, כאשר פרשתי בסדר לך לך (בראשית טו יג):
{יב}ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות. רבו הפירושים במקרא הזה. והנכון על דרך הפשט, כי הקב”ה אמר למשה שני דברים, שירד להצילו מיד מצרים, והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני (לעיל פסוק ח’):
ומשה נתירא משתיהן, ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, אני שפל אנשים רועה צאן והוא מלך גדול, ואם אומר אליו לעזוב את העם כלו יהרגני, כענין שאמר שמואל ושמע שאול והרגני (ש”א טז ב). ואמר עוד מי אנכי כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים, כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם, כאשר אמרת להעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל מקום הכנעני:
כי ההצלה מיד פרעה אינה תלויה בהם, אם ישמע פרעה יקל עולו מעליהם ויצילם, או יגרשם מארצו על כרחם. ועוד כי הם עצמם ישמעו אל כל אדם בזה, כי מי האדם שלא ירצה לצאת מעבודה קשה שאין כמוה, אבל העלייה לארץ הכנעני לא ישמעו בה. וכן היה הדבר שהיתה מלחמת העמים ההם קשה עליהם מתחילה ועד סוף ופחדתם ממנה במצרים ובמדבר:
זאת יראתו של משה רבינו מפרעה ופחדתו מהם. ועל שתיהן ענהו ה’, אמר לו אל תירא מפרעה כי אני אהיה עמך להצילך. וזה לך האות אל העם כי אנכי שלחתיך אליהם, כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ומאז יקבלו עבודת השם ללכת אחרי מצותו, וגם בך יאמינו לעולם (להלן י”ט ט’), ואחריך ירוצו לכל מקום אשר תצום. והנה נגליתי לך בהר הזה בלבת אש, כי כן יהיה בעיני כל העם בעבדם אותי בהר הזה:
והנה למשה אות במה שלא יפחד מפרעה כיון שהבטיחו להצילו, ולישראל יהיה להם אות שלא יפחדו מן העמים בבואם אל הר סיני. כי לצאת ממצרים ברצון פרעה אל מקום קרוב דרך ג’ ימים לזבוח לאלהים בודאי ישמעו ויעשו כן בין ברצונם בין שלא ברצונם:
ועל דרך האמת, וזה לך האות כמו זה לי עשרים שנה (בראשית לא מא). ואמר כי אהיה עמך והנה לך האות אות הברית שאהיה עמך תמיד, כדרך אני הנה בריתי אתך (שם יז ד), כי אנכי השולח אותך שתעבדו את האלהים בהר הזה, ואז אעלה גם אנכי בקרב העם הזה אל המקום אשר הכינותי (להלן כג כ):
{יג} (יג~יד) ואמרו לי מה שמו. הפסוק הזה אומר לך פרשני; כי לא יתכן שיאמר משה ואמרו לי מה שמו להיות להם אות שיאמינו בו, כי שאלת שמו ואמירתו להם אינה אות למי שלא יאמין בו מתחילה. שאם ידעו ישראל אותו השם גם משה כהם ידע אותו, והנה ידיעתו כידיעתם ואיננה אות ומופת כלל, ואם לא שמעו בו מה הראיה שיאמינו בדבריו כלל. והנה אחרי הודיעו את השם הגדול אמר והן לא יאמינו לי (להלן ד א), ואז נתן לו אותות:
ואמר ר”א כי שאל משה מה שם יאמר לישראל משמותיו, כי באל שדי לא יעשה אותות רק בשם הגדול. ואין דבריו נכונים בעיני כי עדיין לא נאמר למשה שיעשה ביציאת מצרים אותות ומופתים גדולים ונפלאים, אבל שיצילם מיד מצרים ויעלם לארץ, ובשם אל שדי יוכל לבא בלב פרעה להצילם וגם לנצח העמים, וכבר הוציא שרה מביתו בנגעים גדולים שהביא עליו, ונצח אברהם לבדו המלכים הגדולים, וכל זה בעזרת אל שדי השם הנודע לאבות, וככה יעשה בבנים. ועוד כי יעקב אמר והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח כא), ויוסף אמר פקוד יפקוד אלהים אתכם (שם נ כה), והנה הפקידה באלהים:
ולפי דעתי היה משה גם בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה, ודרך שאלה בקש שיודיעהו מי השולח אותו, כלומר באי זו מדה הוא שלוח אליהם, כענין שאמר ישעיה ועתה ה’ אלהים שלחני ורוחו (ישעיה מח טז). והנה אמר ישאלוני על שליחותי אם היא במדת אל שדי היא שעמדה לאבות, או במדת רחמים עליונית שתעשה בה אותות ומופתים מחודשים ביצירה. וזה בעבור שאמר לו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם (לעיל פסוק ו), ולא פירש שם משמותיו הקדושים כלל, ושמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומתן תורה, והוא היודע כי התורה לא תנתן בשם אל שדי הנזכר באבות רק השם הגדול שבו היה העולם, ועל כן שאל מה אומר אליהם:
ורבותינו נתעוררו לזה (שמו”ר ג’), אמרו ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל, אמר ר’ שמעון בשם ר’ סימון אמר משה עתיד אני לעשות סרסור בינך וביניהם, כשתתן להם התורה ותאמר להם אנכי ה’ אלהיך. אלהי אבותיכם שלחני אליכם, אותה שעה נתברר משה על עסקיו, שנתירא אם. ישאלו לו מה שמו מה אומר אליהם, באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב”ה את השם הגדול. וזה ענין השאלה:
והנה ענהו האלהים אהיה אשר אהיה, אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות, אמר לפניו רבונו של עולם דיה לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל וגו’. לשון רש”י מדברי רבותינו (ברכות ט: שמו”ר ג’). והכונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתברך, ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם השם שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב”ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלהים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלהים שופטים בארץ. וזה פירוש נכון באגדה זו:
ועוד אמר כיוצא בזה במדרש אגדה (מנורת המאור הראשון פרק הצדקה) ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב), ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם הן יעצור במים ויבשו וגו’ (איוב יב טו). ועוד דרשו רבי יצחק אמר, אמר לו הקב”ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתוב כאן אהיה שלש פעמים (שמו”ר ג ו). וביאור דעת רבי יצחק, כי בעבור שהזמן העובר והעתיד כלו בבורא בהוה כי אין חליפות וצבא עמו, ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד מורה חיוב המציאות:
ואונקלוס תרגם שני השמות אהא עם מאן דאהא, ולא תרגם כלל השם שאמר לו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. והנראה מדעתו, כי אצלו ה’ הנכבד שהודיעו הוא בן ארבע אותיות האלה שצוהו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. אבל הודיעו תחילה ענינו, כי שאלתו של משה לדעת דרכי השם משמו, כענין שחזר ואמר הודיעני נא את דרכך ואדעך (להלן לג יג). וכאשר השיב לו שם וקראתי בשם ה’ לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שם יט), לאמר כי בשם הנכבד הזה אשר יקרא לפניו יחונן וירחם, ולא יוכל אדם לבא עד עומק דרכיו, כן אמר בכאן אהא עם מאן דאהא, בשמי שתאמר להם שהוא אהיה, כי בו אני עם האדם לחונן ולרחם:
והגאון רב סעדיה כתב כי ביאורו אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון. קרובים דבריו לדברי רבי יצחק. והרב אמר במורה הנבוכים (א סג) הנמצא אשר הוא נמצא, כלומר ראוי המציאות. יבאר להם כי יש נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר:
והנה לדעת אלה החכמים צריך שנפרש כי הקב”ה אמר למשה שיאמר להם זה השם וילמדם אותו, כלומר שיפרוט להם ראיות שכליות אשר בהם יתקיים אצל חכמיהם זה השם, כלומר המציאות או הקיום אשר לא עבר ולא יעבור, כי זכירת השם בלבד, יאמר מה שיאמר, איננו ראיה לבטל מהם דעת הקדמות או האפיקורסות המחושב בביטול המציאות לגמרי. ואין זה משמעותו של מקרא, אבל כי הזכרת השם להם הוא הראיה והוא האות והמופת על דברם שישאלוהו:
ועל דעתי לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר אמר הרב וחלילה, אבל זה השם תשובת שאלתו שפירשנו לך, הודיעו שהוא שלוח אליהם במדת הדין אשר במדת הרחמים, ואמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות, ולכך צוהו עוד כה תאמר אל בני ישראל ה’ שלחני (פסוק טו), כי השם הזה הוא מדת רחמים, וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעי’ ס”ג י”ב), ויחדש אותות ומופתים בעולם. והנה פירש לו כי אהיה אשר צוהו לאמר להם, הוא השם הגדול הזה והם שוים בלשונם ובאותיות, כי שתי האותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה, כי בראשון יורו על חכמת שלמה, כדכתיב וה’ נתן חכמה לשלמה (מ”א ה כו), ובזה יורו על חכמת אלהים. ואות האל”ף בראשון תורה על הקדמות והיחיד, והיו”ד בשני על עשר ספירות בלי מה. ונלקחו שתי האותיות האלה האל”ף והיו”ד משני השמות הקדושים ונכתבו תחילה וסוף בשם הנכתב ונקרא באל”ף דל”ת, להורות כי הוא אצילות מן הראש ועד הסוף, ומדת הדין באמצע, כי שמי בקרבו (להלן כג כא). ומכאן תבין למה קמצוהו, ונשתמש לשון הקדש בשם ההוא בכל שם אדנות, כי ממנו כל הממשלה והשלטון. והקב”ה יראנו נפלאות מתורתו:
{טו}וזה זכרי לדר דר. יחזור אל אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי לא לעולם ישכח ברית אבות, וכל הדורות כאשר יזכירו ”אלהי אברהם יצחק ויעקב” ישמע אל ויענם (תהלים נ”ה כ’). ועל דרך האמת, זה שמי לעולם, אלהי אברהם אלהי יצחק, וזה זכרי ואלהי יעקב, ולכך הוסיף בו ו’, וזה טעם זכרי לדר דר חסר. והמשכיל יבין:
{יח}ושמעו לקולך. מאליהן, מכיון שתאמר להם לשון זה מיד ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף, שבלשון הזה נגאלין, יעקב אמר להם ואלהים פקוד יפקוד אתכם (בראשית נ כד), יוסף אמר להם פקוד יפקד אלהים אתכם (שם כה). לשון רש”י. אולי ידרוש הרב כי יוסף אמר פעמים פקד יפקוד, להגיד שהיתה מסורת בידו מאביו. ובאלה שמות רבה (ג יא) מיד ושמעו לקולך, למה, שמסורת גאולה היא בידם שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה הוא גואל של אמת. זה לשונם באגדה זו. ויש עליך לשאול, ומנין להם שיאמינו, שמא שמע משה במסורת הזאת כמותם. ויש לומר כך קבלו מיוסף ששמע מפי הנביא אביהם, שהראשון שיבא ויאמר להם בלשון הזה הוא יהיה הגואל אותם, גלוי וידוע לפני הקב”ה שלא יבא אדם ויכזב בהם, בכך הבטיחם:
אבל במקום אחר מצאתי שם (בשמו”ר ה א) אמר ר’ חמא ברבי חנינא, בן שתים עשרה נתלש משה מבית אביו. למה, שאלו גדל בבית אביו ובא ואמר להם המעשים, לא היו מאמינים בו, שהיו אומרים אביו מסרם לו, לפי שיוסף מסרה ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם, ולכך נתלש מבית אביו, וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים, לפיכך האמינו בו, שנאמר (להלן ד לא) ויאמן העם. וכונתם ”שיוסף מסרה ללוי” לומר שיעקב גלה סודו ליוסף באהבתו אותו, בו בלשון השביע יוסף לאחיו כלם, וגלה ללוי כי הוא אמר להם כלשון הזה מפני המסורת שבידו מאביו, וצוה שיהיה הדבר סוד:
{יט} (יט~כ) ולא ביד חזקה. כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך. לשון רש”י: והנכון בעיני, לא יתן אתכם להלוך בדבור ולא ביד חזקה עד שאשלח ידי בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, ואח”כ ישלח אתכם, כי כלם באו עליו טרם נתנו אותם להלוך:


שמות פרק-ד

{א}ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקב”ה. אמר לו ושמעו לקולך (לעיל ג יח), והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב”ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו. לשון ואלה שמות רבה (ג טו). ור”א אמר על דרך הפשט כי ה’ אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר שיאמינו העם, או שישמעו לקולו ואולי לא יאמינו בלב שלם. ואיננו נכון. אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה רק צואה, ושמעו לקולך כי ראוי להם שישמעו, ותבא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. וכן ושמעו מצרים כי העלית בכחך ואמרו אל יושב הארץ (במדבר יד יג יד), ראוי שיהיה ככה, וכן בזאת תדע כי אני ה’ (להלן ז יז), ראוי, לא מתקיים. וכן והאמינו לקול האות האחרון בפרשה הזאת (פסוק ח), ורבים כן:
והנכון בעיני, כי ושמעו לקולך לבא עמך אל המלך ולאמר לו אלהי העברים נקרא עלינו, כי מה יפסידו. והנה השם הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה והן לא יאמינו לי אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו לא נראה אליך ה’, שאלו היית שליח השם לא ימרה פרעה את דברו. או שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במדת רחמים לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת כי אינך גדול מהאבות, ולכן לא שמע פרעה, שאלו פרעה היה מאמין בדבריך היינו יוצאים על כל פנים, ואין עונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים:
{ג}ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה. לא הבינותי למה עשה האותות למשה, כי מאמין היה משה שהקב”ה מדבר עמו. והראוי שיאמר המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש, וכן באות השני, כאשר אמר בשלישי ולקחת ממימי היאור (פסוק ט). ולכן נאמנו דברי רבותינו (שמו”ר ג טז) שהיה לו הראשון רמז שספר עליהן לשון הרע, והשני להענישו בו. וזה טעם וינס משה מפניו, כי פחד שמא יענש וינשכו הנחש. וכל אדם מתרחק מן המזיק לו אע”פ שידע שאם יהיה כן בחפץ השם אין מציל מידו. ואולי אע”פ שהודיעו (לעיל פסוקים יד טו) השם הגדול שבו נברא העולם ובו נהיה כל דבר, רצה להראותו כי בו יעשו אותות ומופתים בשנוי התולדות, למען יתחזק הענין בלבו של משה וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים. ודי למשה בשני האותות, ולא היו שם מים, על כן צוהו שיעשה האות השלישי לעיני העם:
{ה}למען יאמינו כי נראה אליך. פתרונו שיאמינו בעשותך כן לפניהם, ויקצר הכתוב בזה כי ידוע כי על מנת שיעשה כן לפניהם ויאמינו בו יראנו נפלאות:
{ט}והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת; ”והיו” שני פעמים, נראה בעיני, אילו אמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם, ואף כשיהיו בארץ יהיו כהוייתן, עכשיו ”והיו” האחרון מלמדנו שלא יהיו דם עד שהיו ביבשה. לשון רבי שלמה. ואין המשמעות הזה כן כדברי הרב. ואין צריך למדרשו, שכבר מצאו בעלי הלשון (הרד”ק בס’ המכלול סא א) שדרך הרבה מקראות לכפול תיבות לנחץ ולחזק, או בעבור מיצוע ארוך שבא ביניהם, וכמוהו והיה ערכך מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך הזכר חמשים שקל כסף (ויקרא כז ג). וכן וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו (דברים יח ו), החזיר ובא פעם שנית בעבור שהאריך בנתים. וכן ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה ויאמר בילדכן וגו’ (לעיל א טו טז). ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (בראשית מו ב). וכענין הזה רבים:
{י}גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך. למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב”ה ומפתה משה ללכת בשליחותו. מתמול ומשלשום ומאז דברך, הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין, הרי ששה, והיה עומד ביום השביעי. לשון רש”י. ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד. פה, אף כי עתה כי אני זקן. וגם מאז דברך היום אל עבדך, כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו. והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב”ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר (פסוק י”ב), שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה:
ובאלה שמות רבה (ג כ) אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ. ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (בפסוק יב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו”ר א כו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני שאמר ה’ למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה’ עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי. גם אפשר שיהיה רמז מ”ויחר אף ה’ במשה” (פסוק י”ב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו:
{יא}מי שם פה לאדם. דבור, בעבור היותו בפה, וכן שפה אחת (בראשית יא א), מדברות שפת כנען (ישעיה יט יח):
או מי ישום אלם. פירשו בו (המורה נבוכים ג י) שהוא. נמשך לאדם, או מי ישום אדם אלם, כלומר מי ברא אדם שהוא אלם, והשימה לאדם, כי האלמות לא יושם, כי איננו דבר, אבל הוא העדר הדבור. ואולי בעבור היות באדם נפש מדברת והאלמים בהיות בהם אוטם בגידי הלשון יאלמו, יתכן לומר מי ישום האלמות. והרב אמר במורה הנבוכים (שם) כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה, כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך. וכן על דעתו יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מה ז):
{יג}ביד תשלח. ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. דבר אחר ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסן לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה. לשון רש”י. ואונקלוס אמר ביד מאן דכשר דתשלח, יאמר, שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהיה כשר וראוי לשליחות נכבדת כזאת, ואל תשלח ביד כבד פה וכבד לשון ותהיה עם פיו בדברו אל פרעה, כי איננו דרך כבוד ומעלה להיות שלוחך ערל שפתים, כי לא ישמעו כל העמים בדברו אל המלך, ויהיה זה גרעון בעיניהם:
והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות. והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה’ שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך:
{יד}ידעתי כי דבר ידבר הוא. כלומר גלוי לפני שידבר בעבורך ברצונו לאהבתך, ואפילו לא. צויתיו. וגם הנה הוא מעצמו יוצא לקראתךוראך ושמח בלבו, ולא יקנא בך למעלתך על השליחות הנכבדת הזאת. ומה שהוצרך לומר לו לך לקראת משה המדברה (פסוק כז), בעבור כי הודיעו הדרך אשר יבא בה. ויתכן ששמע אהרן בצאת משה ממדין ויצא מעצמו לקראתו, ואחר כך בדרך נאמר לו לך לקראתו המדברה כי שם תמצאנו:
{טו} (טו~טז) עם פיך. להורותך אשר תדבר אל פרעה. כי עתה לא אמר שידבר אהרן בעבורו רק אל העם, כמו שנאמר ודבר הוא לך אל העם, אבל לפרעה משה ידבר. ויתכן שיהיה זה לכבוד המלכות. ובסוף חזר משה ואמר הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (להלן ו ל), ונתן לו רשות שלא ידבר גם לפרעה, והיא מעלה למשה, ולכך אמר שם ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (להלן ז א):
וטעם ועם פיהו. להיות דברי פיהו לשומעים חן:
{יז}ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. לא נזכר עדיין במטה רק אות אחת שיהיה לנחש (לעיל פסוק ג), אבל אשר תעשה בו את האותות, אשר אומר אליך. ויראה בעיני כי כאשר אמר ה’ למשה בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו (לעיל ג כ), הודיעו אותן בפרט, אבל הכתוב יקצר. וזה טעם אשר תעשה בו את האותות:
{יט}ויאמר ה’ אל משה במדין. אמר ר”א כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירוש וכבר אמר. ורבים ככה. ואין דברו זה נכון, כי הדבור הראשון לא היה במדין רק בהר סיני, ובמדין לא נדבר עמו רק הפעם הזאת, אבל כאשר קבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר. ולכן אמר אליו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים, כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשוב, כי הוא כדרך בקור הנכסף לראות את אחיו:
ואז אמר לו ה’ במדין. לך שוב מצרים, כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים, ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך, ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם. ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען, ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם:
{כ} וטעם ויקח משה את אשתו ואת בניו. כמו ובני פלוא אליאב (במדבר כו ח), כי לא היה לו רק גרשום, כאשר הזכיר הכתוב (לעיל ב כב), ואליעזר נתעברה ממנו בדרך או במצרים אם הלכה שם. ויתכן כי קודם הדבור הנדבר לו בהר האלהים לא נולד לו רק גרשום, אבל היתה צפורה הרה, וכאשר שב אל יתר חותנו ילדה, ובעבור כי היה דבר המלך נחוץ לא מל אותו ולא קרא לו שם. ובדרך כאשר מלה אותו אמו לא קראה לו שם, כי משה היה נפגש מן המלאך. ואחרי לכתו למצרים וראה שנצל מכל המבקשים את נפשו אז קרא לו אליעזר, כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה (להלן י”ח י”ט). וכך הזכירו רבותינו כי הנמול הזה הוא אליעזר (שמו”ר ה ח):
וטעם וישב ארצה מצרים
. עם הנזכרים. ור”א אמר וישב ארצה מצרים הוא לבדו שב, כי כאשר פגש השם משה נמול אליעזר, ובהתרפאו שבה צפורה עם בניה אל אביה. ויתכן זה כי בעבור שנימול אליעזר לא היה יכול להביאו בדרך עד שיתחזק הילד ולא רצה לעכב שליחותו של הקב”ה. ולכן עזבם במלון וצוה אותה לשוב אל בית אביה בהתרפאו, וזהו שנאמר אחר שלוחיה (להלן יח ב). גם אפשר שהלכו למצרים, וכאשר נתעכבו שם נכספה אל אביה ושלחה עם הבנים. וזה טעם שלוחיה, כי פחד יתרו שמא היה דעתו לגרש. אותה. ובאלה שמות רבה (ד ד), וילך משה, להיכן הלך שהלך ליטול אשתו ובניו, אמר לו יתרו להיכן אתה מוליכן, למצרים. אמר לו, משהם מבקשים לצאת את מוליכן למצרים, אמר לו, למחר עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני ולשמוע מפי הגבורה אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ובני לא ישמעו עמהם, אמר לו יתרו לך לשלום. ועל דעתם ראוי שנפרש אחרי שהסכימו בכך צוהו הקב”ה שישלים עצתו וישוב למצרים עם בניו ואשתו כאשר פירשתי (בפסוק יט):
{כא} (כא~כג) ויאמר ה’ אל משה בלכתך לשוב מצרימה. אמר רבי אברהם כי זה נאמר לו במדין, הודיעו כי יחזק את לבו ולא ישלחם בעבור כל המופתים שיראה עד המופת האחרון. ירצה לפרש. בפסוק זה שיאמר, ראה כי בעבור כל המופתים אשר שמתי בידך ואתה תעשה לפני פרעה בכל זה לא ישלחם, ותאמר לו כי אני הורג את בנו בכורו ואז ישלחם. ואין הפירוש הזה נכון, כי מה טעם בלכתך לשוב מצרימה ראה:
אבל פירושו כי כאשר לקח את מטה האלהים בידו ממדין לשום לדרך פעמיו הזהירו האלהים ואמר לו בלכתך בדרך שים לבך וראה שכל המופתים אשר שמתי בידך תעשה לפני פרעה, לא תשכח דבר שלא תעשה לפניו, ואני אחזק את לבו, ואל תתיאש אתה מלעשותם בעבור כן, ועוד תזהיר אותו במכה האחרונה אשר בה ישלחם. וענין שמתי בידך, שבידך שמתי אותם, אתה תעשם ולא אחר, שכבר הודיעו שיעשה בו אותות ומופתים רבים כמו שאמר בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו (לעיל ג’ כ’). וכל זה זרוז למשה, כי בעבור שהיה מוכרח בשליחות מזהירו קודם מעשה ויצוה אותו בשעת מעשה בכל מופת ומופת:
ויתכן שיהיה ואמרת אל פרעה ידיעה, שיצוונו לומר לו כן בסוף, יאמר, אני אחזק את לבו ולא ישלח את העם בכל המופתים, ואמרת אליו ביום ההוא הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואז ישלחם, כי לא מצינו שהודיעו מיתת בכוריהם רק בעת ההיא. והנה לא כל הדבור הזה עתה. ויש לפרש, ראה כל. שלשת המופתים האלה אשר שמתי בידך לעשותם לישראל ותעשה. אותם גם כן לפני פרעה, בעבור שידע פרעה כי זקני העם המבקשים ממנו לשלחם על פי ה’ יאמרו כן, ולא יעליל עליהם. וכן עשה משה אע”פ שלא נכתב:
ואשר אמר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת (להלן ז ט) כי ירצה מופת לו, וצוה במטה שיהיה לתנין, לא נחש כאשר היה בפעם הראשון (לעיל ד ג). והנה רצה להראותו שיבלע מטה אהרן את מטותם להורות לו שינצחם ויהיו אובדים מן העולם על ידו. ובמדרש ואלה שמות רבה (ה ו) ראיתי וכי על אי זו מופת אמר, אם תאמר על הנחש והצרעת והדם, והלא אותן לא אמר הקב”ה לעשותן אלא לישראל, ועוד, לא מצינו שעשה משה אותן האותות לפרעה, אלא מהו כל המופתים אשר שמתי בידך, זה המטה שהיו כתובין עליו נוטריקון דצ”ך עד”ש באח”ב. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב ראה והסתכל במטה אשר שמתי בידך, שכל המופתים שבו תעשה לפני פרעה:
{כז}ויפגשהו בהר האלהים הנה הר סיני בין מדין ובין מצרים:
וישק לו. אהרן נשק למשה, כי משה הענו נהג כבוד באחיו הגדול, ולכן לא אמר וישקו איש לאחיו:
{כח} וטעם את כל דברי ה’ אשר שלחו. שהגיד לו כל הדברים שהיו בינו ובין הב”ה, וכל אשר היה. מסרב בשליחות, וכי על כרחו נשתלח, וזה טעם כל. ובמדרש חזית (שה”ש רבה ד יב) ורבנן אמרי גלה לו שם המפורש, ידרשו כי הגיד לו השמות הנזכרים למעלה אשר שלחו בהם, והשם היוצא, והוא פירש להם:


שמות פרק-ה

{ג}פן יפגענו. פן יפגעך היו רוצים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות. לשון רש”י. ורבי אברהם אמר פן יפגענו כולל אנחנו הישראלים גם אתה פרעה וכל מצרים. ולכן בראותם מכת בכורות אמרו כלנו מתים (להלן יב לג), כי נתברר להם דברי משה שאמר פן יפגענו בדבר, וגרשו אותם ללכת לזבוח. ואין דברו זה נכון, כי לא צוו לאמר שיהיה בישראל דבר או חרב אם לא יזבחו, והם לא ישנו בשליחות השם דבר:
ועל דרך האמת הוא סוד הקרבנות, שהם כופר מן הפגיעה, כי לפניו ילך דבר (חבקוק ג ה) או בחרב הקשה. ואמר זה, כי הקב”ה צוה אותם שיאמרו ואמרתם אליו ה’ אלהי העברים נקרה עלינו ונזבחה לה’ אלהינו (לעיל ג יח), והם אמרו כה אמר ה’ אלהי ישראל שלח עמי (לעיל ה’ א’), והנה פרעה היה חכם גדול ויודע את האלהים ומודה בו, כאשר אמר הוא או מורישו ליוסף, אחרי הודיע אלהים אותך (בראשית מא לט), איש אשר רוח אלהים בו (שם לח), אבל לא היה יודע את השם המיוחד, וענה לא ידעתי את ה’ (ה’ פסוק ב), והם נזכרו, וחזרו ואמרו לו כאשר צוו אלהי העברים נקרא עלינו (ה’ פסוק ג), כי הזכירו לו אלהי העברים בלבד שהוא אל שדי, ואמר נקרא עלינו שהודיעוהו לשון המקרא כאשר נצטוו לו, ופירשו לו כי במקרא הזה אשר נקרא עליהם יצטרכו לזבוח לפניו פן תהיה הפגיעה בדבר או בחרב. וכענין הזה בא בדבר בלעם, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם, ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד):
{ד}למה משה ואהרן. שאל להם שמותם והזכירם בשמם דרך כבוד:
תפריעו את העם ממעשיו. אמר אונקלוס תבטלו, וכן פורע מוסר (משלי יג יח), ותפרעו כל עצתי (שם א כה):
לכו לסבלותיכם. על דרך הפשט עבודת המלך, שהיו מכלל העם, כי בפעם הזאת באו לפניו עם כל העם, ולא שמע אליהם וצוה אותם שובו כלכם אל העבודה. ושבו משה ואהרן לפניו (להלן ז י), ואמר להם פרעה תנו לכם מופת, ועשו כן, אז היו בעיניו כחרטומים ומכשפים וחכמים, ונהג בהם כבוד, ומעת החלו המכות עליו נהג בהם מורא גדול. וכן נראה עוד שלא היו כל עם בני ישראל עובדים כל הימים לפרעה בחמר ובלבנים, כי היו ממלאים ארץ מצרים ערים, אבל במס היו עושין, רק כי הכביד עליהם עולו לקחת מהם רבים:
ורש”י פירש לסבלותיכם, למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היה על שבטו של לוי, ותדע, שהיו משה ואהרן יוצאים ובאים. ונכון הוא, כי כל עבודת האדם בבית ובשדה נקרא כן, כמו לכל סבל בית יוסף (מ”א יא כח), ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם. והכל סבה מאת ה’. ובאלה שמות רבה (ה כ) ראיתי אמר רבי יהושע בן לוי, שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך, אמר להם פרעה, בשביל שאתם פנויים אתם אומרים נלכה נזבחה לאלהינו, לכו לסבלותיכם לישראל. דבר אחר, אמר להם דייכם שאתם עומדים פנויים, שמא רע לכם שאין אתם עושים במלאכה, לכו לסבלותיכם. ורבי אברהם פירש לכו לסבלותיכם, סבלות העם, כי ידבר עמהם בעבור כל ישראל:
{כב} (כב~כג) אדני למה הרעותה. נכתב באל”ף דל”ת, כי השם המיוחד שהוא מדת הרחמים לא יריע לעם. ולמעלה הזכירו שני פעמים באל”ף דל”ת (ד’ י’ י”ג), שהיה מתחנן בו שלא יחר בו האף. ואולי היה מתירא מהזכיר ה’ הגדול המחודש לו ומדבר אליו. למה הרעותה. אחרי הודיע אלהים את משה פעמים (לעיל ג יט, ד כא) שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך מדוע יתרעם. ואמר ר”א כי חשב משה כי מעת דברו אל פרעה בשליחות ה’ יקל מעליהם ויחל האלהים להצילם, והנה פרעה הכביד והרע, וזה טעם למה הרעותה, כי זה הפך מה שאמרת לי ראה ראיתי את עני עמי (לעיל ג ז), וארד להצילו (שם ח). ואיננו נכון בעיני, בעבור שאמר והצל לא הצלת, ואין ההצלה רק יציאתם מן הגלות:
ולפי דעתי שחשב משה רבינו כי יאמר ה’ שלא ישמע אליהם פרעה להוציאם מיד במצותו, ולא באות ומופת, עד שיעשה בו נפלאותיו הרבות, אבל חשב כי יביאם עליו תכופות זו אחר זו בימים מעטים. וכשאמר לא ידעתי את ה’ יצוה לעשות מיד לפניו אות התנין, והוא לא ישמע, ויכה אותו בו ביום בדם ואח”כ בכל המכות. וכשראה שעמדו שלשה ימים והוא יריע להם בכל יום, וה’ לא כהה בו, ולא נתגלה למשה להודיעו מה יעשה, אז חשב משה כי ארוכה היא:
ויתכן שהיו בזה המעשה שספר הכתוב ימים רבים, כי כאשר הוכו שוטרי בני ישראל עמדו ימים עד שדברו עם פרעה עצמו, ואמרו לו למה תעשה כה לעבדיך (פסוק טו), כי אין ברשות כל אדם לבא בהיכל מלך פנימה ולדבר אליו פנים בפנים, אף כי שוטרי העם הנבאשים בעיניו, והנה סבלו עמלם ולחצם ימים רבים והיו באים עד לפני שער המלך עד שנשמעה צעקתם לפני המלך וצוה שיבאו לפניו וידברו עמו. וכן אפשר ששב משה אל ה’ ואמר למה הרעותה אחרי ימים מעת שפגעו בו השוטרים:
ובאלה שמות רבה (ה כג) אמרו ויצאו נוגשי העם ושוטריו (פסוק י), כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים, ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין. ועוד אמרו (שם ה כד) ויפגעו את משה ואת אהרן (פסוק כ), אחר ששה חדשים נגלה הקב”ה אל משה במדין ואמר לו לך שוב מצרים, בא משה ממדין ואהרן ממצרים, ופגעו בהם שוטרי ישראל כשהן יוצאין מלפני פרעה:
וכן ראיתי עוד במדרש חזית (שה”ש רבה ב כב) דומה דודי לצבי (שה”ש ב ט), מה צבי זה נראה וחוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם, וחזר ונכסה מהן וחזר ונראה להם. וכמה נכסה מהם, רבי תנחומא אמר שלשה חדשים, הדא הוא דכתיב ויפגעו את משה ואת אהרן. ורבי יהודה ברבי אומר לקיצין. כלומר, כי לשון פגיעה לפרקים היא:
והנה היו ימים רבים מעת דבר לו השם ובואו אל פרעה. ולכן כששב משה אל ה’ אמר למה הרעותה לעם למהר לשלוח אותי קודם שהגיע הקץ, כי לא היה ראוי לשלוח אותי עד שתרצה להצילם, כי עתה הרעותה להם ולא הצלת אותם ואם ככה את עושה להם יסופו ברעה אשר תמצאם. ולכן ענה אותו עתה, בעת הזאת, בקרוב, תראה אשר אעשה לפרעה, כי לא אאריך לו כל כך כאשר חשבת, וקרוב לבא עתו וימיו לא ימשכו:

קרדיט: סדר רמב”ן על פרשת שמות שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – שמות

{א} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַֽעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּֽאוּ:  מ  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַֽעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּֽאוּ:  ת  וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְעַלוּ

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת שמות

{א} וְאִילֵין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְעָלוּ לְמִצְרַיִם עִם יַעֲקב גְבַר עִם אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ עָלוּ: {ב} רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: {ג} יִשָשׁכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִין: {ד} דָן וְנַפְתָּלִי גָד וְאָשֵׁר: {ה} וַהֲוָה סְכוּם כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
האם מותר להרוג ג’וק בשבת?

להלכה: אסור להרוג ג’וק בשבת, וכן אסור להרוג יתושים וכדומה, על אף שהם עוקצים אותו ומפריעים לא באכילתו, משום נטילת נשמה שהדבר אסור מהתורה.אבל לרסס

האם מותר לבלוע כדורים בשבת?

להלכה: יש חילוק בין סוגי הכדורים:כדורים כגון אקמול, דקסמול וכדומה שהם למטרת כאב ראש/בטן/צינון וכיוצ”ב לדעת רוב הפוסקים אסורים בשבת.אך אם נפל למשכב, או שסובל

האם אישה כשרה לכתוב מגילה?

נשאלתי מהאברך רבי עמנואל דויב שליט”א שביקש לכתוב מגילה לעצמו ולהרגיש סיפוק שאדם שמח ממעשה ידיו ואשת חבר חשקה גם היא בכתיבה כנאמר במגילה וגם

אמירת במה מדליקין בבית האבל

מנהג ישראל מקדמא דנא לומר פרק  משנת במה מדליקין בזמן קבלת שבת והביאו מרן (בסימן ר”ע) ומרן הביא באיזה זמן אין לומר אך לא הביא

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות