שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת שמות

{א}א דקשה לרש”י למה מנאן פעם אחרת הא כבר מנאן לעיל בפ’ ויגש וא”ל דלעיל מנאן בחייהן ועכשיו מנאן אחר מיתתן מנ”מ בין מנין דקודם מיתה בין לאחר מיתה כיון דכבר מנאן ועל זה פירש להודיע כו’. א”נ ק”ל דואלה ל”ל דלא הל”ל אלא אלה שמות וגו’ וא”ל דקאי על מספר של מעלה דבפ’ ויגש והתם כתיב ואלה דקשה למאי נ”מ קאמר דקאי על מספר דלעיל וא”ל דקאי על מספר דלעיל ולהודיע שזה המספר אחר המיתה היה ולהכי כתיב ואלה כלומר אלה שמות בני ישראל המספר של בחייהם ואלה מספר שמותיהם לאחר מיתה אבל עדיין קשה למה ליה למספר דלאחר מיתה כיון שכבר מנאן בחייהם ועל זה קאמר אע”פ כו’ וק”ל: ב ולא נקט בשמותם גבי מיתתן דלעיל בחייהם מנאן בשמותם ופרטן אבל גבי מיתתן לא מנאן אלא ראשי השבטים כדכתיב הכא ע’ נפש וגו’: ג ואין להקשות מה היא החיבה שהמשיל אותם לכוכבים י”ל כמו שהכוכבים קיימין ומאירים ביום ובלילה אך ביום אינם נראים משום שרגא בטיהרא מאי אהני כך הם ישראל קיימין בעוה”ז ובעוה”ב וק”ל: ד[רא”ם] שמלת ובשמותם לא קאי אלא על מלת ומכניסין אבל בהוצאה דוקא במספר ולא בשמותם כמו שנאמר בקרא המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא גבי הוצאה כתיב מספר ובהכנסה כתיב בשם:
{ה}ה וא”כ למה לא הוזכר שמו של יוסף בכללם כלו’ קודם סך של יוצאי ירך יעקב: ו את”ל דראשונה אינו קושיא דצריך למכתב יוסף משום שהיה במצרים מ”מ קשה וכי לא היינו יודעים כו’: (נח”י) הרא”ם האריך במקום שה”ל לקצר דהרב ס”ל דחוזר למעלה על הא דקאמר ויוסף ר”ל עם יוסף היו ע’ וכן הוא בשמ”ר וע”ז מקשה והלא כו’ ולמה אמר יוסף לחוד בשלמא שאר השבטים נכללו במאמר איש וביתו אבל יוסף לא נכלל בזה וא”כ כשם שהזכיר יוסף הל”ל גם את בניו ואם תפרש שאינו חוזר אדלעיל ולא צריך להזכיר יוסף ובניו שהם בכלל שבעים נפש אלא להורות שיוסף הי’ במצרים ע”ז קשה מה בא ללמדנו: ז ר”ל דהא שמא מתוך שהיה שפל ועני כ”כ שמא עשה עבירה כי העוני מעביר דעתו של אדם או מתוך שהיה מלך שמא עבר עבירה כיון דהוא חשוב כל כך ולפי שהמנין בכאן הוא אחר מיתתן מ”ה הודיע צדקתו במנין הזה משום דאמרו רז”ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך:
{ז}ח(נח”י) הרא”ם כ’ דאיתא בש”ר דמפיק לה מששה לשונות ול”נ דאתי כמ”ד בילקוט לגדול שבשרצים אתה מדמה אותן דהא עכבר ילדה שיתא ונראין דברי מדרש להרב במלת וישרצו שמשמע דממלת וישרצו לחוד הוא דמפיק לה והיינו מדהפסיק הכתו’ במלת וישרצו בין פרו ובין וירבו שלא כמנהג אלא ודאי להכי הפסיק כי פרו פירושו אחד מוליד אחד ורבו משמע אחד מוליד הרבה וכמו שפי’ הרב בפ’ בראשית ולכך הפסיק במלת וישרצו להודיעך שסך הרבייה היתה כגדול שבשרצים (וע’ בג”א דברים נכוחים):
{ח}ט דאל”כ ויקם וימלוך מיבעי ליה:
{י}כ דמלת לו קאי אעם ולא אבני ישראל: ל פי’ כי לא רצו שיהיו יותר חכמים ממנו רק שהתחכמות היא מה לעשות להם. (מהרש”ל) דק”ל דהל”ל נתחכם עליו ר”ל יותר מהם ומהו לו לכן פירש מה לעשות לו: מ(נח”י) ולפי זה קאי אהקב”ה ולכך נכתב ג”כ רב ועצום וכל הפרשה בל’ יחיד: נ וא”ת והא מיד צוה למילדו’ להמית כל הבן הילוד וי”ל דזה ההתחכמות היה שלא מדעת מצרים אלא פרעה עצמו צוה להם ולא היה ירא מן העונש משום שהמילדות יעשו זאת: ס שהקב”ה אינו משלם אלא מדה כנגד מדה.
{יא}ע ק”ל דהל”ל ענותו בסבלותו או ענותם בסבלותם: פ דק”ל הל”ל ויבן את פיתום ואת רעמסס לערי מסכנות לפרעה ומדכתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה ש”מ שבנויות היו אלא וגו’ (רא”ם):
{יב}צ ר”ל דק”ל דבפסוק משמע מתוך שהיו מענין אותן לכך היו רבין וכי לא סגי בלאו הכי וע”ק דאדרבה עינוי ממעט פריה ורביה ועל זה פירש בכל כו’ ר”ל לא היו מענין אותן אלא מחשבתן היה כן: ק כיון דכן ירבה קאי אמחשבת המקום ומחשבת המקום שירבו תמיד וא”כ קשה למה כתיב ירבה לשון עתיד לכן פירש כן רבה וכן פרץ שהוא ל’ הוה תמיד: ר דק”ל שאמרו מפני בני ישראל והלא לא היו ישראל בפניהם כל שעה אלא בארץ גושן היו רחוק מפרעה ועמו לכן פי’ קצו בחייהם של עצמן כשהיו מזכירין את שם ישראל מהרש”ל ויותר נ”ל דרש”י דייק מדכתיב בפני דלא הל”ל אלא ויקוצו בבני ישראל:
{טו}ש שיש דגש בלמ”ד מילדות ול’ קל שהוא בלא דגישת למ”ד: ת שובר ל’ קל ומשבר לשון כבד ופירושם שוה וכן דובר ומדבר נמי כן הוא: א דכתיב בסמוך ויעש להם בתים ופירש”י בתי כהונה ובתי לויה ומלכו’ ולא מצינו שיצאו מאשה אחרת אלא מיוכבד ומרים והואיל וכן הוא ע”כ צריכים נמי לומר דשפרה היינו יוכבד דהיא היתה אמה של מרים דאין סברא לכתוב בתחלה הבת ואחריה האם ופועה היינו מרים:
{טז}ב וא”ת דלמא כדי שלא יפרו וירבו וי”ל דא”כ הי”ל להמית הנקבו’ שאף אם ימותו הזכרים וישארו הנקבות אם ישאר זכר אחד יכול לעבר כמה נקבות. (נח”י) ול”נ דאס”ד משום פריה ורביה לחוד הוא א”כ למה חידש גזרת המילדות דטעמא מאי הקפיד על פו”ר משום טענת ונלחם בנו והא כבר נתבטלה בגזרת שרי מסים אלא שראו וכו’ ע”ש באריכות: ג פי’ וחיה הוא ל’ זכר כדמצינו בהרבה מקומות והאי וחיה לשון נקבה הוא כמו ותחיה ויש חילוק כי זה הטעם למעלה בחי”ת והוא ל’ נקבה אבל כשהטעם למטה ביו”ד אז הוא ל’ זכר כדמצינו במגילת אסתר דכתיב את שרביט הזהב וחיה וגם בקהלת אם חיה אלף שנים. א”נ כוונתו דוחיה בוי”ו הופך את התיבה להבא:
{יז}ד מדכתיב לא עשו כאשר דבר אליהן ש”מ לא המיתום א”כ ל”ל תו ותחיין אלא מספקות וכו’: ה ר”ל אין הפרש בין הנסתרות ובין הנמצאות בלשון עתיד. ונראה דה”פ דרש”י מקשה על עצמו לפ”מ שפירשתי ותחיין הראשון שהיו מספקו’ להם מזון א”כ קשה על התרגום למה שינה בלשונו דהראשון פי’ וקיימא והשני פי’ וקיימתון בשלמא בלא זה הייתי אומר דוקיימתון פי’ שמספקות להם מזון מ”ה שינה אבל לפי מה שפירשתי דותחיין הא’ פי’ מספקות להם א”כ למה תירגם על ותחיין הראשון וקיימא לכ”פ לפי שלשון עברי וכו’: ו כמו שמצינו ותאמרנה ובמקום אחר מצינו ותדברנה שתיבה זו כמו ותאמרנה כי הוא על משקל א’ ואפ”ה פי’ לשון דברתם לשון נוכח א”כ גם הכא ותחיין ראשון ל’ נסתר והשני ל’ נוכח והוא על משקל אחד:
{יט}ז כי לפי פי’ ראשון קשה שאף אם הם בקיאות וכי מילדת אינה צריכה מילדת להולידה. רא”ם: ח ר”ל שמדמה כנסת ישראל ללביאה:
{כ}ט ר”ל לעצמו: י ר”ל שהם נמי נקודים בציר”י אפ”ה ל’ ויפעל הוא:
{כא}כ לא וייטב לחוד ויעש לחוד:
{כב}ל מקשים העולם א”כ מאי דכתיב הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל שכבר נשבע וכו’ מאי נתחכמה שייך הא משום איצטגניניו היה זה שצוה להשליך היאור’ משום שעתיד ללקות במים. וי”ל דלעיל לא צוה אלא על העברים ועל אותו ציווי נאמר מאמר הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל אבל אותו יום שנולד משה היה ציווי אחר אף על המצרי’ שישליכו אותן למים כל הנולדים באותו יום לבד וזה היתה בעבור שאיצטגניניו אמרו שילקה במים ולא היו יודעים אם ממצרים הוא כדפירש”י ז”ל:


שמות פרק-ב

{א}מ דהא מיד אחר ליקוחין זו נתעברה וילדה את משה והלא אהרן ומרים היו גדולים יותר ממשה וא”כ מתי ילדתן אלא וכו’: נ ר”ל מדכתיב בת לוי משמע שהיתה בת דהיינו נערה:
{ב}ס כתיב הכא כי טוב ולהלן הוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב מה להלן אור אף כאן אור:
{ג}ע פי’ אע”פ שאינן ז’ חדשים שלימים אלא מקוטעין הן ואינן אלא ששה חדשים ויום אחד אפ”ה הוא חי: פ ומה שפירש”י בפ’ נח ובתיבתו של משה ע”י שהיו המים תשים דיה בחומר מבפנים כו’ ע”ש:
{ה}צ ר”ל השפחות מיחו בבת פרעה שלא להציל את משה: ק וא”ת והא רש”י עצמו פי’ לעיל לפני זה לפי’ רבותינו שגבריאל המית כל השפחו’ שהלכו עמה כבר תירצו בגמ’ דגבריאל לא המית כול’ אלא הניח לה שפחה אחת בשביל כבוד מלכות כדי שלא תשאר בת פרעה לבדה ולזו השפחה שהשאיר לה שלחה: ר מדלא כתיב ותשלח את נערה או שפחתה ומדלא כתיב בהדיא ידה דרשו שנשתרבבה אמתה אמות הרבה מזרחי. או משום שבאה המ”ם בלא דגש דרשו כן כי שמות הדגושים לא ישתנו בסמיכות וכינוי וכיון שכאן נשתנה המלה דרשו שנשתנה ידה לכך נשתנה גם כן המלה. ג”א:
{ו}ש דאל”כ ותרא מיבעי ליה וא”כ הוי”ו שבתיבת ותראהו מורה על השם ית’ ודו”ק: ת דק”ל למה קרא אותו נער והא לא היה בן י”ג שנים:
{ט}א ואע”ג דדרך הלשון כך כמו הא לכם זרע מ”מ מדלא כתיב הא לך דרשו כן אע”פ דליכי ל’ נקבה הוא מ”מ מצינו גבי נקבה ג”כ ל’ לך כדכתיב הלוא אנכי טוב לך דגבי חנה:
{י}ב פי’ כהוצאת שער מן החלב:
{יא}ג מדסמך ענין ההכאה למאי דכתיב וירא בסבלותם דמשמע ההכאה נמי מענין הסבלות לכך פירש נוגש היה וכו’: ד פי’ שמיד שקורין התרנגולין היו צריכי’ לעמוד ולעשות מלאכתן: ה אין להקשות מנ”ל לרש”י לפרש שהלקהו ולא המיתהו ממש דילמא מה שכתוב מכה איש עברי וכו’ פי’ שהרג אותו ממש. י”ל דלקמן פירש”י ראה שאין איש טוב יצא ממנו ולכן הרגו הא אם היה רואה שיצא איש טוב ממנו לא היה הורגו ואי אמרת דמה שכתוב מכה איש עברי פירוש שהרגו ממש א”כ למה היה צריך למשה לראות שאין עתיד איש טוב לצאת ממנו נהי דיצא איש טוב ממנו אפ”ה היה לו מן הדין להרגו דכיון שהוא הרג את העברי דכתיב בהדיא נפש תחת נפש אלא ע”כ צ”ל דמה דכתיב מכה איש עברי פירושו לוקה ורודה ולא המיתו ממש ולפיכך הי’ צריך לראות אם עתיד איש טוב לצאת ממנו דאם היה רואה שיצא שום אדם טוב ממנו לא היה הורגו דמן הדין לא היה חייב מיתה. וא”ת וא”כ היאך היה רשאי משה להרוג אותו וי”ל דבני נח אזהרתן זו מיתתן והן מוזהרין אהכאה כישראל ואפ”ה אם היה רואה שיצא ממנו איש טוב לא היה הורגו כי היה דן אותו בדין ישראל ולא בדין בן נח: ו דלקמן בפרשת אמור על פסוק שלומית בת דברי פירש”י שבחן של ישראל שפירסמה לנו הכתוב לזו לו’ שהיא לבדה היתה זונה וא”כ אי אמרת שאשה אחרת היתה נמלא ששתי זונות היו בישראל: ז דאל”כ לא היה משה הורגו דאטו משום שהיה מכהו היה חייב מיתה אלא משום שבא על אשתו ובודאי חייב מיתה דהא משבע מצות בני נח הוא דכתיב ודבק באשתו ובזה נמי מתורץ קושיא דלעיל:
{יב}ח(מהרמ”ש) דהל”ל וירא כי אין אדם וגו’ לפשוטו שפנה כה וכה שהיה מתירא שלא יראה אותו שום אדם מה לי איש או אשה ל”פ איש עתיד להתגייר וכו’ ולכ”א איש ר”ל צדיק שעתיד להתגייר ע”ד שפירש”י פ’ שלח לך ופ’ דברים אנשים צדיקים ולא לאפוקי נשים ע”ש. וא”ת והא בפרשת אמור פירש”י עצמו על פסוק בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר וקאי על בן המצרי דכתיב הכא שהוליד עם שלומית בת דברי וי”ל דבשעה שהרג משה את המצרי היתה כבר מעוברת ממנו אבל היה רואה שאין עתיד לצאת עוד איש ממנו שיתגייר:
{יג}ט דכתיב הכא שני אנשים וכתיב התם סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה: י דהל”ל למה אתה מכה רעך כמש”ל מכה עברי א”ו פירושו למה תרצה להכות רעך: כ דק”ל איך קראו ריעו אם זה היה רשע וזה לא היה רשע לכן פי’ שג”כ חבירו היה רשע. מהרש”ל:
{יד}ל דהואיל וכתיב אומר ולא הלהרגני אתה מבקש אלא ודאי באמירה הרגו. ואין לתמוה מי הגיד לאותו רשע שהרגו בשם המפורש דאיכא למימר כיון שראה שטמנו בחול ולא ראה אותו שעשה מעשה בידים שפט בשכלו שהרגו בשם. רא”ם: מ פי’ מלשינים: נ דאע”ג דכבר נגזרה גזרת ועבדום וענו אותם ת’ שנה מ”מ היה ק”ל למשה שהרי אמרה תורה לא יומתו אבות על בנים וגו’. [מהר”י] א”נ הרי גם שאר בנים הי”ל לאברהם וליצחק ולמה לא נגזר השעבוד עליהם א”נ אע”פ שגזר עליהם ועבדום וענו אותם מ”מ בעבודת פרך לא נגזר עליהם וזה היה תמוה בעיניו:
{טו}ס(נח”י) דהא דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים וגו’ הם היו דתן ואבירם כדמשמע פ”ט דנדרים:
{טז}ע דק”ל לרש”י כיון שיתרו היה כהן מדין א”כ למה גרשו הרועים את צאנו וע”ז פי’ פירש מע”א כו’. [מהרש”ל] פרוש היה מע”א אבל לא נתגייר לגמרי דהא אח”כ כששמע קי”ס אז בא ונתגייר [מהרמ”ש] שמעתי דה”פ פירש מע”א של מדין לע”א אחרים כמשרז”ל שלא הניח ע”א שלא עבדה וא”כ ע”כ צ”ל שפירש מע”א אחד לע”א אחרת ובזה א”ש הא דפירש”י שהתנ’ עם משה בן ראשון יהי’ לע”א וכו’ וק”ל:
{כ}פ[מהרש”ל] נ”ל שמדקדק רש”י מה זה ששאל יתרו לבנותיו למה זה מהרתן כו’ אם היה יודע שבכל יום באים הרועים ומגרשים אותם א”כ למה היו הולכים תחלה קודם שהשקו הרועים ואם היה יודע דלאו בכל יום באים הרועים תחלה א”כ למה היה שואל אותן דלמא היום ג”כ לא באו הרועים אע”כ צ”ל שבאו היום כ”כ מהרה שאף אם לא באו הרועים לא היו באות כ”כ מהרה לכך שאל אותן למה מהרתן והם השיבו לו שבא אחד ושאב ועלו המי’ לקראתו שלא הוצרכנו לשאוב ומנ”ל שהם השיבו כך י”ל מדכתי’ ותמלאנה את הרהטי’ וגו’ משמע שלא היו משקי’ את הצאן אלא מן הרהטים ששופכים מים לשם והם השיבו שבא איש ודלה להם והשקה את הצאן משמע שלא היה שופך אל הרהטים אלא כך היה משקה אותם אע”כ צ”ל שעלו המים לקראתו ולא היה צריך לשפוך עכ”ל (כאן יש לחדש ג”כ ואין הפנאי מספקת עכשיו)צ[מהרמ”ש] י”ל דק’ לרש”י למה אמר ויאכל לחם וכי לא הי”ל ליתרו לכבדו על טובה כזו אלא בלחם בשלמ’ אלו דבר כן בפניו הי’ שייך לו’ שדבר מעט ועשה הרבה כדפירש”י גבי ואקחה פת לחם וגו’ אע”ג דאברהם היה צדיק ודרך צדיקים אומרים מעט כו’ משא”כ ביתרו אבל כאן דבר יתרו שלא בפניו של משה אין שייך זה כלל דאברהם דבר כן בפני המלאכים ותו דמשמע קראן לו רק בשביל אכילת לחם לבד ואח”כ ילך לדרכו וכי כל החרדה הזאת שאמר למה עזבתן וגו’ קראן לו וגו’ כדאי בשביל זה לבד ל”פ שמא ישא וכו’ וז”ש ויואל משה לשבת וגו’ לישאר אצל יתרו ע”י ויתן את צפורה וגו’ וא”ש ל’ ויואל פי’ ויתרצה דמשמע בהדיא שיתרו בקש ממנו זה ומשה נתרצ’ למלאות בקשתו וא”כ ע”כ שזה נרמז במ”ש קראן לו ויאכל לחם שמא ישא כו’ דמש”ה שלח אחר משה ודו”ק:
{כא}ק צ”ל דמייתי הכא ראיה מל’ הואלתי שהוא ל’ רציתי מהואלתי האחרון דכתיב לעיל בפ’ וירא דב”פ כתי’ שם הואלתי דהא הואלתי ראשון דכתי’ שם אינו ל’ רציתי אלא ל’ התחלה כדפירש”י שם ע”ש:
{כג}ר דאי פירושו שמת למה צעקו שמא המלך שיהיה אחר פרעה יהיה טוב אלא ודאי נצטרע ומצורע חשוב כמת:


שמות פרק-ג

{ה}ש דק”ל אדמת לשון נקבה והוא ל’ זכר לכך פי’ המקום ר”ל הוא קאי על המקום ומקום ל’ זכר וק”ל:
{י}ת דק”ל דהל”ל לכה ואשלחך אל פרעה להוציא אבל והוצא משמע דבור בפ”ע לכן הוסיף מלת וא”ת וכו’ ותהיה תשובתו והוצא את וכו’:
{יא}א ומי במקום מה כי לא יתכן לפרשו על ההוצאה שהרי כ’ אח”כ וכי אוציא ולהיות שמה שאינו חשוב לדבר עם פרעה הוא להיותו מלך אמר הרב לדבר עם המלכים: ב מתשובת השם בהוציאך את העם כדי שיקבלו התורה משמע שאמר לו משה כן:
{יב}ג פי’ ולא תחשוב כי הוא חזיון בעלמא אלא אות אמת מהשם: ד דאל”כ לך ל”ל אלא לך האות שאין אתה ניזוק כשתלך בשליחותי כאשר ראית הסנה שאינו אכל ודו”ק: ה וא”ת מהיכן הוא מתחיל למנות אי משעת דבור זה והרי העשר מכות היו בנתים וכל מכה משתמשת רביע החודש וג’ חלקים היה מעיד ומתרה בו כדפי’ בפ’ וארא בפסוק וימלא ז’ ימים וא”כ היה עשר חדשים וגם המכות לא התחילו מיד אחר דבור זה ואי משעת יציאת מצרי’ מונה הרי לא היה אפי’ שני חדשים חצי ניסן ואייר וששי בסיון שקבלו התורה. וי”ל דלא מיירי בתורה שבכתב לחוד אלא גם בתורה שבעל פה שאחר קבלת התורה עלה להר והיה שם מ’ יום ומ’ לילה וקבל תורה שבע”פ ואחר שירד בי”ז בתמוז היו ג’ חדשים שלמי’ והם נגאלו בשביל תורה שבע”פ כדכתיב ע”פ הדברים האלה כרתי וגו’ על פי היינו התורה שבע”פ מצאתי. א”נ פי’ לסוף החודש השלישי שהוא סיון כד”א היו נכונים לשלשת ימים שהוא כמו ליום השלישי כדפירש”י שם: ו פי’ דרוצה להביא ראיה שהקב”ה תולה הבטחתו בהבטחה אחרת ואע”פ שאותה הבטחה עצמה עדיין אינה נעשית וה”ה ה”נ אע”פ שהבטחת השליחות עצמו הוא מסופק וא”כ איך תהי’ הבטחת השליחו’ שעדיין היא מסופקת ראיה ואות על הבטחת קבלת התורה שהיא הבטחה אחרת וזהו דוגמת ל’ שמצינו בישעיה הבטחת מפלת סנחריב שהיא עדיין מסופקת הי’ אות על הבטחה אחרת שהיא ברכת הספיחים:
{יח}ח וא”ת א”כ גם משה ידע כמו הם ומה הוכח’ זו דלמ’ משה היה משקר וי”ל דבאותו זמן שברח מפרע’ לא הי’ משה כ”א בן י”ב שנה והם לא מסרו הסי’ אלא לגדול: ט ותימה הא לא מצינו פסוק זה גבי יעקב ושמא י”ל כיון דגבי יוסף נכתב פסוק זה ב”פ י”ל א’ אמר משמו וא’ אמר משום יעקב אביו כלו’ שכן קבל יוסף מאביו והשני ליוסף אע”פ ששניהם דברי יוסף. רא”ם בשם הרמב”ן. (נח”י) כן איתא בפדר”א פ’ מ”ח וכ”כ תוספות בסוטה דף י”ג וכ”ה בש”ר כאן ובפרש’ ה’: י(רא”ם) אבל בר”פ ויקרא כ’ אבל לנביאי עכו”ם נגלה עליהם בל’ טומאה ושמא י”ל שפי’ ויקר לעולם ל’ מקרה הוא אלא שלשון מקרה פעם מתפרש על המקרה וההזדמן כמו כי יקרא קן צפור ופעם על השכבת זרע שהיא ל’ טומאה כמו מקרה לילה: כ לא שאהיה נקרה אליו כמו ויקר אלהים אל בלעם שהשם נקרה אליו כי בלעם לא היה נקרה אל השם אלא נקרה מהשם ואמר הלום להודיע שפי’ כה הלום כמו לא שמעת עד כה לא ככה כמו כה אמר ה’ שאם יהיה פי’ כה ככה אפשר שיהי’ פי’ אקרה שגם אני אקרה אל אחר ככה כמו שיקרה השם אלי ואין זה הכוונה כאן רא”ם:
{יט}ל כלו’ דה”פ של קרא כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא בשביל שידו חזקה שהרי אם שלחתי את ידי והכיתי וגו’ כלו’ ואלו היתה ידו חזקה לא היה שולחם: מ פי’ ולא מפני שכחו הוא חזק. וזה שתולה הפי’ הזה לרבי יעקב ולא לאונקלוס המתרגם אינו רק על הפי’ של ושלחתי את ידי שפי’ אותו כי מאז אשלח את ידי והכיתי מיד ישלח אתכם. אבל לא ידעתי איך יפרשו הוי”ו של ואחרי כן ישלח אתכם הרא”ם, ונ”ל שהוא כוי”ו ואלה בני צבעון ואיה וענה:
{כב}נ פי’ בתיבות שאות ראשון ביסוד הוא הצד”י ויהיה שרשו צל וא”כ לדבריו אין הנון יסוד: ס פי’ ועוד ראיה שנו”ן וינצלו היא שרשית: ע כ”ש הכא נו”ן של ונצלתם שנופלת לגמרי שהרי אינו יסוד בו כלל לדברי מנחם היה לו לינקד בשו”א והואיל ונקוד בחיר”ק לכך אני אומר וכו’:


שמות פרק-ד

{ב}פ אין זה כנגד הדרש אלא מלתא באנפי נפשיה הוא ובא לתרץ על מה ששאל מה זה בידך וכי לא ידע מה בידו והלא ראה שהוא מקל לכ”פ כאדם וכו’ אבל לא כדי להכנס עמו בדבור כי הכא איננו תחילת דבור. רא”ם:
{ח}צ דאל”כ מה אולמי’ דאות האחרון מאות הראשון. הקשה רא”ם אבל לא ידעתי מה יאמר באות הדם דמאי אולמיה משני האותות הראשונים ונ”ל דשני אותות הראשונים כיון שלא ראו אותם משום הכא לא יאמינו בו אבל אות הג’ יראו בעיניהם משום הכי יאמינו בו והא שלא צוה לעשות אותות הראשונים משום דאותות הראשונים היו ג”כ לעונשו של משה כמו שפי’ רש”י. ומהרש”ל תירץ ממ”נ אם היה הטעם שמשום הכי היה נצטרע משום ל’ הרע וכו’ א”כ פעם ראשון כשעשה לפני הקב”ה קבל ליסורין שלו ולמה לו לחזור ולהצטרע ואם לא היה בשביל החטא של משה מכ”ש שלא יצער אותו פעם אחרת בחנם:
{ט}ק וא”ת מ”מ למה צריך למיכתב והיו ראשון וי”ל דאורחא דקרא הוא לפתוח במלת והיו. רא”ם:
{יא}ר הקשה רא”ם אם פרעה נעשה אלם שלא נתאמץ בהריגתו א”כ למה לו לעשות משרתיו חרשים וגם עורים ותירץ כשהוגד לו שברח צוה לרדוף אחריו להביאו בהכרח ואז כל משרתיו נעשו כחרשים וכשראה פרעה שלא הביאוהו חשב שרדפו אחריו ולא מצאוהו ולא נתאמץ אז לשלוח כמה וכמה שוטרי’ מפה ומפה שימצאו אותו ולהביאו בהכרח להורגו אלא לא נתאמץ כלל בהריגתו ושתק והלך לו: ש לא שעצמותו ה’ כי כן כתיב ושמי ה’ לא נודעתי להם והא דאמר ששמי ה’ ולא נקט שמי ה’ מפני שאלו אמר שמי ה’ היה המובן שבא להודיענו את שמו שהוא ה’ וא”כ איך נופל על זה מי שם פה לאדם וגו’ אבל בתוספת השי”ן יהיה פי’ מי שם פה לאדם וגו’ אנכי ששמי ה’ וזה שהוסיף עוד עשיתי כל זאת וכו’ מוסב על מי שם פה לאדם וגו’:
{יג}ת ולפי זה קשה למה לא אמר בהדיא שלח ביד אהרן לכך אמר ד”א כו’ ולפי ד”א קשה דאין שייך לו’ שהיה מוציא מפיו דבר רע בעצמו לכך צריך גם לטעם ראשון. מהרש”ל:
{יד}א לעדי ל’ קישוט:
{טז}ב כלו’ שזה אחד מן המוכיחים כי יש לו הרבה הוכחות שכולם ל’ על הם פי’ ל’ בשביל שאם היה פה פי’ כמשמעו שידבר לך ממש מה טעם אל העם הבא אחריו ולכן יחוייב שפי’ הוא בשבילך כלומר במקומך:
{יט}ג ואע”ג דאמרינן התם דארבע’ חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים הכא ודאי בעניות קאמר דאין לו’ שנסמאו דהא כתיב במחלקותו של קרח העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי שהיו מצורעים דהא כתיב בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר משום שלא היו להם בנים אמר כי מתו דא”כ היכי אמר לו מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שלא היו להם בנים לא היו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אל פרעה אלא ודאי מפני שירדו מנכסיהם לא היו דבריהם נשמעים. כך פי’ רבינו ניסים במסכת נדרים בפ”ק דף ז’:
{כ}ד דהא ויקח משה את מטה הי’ לו לכתוב בתחל’ קודם ויקח משה את אשתו שהרי לא במצרים לקח המטה אלא במדין:
{כד}ה ר”ל שאין פי’ ויהי דהכא כמו ויהי בימי אמרפל ויהי השמש יצא המורה על הענין ולא על השם מדכתיב בתר הכי ויפגשהו ה’ וא”כ למה לא פי’ הכתוב למי פגש אע”כ ויהי קאי אמשה: ו וא”ת והא עדיין היה בדרך ואיכא עדיין סכנה לילך בדרך למצרים ומפני מה נענש וי”ל דמלון שהיה לן משה עכשיו בו היה קרוב למצרים רק מהלך יום ובדרך קצר כזה לא יהיה שום נזק וסכנה לתינוק רא”ם: ז דאל”כ היאך הבינה צפורה שעל דבר המילה היה אבל אין להקשות דלמא אמר לה בהדיא שעל דבר המילה היה רוצה להמיתו י”ל דבסמוך כתיב אז אמרה חתן דמים למולות משמע דאז הבינה אבל עד עכשיו לא הבינה:
{כו}ח וא”ת והא לעיל פירש”י ובלעו מראשו ועד ירכיו וכו’ עד הבינה צפורה שבשביל המילה בא וכאן פי’ בשביל שהרף ממנו עתה וכן רא”ם הניח הדבר בקושיא: ט אבל נפי פי’ רש”י ל’ מקרה מות הוא ול’ רציחה:


שמות פרק-ה

{א}י רא”ם תמה דמהכא משמע דהאי קרא דוהם לא יגשו אזקנים לחודייהו קאי ואין זה אמת שהרי לעיל מיניה כתיב עלה אל ה’ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ואח”ז כתיב ונגש משה לבדו אל ה’ וגו’ ואם היה זה בעבור הפרעון אהרן מה חטא וכן נדב ואביהוא שאינם מכלל הזקנים והניח הדבר בצ”ע. [קצ”מ] ולענ”ד אין צריך עיון גדול שהרי כ’ הרב בפ’ יתרו אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והעם אל יהרסו כל עיקר ולא היה להם לזקנים מחיצה בפ”ע אלא עמדו בתוך העם וזה מפני הפרעון ונדב ואביהוא אפשר שעמדו עם אהרן במחיצה אחת:
{ד}כ פי’ שלא מצינו שירחיקו אותם ממלאכתן ולא נצטוו להרחיקם:
{ו}ל דאל”כ למה השוטרים צועקים אל פרעה ולא הנוגשי’ ולמה היו השוטרים מוכים ולא הנוגשים:
{ז}מ כלו’ לא מתמול שלשום בלבד ויהי’ פי’ כתמול כמו תמול אנחנו ולא נדע ולא היה צ”ל שלשום אחר שכל זמן העבר הוא נכלל במלת תמול אך הוא ל’ בני אדם שמדברים כך על הזמן הקדום. מזרחי וג”א:
{ט}נ וקשה והא בפ’ בראשית פי’ על וישע ה’ אל הבל ויפן כמו ואל ישעו בדברי שקר וי”ל שכך אמר התם וישע ל’ ויפן שהרי אל ישעו בדברי שקר אין פי’ של ויפנו אלא אל יהגו כמו שמוכיח כאן ואפ”ה מצינו מ”ד שסבר שגם זה ל’ אל יפנו וכו’ [מהרש”ל]:
{יא}ס דק”ל מה שכתוב אחריו כי אין נתינת טעם אלמעלה אדרבה כיון שהם יקחו להם תבן בוודאי יגרע מעבודתם לכ”פ דאתם לכו קחו וגו’ פי’ צריכים אתם לילך בזריזות וע”ז הוא נותן טעם כי אין נגרע וגו’:
{יג}ע ר”ל שלא תפרש אותו ל’ מהירות:
{יד}פ דק”ל דאשר שמו עליהם נוגשי פרעה משמע דשוטרי בני ישראל שמו עליה’ נוגשי פרעה לכ”פ דנוגשי פרעה שמו אותם שוטרים על ישראל: צ מפני שכל לאמר ואמירה הבאי’ אחר דבור הם ביאור הדבר הכללי על הפרטות והכא א”א לפרש כן וגם א”א לפרש כאן לאמר לאחרים הוכרח לפרש למה ויכו שהיו אומרי’ וכו’: ק הא דמפרש ויכו וגו’ אחר מה שפי’ לעיל למה ויוכו מפני שטעם של מדוע לא כליתם הוא טעם המכים דהיינו הנוגשים כי מה שהוכו השוטרים הוא מפני שלא כלו חקם ללבון לבנים לפיכך הוצרך לפרש שמלת ויוכו ל’ ויופעלו שהוא מיד אחרים ובאמרו למה ויוכו הוא כאלו אמר למה הכום:
{טז}ר דאל”כ למה נתרעמו על עשיית הלבנים ימעטו מן החק הקצוב אלא תרעומתן היה על עשיית מנין הראשון: ש ר”ל החטא הוא של מצריים: ת ר”ל על ישראל:
{כ}א לא השוטרים כי שוטרי בני ישראל כשרים היו כדלעיל. (נח”י) ול”נ דודאי מהשוטרים היו דהא כתיב בצאתם מאת פרעה וא”א לפרש דקאי אמשה ואהרן דהא לא היו עכשיו אצל פרעה וכו’ וכן הוא בש”ר וע”ש:


שמות פרק-ו

{א}ב וא”ת דהכא משמע שהיה מרמז לו עכשיו שלא יכנס משה לארץ ולקמן בפרשת בהעלותך על פסוק נוסעים אנחנו אל המקום פירש”י בעצמו דסבר משה שיכנס לארץ וי”ל שהיה סבר שיהי’ נכנס שם וימות קודם שיכבשו הז’ אומות דזמן ארוך היו ישראל לוחמים קודם שכבשום אבל מ”מ קשה דהא רש”י פי’ לעיל על שלח נא ביד תשלח אין סופי להכניסם לארץ א”כ משמע בהדיא שהיה יודע משה שלא יכנס שם וי”ל שהיה סבר נהי דלא יכנסו על ידו ולא יהיה שר ומושל עליהם אבל מ”מ יכנס שם כשאר ישראל ומ”ש רש”י בפ’ בשלח תביאמו ותטעמו נתנבא שלא יכנס לארץ י”ל דודאי הוא שנתנבא אבל לא בדרך נבואה ממש נתנבא אלא ניבא ולא ידע מה ניבא: ג אבל לא תפרש שפרעה ישלחם ביד חזקה כמ”ש ותחזק מצרים וגו’ כי זה נזכר בסיפא דקרא: ד(נח”י) נ”ל דה”פ בשביל יד חזקה של הקב”ה שתחזק על מצרים יגרשם אבל הרא”ם פי’ ביד חזקה של פרעה שתתחזק על העם יגרשם אבל לא נהירא ע”ש:

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת שמות שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – שמות

{א} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַֽעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּֽאוּ:  מ  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַֽעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּֽאוּ:  ת  וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְעַלוּ

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת שמות

{א} וְאִילֵין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְעָלוּ לְמִצְרַיִם עִם יַעֲקב גְבַר עִם אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ עָלוּ: {ב} רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: {ג} יִשָשׁכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִין: {ד} דָן וְנַפְתָּלִי גָד וְאָשֵׁר: {ה} וַהֲוָה סְכוּם כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
קדיש | פרשת יהדות
קדיש

קדיש קריאת קדיש (יתום) בנוסח עדות המזרח, אשכנז ותימן. קריאת קדיש בנוסח: קדיש נוסח עדות המזרח יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא.בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ,

שיר למעלות | פרשת יהדות
שיר למעלות

שיר למעלות קריאת פרק שיר למעלות (פרק קכא’ בתהילים) לכל צרה ובקשה. שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי:עֶזְרִי מֵעִם ה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם

פרשת המן | פרשת יהדות
פרשת המן

פרשת המן נוסח פרשת המן המלא עם ניקוד ובאותיות ברורות לקריאה נעימה יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל

סגולות | פרשת יהדות
סגולות

סגולות סגולות ביהדות לכל ישועה תפילת השל”ה פיטום הקטורת פרשת המן מזמור לתודה

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות