פרשת לך לך

ראשון א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. ג וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה, וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו, וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן. ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי, אָז בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה. ט וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. י וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. יא וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. יב וְהָיָה, כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. יג אִמְרִי נָא, אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. שני יד וַיְהִי, כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה; וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה, כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. טו וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה. טז וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. יז וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת בֵּיתוֹ, עַל דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם. יח וַיִּקְרָא פַרְעֹה, לְאַבְרָם, וַיֹּאמֶר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. יט לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא, וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה; וְעַתָּה, הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. כ וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, אֲנָשִׁים; וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

א וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. ב וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. ג וַיֵּלֶךְ, לְמַסָּעָיו, מִנֶּגֶב, וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית אֵל, וּבֵין הָעָי. ד אֶל מְקוֹם, הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, בָּרִאשֹׁנָה; וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם, בְּשֵׁם יְהוָה. שלישי ה וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ, אֶת אַבְרָם: הָיָה צֹאן וּבָקָר, וְאֹהָלִים. ו וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. ז וַיְהִי רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט, אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. ט הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. י וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה, אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. יא וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט, אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ, אִישׁ מֵעַל אָחִיו. יב אַבְרָם, יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְלוֹט, יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל, עַד סְדֹם. יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַיהוָה, מְאֹד. יד וַיהוָה אָמַר אֶל אַבְרָם, אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה. טו כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד עוֹלָם. טז וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ: אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה. יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה. יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה.

רביעי א וַיְהִי, בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ, מֶלֶךְ אֶלָּסָר; כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. ב עָשׂוּ מִלְחָמָה, אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם, וְאֶת בִּרְשַׁע, מֶלֶךְ עֲמֹרָה; שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִיא צֹעַר. ג כָּל אֵלֶּה, חָבְרוּ, אֶל עֵמֶק, הַשִּׂדִּים: הוּא, יָם הַמֶּלַח. ד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר; וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מָרָדוּ. ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר, וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם, וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם; וְאֵת, הָאֵימִים, בְּשָׁוֵה, קִרְיָתָיִם. ו וְאֶת הַחֹרִי, בְּהַרְרָם שֵׂעִיר, עַד אֵיל פָּארָן, אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר. ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט, הִוא קָדֵשׁ, וַיַּכּוּ, אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם, אֶת הָאֱמֹרִי, הַיֹּשֵׁב, בְּחַצְצֹן תָּמָר. ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה, וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִוא צֹעַר; וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה, בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. ט אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים, אֶת הַחֲמִשָּׁה. י וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים, בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר, וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה; וְהַנִּשְׁאָרִים, הֶרָה נָּסוּ. יא וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ. יב וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ; וְהוּא יֹשֵׁב, בִּסְדֹם. יג וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד דָּן. טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. יז וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם, לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. יח וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן. יט וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר, מִכֹּל. חמישי כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם, אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כג אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. כד בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים, וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי: עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.

א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה, לֵאמֹר: אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֲדֹנָי יְהוִה מַה תִּתֶּן לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי; וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי. ד וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ. ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. ו וְהֶאֱמִן, בַּיהוָה; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה. שישי ז וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ. ח וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל. י וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ, לִקְרַאת רֵעֵהוּ; וְאֶת הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר. יא וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם. יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו. יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי, עַד הֵנָּה. יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן, וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר, בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. יח בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. יט אֶת הַקֵּינִי, וְאֶת הַקְּנִזִּי, וְאֵת, הַקַּדְמֹנִי. כ וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי, וְאֶת הָרְפָאִים. כא וְאֶת הָאֱמֹרִי, וְאֶת הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי, וְאֶת הַיְבוּסִי.

א וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר. ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי. ג וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים, לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה. ד וַיָּבֹא אֶל הָגָר, וַתַּהַר; וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט יְהוָה, בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. ז וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר: עַל הָעַיִן, בְּדֶרֶךְ שׁוּר. ח וַיֹּאמַר, הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי; וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי, אָנֹכִי בֹּרַחַת. ט וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ. י וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב. יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ. יב וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו, יִשְׁכֹּן. יג וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי: כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. יד עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר, בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ, וּבֵין בָּרֶד. טו וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם, בֵּן; וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר, יִשְׁמָעֵאל. טז וְאַבְרָם, בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים, בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל, לְאַבְרָם.

א וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד. ג וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר. ד אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. ה וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ. שביעי ז וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל זָכָר. יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: אֶת בְּרִיתִי, הֵפַר. טו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי: כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ. טז וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן; וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. יז וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם שָׂרָה, הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. כ וּלְיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד: שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. כא וְאֶת בְּרִיתִי, אָקִים אֶת יִצְחָק, אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה, בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. כב וַיְכַל, לְדַבֵּר אִתּוֹ; וַיַּעַל אֱלֹהִים, מֵעַל אַבְרָהָם. כג וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר, בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם; וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, אֱלֹהִים. מפטיר כד וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע, שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. כה וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ אֵת, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. כו בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, נִמּוֹל אַבְרָהָם, וְיִשְׁמָעֵאל, בְּנוֹ. כז וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ.

הפטרת פרשת לך לך בספר ישעיה פרקים מ'-מא':

כז לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה, וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. כח הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע: אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתוֹ. כט נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה. ל וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. לא וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. 

א הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים, וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ; יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ, יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה. ב מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ; יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ. ג יִרְדְּפֵם, יַעֲבוֹר שָׁלוֹם; אֹרַח בְּרַגְלָיו, לֹא יָבוֹא. ד מִי פָעַל וְעָשָׂה, קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ: אֲנִי יְהוָה רִאשׁוֹן, וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא. ה רָאוּ אִיִּים וְיִרָאוּ, קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ; קָרְבוּ, וַיֶּאֱתָיוּן. ו אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, יַעְזֹרוּ; וּלְאָחִיו, יֹאמַר חֲזָק. ז וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף, מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם; אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא, וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט. ח וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ; זֶרַע, אַבְרָהָם אֹהֲבִי. ט אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ, וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ; וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. י אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי, אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ; אִמַּצְתִּיךָ, אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ, בִּימִין צִדְקִי. יא הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ; יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ, אַנְשֵׁי רִיבֶךָ. יב תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם, אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ; יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס, אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ. יג כִּי, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ; הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא, אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ. יד אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם יְהוָה, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. טו הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ, לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל, פִּיפִיּוֹת; תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים. טז תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם, וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם; וְאַתָּה תָּגִיל בַּיהוָה, בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.

{א} לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך  (א) לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם: {ב} ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת  (ב) לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים  (ג) ועל הממון ועל השם. (ס"א וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח, כנגד אבריו של אדם. ברש"י ישן): ואברכך. בממון. ב"ר (לט, יא.): והיה ברכה. הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. ב"ר (שם). דבר אחר ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי  (ד) אברהם, ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך  (ה) חותמין ולא בהם: מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו, התרחק עוד משם וצא מבית אביך: אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה  (ו) בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק (בראשית כב, ב.), כיוצא בועל אחד ההרים אשר אומר אליך (שם), כיוצא בו וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך (יונה ג, ב.): {ג} ונברכו בך. יש אגדות רבות. וזהו פשוטו, אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח, בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (בראשית מח, כ.): {ה} אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאם, (לכך כתיב אשר עשו). ופשוטו של מקרא, עבדים ושפחות שקנו להם, כמו עשה את כל הכבוד הזה (שם לא, א.), (לשון קנין),  (ז) וישראל עושה חיל (במדבר כד, יח.), לשון קונה וכונס: {ו} ויעבור אברם בארץ. נכנס  (ח) לתוכה: עד מקום שכם. להתפלל על בני יעקב  (ט) כשיבאו להלחם בשכם: אלון מורה. היא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל  (י) ששם קבלו ישראל שבועת התורה: והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש  (כ) את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר ומלכי צדק  (ל) מלך שלם, (בראשית יד, יח.) לפיכך ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם: {ז} ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורת  (מ) ארץ ישראל: {ח} ויעתק משם.  (נ) אהלו: מקדם לבית אל. במזרחה של בית אל,  (ס) נמצאת בית אל במערבו הוא שנאמר בית אל מים: אהלה. אהלה כתיב, בתחלה נטע את אהל  (ע) אשתו, ואחר כך את שלו. ב"ר (לט, טו.): ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין  (פ) בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם: {ט} הלוך ונסוע. לפרקים יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם, ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה,  (צ) ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והיא לצד ירושלים (פי' ירושלים היא באמצע העולם, וסוף ארץ ישראל. כ"פ בישעיה) שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו ב"ר (לט, טז.): {י} רעב בארץ. באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה: {יא} הנה נא ידעתי. מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה.  (ק) דבר אחר, מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביופיה. ופשוטו של מקרא, הנה  (ר) נא הגיע השעה שיש לדאג על יפיך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים  (ש) ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו, הנה נא אדני סורו נא (בראשית יט, ב.): {יג} למען ייטב לי בעבורך. יתנו לי  (ת) מתנות: {יד} ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר כבואם  (א) מצרימה, אלא למד שהטמין אותה בתיבה, ועל ידי שתבעו את המכס, פתחו וראו אותה: {טו} ויהללו אתה אל פרעה. הללוה ביניהם, לומר הגונה  (א*) זו למלך: {טז} ולאברם היטיב. פרעה בעבורה: {יז} וינגע ה' וגו'. במכת ראתן לקה,  (ב) שהתשמיש קשה לו (ב"ר מא, ב.): ואת ביתו. כתרגומו ועל אינש ביתיה (ומדרשו לרבות כותליו עמודיו וכליו, ברש"י ישן): על דבר שרי. על פי דבורה,  (ג) אומרת למלאך הך, והוא מכה: {יט} קח ולך. לא כאבימלך שאמר לו הנה ארצי לפניך, אלא אמר לו לך ואל תעמוד, שהמצרים שטופי זמה הם, שנאמר וזרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג, כ.): {כ} ויצו עליו. על אודותיו,  (ד) לשלחו ולשמרו: וישלחו. כתרגומו ואלויאו:

בראשית פרק-יג

{א} ויעל אברם וגו' הנגבה. לבא לדרומה של ארץ ישראל,  (ה) כמו שאמר למעלה הלוך ונסוע הנגבה, להר המוריה, ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ: {ב} כבד מאד. טעון משאות: {ג} וילך למסעיו. כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים, למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר, בחזרתו  (ו) פרע הקפותיו (ב"ר מא, ג.): מנגב. ארץ מצרים  (ז) בדרומה של ארץ כנען: {ד} אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם. ואשר קרא שם  (ח) אברם בשם ה'. וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה': {ה} ההלך את אברם. מי גרם שהיה לו זאת,  (ט) הליכתו עם אברם: {ו} ולא נשא אותם. לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ,  (י) לפיכך כתב ולא נשא בלשון זכר: {ז} ויהי ריב. לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר  (כ) והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה  (ל) אברם עדיין (ב"ר מא, ה.): {ח} אנשים אחים.  (מ) קרובים. ומדרש אגדה דומין בקלסתר פנים: {ט} אם השמאל ואימנה. בכל אשר תשב (אשב) לא אתרחק  (נ) ממך, ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו': אימנה. אימין את עצמי, כמו ואשמאילה אשמאיל את עצמי. ואם תאמר היה לו לינקד ואיימינה, כך מצינו במקום אחר אם יש להמין, ואין נקוד להיימין: {י} כי כלה משקה. ארץ  (ס) נחלי מים: לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה. היה אותו  (ע) מישור: כגן ה'. לאילנות: כארץ מצרים. לזרעים (ב"ר מא, ז.): באכה צער. עד צוער. ומדרש אגדה דורשו לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם. במסכת הוריות (י:): {יא} ככר. מישור כתרגומו: מקדם. נסע  (פ) מאצל אברם (למזרח), והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו  (צ) של עולם, אמר, אי אפשי לא באברם ולא באלהיו: {יב} ויאהל. נטע אהלים  (ק) לרועיו ולמקנהו עד סדום: {יג} ואנשי סדום רעים. ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו למדו  (ר) מכאן (יומא לח:) שם רשעים ירקב (משלי י, ז.): רעים. בגופם  (ש): וחטאים. בממונם (סנהדרין קט.) לה' מאד. יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו: {יד} אחרי הפרד לוט. כל זמן שהרשע עמו, היה הדבור פורש ממנו (ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיב וירא ה' אל אברם, באותה שעה  (ת) כשר היה, וק"ל): {טז} אשר אם יוכל איש. כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה: {יח} ממרא.  (א) שם אדם:

בראשית פרק-יד

{א} אמרפל. הוא נמרוד, שאמר לאברהם  (ב) פול לתוך כבשן האש (ב"ר מב, ד.): מלך גוים. מקום יש ששמו גוים. על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות, והמליכו איש עליהם, ושמו תדעל. (ב"ר שם): {ב} ברע. רע לשמים ורע לבריות: ברשע. שנתעלה ברשע: שנאב. שונא אביו שבשמים: שמאבר. שם  (ג) אבר לעוף ולקפוץ, ולמרוד בהקב"ה: בלע. שם  (ד) העיר: {ג} עמק השדים. כך שמו, על שם שהיו בו שדות הרבה.  (ה) ומדרש אגדה יש הרבה: הוא ים המלח. לאחר זמן נמשך הים  (ו) לתוכו ונעשה ים המלח. ומדרש אגדה אומר, שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו  (ז) יאורים לתוכו: {ד} שתים עשרה שנה עבדו. חמשה מלכים הללו את כדרלעומר: {ה} ובארבע עשרה שנה. למרדן:  (ח) בא כדרלעומר. לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעובי הקורה: והמלכים וגו'. אלו שלשה מלכים: הזוזים. הם זמזומים: {ו} בהררם. בהר שלהם: איל פארן. כתרגומו מישר. ואומר  (ט) אני, שאין איל לשון מישור,  (י) אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו, ושל ירדן ככר שמו, ושל שטים אבל שמו, אבל השטים, וכן בעל גד בעל שמו, וכולן מתורגמין מישר, וכל אחד שמו עליו: על המדבר. אצל המדבר, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.): {ז} עין משפט הוא קדש. על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין, והם מי מריבה. ואונקלוס תרגמו כפשוטו, מקום שהיו בני המדינה מתקבצים שם לכל משפט: שדה העמלקי. עדיין לא נולד עמלק, ונקרא על שם העתיד: בחצצן תמר. הוא עין גדי, מקרא מלא (בדברי הימים-ב כ, ב.) ביהושפט: {ט} ארבעה מלכים וגו'. ואף על פי כן  (כ) נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם: {י} בארת בארת חמר. בארות הרבה היו שם, שנוטלים משם אדמה  (ל) לטיט של בנין. ומדרש אגדה, שהיה הטיט מוגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם,  (מ) לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע (ב"ר מב, ז.): הרה נסו. להר נסו, הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה. ויש חילוק בין הרה לההרה שה"א שבסוף התיבה עומדת במקום למ"ד שבראשה, אבל (ס"א זו) אינה עומדת במקום למ"ד, ונקודה (ס"א לנקוד) פתח תחתיה, והרי הרה כמו להר, או כמו אל הר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נס באשר מצא הר תחלה. וכשהוא נותן ה"א בראשה לכתוב ההרה או המדברה, פתרונו כמו אל ההר או כמו לההר (להר), ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה: {יב} והוא יושב בסדום. מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום: {יג} ויבא הפליט. לפי פשוטו זה עוג  (נ) שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר, שלא הרגוהו אמרפל וחביריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים. תנחומא (חקת כה.). ומדרש בראשית רבה (מב, ח.), זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים, שנאמר הנפילים  (ס) היו בארץ וגו', ומתכוין שיהרג אברם  (ע) וישא את שרה: העברי. שבא מעבר הנהר. (ב"ר שם): בעלי ברית אברם. שכרתו עמו ברית (ס"א, דבר אחר שהשיאו לו עצה על המילה כמו שמפורש במקום אחר): {יד} וירק. כתרגומו  (פ) וזריז, וכן והריקותי אחריכם חרב (ויקרא כו, לג.), אזדיין בחרבי עליכם, וכן אריק חרבי (שמות טו, ט.), וכן והרק חנית וסגור (תהלים לה, ג.): חניכיו. חנכו כתיב (ס"א קרי), זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער (משלי כב, ו.), חנוכת המזבח (במדבר ז, יא.), חנוכת הבית (תהלים ל, א.), ובלע"ז קורין לו אינצניי"ר (אונטערריכטען) וברש"י כ"י אישטרייני"ר (צום ערשטען מאהל ברויכען): שמונה עשר וגו'. רבותינו אמרו (נדרים לב.) אליעזר לבדו היה,  (צ) והוא מנין גימטריא של שמו: עד דן. שם תשש כחו, שראה  (ק) שעתידין בניו להעמיד שם עגל (סנהדרין צו.): {טו} ויחלק עליהם. לפי פשוטו סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה, כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים  (ר) כשבורחים זה לכאן וזה לכאן: לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם. ומדרש אגדה, שנחלק הלילה, ובחצות הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות  (ש) לילה של מצרים: עד חובה. אין מקום ששמו חובה, ודן קורא חובה, על שם עבודת אלילים שעתידה להיות שם: {יז} עמק שוה. כך שמו, ותרגומו למישר מפנא, פנוי מאילנות ומכל מכשול: עמק המלך. בית ריסא דמלכא, בית ריס אחד, שהוא שלשים קנים, שהיה מיוחד למלך לצחק שם. ומדרש אגדה, עמק שהושוו שם כל האומות, והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין: {יח} ומלכי צדק. מדרש אגדה הוא  (ת) שם בן נח (נדרים לב:): לחם ויין. כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על  (א) שהרג את בניו. ומדרש אגדה, רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו: {יט} קנה שמים וארץ. כמו עושה שמים וארץ (תהלים קמו, ו.), על ידי עשייתן קנאן להיות שלו: {כ} אשר מגן. אשר הסגיר, וכן אמגנך ישראל (הושע יא, ח.): ויתן לו. אברם:  (ב) מעשר מכל. אשר לו, לפי שהיה כהן: {כא} תן לי הנפש. (הגופים מן) השבי שלי שהצלת, החזר לי הגופים לבדם: {כב} הרמתי ידי. לשון  (ג) שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון, וכן בי נשבעתי (בראשית כב, טז.), נשבע אני, וכן נתתי כסף השדה קח ממני (שם כג, יג.), נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני: {כג} אם מחוט ועד שרוך נעל. אעכב לעצמי מן השבי: ואם אקח מכל אשר לך. ואם תאמר לתת לי שכר  (ד) מבית גנזיך, לא אקח: ולא תאמר וגו'. שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר ואברכך וגו': {כד} הנערים. עבדי  (ה) אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וממרא וגו', ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר הוא ועבדיו ויכם, וענר וחביריו ישבו על הכלים  (ו) לשמור, אפלו הכי הם יקחו חלקם, וממנו למד דוד, שאמר כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו (שמואל-א ל, כד.), ולכך נאמר ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ומשפט (שם פסוק כה.), לא נאמר והלאה, לפי שכבר נתן החוק בימי אברהם:

בראשית פרק-טו

{א} אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר, סמוך. אחרי, מופלג (ב"ר מד, ה.). אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם: אנכי מגן לך. מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד: {ב} הולך ערירי. מנחם בן סרוק פירשו לשון יורש, וחבר לו ער ועונה (מלאכי ב, יב.), ערירי בלא יורש, כאשר תאמר ובכל תבואתי תשרש (איוב לא, יב.), תעקר שרשיה, כך לשון ערירי חסר בנים ובלע"ז דעזענפאט"ס (קינדרלאז). ולי נראה ער ועונה, מגזרת ולבי ער (שיר השירים ה, ב.), וערירי לשון חורבן, וכן ערו ערו (תהלים קלז, ז.), וכן ערות יסוד (חבקוק ג, יג.), וכן ערער תתערער (ירמיה נא, נח.), וכן כי ארזה ערה (צפניה ב, יד.): ובן משק ביתי. כתרגומו, שכל ביתי ניזון על פיו, כמו ועל פיך ישק (בראשית מא, מ.), אפוטרופא שלי, ואילו היה לי בן היה בני ממונה על שלי: דמשק. לפי התרגום מדמשק היה, ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק, ובגמרא שלנו דרשו נוטריקון, דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים: {ג} הן לי לא נתת זרע. ומה תועלת בכל אשר תתן לי: {ה} ויוצא אתו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן,  (ז) אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. דבר אחר, הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה  (ח) מלמעלה למטה: {ו} והאמן בה'. לא שאל לו אות על זאת,  (ט) אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר לו במה אדע: ויחשבה לו צדקה.  (י) הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו. דבר אחר במה אדע, לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה,  (כ) אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות: {ט} עגלה משלשת. שלשה עגלים רמז לשלשה פרים, פר יום הכפורים ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה (ב"ר מד, יד.): ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד ושעיר  (ל) חטאת יחיד: ואיל משולש. אשם ודאי ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד: ותור וגוזל. תור ובן יונה: {י} ויבתר אתם. חלק כל אחד לשני חלקים. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהיה כורת ברית עמו לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו', ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, כמה שנאמר להלן העוברים בין בתרי העגל (ירמיה לד, יט.), אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש: ואת הצפור לא בתר. לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סבבוני פרים רבים וגו' (תהלים כב, יג.), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים, מלכי מדי ופרס (דניאל ח, כ.), ואומר הצפיר והשעיר, מלך יון. וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), לפיכך בתר הבהמות, רמז על האומות שיהיו כלין והולכין, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם: {יא} העיט. הוא עוף, ועל שם שהוא עט ושואף אל הנבלות לטוש עלי אוכל, כמו ותעט אל השלל (שמואל-א טו, יט.): על הפגרים.  (מ) על הבתרים. (ס"א הפגרים מתרגמינן פגליא, אלא מתוך שהורגלו לתרגם איש בתרו ויהב פלגיא, נתחלף להם תיבת פגליא לפלגיא, ותרגמו הפגרים פלגיא, וכל המתרגם כן טועה, לפי שאין להקיש בתרים לפגרים, שבתרים תרגומו פלגיא, ופגרים תרגומו פגליא לשון פגול, כמו פגול הוא (ויקרא יט, ז.), לשון פגר (כך שמעתי מפי רבינו יהודה ב"ר שמואל). וכן הגירסא ברש"י כ"י ובכ"י אחרת כתיב כך פי' רבינו מאיר ב"ר שמואל): וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח.), רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם, ואין מניחים אותו מן השמים, עד שיבוא מלך המשיח: {יב} והנה אימה וגו'. רמז לצרות וחשך של גליות: {יג} כי גר יהיה זרעך. משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה, כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי ק"ץ, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד"ו, הרי ארבע מאות שנה. ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם,  (נ) ושחי עמרם אחר לידת משה: בארץ לא להם. ולא נאמר בארץ מצרים, אלא לא להם, משנולד יצחק  (ס) ויגר אברהם וגו', ויגר יצחק בגרר, ויעקב גר בארץ חם (תהלים קה, כג.), לגור בארץ באנו (בראשית מז, ד.): {יד} וגם את הגוי.  (ע) וגם, לרבות ארבע מלכיות, שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל: דן אנכי. בעשר  (פ) מכות: ברכוש גדול. בממון  (צ) גדול כמו שנאמר וינצלו את מצרים (שמות יב, לו.): {טו} ואתה תבא. ולא תראה  (ק) כל אלה: אל אבותיך. אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבא אליו,  (ר) למדך שעשה תרח תשובה: תקבר בשיבה טובה. בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת ה' שנים קודם זמנו, ובו ביום  (ש) מרד עשו: {טז} ודור רביעי ישובו הנה. לאחר שיגלו למצרים יהיו שם ג' דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זה, כדכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה, יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ וחצרון, וכלב בן חצרון  (ת) מבאי הארץ היה: כי לא שלם עון האמורי. להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז, ז.): {יז} ויהי השמש באה. כמו ויהי הם  (א) מריקים שקיהם (בראשית מב, לה.), ויהי הם קוברים איש (מלכים-ב יג, כא.), כלומר ויהי דבר זה: השמש באה. שקעה: ועלטה היה. חשך היום: והנה תנור עשן וגו'. רמז לו שיפלו המלכיות עובדי אלילים בגיהנם: באה. טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבא כבר, ואם היה טעמו למטה באל"ף, היה מבואר כשהיא שוקעת, ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתוב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה, נמצא שכבר שקעה. וזה חילוק בכל תיבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בא, קם, שב, כשהטעם למעלה לשון עבר הוא, כגון זה, וכגון ורחל באה, קמה אלומתי, הנה שבה יבמתך (רות א, טו.), וכשהטעם למטה הוא לשון הווה, דבר שנעשה עכשיו והולך, כמו באה עם הצאן, בערב היא באה ובבקר היא שבה (אסתר ב, יד.): {יח} לזרעך נתתי. אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה (ב"ר מד, כב.): הנהר הגדול נהר פרת. לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול, אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת, משל הדיוט, עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך: {יט} את הקיני. עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון (ב"ר מד, כג.), והם קיני קניזי קדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיה יא, יד.): {כ} ואת הרפאים. ארץ עוג,  (ב) שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים (דברים ג, יג.):

בראשית פרק-טז

{א} שפחה מצרית. בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה,  (ג) אמר, מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר: {ב} אולי אבנה ממנה. לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס: אבנה ממנה. בזכות  (ד) שאכניס צרתי לתוך ביתי: לקול שרי. לרוח  (ה) הקדש שבה (ב"ר מה, ב.): {ג} ותקח שרה. לקחתה בדברים  (ו) אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה (שם ג.): מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה  (ז) עשר שנים ולא ילדה לבעלה חייב לישא אחרת (יבמות סד.): לשבת אברם וגו'. מגיד, שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ ישראל: {ד} ויבא אל הגר ותהר. מביאה  (ח) ראשונה (ב"ר מה, ד.): ותקל גבירתה בעיניה. אמרה, שרה זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי  (ט) מביאה ראשונה (ב"ר שם): {ה} חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש,  (י) כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני, שאתה שומע  (כ) בזיוני ושותק (ב"ר מה, ה.): אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. כל בינך שבמקרא חסר,  (ל) וזה מלא, קרי ביה וביניך (ר"ל נוכח לנקבה), שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה, הוא שהמלאך אומר להגר הנך הרה, והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר, אלא מלמד שהפילה הריון הראשון: {ו} ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי (ב"ר מה, ו.): {ח} אי מזה באת. מהיכן באת. יודע היה, אלא ליתן לה פתח ליכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזה  (מ) אני באה: {ט} ויאמר לה מלאך ה' וגו'. על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר, לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה: {יא} הנך הרה. כשתשובי תהרי,  (נ) כמו הנך הרה, דאשת מנוח (שופטים יג, ז.): וילדת בן. כמו ויולדת,  (ס) ודומה לו ישבת בלבנון מקוננת בארזים (ירמיה כב, כג.): וקראת שמו. צווי הוא,  (ע) כמו שאומר לזכר וקראת את שמו יצחק: {יב} פרא אדם. אוהב מדברות  (פ) לצוד חיות, כמו שכתוב ויהי רובה קשת וישב במדבר פארן: ידו בכל. לסטים: ויד כל בו. הכל שונאין אותו ומתגרין בו (ב"ר מה, ט.): ועל פני כל אחיו ישכון. שיהיה זרעו גדול: {יג} אתה אל ראי. נקוד חט"ף קמ"ץ, מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה, שרואה  (צ) בעלבון של עלובין. (ס"א דבר אחר אתה אל ראי, ומשמע שהוא רואה הכל, ואין שום דבר רואה אותו): הגם הלם. לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות, ראיתי שלוחו של מקום, אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם היתה רגילה לראות מלאכים, ותדע שהיתה רגילה לראותם, שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מות נמות, וזו ראתה ארבעה זה אחר זה ולא חרדה: {יד} באר לחי רואי. כתרגומו בירא דמלאך קימא איתחזי עלה: {טו} ויקרא אברם שם וגו'. אף על פי שלא שמע אברהם דברי המלאך שאמר וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח  (ק) הקודש עליו וקראו ישמעאל: {טז} ואברם בן שמונים וגו'. לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן י"ג שנה  (ר) כשנימול, ולא עכב:

בראשית פרק-יז

{א} אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה,  (ש) לפיכך התהלך לפני, ואהיה לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך, די שלו, והכל לפי הענין: התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי: והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי.  (ת) ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' איברים,  (א) ב' עינים, ב' אזנים, וראש הגויה,  (ב) אוסיף לך אות על שמך, ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח, כמנין אבריך: {ב} ואתנה בריתי. ברית של אהבה, וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו: {ג} ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח  (ג) לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים, בברייתא דר"א מצאתי כן (פרקי דר"א פכ"ט): {ה} כי אב המון גוים. לשון נוטריקון של שמו, ורי"ש שהיתה בו בתחלה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם, ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחלה לא זזה ממקומה, שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה, עד  (ד) שהוסיפה ליהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז.): {ו} ונתתיך לגוים. ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשרו עליו: {ז} והקמותי את בריתי. ומה היא הברית, להיות לך לאלהים: {ח} לאחוזת עולם. ושם אהיה להם לאלהים, אבל (בר ישראל) הדר בחוצה לארץ  (ה) כמי שאין לו אלוה: {ט} ואתה. וי"ו זו מוסיף על ענין ראשון, אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתה. זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם וגו': {י} ביני וביניכם וגו'. אותם של עכשיו: ובין זרעך אחריך. העתידין להוולד אחריך: המול. כמו להמול,  (ו) כמו שאתה אומר עשות כמו לעשות: {יא} ונמלתם. כמו  (ז) ומלתם, והנו"ן בו יתירה ליסוד הנופל בו לפרקים, כמו נ' של נושך ונ' של נושא. ונמלתם כמו ונשאתם, אבל ימול לשון יפעל,  (ח) כמו יעשה,  (ט) יאכל. (ברש"י ישן אינו): {יב} יליד בית. שילדתו השפחה בבית: מקנת כסף. שקנאו משנולד: {יג} המול ימול יליד ביתך. כאן כפל עליו,  (י) ולא אמר לשמונה ימים, ללמדך שיש יליד בית נמול לאחר (ס"א  (כ) לאחד) שמנה ימים,  (ל) כמו שמפורש במסכת שבת (קלח:): {יד} וערל זכר. כאן למד שהמילה באותו מקום  (מ) שהוא ניכר בין זכר לנקבה (ב"ר מו, יג.): אשר לא ימול. משיגיע לכלל עונשין  (נ) ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת, אבל עובר בעשה: ונכרתה הנפש. הולך ערירי ומת קודם זמנו (שבת כה: לפי פרש"י ד"ה כרת): {טו} לא תקרא את שמה שרי. דמשמע שרי לי ולא לאחרים, כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל (ברכות יג.): {טז} וברכתי אתה. ומה היא הברכה, שחזרה  (ס) לנערותה שנאמר היתה לי עדנה (בראשית יח, יב.): וברכתיה. בהנקת שדים כשנצרכה לכך  (ע) ביום משתה של יצחק, שהיו מרננים עליהם שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, והביאה כל אחת בנה עמה ומניקתה לא הביאה, והיא היניקה את כולם. הוא שנאמר הניקה בנים שרה ב"ר רמזו במקצת (נג, ט.): {יז} ויפל אברהם על פניו ויצחק. זה תרגם אונקלוס לשון שמחה וחדי, ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם: הלבן. יש תמיהות שהן קיימות,  (פ) כמו הנגלה נגליתי (שמואל א ב, כז.), הרואה אתה (שם-ב טו, כז.), אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו, הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי: ואם שרה הבת תשעים שנה. היתה כדאי לילד, ואף על פי שדורות הראשונים היו מולידים בני ת"ק שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים  (צ) כבר, ובא תשות כח בעולם, וצא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם, שמיהרו תולדותיהן  (ק) בני ס' ובני ע': {יח} לו ישמעאל יחיה. הלואי שיחיה ישמעאל, איני כדאי לקבל  (ר) מתן שכר כזה: יחיה לפניך. יחיה ביראתך,  (ש) כמו התהלך לפני, פלח קדמי: {יט} אבל. לשון אמתת דברים, וכן אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא.), אבל בן אין לה (מלכים-ב ד, יד.): וקראת את שמו יצחק. על שם הצחוק. ויש אומרים, על שם העשרה נסיונות,  (ת) וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנימול, וק' שנה של אברהם. (ס"א, ואת בריתי למה נאמר, הרי כבר כתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך וגו', אלא לפי שאומר והקמותי וגו', יכול בני ישמעאל ובני קטורה בכלל הקיום, תלמוד לומר והקמותי את בריתי אתו, ולא עם אחרים. ואת בריתי אקים את יצחק למה נאמר, אלא למד שהיה קדוש מבטן. דבר אחר, אמר רבי אבא, מכאן למד קל וחומר בן הגבירה מבן האמה, כתיב הנה ברכתי אותו והפריתי אותו, והרביתי אותו זה ישמעאל, וקל וחומר ואת בריתי אקים את יצחק): את בריתי. ברית המילה תהא מסורה לזרעו של יצחק: {כ} שנים עשר נשיאים. כעננים יכלו,  (א) כמו נשיאים ורוח (משלי כה, יד.): {כב} מעל אברהם. לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום (ב"ר מז, ו.): {כג} בעצם היום. בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים, אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום: וימל. לשון  (ב) ויפעל: {כד} בהמולו. בהפעלו כמו  (ג) בהבראם (בראשית ב, ד.): (בהמולו. נטל אברהם סכין, ואחז בערלתו ורצה לחתוך, והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו, שנאמר וכרות עמו הברית, לו לא נאמר, אלא עמו, בראשית רבה. רש"י ישן): {כה} בהמולו את בשר ערלתו. באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד, הוזקק לחתוך ערלה  (ד) ולפרוע המילה, לכך נאמר בו את. (ב"ר מז, ח.). {כו} בעצם היום הזה. שמלאו לאברהם צ"ט שנה  (ה) ולישמעאל שלש עשרה שנים, נמול אברהם וישמעאל בנו: 

קרדיט: סדר רש"י על הפרשה שייך לתורת אמת.