רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}(במדבר ח ב): “בהעלתך” – “למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב”ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב”, לשון רש”י ממדרש אגדה.
ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): “ישימו קטורה באפך”, ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה’ עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו?
ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים!
ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח – גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה!
אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו.
ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: “ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו’, אמר לו הקב”ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח”, עד כאן לשונו.
וראיתי עוד ב”ילמדנו” (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: “אמר לו הקב”ה למשה: לך אמור לאהרן ‘אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו – וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'”. והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם.
ור’ אברהם אמר, כי “נסמכה זאת הפרשה, להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה”. וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא בא א) “והלא לא נדבר עמו אלא ביום”. ואלו ידע ר’ אברהם מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (במדבר יב ו): “במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה”, שאין נבואתו בחלום, כי החלום בלילה ממש.
אבל הסדור בפרשיות האלה הוא, כאשר פירשתי (בתחלת הספר), כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות וכל המחוייב לעשות באהל מועד. והנה:
אמר מתחלה (שמות כז כ): “ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד”, ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהימצאה כמו שאמר בעשייתה (שמות כה לז): “והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה”, אבל אם אולי תאבד או תישבר, ידליקו בלתי מנורה, ואין המנורה מעכב ההדלקה, כי המצוה להעלות נר תמיד לעולם.
ואחר כן הוסיף וצוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב): “צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך”, ואמר “על המנורה הטהורה יערוך את הנרות”, שלא יערוך אלא במנורה הטהורה.
ובכאן, כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה, כאשר הזכיר במעשה המנורה “והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה”, לא בלתי מנורה, ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה.
ולא הזכיר בפרשה הזאת “באהל מועד”, ללמד שיהיה גם כן במקדש. אולי יחשב, כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת, אבל במקדש, שיהיו שם (מלכים א ו ד): “חלוני שקופים”, לא יצטרך כן, לפיכך לא הזכיר בכאן “באהל מועד”.
{ג}וטעם ויעש כן אהרן. לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע”פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר כי בו בחר השם בימיו ומפני זה אמר גם עתה “דבר אל אהרן בהעלותך” ולא אמר “דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם”
{ד}וטעם וזה מעשה המנרה. לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה כי הוא מעכב בה ולכך הזכיר תחילה בפירוש מעשה המקשה ולא הזכיר במעשה שלה שהיו בה קנים וכפתורים וגביעים משוקדים והזכיר “זהב” כי כן יהיה מצוה לדורות לעשותה ממנו לרומם את בית אלהינו והחזיר “מקשה היא” לומר שאין מעכב בה אלא מקשה לא הזהב וכל שכן שאר יפויים שבה וכך אמרו רבותינו בספרי (בהעלתך סא) ובמסכת מנחות (כח) וטעם כן עשה משה הנזכר כי הוא השתדל בלמודה ועשה אותה בצווי וכך אמרו בספרי (שם) להודיע שבחו של משה שכשם שאמר לו הקב”ה כן עשה ורש”י כתב כן עשה מי שעשאה ומדרש אגדה (תנחומא בהעלותך ג) ע”י הקב”ה נעשית מאליה
{כד}מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא. וכתב רש”י כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים ובמקום אחר (לעיל ד ג) הוא אומר מבן שלשים שנה הא כיצד מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל’ עובד מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה וא”כ יהיה פירוש ” יבא לצבוא צבא ” שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה ולכך לא אמר כאן “לעבוד עבודה” כמו שנאמר למעלה אלא אמר ” לצבא צבא בעבודת אהל מועד ” שיהיה בא עם הצובאים בעבודה אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי (בהעלתך סג) ר’ נתן אומר כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים וכו’ וגם נראה שהם דברי אסמכתא שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה חמש שנים ועל דרך הפשט הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל’ שנה ומעלה והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה והטעם בזה כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו כי ישתנו בהן הטבעים וידע בהגיעו לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו אבל בהגיעו לכ”ה לא ירגישו בו כל כך ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן וכן אמר דוד (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה ור”א אמר בדרך הפשט כי מבן שלשים הוא לעבודת משא ומבן כ”ה לעבודת האוהל ואיננו נכון כי שם נאמר גם כן (לעיל ד כג) כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ונאמר (שם פסוק כד) לעבוד ולמשא ועוד כי כתיב במקדש (דה”י א כג כד כח) אלה בני לוי לבית אבותיהם ראשי האבות לפקודיהם במספר שמות לגלגלותם עושה המלאכה לעבודת בית ה’ מבן עשרים שנה ומעלה כי אמר דוד הניח ה’ אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלם עד לעולם וגם ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה’ על החצרות ועל הלשכות יאמר כי בדברי דוד האחרונים משיבנה הבית ואין להם משא בכתף ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות מנה אותם מבן עשרים שנה ומעלה ומתחילה מבני שלשים ואם כדברי ר”א היה חייב שימנה אותם מבן חמש ועשרים
{כה}ולא יעבד עוד. עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות לשון רש”י אבל בספרי (בהעלתך סג) לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון וכן נראה שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותם בני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו ולמה היה מנינם מבן שלשים ועד חמשים אלא במשא בלבד ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתם כשרה בזקנים למה נמנו כן אלא כיון שהיו פקודתם במשא הארון מבן שלשים ועד בן חמשים לא היו ממנין אותם לשיר שהוא עיקר עבודה של לוים אלא בראויים למשא שכל הממונים לשיר ראויים בעבודת כולם ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשים ועד חמשים אפילו לשיר נמנו כולם כן שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולים בו אבל לנעילת שערים או לטעון עגלות כולם כשרים הם ועוד כתוב (לעיל ד מז) מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין (כד) יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת”ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף והרי “עבודת עבודה” היא השיר כמו שכתב למעלה רש”י בסדר נשא (ד מז) א”כ אף לשיר נפסלו בזמן שעבודה בכתף וכן בדברי דוד נאמר (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה וכתוב (שם פסוקים ד ה) מאלה לנצח על מלאכת בית ה’ עשרים וארבעה אלף וגו’ וארבעת אלפים מהללים לה’ בכלים אשר עשיתי להלל כי עד שנבנה הבית שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים בשיר אלא בראויים למשא אבל חזר דוד למנותם מבן עשרים לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר (סוף הדבור הקודם)


במדבר פרק-ט

{א}בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון. מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד פסחים ו) אין מוקדם ומאוחר בתורה וטעם האיחור הזה היה כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנכת המזבח שהיו מאחד בניסן או (שקודם) שאחר לכן ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח ועל דעת רבותינו לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד לפי שלא מלו במדבר והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם ויתכן שהוצרך למצוה זו בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ דכתיב (שמות יב כה) והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה’ לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת ועוד נאמר שם (שם יג ה) והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני וגו’ ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה ועכשיו רצה הקדוש ברוך הוא וצוה שיעשו אותו כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון והנה אמר תחילה “והיה כי תבאו אל הארץ” לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר ועל דעת רבותינו לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד שלא היו יכולין לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה כמו שמפורש ביבמות (עא) אבל בספרי (בהעלתך סז) אמרו ויעשו את הפסח בראשון וגו’ בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר (עמוס ה כה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר (פסוק ה) ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני כי המקרא מיותר ודי במה שיאמר “ויעשו את הפסח ככל אשר צוה ה’ את משה” אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה והוא גנותן ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו ולפיכך נאסרו בכל הקדשים והיו נזופים או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא טו) אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו והוא גנות גדול אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת אבל חג המצות שבעה והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שנהגו בו שהן חובת הגוף הנוהגת בכל מקום וכבר נאמר בהם (שמות יב יז) לדורותיכם חוקת עולם
{ג}ככל חקתיו. כתוב בפירוש רש”י אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה וככל משפטיו אלו מצות שעל גופו לשבעת ימים למצה ולביעור חמץ וטעות סופר הוא אלא מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו שחוץ לגופו מצה וביעור חמץ ולא דבר בהן הכתוב כאן וכן בפסח שני נאמר חקותיו ומשפטיו (בפסוק יד) ומצה וחמץ עמו בבית ואינו נוהג אלא יום אחד וקצר הכתוב לאמר בין הערבים תעשו אותו ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו לרבות דיני האכילה שאינן באותו היום הנזכר בכתוב כי בלילה שאחריו יאכל שכבר פירש שם (שמות יב ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו’ וכן בחודש השני בארבעה עשר בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו (פסוק יא) טעמו יאכלוהו בעת האכילה הנזכרת שם בצואה של פסח ראשון
{י}וטעם בדרך רחקה. כתב רש”י שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן השחיטה והוא נרמז בנקוד כפי הדעת הזאת ואני תמה עליו למה תפס לו שיטת רבי אליעזר והנכון לתפוס בשיטתו של רבי עקיבא מן המודיעים ולחוץ וכן דעת האמוראים בגמרא (פסחים צג) דאמר עולא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור ויתכן שטעם הנקודה שהיא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח לא רחוקה ממש ולכך חזר ואמר (בפסוק יג) ובדרך לא היה ולא הזכיר “רחוקה” וצוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם) ולא הזכיר הכתוב אלא לומר שיעשו השני ברשות ולמנוע הטמא מלעשות הראשון אבל מי שהיה בדרך פטור מן הראשון ועושה השני ואם רצה לצאת בראשון וצוה ושחטו עליו הורצה דקיימא לן (שם צב) מיחס הוא דחס רחמנא עילויה ואי עביד תבא עליו ברכה ויתכן שלכך הזכיר הכתוב “רחוקה” כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון שישחטו ויזרקו עליו ויבא ויאכל לערב
{יד}וטעם וכי יגור אתכם גר. לצוות הגרים בפסח זה של מדבר כאשר יצוה בו לישראל ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יב מח) וכי יגור אתך גר ועשה פסח הוא על פסח מצרים כי הפרשה ההיא על פסח מצרים נאמרה כאשר פירשתי שם (בפסוק מג) והיה במשמע כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם היו באותו הנס אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בא”י לא יתחייבו בפסח שלא היו הם או אבותיהם בכלל ואותנו הוציא משם (דברים ו כג) לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח דורות במדבר ובארץ
{טו}וביום הקים את המשכן. עתה יחזור לספר בעניני הנסיעה והמצות שנצטוו בה כגון החצוצרות שנצטוה בהן עכשיו להיותן למקרא העדה ולמסע את המחנות וטעם כסה הענן את המשכן לאהל העדות להגיד שלא היה הענן מכסה אלא אהל העדות לא חצר המשכן
{יט}וטעם ובהאריך הענן. לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום אעפ”כ לא יעברו על רצון השם וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה’ ולא יסעו כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן וסיפר עוד (פסוק כא) כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אע”פ שהוא טורח גדול להם ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו והוא טורח גדול מן הראשון כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך או יומים (פסוק כב) ויסעו בלילה ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה כגון בקדש שאמר (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם


במדבר פרק-י

{ו}ונסעו המחנות החנים תימנה. פירש הכתוב שתי תרועות הראשונה למסע מחנות המזרח (פסוק ה) והשנית למסע מחנות הדרום ואמר “תרועה יתקעו למסעיהם” שיתקעו כן לכל מסעיהם לומר שיתקעו תרועה שלישית למסע המחנות החונים ימה, ורביעית למסע החונים צפונה, כי לכל דגל מסע בפני עצמו כאשר יפרש “ונסע דגל מחנה בני אפרים” (פסוק כב) “ונסע דגל מחנה בני דן” (פסוק כה) וכך היא שנויה בבריתא של מלאכת המשכן (פרק יג).
אבל בספרי (בהעלתך עג) שנו: אי כשם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע למערב ולצפון? ת”ל “תרועה יתקעו למסעיהם” – תקיעה אחת לשתיהן, ויש אומרים שלש לכל רוח ורוח. עד כאן.
וכן הוא פשוטו של מקרא באמת שיתקעו לכל רוח כמו שפירשתי.
“תרועה יתקעו למסעיהם” – כבר פירשתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג כד) כי התרועה רמז למדת הדין כי כן כתוב במסעות (לעיל ט כג) על פי ה’ ביד משה והיא המנצחת במלחמה וכתוב (להלן פסוק ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו’ והרעותם ועל כן אמר משה (להלן פסוק לה) וינוסו משנאיך מפניך וכבר פירשתי סוד הפנים בעשרת הדברות (שמות כ ג) וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה דכתיב (יהושע ו י) עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם וכתיב (שם פסוק כ) ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה ולכך היתה חרם ובהקהיל את הקהל ראויים לתקיעה כי הפשוטה רמז למדת רחמים כי ימינו פשוטה לקבל שבים על כן יאמר
{ו}בנחה(להלן פסוק לו) שובה ה’ רבבות אלפי ישראל וכתיב (פסוק י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים ורבותינו (ר”ה לג) העתיקו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום הכפורים ועל הקרבן אבל הכוונה זו לתקיעה וזו לתרועה והמשכיל יבין.
{יד}ועל צבאו נחשון בן עמינדב. לא ידעתי למה יזכיר בכאן שם נשיאי הדגלים שכבר הזכיר זה ואם תאמר לרמוז כי היו חיים כבר נרמז זה בפרשת הדגלים (לעיל ב ד) כי מיום המנין ועד עת המסע לא מת אחד מכל הפקודים אולי בא הכתוב לומר שגם בלכתם בדרך ילך הנשיא בראש צבאו שיעשו מצותו וישכון כמלך בגדוד ולא ילכו כצאן אשר אין להם רועה ולא שימנו להם אחר לזה כאשר יעשו משוח מלחמה
{יז}והורד המשכן ונסעו בני גרשון ובני מררי. משמעות הכתובים בענין הזה כי אחרי נסוע דגל יהודה יתחילו בפרוק המשכן ותחלת פירוקו שיבא אהרן ובניו והורידו את פרכת המסך וזהו שנאמר (לעיל ד ה) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו וגו’ כלומר בנסוע המחנה הראשון וכאשר ישלימו לכסות הארון וכל כלי הקודש של משא בני קהת יורידו הלוים המשכן כולו ויטענו על העגלות ויסעו בני גרשון ובני מררי אחרי דגל יהודה והארון וכלי הקודש עומדים מכוסים ונתונים על המוטות עד שנסע דגל ראובן ויהיה פירוש ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות (לעיל ב יז) שיסע אהל מועד וכל מחנה הלוים בתוך המחנות הנזכרות כי הגרשונים והמררים נוסעים בין דגל יהודה לדגל ראובן והקהתים נוסעים בין דגל ראובן לדגל אפרים כאשר יפרש עוד ויזכיר הטעם שיקימו המשכן טרם בואם (פסוק כא) אבל בברייתא של מלאכת המשכן (פרק יג) ראיתי כלשון הזה תקעו והריעו ותקעו ונסע דגלו של יהודה תחלה שנאמר (פסוק יד) ויסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה נכנסו בני אהרן ופירקו את הפרכת וכסו בה את הארון שנאמר (לעיל ד ה) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וגו’ תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל מחנה ראובן מיד נכנסו בני גרשון ובני מררי ופירקו את המשכן וטענו אותו בעגלות והעמידוהו עד בא בני קהת שנאמר (פסוק כא) ונסעו הקהתים נשאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל אפרים מיד נכנסו בני קהת ופירקו את המקדש וטענוהו בכתף שנאמר (לעיל ד טו) וכלה אהרן ובניו וגו’ ושמא כך פירושה תקעו והריעו ותקעו לנסוע דגל ראובן ומיד מקדימין בני גרשון ובני מררי ופירקו המשכן ונסעו קודם בני ראובן וכן תקעו והריעו ותקעו שיסע דגל אפרים ומקדימים בני קהת וטוענין כלי הקדש על כתפיהם ונוסעים קודם בני אפרים למדו על נסיעת הלוים שהיו בתקיעות ותכף להם נסיעת הדגל שאחריהם
{כט}ויאמר משה לחבב. כבר פירשתי (שמות ב טז) כי חובב שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל כי זה דרך כל המתגייר כי לעבדיו יקרא שם אחר והנה משה חילה פניו ללכת עמהם ואמר לו סתם והטבנו לך והוא חשב שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ובגדים וצאן ובקר ולא תהיה לו נחלה בתוכם ועל כן לא היה חפץ וענה כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך כי שם לי נחלה ונכסים וכבוד אז אמר לו משה אל נא תעזב אתנו כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה ומכל הטוב ההוא אשר ייטיב ה’ לנו נטיב לך רמז לתת לו אחוזה בארץ טובה בשכרו על טרחו ועזרתו אשר יעזרם בכבוש הארץ ועל דעתי כי נתרצה אליו בזה ועשה כן כאשר הזכרתי שם (שמות יח א) וכך אמרו בירושלמי (בכורים פ”א ה”ד) בני קיני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך
{לג}ויסעו מהר ה’ דרך שלשת ימים. על דרך הפשט נסע הענן והלך לפניהם שלשת ימים והארון הולך אחרי הענן לפני העם ולא שכן במקום עד יום השלישי בערב ששכן הענן במדבר פארן ושם מקום טוב לחנותם וזה טעם לתור להם מנוחה ובשכון הענן הקימו המשכן והביאו שם הארון ולא נתפרש אם הלכו גם בלילה
{לה}ויהי בנסוע הארון. עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו ולמה כתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז) לשון רש”י ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון ולשון הגמרא שם פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א) פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה’ (פסוק לג) ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה’ וכתב הרב בפירושיו שם בתוך שלשת ימים למסעם התאוו תאוה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה’ ואלו דברי תימה שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאוה שניה ושתיהן סמוכות אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן רמז על הראשונה באמרו “מהר ה'” כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן והפסיק וכתב את השניה ואחר כך חזר לראשונה ואין בזה טעם או ריח אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות וזהו ויסעו מהר ה’ שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה’ וזהו פורענות ראשונה והפסיק שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות וקרא החטא “פורענות” אע”פ שלא אירע להם ממנו פורענות ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד


במדבר פרק-יא

{א}ויהי העם כמתאננים. אמר ר”א מגזרת און וכן מחשבות אונך (ירמיהו ד יד) שדברו דברי און ואיננו נכון כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו מלשון מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט) שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו וכן בן אוני (בראשית לה יח) בן צערי ואנו הדייגים ואבלו (ישעיהו יט ח) וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא ואמר ” כמתאוננים ” כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים והיה רע בעיני ה’ שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם ולכך אמר בשנייה (פסוק ד) וישובו ויבכו גם בני ישראל כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר וישובו עוד לעשות כענין ההוא ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם
{ג}וטעם ויקרא שם המקום ההוא תבערה. למקום אשר ירדה בו האש בקצה המחנה קראו כן ולא נסעו מן המקום ההוא רק בחניה ההיא התאוו תאוה וקראו שם העיר או המקום קברות התאוה
{ד}וטעם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. שלא היה להם חסרון במדבר כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים
“ויאמרו מי יאכלנו בשר” – כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום אע”פ שאכלו ממנו פעמים רבות והיה למקצתם מקנה ואכלו ממנו הגדולים כמנהג המחנות ומקומות היוקר אבל בדגים אמרו (פסוק ה) זכרנו את הדגה כזוכר הנשכחות כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה
{ה}וטעם אשר נאכל במצרים חנם. לפי פשוטו כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד כי היא כגן הירק וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א יא) וזאת תלונת בני ישראל לא תלונת האספסוף והנה היו מתאוננים על משה וצועקים עליו “תנה לנו בשר ונאכלה” כאשר יזכיר (בפסוק יג)
{ו}וטעם נפשנו יבשה. שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס או נפשנו יבשה כי אין לה כל ללחלח אותה כי המאכל מוליד הליחות בגוף וישיב הנפש רוה ואמרו בלתי אל המן עינינו שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו והנה אין כל בלתי תוחלת המן אמרו המשל הידוע (יומא עד) אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו וספר הכתוב כמה מעלות במן ואמר שטעמו כטעם לשד השמן להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים
{יב}האנכי הריתי את כל העם הזה. על דעת אונקלוס כמו על ברכות הורי (בראשית מט כו) כי האב יקרא הורה מפני שנותן ומזמין ההריון יאמר אם אני אביהם או אמם שילדתי אותם ובעלי הפשט אמרו בהפך האנכי אמם שהייתי הרה בהם ויולדת וכן ותהר את מרים ואת שמי (דברי הימים א ד יז) שהרתה וילדה אותם או אנכי אביהם שילדתיהו כמו ויולד נח (בראשית ו י) לאביך זה ילדך (משלי כג כב) וזולתם ואמר כאשר ישא האומן את היונק האב או האם ועל דעתי הכל מליצה באם וטעמו כמו האנכי הריתי את כל העם הזה ואנכי ילדתיהו והזכיר כן כי האשה תסבול צער גדול הבנים בזכרה מה שסבלה בהם מלידה ומבטן ומהריון ואמר “אומן” כי הוא אומן לא אומנת
{יד}וטעם לא אוכל אנכי לבדי. לא שיעזרוהו הזקנים לתת להם בשר כי מאין להם ועוד אפילו בהיות להם פרנסים רבים לא יתלוננו רק על משה רבינו שהוציאם ממצרים כמנהגם לאמר לו “למה העליתנו ממצרים” והוא שיתן להם בתפלתו כל משאלותם ותאותם יביא להם אבל חשב משה כי בהיות להם מנהיגים רבים ישככו חמתם וידברו על לבם בעת תלונתם ואפשר כי כאשר התנבאו הזקנים שנאצל עליהם מן הרוח וידעו העם כי נאמנים הם לנביאים לא יתאספו כלם על משה וישאלו תאותם גם מהם
{טו}ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה שהראהו הקב”ה פורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת אמר לפניו אם כן הרגני נא הרוג לשון רש”י ולא הבינותי זה שכנוי “את” כלפי מעלה הוא ועל דרך הפשט מנהג הלשון הוא גם בזכר את כרוב ממשח הסוכך (יחזקאל כח יד) ועל דרך האמת אם ככה את עושה לי במדת הדין ידבר כמו שאמר ויחר אף ה’ מאד (בפסוק י) וכן ואת תדבר אלינו (דברים ה כד) כנוי לאש הגדולה שתדבר דברי השם אלינו ושמענו מפיך ועשינו וכן את כרוב ממשח בכרוב השני ירמוז והמשכיל יבין וטעם הרגני נא הרג שתשלח עלי הורגים בחרב כי טוב מותי אפילו בחרב אדם מחיי בצער הזה ויתכן שהוא כמו המיתני וכן ואנשיהם יהיו הרוגי מות בחוריהם מוכי חרב במלחמה (ירמיהו יח כא) וכן ופחי בהרוגים האלה (יחזקאל לז ט)
{טז}אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. כבר הזכירו רבותינו כי שבעים אומות הן בשבעים לשון ויש לכל אחת ואחת מזל ברקיע ושר למעלה כענין שנאמר בדניאל (י יג) ושר מלכות פרס וכתיב (שם) אצל מלכי (יון) פרס וכן והנה שר יון בא (שם פסוק כ) והוא שנאמר (ישעיהו כד כא) יפקוד ה’ על צבא המרום במרום (מכילתא שירה ב) ואמרו (סוכה נה) כי פרי החג ירמזו בהם ובפרקי רבי אליעזר (פרק כד) אמר הקב”ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים וצוה המספר הזה בשופטי ישראל כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות ולא יפלא מהם כל דבר וכן במתן תורה ושבעים מזקני ישראל (שמות כד א) כי ראוי במספר השלם הזה שישרה עליהם כבוד השכינה כאשר היא במחנה העליון כי ישראל צבאות השם בארץ כמו שנעשה ארון וכפורת ומשכן בדמות המשמשין במרום ונעשו הדגלים בדמיון המרכבה אשר ראה יחזקאל להשרות שכינה עליהם בארץ כאשר היא שכינה בשמים והנה משה על גבי שבעים זקנים רמז לישראל שהוא גוי אחד בארץ וקבלו רבותינו (סנהדרין ב) כי כל סנהדרי גדולה היושבת בבית השם במקום אשר יבחר לשכנו שם כן יהיה מנינם שבעים והנשיא על גביהם כמשה רבינו והנה הם שבעים ואחד וכן האותיות בשם הגדול המפורש שבעים ושתים כנגד השרים והשם המיוחד שהוא אדון יחיד על כולם ולזה ירמוז הכתוב באמרו (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט כי השכינה עמהם להסכים על ידם ואמר הכתוב (שם פסוק ב) עד מתי תשפטו עול יזהיר בהם אחרי שהשם הנכבד עמהם בדבר המשפט איך לא תיראו ממנו להטות המשפט כטעם העם המכעיסים אותי על פני (ישעיהו סה ג) ואומר עוד (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם כי מספרכם כמספר שרי מעלה ואדון היחיד ואמרתי שתשבו מושב אלהים בארץ אכן כאדם תמותון כאדם הראשון שגורש ממקומו הנכבד ומת כן תתגרשו מבית השם ותמותו וכאחד השרים של מעלה הייתם ותפלו מן המעלה ההיא וכבר הזכרתי מן הענין הזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו)
{יז}וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי. ענין הכתוב להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא וכן אמר במעשה (פסוק כה) וירד ה’ בענן וידבר אליו ולא פירש הכתוב הדבור הזה מה היה כאשר הוא כתוב בכל התורה שיבאר אחרי כן מה אמר ומה דבר ה’ כי הענין בכאן כי הזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפי השם ולא נראה להם במראה או בחלום אבל השם מדבר עם משה ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההיא וזה טעם ויתנבאו ולא יספו (שם) שלא יספו להתנבאות מעצמם אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו וזה טעם “ואצלתי” שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם ואין זה כענין ונתת מהודך עליו (להלן כז כ) כי אצילות בכל מקום לשון עכוב אצלו כלשון וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם (קהלת ב י) הלא אצלת לי ברכה (בראשית כז לו) וכן על כן נאצל מהתחתונות ומהתיכונות מהארץ (יחזקאל מב ו) שנשאר אצלם מהלשכות התחתונות והתיכונות מהארץ שלא יאכלו האתיקים מהנה בעליונות וכן ואל אצילי בני ישראל (שמות כד יא) הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמן מכלל המון העם או שנקראים כן הגדולים שהכל באים אצלם והמעתיקים מן הלשונות אמרו “אצילות” על יציאת כח מן הכחות מאת הבורא ומתפשט על הנברא ואומרים בנפש “אצולה מרוח הקדש” כי הוא אצלם לשון המשכה ואיננו נכון אצלי כי האצילות יהיה המשכה או הנחה והפרשה אצל הנותן הוא אבל אונקלוס יעשה בו שני פנים תרגם כאן וארבי וכן “ואל אצילי” ולרברבי ותרגם הלא אצלת לי ברכה שבקת נראה שדעתו באצילות שהוא ענין המשכה או מאציל הנותן על המקבל ויאמר בכאן אמשיך מאשר אצלך מן רוח הנבואה ושמתי עליהם ונאמר עוד על ההמשכה שימשיך הנותן אצלו מן הדבר הנתון וישאר עמו וזה טעם הלא אצלת לי ברכה שמשכת לי אצלך אחת מן הברכות לברכני בה ועל הכלל בזקנים כי אין נבואתם רק מן הרוח אשר ידבר במשה וממנו הוא להם ולפיכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה (סוף בהעלתך) משל למלך שמסר פרדס לשומר ונתן לו שכר השמירה אחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו כלו לבדי הבא עוד אחרים שישמרו עמי אמר לו המלך נתתי לך הפרדס שלי לשמרו וכל פירות שמירתו נתתיו לך ועכשיו אתה אומר הבא עוד אחרים שישמרו עמי הריני מביא אחרים שישמרו עמך והוי יודע שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכר שנתתי לך משם הם נוטלין שכרן כך אמר לו הקב”ה למשה אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי מבקש אחר כדי שתתייחד אתה באותה השמירה ועכשיו אתה מבקש אחר תדע שמשלי אינן נוטלין כלום אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ואף על פי כן לא חסר משה כלום עד כאן במדרש והקרוב אלי כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן שידעו בכל מה שיצוה השם לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר וזה טעם ונשאו אתך במשא העם כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו ואלופו ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם
{יט}לא יום אחד תאכלון. שיעורו לא יום אחד בלבד תאכלו ולא יומים בלבד וכמוהו לא אחת ולא שתים (מלכים ב ו י) שאינם אחת ושנים בלבד ועל דעתי האוכל והעושה דבר ימים רבים רצופים איננו נקרא אוכל ועושה יום אחד וכן האוכל שלשים יום רצופים איננו נקרא אוכל עשרים יום או שיהיה ה”אחד” נמשך לא יום אחד תאכלו ולא יומים ועשרה ועשרים יום אחדים רק חדש שלם והנה נתן להם תאותם בבשר ולא בדגה ולא בירקות כי עיקר שאלתם אשר יבכו עליו “תנה לנו בשר” (פסוק יג) וטעם עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (פסוק כ’) שיתן להם בשר הרבה ויאכלו ממנו כל החדש לרוב מאד עד שיקוצו בו ויהיה להם כדבר נתעב וזר שאיננו נאכל ועל דרך הפשט כן היה כי ביום הראשון הוכו מכה רבה ומתו העם המתאוים תחלה הם האספסוף אשר בקרבו גם בני ישראל הנזכרים תחלה שאמרו (פסוק ד) מי יאכילנו בשר ושאר כל העם אשר בכו אחרי כן למשפחותם איש פתח אהלו (פסוק י) אכלו ממנו חדש ימים והיה להם לזרא וזרקו החמרים אשר נשארו להם ממנו וכן אמר המזמור (תהלים עח כז-לא) וימטר עליהם כעפר שאר וגו’ ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלהים עלה וגו’ כי קצתם אכלו וישבעו מאד ובעלי התאוה לא נפרדו מתאותם כלל כי בעוד אכלם בפיהם עלה בהם אף ה’
{כח}אדני משה כלאם. הטעם בזה כי משה דבר אל העם את דברי ה’ כי הוא יאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באהל מועד והנה אלה אשר לא יצאו אל האהל ועושים עצמן מכלל הנאצלים כממרים בדבריו ולכך אמר לו “כלאם” כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא ומשה בענותנותו השיב ומי יתן כל עם ה’ נביאים כי יתן ה’ את רוחו עליהם כי השם נתן עליהם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי ומי יתן ויהיה זה בכל העם אבל מדברי רבותינו נראה כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים כך אמרו בסנהדרין (יז) בשלמא למאן דאמר “משה מת” היינו דקאמר יהושע אדני משה כלאם אלא למאן דאמר על עסקי שליו אמאי כלאם דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו וכן למאן דאמר על גוג ומגוג נתנבאו וכך הזכירו עוד בענין דבורה במסכת מגלה (יד) ומשה אמר כי הוא הרב ומחל על כבודו ומתאוה ושמח בכך ובתרגום ירושלמי ראיתי שאמר כלאם מנע מנהון רוח קודשא עשאו מלשון הנה שפתי לא אכלא (תהלים מ י) לא תכלא רחמיך ממני (שם פסוק יב) וטעם הענין כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים כי נאצל רוח משה על כל הכתובים שעל כולם נתכוון ולכן אמר לו אין נכון שיתנבאו הם במחנה שלא הקימו דבר ה’ שצוה ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך (פסוק טז) והנה יראה שאין נבואת כולם מאצילות הרוח אשר עליך וראוי לאדוני להתכוין ברוח האלהים להשיבו אליך לבל יאצל ממך רק לעומדים לפניך בדבר ה’ כי בעבור שנתכוונת מתחלה על כל הכתובים היה מהודך עליהם ואם תתכוין עתה להשיבה מהם תנוח אל העומדים לפניך בלבד כדבר ה’ ומשה אמר שלא יקנא לו כי הוא חפץ שיתנבאו לפניו או שלא בפניו כיון שנתן ה’ רוחו עליהם באצילותו ממשה או בלתי אצילות ממנ ו


במדבר פרק-יב

{ג}וטעם והאיש משה ענו מאד. להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע ור”א מפרש ואמר כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם ולא יתגאה במעלתו כלל אף כי על אחיו והם חוטאים שמדברים עליו חנם אבל בספרי (בהעלתך ק) רבי נתן אומר אף בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה’ והאיש משה עניו מאד אלא שכבש משה על הדבר יזכיר ענותנותו שסבל ולא ענם והשם קנא לו
{ד}אל משה ואל אהרן ואל מרים. הנה משה לא היה עמהם אבל הנבואה באה לשלשתן כאחד וטעם פתאם שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומתכונים לנבואה ולכבוד משה באה להם מבלי הזמנה לדבר כי “פתאום” על דעת המפרשים דבר שלא עלה על לב מגזרת פתי ואמר הכתוב זה בעבור אהרן ומרים כי משה רבינו ראוי לנבואה בכל עת ודעתו נכונה לדבקה בשם הנכבד בכל שעה כמו שפירשו רבותינו (שבת פז) בטעם פרישתו מן האשה אבל אונקלוס אמר “בתכיף” והטעם כי כאשר היו נדברים במשה עוד הדבר בפיהם נאמר להם צאו שלשתכם לא איחר להם כלל ו”פתאום” ענין מהירות הוא וכן ואקוב נוהו פתאום (איוב ה ג) אשר פתאום לפתע (ישעיהו ל יג) בפתע פתאום (לעיל ו ט) כפולי הטעם להפלגה כמו כמעט קט (יחזקאל טז מז) הרבה מאד (בראשית טו א) וכן במאד מאד (שם יז ב) וכיוצא בהם ו”פתאים” הם הנמהרים ביותר שאין להם עיון בדבר ולא עצה כלל כמו ועצת נפתלים נמהרה (איוב ה יג) וכן פתע ישבר (משלי ו טו) ואם בפתע בלא איבה (להלן לה כב) בתכיף והוא כמו פתי מלשון פתאום וטעם צאו שלשתכם ויקרא אהרן ומרים כי רצה שיהיה משה שם ויראה בקנאת השם לכבודו ויהיה מצוי להם שלא ימחול השם להם רק על ידו כאשר יתחננו אליו ויתרצה להם ויקרא אהרן ומרים שיאמר שבחו שלא בפניו
{ו}אם יהיה נביאכם. אם יהיה לכם נביא כדברי אונקלוס ורבי אברהם פירש כי טעמו אם יהיה נביאכם נביא ה’ כמו והנבואה עודד הנביא (דהי”ב טו ח) ויפה אמר וטעם הכתוב שאפילו אם יהיה נביאכם נביא ה’ אינו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות והזכיר כן כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה אבל יהיו נביאים ברוח הקדש כענין שנאמר רוח ה’ דבר בי ( כג ב) והיא יד ה’ האמורה ביחזקאל ויתבאר בדברי זכריה
“במראה אליו אתודע” – לא אמר הכתוב “במראה אליו אראה” אבל אמר “אתודע” והנה הפסוק הזה כפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו ג) יאמר כי השם הגדול יהיה במראה ובה יתודע אל הנביא לא בשמו הגדול כמו שאמר (שם) ושמי ה’ לא נודעתי ואמר כי הדיבור יהיה בחלום ולא כן עבדי משה כי בכל ביתי אשר בו יראו הנביאים חלומות נאמן הוא ויודע מעצמו כל המדות ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום ולשון ספרי (בהעלתך קג) ותמונת ה’ יביט זה מראה אחורים והנה בכאן למד הכתוב מה בין נבואת משה לנבואת האחרים אשר בדורו וכבר הזכיר כן בקודמים לו וארא אל אברהם וגו’ כאשר פירשתי ויזכיר כן בסוף התורה בבאים אחריו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים (דברים לד י) והענין בכולן שוה ואל תחוש למה שאמרו בשמואל ששקול כמשה דכתיב (ירמיהו טו א) אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה כי בעבור שהזכירו עמו חשבוהו רבותינו לגדולה לא שישוו הנבואות חלילה להם וענין הכתוב כי הזכיר משה מפני עמדו לפניו בפרץ להשיב חמתו מהשחית גם בעגל וגם במרגלים שהיו חייבים כליה והזכיר שמואל מפני שהכתוב הזה על דברי הבצרות שהיו צריכים גשם אמר היש בהבלי הגוים מגשימים וגו’ (שם יד כב) ואמר השם שאם יעמוד שמואל לפניו המוריד גשם שלא בעתו בימי קציר חטים (שמואל א יב יז) לא ישמע אליו להורידו לאלה בעת צרתם והנה הזכיר גדולי השבט אשר בחר השם לשרתו ולברך בשמו המתפללים על ישראל וכן הטעם במה שנאמר (תהלים צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו’
{טז}וטעם ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן. לומר כי כאשר נסעו מחצרות לא נסעו ממדבר זה אל מדבר אחר כאשר במסע הראשון שנסעו ממדבר סיני ויחנו במדבר פארן (לעיל י יב) אבל נסעו מחצרות אשר הוא במדבר פארן וחנו במקום אחר מן המדבר ההוא עצמו והוא קדש ברנע כי משם נשתלחו מרגלים כאשר אמר במקום אחר (להלן יג כו) אל מדבר פארן קדשה וכן כתוב (דברים א יט כב) ונבא עד קדש ברנע וגו’ ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים ולא אמר הכתוב “ויסעו מחצרות ויחנו בקדש ברנע” כי אולי מסעות הרבה ביניהם ואין עתה מקום להזכירם אבל הזכיר מדבר פארן להודיע כי קדש זה הוא קדש ברנע אשר במדבר פארן לא קדש אשר במדבר צין שהיה שם ענין מי מריבה בשנת הארבעים.

קרדיט: סדר רמב”ן על פרשת בהעלותך שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שנים מקרא ואחד תרגום – בהעלותך

במדבר פרק-ח: {א} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  מ  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  ת  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {ב} דַּבֵּר אֶֽל אַהֲרֹן וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹֽתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל

קרא עוד »
דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות
דעת זקנים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ט: {א}בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו’. בפ”ק דפסחים בעי תלמודא אמאי קדמיה קרא אותו מעשה דשאו את ראש בני ישראל שבתחילת הספר

קרא עוד »
כלי יקר על התורה | פרשת יהדות
כלי יקר על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו’. הוקשה אל המפרשים מאחר שפני המנורה היינו הנר האמצעי א”כ הל”ל יאירו ששת הנרות, לומר שהששה

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
אבלות בין המצרים | פרשת יהדות
אבלות בין המצרים

ימים אלו ימי בין המצרים, אבלים אנו כל בית ישראל די בכל אתר ואתר, על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, על אשר ניטלה עטרת ראשנו, על

בין המצרים | פרשת יהדות
בין המצרים

בין המצרים הכל על תקופת בין המצרים אלו תאריכים נקראים בין המצרים? הימים שבין צום יז’ בתמוז ועד צום תשעה באב, נקראים “בין המצרים”.  ע”פ

פרשת דברים | פרשת יהדות
פרשת דברים

פרשת דברים פרשת דברים המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק א’ ראשון א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל

פרשת מסעי | פרשת יהדות
פרשת מסעי

פרשת מסעי פרשת מסעי המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לג’ ראשון א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ

פרשת מטות | פרשת יהדות
פרשת מטות

פרשת מטות פרשת מטות המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק ל’ ראשון ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות