ידיד נפש: פיוט עתיק שכל כולו כיסופים וקרבה להקב"ה

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן. מְשׁוךְ עַבְדְךָ אֶל רְצונֶךָ.
יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמו אַיָּל. יִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶךָ.
יֶעֱרַב לו יְדִידותֶיךָ מִנּופֶת צוּף וְכָל טָעַם:

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעולָם. נַפְשִׁי חולַת אַהֲבָתֶךָ.
אָנָא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בְּהַרְאות לָהּ נועַם זִיוֶךָ.
אָז תִּתְחַזֵק וְתִתְרַפֵּא. וְהָיְתָה לָהּ שִׁפְחַת עולָם:

וָתִיק יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ. וְחוּסָה נָא עַל בֵּן אוהֲבָךְ.
כִּי זֶה כַּמָּה נִכְסוף נִכְסַפְתִּי לִרְאות בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶךָ.
אָנָּא אֵלִי מַחְמַד לִבִּי. חוּשָׁה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם:

הִגָּלֶה נָא וּפְרוס חֲבִיבִי עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלומֶךָ.
תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבודֶךָ. נָגִילָה וְנִשמְחָה בָּךְ.
מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מועֵד וְחָנֵּנִי כִּימֵי עולָם:

מהו פיוט ידיד נפש?

ידיד נפש, הפיוט שכולנו נוהגים לזמר בשעת רעווא דרעווין, הלא הוא זמן סעודה שלישית של שבת, הוא פיוט שחובר בארץ ישראל במאה ה-16 על ידי רבי אלעזר אזכרי, ממקובלי צפת. רבי אלעזר היה דרשן ונמנה עם החכמים שהסתופפו באותה התקופה בעיר צפת, דוגמת רבי שלמה אלקבץ, רמ"ק, רבי יוסף קארו, רדב"ז, האר"י, רבי ישראל נג'ארה וחכמים נוספים.

הפיוט הודפס לראשונה בשנת 1600, בספרו של הרב אזכרי, ספר חרדים, שם הזכיר כי הפיוט שחיבר גדוש במילות אהבה וכיסופים לקב"ה, "שבהתלהבות החשק ישיר האוהב שיר ידידות לפניו". היעב"ץ העיר על הפיוט בסידורו "בית יעקב", כי ידיד נפש הוא "זמר לעורר הנפש לאהבת השם יתברך". ובאמת, כל אחד מישראל בשעת שירתו את פיוט ידיד נפש, מתמלא בכמיהה וכיסופים לקרבת השם.

תוכן ומבנה הפיוט ידיד נפש

הפיוט פותח בדברי התעוררות למשורר עצמו להידבק בה' המכונה "יְדִיד נֶפֶשׁ" (בית ראשון), לאחר מכן, מבקש המשורר מה' להראות לו את "נועַם זִיוֶךָ", והדבר יגרום לרפואת נפשו של המשורר, אשר חולה באהבתו את ה' (בית שני).
לאחר בקשה לרחמי ה' וכיסופים "לִרְאות בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ", דהיינו תיקון העולם (בית שלישי), מצפה המשורר להתגלות ה' עם שמחת הגאולה, והפיוט חותם בשילוב פסוקים על בניין ירושלים ושיבת עם ישראל לארצו (בית רביעי).

בפיוט, שילב רבי אלעזר מקורות מן המקרא, מספרות חז"ל והזוהר, וכן מתוארות בו לשונות רבים של פניה מן המשורר לקב"ה, המעידים על הכיסופים העצומים אליו. "אב הרחמן", "קל", "הדור", "נאה", "זיו העולם", "מחמד ליבי", "חביב" ועוד.

המשורר אינו יכול לשאת את הסתר הפנים

מהותו של הפיוט הוא חוסר היכולת של המשורר, המייצג את עם ישראל כולו, לשאת את הסתר הפנים בתקופת הגלות, בה אין בית המקדש עומד על תילו.

בבית השני, לאחר שסיפר המשורר כי "נפשי חולת אהבתך", מבקש רבי אלעזר אזכרי על נפשו "אָנָּא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ". כיצד יכולה להגיע רפואה לנפש? המשורר מוצא את המזור המיוחל בהתגלות הקב"ה, "בְּהַרְאות לָהּ נעַם זִיוָךְ" כאילו הוא אומר לריבונו של עולם, "רק תראה לעם ישראל הארת פנים ולו לרגע קט". אם רק תציץ אליי מבין החרכים, אשתעבד לך עד כלות.

בבית השלישי, מתחזק עקרון זה ביתר שאת: "כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסף נִכְסַף לִרְאות בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ". המשורר רוצה להתקרב לקב"ה, וכבר לא מסוגל לשאת את ההסתר המתמיד והמכאיב. הוא כבר אינו מוכן להשלים עם העדר האור, ולכן פונה אל הקב"ה מלב סוער ונרגש: "אָנָּא אֵלִי, מַחְמָד לִבִּי, חוּשָׁה נָּא, וְאַל תִּתְעַלָּם!"

המשורר מזכיר לנו לאורך כל הפיוט, את המסלול בו פוסע האדם היהודי המאמין לאורך הגלות. האדם היהודי פוסע באופן תמידי במרחבים זרועי ספק, ומנסה להשלים עם חוסר הודאות שמלווה אותו בשגרת חייו. עם זאת, הוא רגוע כיוון שהוא משליך יהבו על הקב"ה, ומקווה שיגלה פניו יום אחד, בהארת פנים מתוקה שאין דומה לה.