עקידת יצחק

אחת הפרשיות היותר מרוממות בתורה הקדושה היא פרשת עקידת יצחק, שנחקקה בתודעת העם היהודי כסמל נשגב של אמונה ומסירות, כמופת להקרבה אישית וקידוש שם שמיים.

>> נוסח פרשת עקידת יצחק לקריאה לחצו כאן

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (בראשית כ"ב, י-יט).

ממעשה עקידת יצחק שאב העם היהודי השראה מחודשת למושג מסירות נפש, וזה הסיפור שאנו מזכירים לפני הקב"ה, בכל פעם שאנו מעוניינים לעורר את מידת הרחמים, ובמיוחד בתפילות ראש השנה. זה סיפור על אב ובנו יחידו, שצעדו יחד בכדי לקיים את בקשתו של בורא עולם, על אף שהיא היתה כמעט בלתי אפשרית ומנוגדת לטבע.
וישאל השואל, מה מיוחד כל כך בסיפור העקידה שהפך למודל הנשגב ביותר של מסירות נפש בכל הדורות? על כך בשורות הבאות.

הציפיה הגדולה ללידת יצחק אבינו

הבשורה על הולדתו העתידית של יצחק אבינו, מילאה את ביתם של אברהם ושרה אורה ושמחה. אחרי שנכתב במפורש: "ושרה עקרה אין לה ולד", כאשר מפרשים חז"ל, כי אין לה בית ולד, לא היתה אפשרות דרך הטבע שתלד ילדים, הבורא עשה לה נס למעלה מדרך הטבע ובגיל זקנה נולד לה יצחק. יכולים אתם לשער כי יצחק היה יקר להוריו עד מאוד, והם היו מוכנים לעשות הכל למענו. על כתפיו הצרות היה מונח משא גדול: עשרות שנות תפילה וציפיה, דמעות ולילות בלי שינה.

למרות זאת, הקב"ה מבקש מאברהם אבינו "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת", את אותו בן שציפית והמתנת לו כל השנים ודווקא אותו, העלה לעולה. נשאלת השאלה, מדוע צריך אלוקים לנסות את אברהם אבינו? האם הבורא נזקק להוכחה שמסירותו אליו מוחלטת?
אלא, אומר לנו הרמב"ם בפירושו על עקידת יצחק, שהקב"ה לא נזקק להוכחה, אלא הניסיון נועד עבור אברהם אבינו, כדי להעמיד מופת לכל הדורות, עד היכן אמורה להגיע יראת האלוקים ואהבתו.

מהות הניסיון – לעשות הפך ממידותיו

בפשטות, הניסיון הגדול של אברהם אבינו היה טמון בכך שהוא נדרש להקריב את בנו אהובו, לו ציפה במשך שנים, ויתרה מכך, להתעלם מהטבע האנושי של רחמי אב על בנו, כאשר המידה שאפיינה את אברהם אבינו יותר מכל, היתה מידת החסד.
אך אם נתבונן בעומק המעשה, אברהם אבינו הועמד בפני ניסיון קשה אף יותר– בימיו של אברהם אבינו שלטה בעולם עבודת האלילים. בני האדם האמינו כי בעולם קיימים אלילים וכוחות שונים אותם יש לרצות, ולהם יש לעבוד.
באותו זמן, התגלה הקב"ה לאברהם אבינו, ואברהם אבינו שהיה ילד צעיר, החליט להביא בשורה חדשה לעולם: יש א-ל אחד, והוא אב הרחמן המעוניין להיטיב לאדם. את כל חייו הקדיש כדי להפיץ לסובבים עקרון זה: הקב"ה הוא א-ל יחיד, הוא אוהב כל אדם ואדם, ומעוניין להיטיב לברואיו. אם כן, אם הקב"ה מעוניין להיטיב, מובן שאינו מעוניין שהאדם יזיק לעצמו או לסובבים אותו. כל ימיו של אברהם אבינו עברו עליו בהפצת אמת זו.

בניסיון עקידת יצחק, הקב"ה הורה לאברהם אבינו לעשות את הפך כל מה שהורה לו עד כה, ובניגוד גמור לכל עבודת הקודש שפעל עד כה בעולם. הקב"ה הורה לו להקריב את בנו. למרות כל הקושי והסתירות, עומד אברהם אבינו בניסיון הקשה, מתוך תמימות ואמונה שלמה.

מעלתו הרוחנית הנשגבת של אברהם אבינו

מספרים לנו חז"ל, שאברהם אבינו שהה באותה העת במדרגה עליונה ונשגבה כל כך, שגם את הציווי "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (כאשר מלאך השם ביקש ממנו לא להקריב את בנו בסופו של דבר), קיים לא מתוך שמחה על החיים שזכה בהם, אלא מחמת ציווי הבורא. ואומרים חז"ל שהוא קיים את הציווי אל תשלח ידך באותה שמחה של מצווה, כאילו היה הולך להעלותו לעולה!

להתמסר לרצון הבורא, בלי לעשות חשבונות

הזוהר מסביר עומק נוסף במעשה עקידת יצחק: אברהם אבינו ידע שמיצחק עתיד לצאת יעקב, וממנו שנים עשר השבטים, כלומר עם ישראל כולו.
ידיעה זו יכלה כביכול להכפיל את הקושי ואת הניסיון, אך אף על פי כן, הוא ניגש לעקידה כעבודת קודש, כי זה מה שבורא עולם ציוה אותו לעשות. כך מסביר הזוהר את המילים "וירא את המקום מרחוק". אף על פי שאברהם ידע שמיצחק יוולד יעקב, הוא שם את הידיעה הזו מרחוק, ולא נתן את דעתו עליה.

בזכות העמידה בניסיון, הקב"ה אומר לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". ה' אומר לאברהם אבינו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", ואתה עושה את רצון ה', ללא קשר לשאלה מה יצא מכך, ולכן כבר לא צריך לשחוט את יצחק.

מייסד חסידות חב"ד, האדמו"ר הזקן, סיפר פעם את הסיפור הבא:

במעזריטש הייתה קבוצת חסידים שכונו "מסיקי התנורים". פעם דיברו כמה מהם על כך ש"אם אלוקים היה מתגלה אליי ומצווה עליי להקריב את בני יחידי, האם לא הייתי מציית לו? ואם כן מהי ההפלאה של אברהם אבינו?".

אחד ענה, ש"אני הייתי דוחה קצת את המעשה ושומר את בני איתי לכמה ימים". אבל אברהם קם מוקדם בבוקר כדי למלא מיד אחר הצו האלוקי. השני ענה ש"גם אני הייתי מבצע את פקודתו מיד, אך בלב כבד". אבל אברהם עשה זאת בשמחה. והשלישי אמר שהוא חושב שייחודיותו של אברהם הייתה בכך, שכשצווה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, התמלא שמחה עצומה, לא על הצלת בנו יחידו, אלא על כך שיכול למלא צו אלוקי נוסף.

אברהם אבינו – מעמיד יסוד מסירות הנפש בעם ישראל

עמידתו של אברהם אבינו בניסיון עקידת יצחק, היא זו שהעמידה בסופו של דבר את עם ישראל. אנו פותחים את השנה בכלל, ואת יומנו בתפילת שחרית בפרט, בהזכרת מעשה עקידת יצחק. אברהם אבינו היה הראשון שהטביע בעולם את כוחה של מסירות הנפש, והעם היהודי, צאצאיו, שמסרו את נפשם, יכלו לעשות זאת אך ורק מכוחו.

נוסח עקידת יצחק לקריאה

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
ב וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:
ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:
ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:
ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
ט וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:
י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ:
יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָֹה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
יב וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:
יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:
יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָֹה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָֹה יֵרָאֶה:
טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָֹה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם:
טז וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָֹה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:
יז כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:
יח וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:
יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:

תפילה לאחר אמירת העקידה (בשבת ויום טוב אין לומר)

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו מֵעַל בֶּן יְחִידוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ, וְיָגֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִמָּנוּ יְהוָֹה אֱלֹהִינו בְּמִדַּת הַחֶסֶד וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ, וְקַיֶּם לָנוּ יְהוָֹה אֱלֹוהינו אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ, עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְבוֹדֶךָ כָּאָמוּר, וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.

קראו גם: נוסח תפילת שחרית מנוקד המלא