בחג השבועות אנו קוראים בהתפעמות, בכל שנה מחדש, את סיפורה של רות המואביה, גיורת צדקנית שהתחילה את חייה העשירים והמבוססים בארץ מואב והמשיכה בחיי עוני ומסירות נפש בארץ ישראל, ובהצטרפות לחיק העם היהודי.
אחד הטעמים לקריאת מגילת רות דווקא בחג השבועות הוא ההקבלה בין גישת רות ליהדות, לבין גישת עם ישראל לקבלת התורה במעמד הר סיני. מי היתה רות המואביה? ומה ניתן ללמוד ממידותיה הנאצלות? כל זאת ועוד בכתבה שלפניכם.
ראשיתה של רות המואביה, בימי שפוט השופטים
מגילת רות עוסקת בתיאור האירוע המתרחש בארץ ישראל בתקופת השופטים, בטרם מלך מלך כלשהו על עם ישראל. על העם נגזרה גזירת רעב בעקבות ההתדרדרות הרוחנית שחלה באותם הימים.
מסתבר כי השופטים לא התאמצו להוכיח את העם על חטאיהם, ובאין מוסר ומשפט, התדרדר מצבו הרוחני של העם עד מאוד. מכל עם ישראל, לא נמצא אדם אחד שעזב את הארץ זולת אלימלך, אחד מגדולי הדור, שהחליט לעזוב את ארץ ישראל אל שדה מואב עם אשתו ושני בניו.
באותם ימים, אלימלך נחשב לאחד מהאנשים החשובים שחיו באותה תקופה, והוא הוכר גם בכינויו "איש נעמי", מאחר שהיה מפורסם כבעלה של נעמי הצדקת, שהיתה אשת חיל אמיתית ונעימה במעשיה.
אלימלך לא העלה על דעתו לעזוב את ארץ ישראל לתמיד, אלא תכנן לשהות במואב עד להגיע תקופה רגועה ובטוחה יותר. אולם, לאחר תקופה קצרה, חזר אלימלך מכוונתו, ושינה את התוכניות: מישיבת ארעי במואב, שינה את תוכניותיו לישיבת קבע והשתקעות בארץ החדשה.
שני בניו של אלימלך, מחלון וכליון, נשאו נשים מואביות, את רות ואת עורפה. שתיהן נשים מיוחסות, בנותיו של עגלון מלך מואב.
כלותיה של נעמי מסרבות להפקיר אותה
אלימלך נענש על שנטש את ארץ ישראל כשהוא מפקיר את בני עמו הרעבים ללחם. הוא נפטר לבית עולמו והותיר את נעמי אשתו, אלמנה וגלמודה בנכר.
מחלון וכליון ידעו שאביהם נפטר משום שיצא מארץ הקודש והפקיר את אחיו לגורלם,
ותוך זמן קצר נפטרו גם הם.
מכל משפחת אלימלך ומרכושה הרב, נותרה אישה אחת אלמנה ובודדה, נעמי. נעמי נותרה כאובה וחסרת כול. ויחד עם זאת, נחמה אחת נותרה לנעמי בעולמה- שתי כלותיה שעמדו לצידה.
עד מהרה גילתה נעמי, שכלותיה מתכוונות להצטרף אליה וללוות אותה בדרכה. כך שלושתן יצאו לארץ ישראל עם מטרה זהה: להגיע לארץ הקודש, ולקיים את רצון הבורא.
ההליכה בלא ליווי הייתה כרוכה בלא מעט סכנות בדרך; אולם נעמי חשה כיסופים וערגה אל ארץ ישראל, ומיאנה להתעכב אפילו ימים ספורים כדי להצטרף לשיירה היוצאת לכיוון ארץ ישראל.
נעמי, שהגיעה למואב עם בעלה ועם ושני בניה בכרכרה רתומה לסוסים אבירים, חזרה עתה לארצה כאלמנה בודדה, ועימה שתי כלותיה הגויות. יחד הן פסעו והתקדמו לעבר מולדתה של נעמי. נעמי הסבירה להן שאם ברצונן לשוב עימה לארצה, עליהן להתגייר, והסבירה להן את הלכות גירות.
כולנו היינו מצפים כי באותה העת, הכלות ירתעו ויסבו על עקבותיהן, אולם הן לא נרתעו, והמשיכו עם חמותן אל הדרך המובילה ארצה.
נעמי מפצירה בכלותיה לשוב ארצה, אך רות מסרבת
נעמי מפצירה בשתי כלותיה לשוב לארצן ולהימנע מלקשור את גורלן בגורלה, גורל של אישה רווית סבל, וברכה אותן שהקב"ה יגמול איתן חסד, כפי שהן גמלו עמה.
נעמי רצתה להניח לכלותיה לבנות את חייהן מחדש בארצן, שבה מובטח להן מעמד רם בזכות ייחוסן, ובמקביל לנסות לשקם את מעמדה בארץ הקודש.
היא הבהירה להן היטב שאם הן מבקשות להצטרף אליה רק כדי להיטיב לה, הרי שאין לה כל צורך בטובה זו. הכלות התעקשו להמשיך ולדבוק בה, אולם נעמי התעקשה: וודאי שמעתן על מצוות 'יבום' המחייבת את אחי המת להינשא לאלמנתו. לי אין בנים שתוכלנה להתחתן עמם בישראל. האם ברצונכן להמתין עד שאתחתן ויוולדו לי ילדים? אין לי אפשרות להיות ערבה לכך שזה יוכל לקרות בשנים הקרובות.
כששמעו השתיים, רות ועורפה, את הדברים, שתיהן פרצו בבכי. מספרים לנו חז"ל כי הבכי של שתי הכלות לא היה זהה: בעוד ערפה בכתה מן השפה ולחוץ, רות בכתה בכי טהור שבקע ממעמקי ליבה, בכי של רצון להדבק בחמותה, בעמה ובאלוקיה. באותה שעה התפצלו כלותיה, ערפה רצתה לעזוב ולחזור לשדה מואב, אולם רות דבקה בה והצטרפה לעם היהודי. חז"ל לומדים כי שמה של רות, רומז לכך שהיתה גיורת. רות, בגימטריה 606 כמניין המצוות אותן קיבלה על עצמה כשהתגיירה.
גישתה של רות המואביה – גישה של דבקות
רות ניגשה ליהדות בגישה של דבקות ומסירות נפש, כפי שנאמר במגילת רות "ורות דבקה בה" (רות א, טו). זו הייתה אהבה עזה ללא מצרים, אהבה שסייעה לה לדלג על המכשולים ואבני הנגף הרבים שעמדו בדרכה. באותה צורה בדיוק, עם ישראל ניגש לקבלת התורה.
ידוע כי עם ישראל הכריז "נעשה ונשמע", כאשר משמעות ההכרזה היא דבקות בתורה ובקב"ה בכל מחיר, נכונות לקיימה גם אם יתהוו מכשולים בדרך, ואף כאשר יהיה צורך למסור את הנפש למען המטרה הנעלה.
רות הגיעה ממרחקים לעם ישראל, והיה לה לא מעט מה להפסיד. למרות הכל, היא זכתה להעפיל לפסגות רוחניות אדירות.
שכרה של רות המואביה: לנצח נצחים
שכרה של רות, שסירבה לחזור אל ארצה ואל מולדתה, אף במחיר של חיי עגינות ממושכות, הוא גדול לאין ערוך. על אף שבדרך הטבע לא היה ביכולתה של רות ללדת ילדים, הקב"ה עשה עמה חסד מיוחד והעניק לה הריון בדרך נס: "ויתן ה' לה הריון" (רות ד, יג). התינוק שיצא מבטן אמו, נולד מהול, דבר המלמד על נשמתו הגבוהה.
היה זה עובד, בנה של רות, ואביו של ישי, וסב דוד מלך ישראל. שושלת שלמה של מלכות יצאה מזרעה של רות, ובנוסף זכתה לגדולה ולכבוד, וכן לעושר רב. היא גם זכתה שזרע שלם של עובדי ה' שיצא ממנה גבר על גיבורי החיל שיצאו מערפה.
אכן, שכר רב טמון לשומרי המצוות, ובפרט לאדם המעוניין לקבל אותן על עצמו, באמת ובתמים, מתוך "נעשה ונשמע", בתמימות ובדבקות, ללא חשבונות.
