פרשת כי תשא

ראשון יא וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. יג זֶה יִתְּנוּ, כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַיהוָה. יד כֹּל, הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה יִתֵּן, תְּרוּמַת יְהוָה. טו הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. טז וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ, עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. יז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יח וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם. יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת יְדֵיהֶם, וְאֶת רַגְלֵיהֶם. כ בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה. כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ; וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם. כב וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג וְאַתָּה קַח לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה בֹשֶׂם, חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. כד וְקִדָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין. כה וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ, יִהְיֶה. כו וּמָשַׁחְתָּ בוֹ, אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת, אֲרוֹן הָעֵדֻת. כז וְאֶת הַשֻּׁלְחָן, וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְאֶת הַמְּנֹרָה, וְאֶת כֵּלֶיהָ; וְאֵת, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. כח וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת כָּל כֵּלָיו; וְאֶת הַכִּיֹּר, וְאֶת כַּנּוֹ. כט וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ. ל וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי. לא וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר: שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי לְדֹרֹתֵיכֶם. לב עַל בְּשַׂר אָדָם, לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ; קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. לג אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת, מֵעַמָּיו. לד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד, יִהְיֶה. לה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ. לו וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה, הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, תִּהְיֶה לָכֶם. לז וְהַקְּטֹרֶת, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם; קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ, לַיהוָה. לח אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ, לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.

א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. ג וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל מְלָאכָה. ד לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. ה וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל מְלָאכָה. ו וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. ז אֵת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת, וְאֶת הַכַּפֹּרֶת, אֲשֶׁר עָלָיו; וְאֵת, כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל. ח וְאֶת הַשֻּׁלְחָן, וְאֶת כֵּלָיו, וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ; וְאֵת, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. ט וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת כָּל כֵּלָיו; וְאֶת הַכִּיּוֹר, וְאֶת כַּנּוֹ. י וְאֵת, בִּגְדֵי הַשְּׂרָד; וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן. יא וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים, לַקֹּדֶשׁ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, יַעֲשׂוּ. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ: כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. טו שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה; כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת. טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם. יז בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא, לְעֹלָם: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. שני יח וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.

א וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל הָעָם, אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח סָרוּ מַהֵר, מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. יא וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם. יד וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ: לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת, עַל הַלֻּחֹת. יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר, אֶל מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה, בַּמַּחֲנֶה. יח וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. יט וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר. כ וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר דָּק; וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה. כב וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם, כִּי בְרָע הוּא. כג וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ, מֶה הָיָה לוֹ. כד וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל בְּנֵי לֵוִי. כז וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ, עַל יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה, כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ, וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה. ל וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהוָה, אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. לא וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה, וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב. לב וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. לג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. לד וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם, אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי, יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. לה וַיִּגֹּף יְהוָה, אֶת הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם, אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה. ב וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ג אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ: כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ, בַּדָּרֶךְ. ד וַיִּשְׁמַע הָעָם, אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ; וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ, עָלָיו. ה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ, וְכִלִּיתִיךָ; וְעַתָּה, הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ, וְאֵדְעָה, מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. ו וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם, מֵהַר חוֹרֵב. ז וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. ח וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. ט וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם מֹשֶׁה. י וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. יא וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ; וְשָׁב, אֶל הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. שלישי יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה, רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. יג וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ; וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. יד וַיֹּאמַר: פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ. טו וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. טז וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא, בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל הָעָם, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. רביעי יז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. יח וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא, אֶת כְּבֹדֶךָ. יט וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. כ וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל הַצּוּר. כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד עָבְרִי. כג וַהֲסִרֹתִי, אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ.

חמישי א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל הַלֻּחֹת, אֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. ב וֶהְיֵה נָכוֹן, לַבֹּקֶר; וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. ג וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר; גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ, אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. ד וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֹתוֹ; וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם; וַיִּקְרָא בְשֵׁם, יְהוָה. ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו, וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. ח וַיְמַהֵר, מֹשֶׁה; וַיִּקֹּד אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ. ט וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי, יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ: כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ. שישי י וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם; וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְהוָה, כִּי נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי, עֹשֶׂה עִמָּךְ. יא שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוְּךָ הַיּוֹם; הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ, אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. יב הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה, בָּא עָלֶיהָ: פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ, בְּקִרְבֶּךָ. יג כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן, וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן; וְאֶת אֲשֵׁרָיו, תִּכְרֹתוּן. יד כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל אַחֵר: כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא. טו פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית, לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וְקָרָא לְךָ, וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. טז וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו, לְבָנֶיךָ; וְזָנוּ בְנֹתָיו, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן, וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן. יז אֱלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ. יח אֶת חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. יט כָּל פֶּטֶר רֶחֶם, לִי; וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר, פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה. כ וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה, וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. כא שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת; בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, תִּשְׁבֹּת. כב וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים; וְחַג, הָאָסִיף תְּקוּפַת, הַשָּׁנָה. כג שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה, כָּל זְכוּרְךָ, אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כד כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ, וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ; וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ, אֶת אַרְצְךָ, בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. כה לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ, דַּם זִבְחִי; וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח. כו רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. שביעי כז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. כח וַיְהִי שָׁם עִם יְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים. כט וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. ל וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. לא וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה, וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה; וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם. לב וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ, כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ, בְּהַר סִינָי. מפטיר לג וַיְכַל מֹשֶׁה, מִדַּבֵּר אִתָּם; וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו, מַסְוֶה. לד וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה, לְדַבֵּר אִתּוֹ, יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה, עַד צֵאתוֹ; וְיָצָא, וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת, אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. לה וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו, עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.

הפטרת פרשת כי תשא לבני אשכנז בספר מלכים א' פרק יח':

א וַיְהִי, יָמִים רַבִּים, וּדְבַר יְהוָה הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר: לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב, וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ב וַיֵּלֶךְ, אֵלִיָּהוּ, לְהֵרָאוֹת, אֶל אַחְאָב; וְהָרָעָב חָזָק, בְּשֹׁמְרוֹן. ג וַיִּקְרָא אַחְאָב, אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת; וְעֹבַדְיָהוּ, הָיָה יָרֵא אֶת יְהוָה מְאֹד. ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל, אֵת נְבִיאֵי יְהוָה; וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וְכִלְכְּלָם, לֶחֶם וָמָיִם. ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב, אֶל עֹבַדְיָהוּ, לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם, וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים; אוּלַי נִמְצָא חָצִיר, וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד, וְלוֹא נַכְרִית, מֵהַבְּהֵמָה. ו וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ, לַעֲבָר בָּהּ: אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד, לְבַדּוֹ, וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד, לְבַדּוֹ. ז וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ, וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ; וַיַּכִּרֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו, וַיֹּאמֶר, הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ. ח וַיֹּאמֶר לוֹ, אָנִי; לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ, הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. ט וַיֹּאמֶר, מֶה חָטָאתִי: כִּי אַתָּה נֹתֵן אֶת עַבְדְּךָ, בְּיַד אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי. י חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ, וְאָמְרוּ, אָיִן; וְהִשְׁבִּיעַ אֶת הַמַּמְלָכָה וְאֶת הַגּוֹי, כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה. יא וְעַתָּה, אַתָּה אֹמֵר: לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ, הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. יב וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ, וְרוּחַ יְהוָה יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע, וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ, וַהֲרָגָנִי; וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת יְהוָה, מִנְּעֻרָי. יג הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי, אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל, אֵת נְבִיאֵי יְהוָה; וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְהוָה מֵאָה אִישׁ, חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וָאֲכַלְכְּלֵם, לֶחֶם וָמָיִם. יד וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר, לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ; וַהֲרָגָנִי. טו וַיֹּאמֶר, אֵלִיָּהוּ, חַי יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו: כִּי הַיּוֹם, אֵרָאֶה אֵלָיו. טז וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב, וַיַּגֶּד לוֹ; וַיֵּלֶךְ אַחְאָב, לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ. יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב, אֶת אֵלִיָּהוּ; וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו, הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל. יח וַיֹּאמֶר, לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם אַתָּה, וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֺת יְהוָה, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים. יט וְעַתָּה, שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל; וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת, אֹכְלֵי, שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב, בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים, אֶל הַר הַכַּרְמֶל. כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר. כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ, אֶל הָעָם, אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה, לְבַדִּי; וּנְבִיאֵי הַבַּעַל, אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. כג וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים, וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד, וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא אָשִׂים. כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהוָה, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ, הוּא הָאֱלֹהִים; וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר. כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. כו וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ, וְכִי דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ. כח וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם, עֲלֵיהֶם. כט וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב. ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְהוָה, הֶהָרוּס. לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לב וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם יְהוָה; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ. לג וַיַּעֲרֹךְ, אֶת הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל הָעֵצִים. לד וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה, וְעַל הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת הַתְּעָלָה, מִלֵּא מָיִם. לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לז עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם, אֲחֹרַנִּית. לח וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים, וְאֶת הָאֲבָנִים, וְאֶת הֶעָפָר; וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה. לט וַיַּרְא, כָּל הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.

כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב, בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים, אֶל הַר הַכַּרְמֶל. כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר. כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ, אֶל הָעָם, אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה, לְבַדִּי; וּנְבִיאֵי הַבַּעַל, אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. כג וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים, וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד, וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא אָשִׂים. כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהוָה, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ, הוּא הָאֱלֹהִים; וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר. כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. כו וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ, וְכִי דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ. כח וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם, עֲלֵיהֶם. כט וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב. ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְהוָה, הֶהָרוּס. לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לב וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם יְהוָה; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ. לג וַיַּעֲרֹךְ, אֶת הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל הָעֵצִים. לד וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה, וְעַל הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת הַתְּעָלָה, מִלֵּא מָיִם. לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לז עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם, אֲחֹרַנִּית. לח וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים, וְאֶת הָאֲבָנִים, וְאֶת הֶעָפָר; וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה. לט וַיַּרְא, כָּל הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.

{יב} כי תשא. לשון קבלה  (א) כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת,  (ב) אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם: ולא יהיה בהם נגף. שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו  (ג) בימי דוד: {יג} זה יתנו. הראה לו כמין מטבע  (ד) של אש ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו: העובר על הפקודים. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז, לב.), וכן תעבורנה הצאן על ידי מונה (ירמיה לג, יג.): מחצית השקל בשקל הקדש. במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו  (ה) שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחוזה: עשרים גרה השקל. עכשיו פירש לך כמה  (ו) הוא: גרה. לשון מעה, וכן בשמואל (א ב, לו.) יבא להשתחות לו  (ז) לאגורת כסף וככר לחם: עשרים גרה השקל. שהשקל השלם  (ח) ד' זוזים, והזוז מתחלתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו  (ט) שתות, והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה שאמרתי לך, יתנו תרומה לה': {יד} מבן עשרים שנה ומעלה. למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא  (י) לצבא, ונמנה בכלל אנשים: {טו} לכפר על נפשותיכם. שלא  (כ) תנגפו על ידי מנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן ג' תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' ג' פעמים, אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר (שמות לח, כה.), ומהם נעשו האדנים שנאמר ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין, שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים, באחד לחדש השני בשנה השנית (במדבר א, א.), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והשוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות לה, כד.), ולא היתה יד כלם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו: {טז} ונתת אותו על עבודת אהל מועד. למדת, שנצטוו למנותם בתחלת  (ל) נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר ויגוף ה' את העם (שמות לב, לה.), משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר, ומשפסק, אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו באחד לחדש השני (במדבר א, א.), והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון, שנאמר ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' (שמות מ, ב.), ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' (שם לח, כז.), הא למדת, ששתים היו, אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים, ו' מאות אלף וג' אלפים וה' מאות ונ', שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן, ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א, מו.), והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין  (מ) מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר: על עבודת אהל מועד. הן אדנים שנעשו בו: {יח} כיור. כמין דוד גדולה, ולה דדים המריקים בפיהם מים: וכנו. כתרגומו בסיסיה, מושב מתוקן לכיור: לרחצה. מוסב על  (נ) הכיור: ובין המזבח. מזבח העולה, שכתוב בו שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור משוך קמעא, ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתיים, משום שנאמר ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד (שמות מ, כט.), כלומר מזבח לפני אהל מועד, ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, משוך קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט.): {יט} את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיו  (ס) ורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט:), כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדשן: {כ} בבואם אל אהל מועד. להקטיר שחרית ובין הערבים  (ע) קטרת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודת אלילים: ולא ימותו. הא אם לא ירחצו ימותו, שבתורה נאמרו  (פ) כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן: אל המזבח. החיצון,  (צ) שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר: {כא} ולא ימותו. לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל: {כג} בשמים ראש. חשובים: וקנמן בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב: מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתו תהא חמשים  (ק) ומאתים, נמצא כלו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן למה נאמר בו חצאין, גזרת הכתוב היא להביאו לחצאין, להרבות בו ב' הכרעות, שאין שוקלין עין  (ר) בעין, וכך שנויה בכריתות (ה.): וקנה בושם. קנה של בשם, לפי שיש קנים שאינן של בשם,  (ש) הוצרך לומר בשם: חמשים ומאתים. סך  (ת) משקל כולו: {כד} וקדה. שם שורש עשב, ובלשון חכמים קציעה: הין. י"ב לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל, ר' מאיר אומר, בו שלקו את העקרין, אמר לו ר' יהודה, והלא לסוך את העקרין אינו  (א) סיפק, אלא שראום  (ב) במים שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן, עד שקלט הריח וקפחו  (ג) לשמן שעל העקרין: {כה} רוקח מרקחת. רוקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא  (ד) למעלה, והרי הוא כמו רקע,  (ה) רגע, ואינו כמו רוגע הים (ישעיה נא, טו.), וכמו רוקע הארץ (שם מב, ה.), שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחבירו, עד שזה קופח מזה  (ו) או ריח או טעם, קרוי מרקחת: רקח מרקחת. רקח העשוי על ידי אומנות ותערובות: מעשה רוקח. שם האומן בדבר: {כו} ומשחת בו. כל המשיחות כמין  (ז) כ"ף יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר: {כט} וקדשת אותם. משיחה זו  (ח) מקדשתם להיות קדש קדשים, ומה היא קדושתם, כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת, משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף, להפסל ביוצא, ולינה, וטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח, מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש (שמות כט, לז.), שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים ראויים אף כל ראויים. כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יסד המלך שזה חנוך גדולתן, ושאר משיחות, כמו רקיקין משוחין וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו, ו.), לשון ארמית בהן כלשון עברית: {לא} לדרתיכם. מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא (הוריות יא:): זה. בגימטריא  (ט) תריסר לוגין הוו: {לב} לא ייסך. בשני יודי"ן, לשון לא יפעל, כמו למען ייטב לך (דברים ו, יח.): על בשר אדם לא ייסך. מן השמן הזה עצמו: ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. בסכום סממניו, לא תעשו אחר כמוהו במשקל סממנין הללו, לפי מדת הין  (י) שמן, אבל אם פחת או רבה סממנין לפי מדת הין שמן, מותר, ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב, אלא הרוקחו (כריתות ה.): ובמתכנתו. לשון חשבון, כמו מתכנת הלבנים, וכן במתכונתה, של קטורת: {לג} ואשר יתן ממנו. מאותו  (כ) של משה: על זר. שאינו צורך כהונה  (ל) ומלכות: {לד} נטף. הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף, ובלע"ז גומ"א, והצרי קורין לו טרי"אקה: ושחלת. שורש בשם, חלק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן, וזהו שתרגם אונקלוס וטופרא: וחלבנה. בשם שריחו רע, וקורין לו גלב"נא, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף  (מ) עמנו באגודת תעניותינו ותפלתנו את פושעי ישראל  (נ) שיהיו נמנין עמנו: סמים. אחרים: ולבונה זכה. מכאן למדו רבותינו (כריתות ו:) י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני, מעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה ג', הרי ה', סמים, לרבות עוד כמו  (ס) אלו, הרי עשר, ולבונה, הרי י"א. ואלו הן, הצרי, והצפורן, החלבנה, והלבונה, מור, וקציעה, שבולת נרד, וכרכום, הרי ח', שהשבולת ונרד אחד שהנרד דומה לשבולת, הקושט, והקילופה, והקנמון, הרי י"א. בורית כרשינה אינו נקטר, אלא בו שפין את הצפורן ללבנה שתהא נאה: בד בבד יהיה. אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, וכן שנינו, הצרי והצפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. ולשון בד, נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד יהיה, זה כמו זה: {לה} ממלח. כתרגומו מעורב, שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה, ואומר אני שדומה לו וייראו המלחים (יונה א, ה.), מלחיך וחובליך (יחזקאל כז, כז.), על שם שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים, וכל דבר שאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך: ממולח טהור קדש. ממולח  (ע) יהיה, וטהור יהיה, וקדש יהיה: {לו} ונתתה ממנה וגו'. היא קטרת שבכל יום ויום שעל מזבח  (פ) הפנימי שהוא באהל מועד: אשר אועד לך שמה. כל מועדי דבור שאקבע  (צ) לך, אני קובעם לאותו מקום: {לז} במתכנתה. במנין סממניה: קדש תהיה לך לה'. שלא  (ק) תעשנה אלא  (ר) לשמי: {לח} להריח בה. אבל עושה אתה במתכנתה משלך כדי למכרה לצבור:

כי תשא פרק-לא

{ב} קראתי בשם. לעשות  (ש) מלאכתי, את בצלאל: {ג} בחכמה. מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד: ובתבונה. מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד: ובדעת. רוח הקדש: {ד} לחשוב מחשבות. אריגת מעשה חשב: {ה} ובחרשת. לשון אומנות, כמו חרש חכם (ישעיה מ, כ.). ואונקלוס פירש, ושנה בפירושן, שאומן אבנים קרוי אומן, וחרש עץ קרוי נגר: למלאת. להושיבה במשבצות שלה במלואה, לעשות המשבצת למדת מושב האבן ועוביה: {ו} ובלב כל חכם לב וגו'. ועוד שאר חכמי לב שבכם, וכל אשר נתתי בו חכמה,  (ת) ועשו את כל אשר צויתיך: {ז} ואת הארון לעדות. לצורך לוחות העדות: {ח} הטהורה. על שם  (א) זהב טהור: {י} ואת בגדי השרד. אומר אני לפי פשוטו של מקרא, שאי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר  (ב) אצלם ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי השרד הם, בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורים בפרשת מסעות, ונתנו עליו בגד תכלת (במדבר ד, יב.), ונתנו עליו בגד ארגמן (שם יג.), ונתנו עליהם בגד תולעת שני (שם ח.), ונראין דברי, שנאמר ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש (שמות לט, א.), ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש: בגדי השרד. יש מפרשים לשון עבודה ושירות, כתרגומו לבושי שמושא, ואין לו דמיון במקרא, ואני אומר שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים ותרגום  (ג) של מכבר, שהיו ארוגים במחט, עשויים נקבים נקבים, לצי"דין בלע"ז: {יא} ואת קטורת הסמים לקדש. לצורך הקטרת  (ד) ההיכל שהוא קדש: {יג} ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת  (ה) המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה: אך את שבתותי תשמורו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין  (ו) מעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן: כי אות היא ביני וביניכם. אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה: לדעת. האומות בה, כי אני ה' מקדשכם: {יד} מות יומת. אם יש  (ז) עדים והתראה: ונכרתה. בלא התראה: מחלליה. הנוהג בה חול בקדושתה: {טו} שבת שבתון. מנוחת מרגוע  (ח) ולא מנוחת עראי: (שבת שבתון. לכך כפלו הכתוב, לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו שבת שבתון היא לכם (ויקרא כג, לב.), אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם, לט.), אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש:) קדש לה'. שמירת קדושתה לשמי ובמצותי: {יז} וינפש. כתרגומו ונח, וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה, ומי שכתוב בו לא ייעף ולא ייגע (ישעיה מ, כח.), וכל פעלו במאמר  (ט) הכתיב מנוחה  (י) לעצמו, לשבר  (כ) האוזן מה שהיא יכולה לשמוע: {יח} ויתן אל משה וגו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן  (ל) ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן. (צ"ע טובא, דילמא הכל כסדר, וצווי הקב"ה למשה היה בארבעים ימים הראשונים, טרם עשותם העגל, וקודם רדתו מההר עשו העגל, ומשה לא הגיד לישראל צווי המשכן עד למחרת יום הכפורים, שהיו ישראל מרוצים להקב"ה, וכן הוא בהדיא בזוהר ויקהל, אשר על כן בצווי הקב"ה כתיב מאת כל איש, דהיינו גם ערב רב, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, איש איש, מלמד וכו', ומשה בציווי אמר לישראל, קחו מאתכם דייקא, ולא מערב רב, לפי שהם גרמו בנזקין וק"ל): ככלתו. ככלתו, כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד  (מ) כולה בזמן מועט כזה. דבר אחר, מה כלה מתקשטת בכ"ד קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (ג, יח-כד.), אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים: לדבר אתו. החקים  (נ) והמשפטים שבואלה המשפטים: לדבר אתו. מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה, וחוזרין  (ס) ושונין את ההלכה שניהם יחד: לחת. לחת כתיב, שהיו  (ע) שתיהן שוות:

כי תשא פרק-לב

{א} כי בשש משה. כתרגומו לשון איחור, וכן בשש רכבו (שופטים ה, כח.), ויחילו עד בוש (שם ג, כה.), כי כשעלה משה להר אמר להם, לסוף ארבעים יום אני בא בתוך ו' שעות, כסבורים הם שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בז' בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז, בי"ו בא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חשך ואפלה וערבוביא, לומר ודאי מת משה לכך בא ערבוביא לעולם, אמר להם מת משה שכבר באו  (פ) שש שעות ולא בא וכו', כדאיתא במסכת שבת (פט.), ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן, בין קודם חצות בין לאחר חצות, שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות: אשר ילכו לפנינו. אלהות הרבה איוו להם: כי זה משה האיש. כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים: אשר העלנו מארץ מצרים. והיה מורה לנו  (צ) דרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות אשר ילכו לפנינו: {ב} באזני נשיכם. אמר אהרן בלבו, הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן: פרקו. לשון צווי, מגזרת פרק ליחיד, כמו ברכו מגזרת ברך: {ג} ויתפרקו. לשון פריקת משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הם  (ק) מפורקים מנזמיהם, דישקריי"ר בלע"ז: את נזמי. כמו מנזמי, כמו כצאתי את העיר (שמות ט, כט.), מן העיר: {ד} ויצר אותו בחרט. יש לתרגמו בשני פנים, האחד ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו והמטפחות והחריטים (ישעיה ג, כב.), ויצר ככרים כסף בשני חריטים (מלכים-ב ה, כג.). והב' ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו וכתוב עליו בחרט אנוש (ישעיה ח, א.), וזהו שתרגם אונקלוס וצר יתיה בזיפא, לשון זיוף הוא, כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים שקורין בלע"ז ניי"ל, ומזייפין על ידו חותמות: עגל מסכה. כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי  (ר) בנין שנתמעך בו במצרים (סנהדרין קא:), והיה בידו שם וטס, שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור,  (ש) ויצא העגל: מסכה. לשון מתכת. דבר אחר, קכ"ה קנטרין זהב היו בו, כגימטריא של מסכה: אלה אלהיך. ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם  (ת) שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו: {ה} וירא אהרן. שהיה בו רוח חיים, שנאמר בתבנית שור אוכל  (א) עשב (תהלים קו, כ.), וראה שהצליח מעשה  (ב) שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי: ויבן מזבח. לדחותם: ויאמר חג לה' מחר. ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבה (י, ג.), דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם  (ג) והרגוהו, וזהו ויבן (לשון בינה) מזבח לפניו, ויבן מזבוח לפניו, ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסרחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר, אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא: חג לה'. בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום: {ו} וישכימו. השטן זרזם כדי שיחטאו: לצחק. יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר לצחק בי (בראשית לט, יז.), ושפיכות דמים, כמו שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל-ב ב, יד.), אף כאן נהרג חור: {ז} וידבר. לשון  (ד) קושי הוא, כמו וידבר אתם קשות (בראשית מב, ז.): לך רד. רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם (ברכות לב.), באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה: שחת עמך. שחת העם לא נאמר, אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו: {ט} קשה עורף. מחזירין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם וממאנים לשמוע: {י} הניחה לי. עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם (שמו"ר מב, י.): {יא} למה ה' יחרה אפך. כלום  (ה) מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור: {יב} והנחם. התעשת מחשבה אחרת  (ו) להיטיב להם: על הרעה. אשר חשבת להם: {יג} זכור לאברהם. אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשר נסיונות ועדיין לא  (ז) קבל שכרו, תנהו לו ויצאו עשר בעשר: לאברהם ליצחק ולישראל. אם לשרפה הם, זכור  (ח) לאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים, אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה, אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן (שמו"ר מד, ה.), ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחמר לכסא  (ט) של רגל אחד (ברכות לב.): אשר נשבעת להם בך. לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ, לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם, שנאמר בי נשבעתי נאם ה' (בראשית כב, טז.), וליצחק נאמר, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך (שם כו, ג.), וליעקב נאמר אני אל שדי פרה ורבה (שם לה, יא.), נשבע לו באל שדי: {טו} משני עבריהם. היו האותיות נקראות,  (י) ומעשה נסים היה (שבת קד.): {טז} מעשה אלהים המה. כמשמעו, הוא בכבודו עשאן. דבר אחר, כאדם האומר לחברו כל עסקיו של פלוני במלאכה פלונית, כך כל שעשועיו של הקב"ה בתורה: חרות. לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק, אנטליי"ר בלע"ז: {יז} ברעה. בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים: {יח} אין קול ענות גבורה. אין קול הזה נראה קול עניית גבורים הצועקים נצחון, ולא קול חלשים שצועקים וי, או ניסה: קול ענות. קול חרופין וגדופין, המענין את נפש שומען כשנאמרין לו: {יט} וישלך מידו וגו'. אמר, מה פסח שהוא אחד מן המצות, אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים ואתננה להם: תחת ההר.  (כ) לרגלי ההר: {כ} ויזר. לשון נפוץ, וכן יזורה על נוהו גפרית (איוב יח, טו.), וכן כי חנם מזורה הרשת (משלי א, יז.), שזורין בה דגן וקטניות: וישק את בני ישראל. נתכוין לבדקם כסוטות,  (ל) שלש מיתות נדונו שם, אם יש עדים והתראה, בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן  (מ) מרובין, עדים בלא התראה, במגפה, שנאמר ויגוף ה' את העם, לא עדים ולא התראה, בהדרוקן (יומא סו:), שבדקום המים וצבו בטניהם: {כא} מה עשה לך העם. כמה יסורים סבלת שיסרוך  (נ) עד שלא תביא עליהם חטא זה: {כב} כי ברע הוא. בדרך רע הם הולכין תמיד,  (ס) ובנסיונות לפני המקום: {כד} ואמר להם. דבר אחד, למי זהב  (ע) לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי: ואשלכהו באש. ולא ידעתי  (פ) שיצא העגל הזה, ויצא: {כה} פרוע. מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו ופרע את ראש האשה (במדבר ה, יח.): לשמצה בקמיהם. להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם: {כו} מי לה' אלי. יבא  (צ) אלי: כל בני לוי. מכאן שכל השבט כשר (יומא שם): {כז} כה אמר וגו'. והיכן אמר, זובח לאלהים יחרם (שמות כב, יט.), כך שנויה במכילתא (פסחא פי"ב): אחיו.  (ק ) מאמו, והוא ישראל: {כט} מלאו ידכם. אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו  (ר) להיות כהנים למקום: כי איש. מכם ימלא ידו  (ש) בבנו ובאחיו: {ל} אכפרה בעד חטאתכם. אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד  (ת) חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא: {לא} אלהי זהב. אתה הוא שגרמת להם,  (א) שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו (יומא פו: ברכות לב.). משל למלך, שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו, ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא (ברכות שם): {לב} ועתה אם תשא חטאתם. הרי טוב, איני אומר לך מחני: ואם אין מחני. וזה מקרא קצר, וכן הרבה: מספרך. מכל התורה  (ב) כולה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים: {לד} אל אשר דברתי לך. יש כאן לך אצל דבור במקום  (ג) אליך, וכן לדבר לו על אדוניהו (מלכים-א ב, יט.): הנה מלאכי. ולא  (ד) אני: וביום פקדי וגו'. עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל: {לה} ויגוף ה' את העם. מיתה בידי שמים, לעדים בלא התראה:

כי תשא פרק-לג

{א} לך עלה מזה. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, לכך נאמר עלה. דבר אחר, כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה: אתה והעם. כאן לא אמר ועמך: {ב} וגרשתי את הכנעני וגו'. ששה אומות הן, והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו: {ג} אל ארץ זבת חלב ודבש. אני  (ה) אומר לך להעלותם: כי לא אעלה בקרבך. לכן אני אומר לך  (ו) ושלחתי לפניך מלאך: כי עם קשה עורף אתה. וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים  (ז) בי, מרבה אני עליכם זעם: אכלך. לשון כליון: {ד} הדבר הרע. שאין השכינה שורה ומהלכת עמם: איש עדיו. כתרים שניתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע (שבת פח.): {ה} רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמי, שנאמר חבי כמעט רגע עד יעבר זעם (ישעיה כו, כ.), ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך: ועתה. פורענות זו תלקו  (ח) מיד, שתורידו עדיכם מעליכם: ואדעה מה אעשה לך. בפקודת שאר העון, אני יודע  (ט) מה שבלבי לעשות לך: {ו} את עדים מהר חורב. את העדי שהיה  (י) בידם מהר חורב: {ז} ומשה. מאותו עון והלאה: יקח את האהל. לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר, מנודה  (כ) לרב מנודה לתלמיד: הרחק. אלפים  (ל) אמה, כענין שנאמר אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג, ד.): וקרא לו. והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה: כל מבקש ה'. מכאן למבקש פני זקן, כמקבל פני שכינה: יצא אל אהל מועד. כמו יוצא. דבר אחר והיה כל מבקש ה', אפילו  (מ) מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה: {ח} והיה. לשון הווה: כצאת משה מן המחנה. ללכת אל  (נ) האהל: יקומו כל העם. עומדים מפניו, ואין יושבין עד שנתכסה מהם: והביטו אחרי משה. לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו: {ט} ודבר עם משה. כמו ומדבר עם  (ס) משה. תרגומו ומתמלל עם משה, שהוא כבוד השכינה, כמו וישמע את הקול  (ע) מדבר אליו (במדבר ז, פט.), ואינו קורא מדבר אליו, כשהוא קורא מדבר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מדבר, משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט: {י} והשתחוו.  (פ ) לשכינה: {יא} ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. ומתמלל עם משה: ושב אל המחנה. לאחר שנדבר  (צ) עמו, היה שב משה אל המחנה, ומלמד לזקנים מה שלמד, והדבר  (ק) הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות (תענית כח:), ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט  (ר) עלה, שנאמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו' (שמות לב, ל.), ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר ואתנפל לפני ה' וגו' (דברים ט, יח.), ובראש חדש אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם מ' יום, שנאמר בהם ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' (שם י, ו.), מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות, וירד והתחיל לצוותן על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד, אלא מאהל מועד: ושב אל המחנה. תרגומו ותב למשריתא, לפי שהוא לשון הווה, וכן כל הענין, וראה כל העם וחזן, ונצבו וקיימין. והביטו, ומסתכלין. והשתחוו, וסגדין. ומדרשו, ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם: {יב} ראה אתה אומר אלי. ראה, תן עיניך ולבך על דבריך, אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו', ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג, כ.),  (ש) אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה: ואתה אמרת ידעתיך בשם. הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות,  (ת) שהרי אמרת לי הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם (שם יט, ט.): {יג} ועתה. אם אמת שמצאתי חן  (א) בעיניך, הודיעני נא את דרכיך, מה שכר אתה נותן  (ב) למוצאי חן בעיניך: ואדעך למען אמצא חן בעיניך. ואדע בזו מדת תגמוליך, מה היא מציאת חן  (ג) שמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכיר  (ד) כמה שכר מציאת החן: וראה כי עמך הגוי הזה. שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה  (ה) תודיעני. ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (ז.), ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי: {יד} ויאמר פני ילכו. כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו ופניך הולכים בקרב (שמואל-ב יז, יא.): {טו} ויאמר אליו. בזו אני חפץ,  (ו) כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה: {טז} ובמה יודע אפוא. יודע מציאת החן, הלא בלכתך עמנו, ועוד דבר אחר אני שואל ממך,  (ז) שלא תשרה שכינתך עוד על אומות עובדי אלילים: ונפלינו אני ועמך. ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, כמו והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו' (שמות ט, ד.): {יז} גם את הדבר הזה. שלא תשרה שכינתי עוד על עובדי אלילים אעשה, ואין דבריו של בלעם הרשע על ידי שריית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, כגון ואלי דבר יגונב (איוב ד, ב.), שומעין על ידי שליח: {יח} ויאמר הראני נא את כבודך. ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים,  (ח) והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו: {יט} ויאמר אני אעביר וגו'. הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל,  (ט) הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה, וקראתי בשם ה' לפניך, ללמדך סדר בקשת רחמים, אף אם תכלה זכות אבות. וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות (ראש השנה יז:), הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון, יהיו נענין, כי רחמי  (י) לא כלים: וחנותי את אשר אחון. אותן פעמים שארצה  (כ) לחון: ורחמתי. עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה ועתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם (שם): {כ} ויאמר לא תוכל וגו'. אף כשאעביר כל טובי על פניך, איני נותן לך רשות לראות את פני: {כא} הנה מקום אתי. בהר אשר אני מדבר עמך תמיד,  (ל) יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זו פשוטו. ומדרשו, על מקום שהשכינה שם מדבר, ואומר המקום אתי ואינו אומר אני במקום, שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו: {כב} בעבור כבודי. כשאעבור  (מ) לפניך: בנקרת הצור. כמו העיני האנשים ההם תנקר (במדבר טז, יד.), יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז.), אני קרתי ושתיתי מים (ישעיה לז, כה.), גזרה אחת להם: נקרת הצור.  (נ ) כריית הצור: ושכותי כפי. מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל (ת"כ פ' ויקרא), ותרגומו ואגין במימרי,  (ס) כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף  (ע) ממש: {כג} והסרותי את כפי. ואעדי ית דברת יקרי,  (פ) כשתסתלק הנהגת כבודי מכנגד פניך, ללכת משם ולהלן: וראית את אחורי. הראהו קשר של תפילין

כי תשא פרק-לד

{א} פסל לך. הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה: פסל לך. אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמר לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה, אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה לה נייר אחר ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך: {ב} נכון.  (צ ) מזומן: {ג} ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו  (ק) בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות: {ה} ויקרא בשם ה'. מתרגמינן וקרא בשמא  (ר) דה': {ו} ה' ה'. מדת רחמים היא, אחת קודם  (ש) שיחטא, ואחת לאחר שיחטא וישוב (ראש השנה יז:): אל. אף זו מדת  (ת) רחמים, וכן הוא אומר, אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב, ב.), ואין לומר למדת הדין למה עזבתני, כך מצאתי במכילתא (שירה פ"ג): ארך אפים. מאריך אפו, ואינו ממהר ליפרע, שמא  (א) יעשה תשובה: ורב חסד. לצריכים חסד, שאין  (ב) להם זכיות כל כך: ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו: {ז} נוצר חסד. שהאדם עושה  (ג) לפניו: לאלפים. לשני אלפים דורות. עונות, אלו הזדונות. פשעים, אלו המרדים שאדם עושה להכעיס: ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו (יומא פו.), מנקה הוא לשבים  (ד) ולא ינקה לשאינן שבים: פוקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר לשונאי: ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש  (ה) מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים: {ח} וימהר משה. כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו: {ט} ילך נא ה' בקרבנו. כמו שהבטחתנו, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו וגו'. יש  (ו) כי במקום אם: ונחלתנו. ותתננו לך לנחלה (ס"א שתתן לנו נחלה) מיוחדת, זו היא בקשת ונפלינו  (ז) אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האומות עובדי אלילים: {י} כורת ברית.  (ח ) על זאת: אעשה נפלאות. לשון ונפלינו, שתהיו מובדלים בזו מכל האומות עובדי אלילים, שלא תשרה שכינתי עליהם: {יא} את האמורי וגו'. ו' אומות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם: {יג} אשריו. הוא אילן שעובדים אותו: {יד} קנא שמו. מקנא להפרע ואינו מוותר. וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו: {טו} ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה  (ט) עליך כמודה בעבודתו, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך (עבודה זרה ח.): {יח} חדש האביב. חדש הבכור, שהתבואה מתבכרת בבישולה: {יט} כל פטר רחם לי. באדם: וכל מקנך תזכר וגו'. וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה,  (י) אשר יפטור זכר את רחמה. פטר. לשון פתיחה, וכן פוטר מים ראשית מדון (משלי יז, יד.). תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת: {כ} ופטר חמור. ולא שאר  (כ) בהמה טמאה: תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חולין ביד  (ל) כהן, ופטר חמור מותר בעבודה לבעלים: וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יופסד ממונו: כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח, טז.): ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא, דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראיית פנים, אלא אזהרה אחרת היא, וכשתעלו לרגל לראות, לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראיית פנים. ולפי מדרש ברייתא, מקרא יתר הוא, ומופנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהוא חמשה סלעים מכל מין ומין,  (מ) כפדיון בכור, במסכת קדושין (יז.): {כא} בחריש ובקציר תשבות. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים (ראש השנה ט.), על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי  (נ) שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש, וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, ועבודת ו' הימים שהתרתי לך, יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו' (ויקרא כה, ד.). ויש אומרים שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהוזכר בו לומר לך, מה  (ס) חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה, ודוחה את השבת: {כב} בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחם  (ע) מן החטים. בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח, מן השעורים היא: וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב.): תקופת השנה. שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה: תקופת. לשון מסיבה והקפה: {כג} כל זכורך. כל הזכרים  (פ) שבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם, ועל מנין עשה שבהם: {כד} אוריש. כתרגומו אתרך, וכן החל רש (דברים ב, לא.), וכן ויורש את האמורי (במדבר כא, לב.), לשון גירושין: והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה, ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך  (צ) שלשה רגלים הללו: {כה} לא תשחט וגו'. לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים,  (ק) אזהרה לשוחט, או לזורק, או לאחד  (ר) מבני חבורה (פסחים סג.): ולא ילין. כתרגומו, אין לינה מועלת  (ש) בראש המזבח, ואין לינה אלא  (ת) בעמוד השחר: זבח חג הפסח. אמוריו,  (א) ומכאן אתה למד לכל  (ב) הקטר חלבים ואברים: {כו} ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים  (ג) בשבח ארצך, ארץ חטה ושעורה וגפן וגו' (דברים ח, ח.), ודבש, הוא דבש  (ד) תמרים: לא תבשל גדי. אזהרה לבשר וחלב,  (ה) ושלשה פעמים כתוב בתורה, אחד לאכילה, ואחד להנאה,  (ו) ואחד לאיסור בישול (חולין קטו:): גדי. כל ולד רך במשמע, ואף עגל וכבש, ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות  (ז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע: בחלב אמו. פרט לעוף, שאין לו חלב אם, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים: {כז} את הדברים האלה. ולא אתה רשאי לכתוב תורה  (ח) שבעל פה: {כט} ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות  (ט) ביום הכפורים: כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד,  (י) רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקב"ה ידו על פניו, שנאמר ושכותי כפי (שמות לג, כב.): {ל} וייראו מגשת אליו. בא וראה כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מהו אומר, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כד, יז.), ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים: {לא} הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה: וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הווה הוא  (כ) כל הענין הזה: {לב} ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן, כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם, שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם א', ביד הזקנים ב', ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו', כדאיתא בעירובין (נד:): {לג} ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בגמרא סוי לבא (כתובות סב:), ועוד בכתובות (ס.), הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה, בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם, היה נותן המסוה כנגדן, ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה: {לד} ודבר אל בני ישראל. וראו קרני ההוד בפניו, וכשהוא מסתלק מהם: {לה} והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו. וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:

קרדיט: סדר רש"י על פרשת כי תשא שייך ל"תורת אמת".