אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת כי תשא

{יב}החל לפרש כסף הכפורים שהוא חיוב על כל אחד ולא היה נדבה. והזכיר זה בעבור הכתוב למעלה כי אחת בשנה יעשה כפורים. וכסף הכפורים גם כן יהיה אחת בשנה כאשר אפרש ואחר כן הכיור וכנו שלא יעשו מנדבת הצבור רק ממראות הצובאות לבדם גם הזכיר שמן המשחה וקטורת הסמים כי הנשיאים לבדם הביאום ובהזכירו שמן המשחה הזכיר הכלים הנמשחים. גם הזכיר האומן הגדול שהוא הרוקח ואשר יעשה מעצתו כל המשכן והוא בצלאל ואהליאב. והזכיר השבת להזהירם בתחלה שלא יעשו ישראל מלאכה השם בשבת. ואחר כן הזכיר תפל’ משה לפני רדתו מן ההר. והוצרך להזכיר מעשה העגל בתחלה לדעת למה התפלל. ואחר כן הזכיר רדתו ושריפת העגל ושובו אל ההר עוד להתפלל שנית בעדם. והזכיר כעם משה להוציא אהלו ממחנה ישראל ויש אומרים כי הכתוב יספר מה שהיה. ואחר כן הזכיר כבוד משה שראה הכבוד ואחר כן צוהו שירד ויפסול לוחות וכתבם השם פעם שנית. והזכיר התנאים שכרת ברית עם ישראל הם הכתובים בפרשת ואלה המשפטים ואחר כן יזכיר כי קרן עור פניו ברדתו מההר ולוחות הברית בידו. והגאון אמר כי כסף כפורים הוא חיוב על ישראל בכל שנה בין שיספרם מלכם או לא ישא מספרם. וראיתו משאת משה במדבר. ואמר כי ממנו יקריבו קרבנות הצבור. ותקון הכיור. ויעשו שמן משחה וקטורת הסמים גם ינתן ממנו לסנהדרין. וזה רמז בצלאל ואהליאב. כי מנהג החושבים שהם בעלי סוד החשבון לכתוב באגרות הפרטים בראש האגרות יכתבו הכלל הנחבר מן הפרטים. י”א כי המגפה שהיתה בימי דוד בעבור שלא נתנו כופר נפשם. ואם זה אמת היא תשובה על הגאון: וטעם בפקוד אותם. כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה אז יבא הנגף ויפת אמר אם לא יתנו כפרם בצאת למלחמה ויסופרו ינגפו לפני האויב:
{יג} זה. השיעור כמו וזה אשר תעשה אותה: וטעם כל העובר. שעברו משנותם עשרים. והם כמו שלשה שבועות שנים אז הוא האדם תמים דעת. גם גופו לא יגבה עוד בקומה. ואלה הגרות גרגרות חרוב הם: כל הפקודים. הפועלים:
{טו}העשיר. הזכיר טעם לא ירבה ולא ימעיט. כי כפר נפש הוא:
{טז}ולקחת. זה מפורש בפרשת אלה פקודי. כי המשכן איננו עומד רק על כסף הכפורים זכרון לבני ישראל:
{יז}וידבר. תחלת פרשה הוא:
{יח}ועשית כנו. כמו מכונתו והעד מכונות שלמה. והנה בעבור שהוא כתוב בין אהל מועד ובין המזבח לאות כי המזבח איננו סמוך אל פתח האהל רק הוא קרוב אליו. והנו באמצע לנכח מזבח הקטרת והיה הכיור בין האהל ובין המזבח נוטה לאחד הצדדים. ולא הזכירו הכתוב. כי על דרך הסברא אין הדעת נוטה להיות הכיור נכח מזבח הקטורת שהוא לנכח מקום הכפרת:
{יט}ורחצו. הזכיר צורך הכיור בעבור המשרתים שהם אהרן ובניו ודורותיהם. ולא הזכיר משה עתה כי הוא לבדו יעשה כן כל ימי היותו חי אבל הזכיר זה בשעת מעשה:
{כ}בבאםירחצו מים. הטעם רחיצת מים. כי ידיהם ורגליהם הם הפועלים וכמוהו רבים:
{כא}ורחצו. פעם אחרת שיעשו כן תמיד או הזכיר זה כי אם לא יעשו כן הם בני מות:
{כב}וידבר. פרשה בפני עצמה:
{כג}ואתה קח לך. כדרך לך לך. וקחו לכם צאן. ועל דרך הפשט כמוהו עשה לך שרף. גם פסל לך כי כן דרך הל’: ומלת מר. קשה. והגאון תרגמ’ מוש”ק. והנה איננו מעצים אע”פ שיש לו ריח טוב אולי בעבור זה הפרידו הכתוב מהבשמים כי כתוב אריתי מורי עם בשמי. והנה הוא מלוקט. ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. והנה כתוב וידי נטפו מר. אולי כן הוא בהיותו לח. וטעם בשמים ראש שיוקח הראש מכל בושם כי הוא הנכבד מהנשאר באחרונה ואחר שאמר קנמון בשם. מה טעם להזכירו. אולי שיהיה מהנבחר. ג”כ הקנה. וקדמונינו ז”ל אמרו כי משקל הכל שוה. וככה נקבל. רק לא ידענו טעם למה הזכיר מחציתו. וטעם החצאים לא אבין. כי אין מנהג בכל ארץ ישמעאל להוסיף על כל דבר שישקל אפילו כמשקל חרדל. ואף כי בכל מעשה רוקח:
{כד}וקדה. מהקבלה ידענו שהיא קציעה:
{כה}ועשיתרקח מרקחת. כמו מקטר קטרת: וטעם שמן משחת קדש. הוא שמזכיר אחר זה:
{כו}ומשחתאהל מועד. כולל המשכן. והזכיר הנכבד שהוא באהל והוא הארון:
{כז}ואת. הזכיר השלחן תחלה כי הוא הגדול ויש לו כלים רבים ואחר כן המנורה שיש לה כלים רבים:
{כח}ואת מזבח העולה. יש לו כלים רבים:
{כט}וקדשת. בשמן המשחה: וטעם כל הנוגע בהם. נלמדנו מן הן ישא איש בשר קדש ע”ד הפשט שהוא כמשמעו. כי אם יגע בשר הקדש בלחם או בנזיד או ביין או בשמן או בכל מאכל יקדש. וככה מזבח העולה שגם בו כתוב קדש קדשים:
{ל}ואת בניו. לבדם לא אחרים:
{לא}שמן משחת קדש יהיה זה. כל שנעשה במתכונת זה למשוח זרע אהרן:
{לב}לא ייסך. אמר רבי מרינוס כי ייסך כמו יוסך. וכמוהו ויישם בארון כמו ויושם. והטעם כי מנהג ישראל היה לסוך שמן הזכרים גם הנקבות כי כן כתוב. ושמן לא תסוך ולסוך מזה השמן אסור לכהן אף כי לאחרים כי שמן המשחה יוצק על ראש המשיח: ובמתכונתו. הבשמים הנזכרים ובמשקל ס:
{לג}איש. טעם ואשר יתן ממנו על זר. שאינו ממשפחת אהרן. אמר הגאון ז”ל קבלה היתה ביד ישראל שנמשח דוד וזרעו משמן המשחה לא מלכים אחרים. והוצרך לפרש ככה בעבור שלקח צדוק משמן המשחה שהיה באהל מועד ומשח בו את שלמה. ויפת אמר כי על זר שלא מבני ישראל. ולא דבר נכונה כי הנה והזר הקרב יומת. ופירש למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא. ואחרים אמדו על שמן המשחה שעשה משה גם זה איננו נראה בעיני כי בתחלה כתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם ועוד איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן מאותו שהוא כמוהו על זר. והנה אין הפרש בין שמן המשחה שעשה משה ובין הנעשה אח”כ שהוא כמוהו וחוץ ממשפחת דוד איננו כתוב. ולפי דעתי כי כל המצות אמת הם לדורות ישראל כמו שלא יעלו עולה רק במקום הנבחר. והנה גדעון ושמואל גם אליהו בהר הכרמל העלו עולות. והזכרתי גדעון בעבור שהעלה עולות ואינו כהן. גם כן שמואל כי לא יועיל אם היה מבני קרח. והנה הכל הוראת שעה. גם ככה נוכל לאמר בדברי שלמה. כי על הוראת שעה ביד נתן הנביא או גד. נמשח בשמן המשחה:
{לד}קח לך סמים. קדמונינו ז”ל קכלו כי אחד עשר מיני סמנים הם. והנה הכתוב לבשמים שהם לקטורת הסמים לא פרטם הכתוב. והזכיר הסמים כי לא הזכיר משקלם. וטעם סמים. פעם אחרת. אלה סמים ולבונה זכה עמהם: בד בבד. כל אחד לבד ירוקח ואח”כ יעורב:
{לה}ועשיתממולח. טעם ממולח הוא מלח סדומית. וי”א שחוק (או מאדם)(י”ג מאד ואולי צ”ל מעורב) או מגזרת ארץ מלחה:
{לו}ממנה הדק. דקה בכל יכלתך זהו קטורת תמיד על מזבח הזהב:
{לז}והקטרת אשר תעשה. רמז למשה: לא תעשו. עם ישראל מדבר: קדש תהיה לך. לכהן או לכל ישראל כמו זכור ימות עולם בינו:
{לח}איש. הזהיר בתחלה ואחר כן הזכיר העונש כמשפט:


כי תשא פרק-לא

{א}וידבר. אמר הגאון למה נבחרו בצלאל ואהליאב. והשיב כי בצלאל מבני יהודה שהמשילו יעקב לגור אריה גם אהליאב מבני דן שהמשילו משה לגור אריה. והאריה צר מאחוריו וככה היה הבית. וזה דרש הדורש כי בצלאל ואליאב לא בנו הבית. ורוחב המשכן שעשו היה שוה ואין טעם לשאלתו כי נבחרו בעבור שלא היה בישראל כמוהם:
{ב}ראה. בעין כבוד. והקרוא הוא בצלאל. והטעם קראתי בשמו שאין כמוהו לעשות המשכן. ועל דרך הפשט כלב בן יפונה איננו כלב בן חצרון בראיות גמורות. והמשכילים יבינו:
{ג}ואמלא אותו. כמו ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. וכתוב ונחה עליו רוח ה’. ופירושו מה היא רוח ה’. והיא רוח חכמה ובינה. החכמה היא הצורות האצורות באחרונית מוח הראש. ומלת תבונה. גם בינה מגזרת בין. והיא הצורה העומדת בין צורת הדעת ובין צורת החכמה כנגד הנקב האמצעי במוח הראש. כי החכמה כנגד הנקב האחרון. והדעת המתחברת בנקבי המוח על המצח מההרגשות ובל’ ישמעאל קורין הדעת אלתכ”ייל. והתבונה אל”פכרה: והחכמה אל”חכמה. והנה בצלאל היה מלא כל חכמה בחשבון ומדות וערכים. ומלאכת שמים. וחכמת התולדות. וסוד הנשמה. והיה לו יתרון על כל אנשי דורו שהיה יודע כל מלאכה כי רבים חכמי לב לא ידעו אפי’ מלאכה אחת על כן כתוב ובכל מלאכה בוי”ו:
{ו}אתו. כמוהו במלאכות ולא בחכמת מלאכת חרש. והנה פי’ ובכל מלאכה לחשוב מחשבות. ובלב כל חכם לב. לעשות מלאכה כי גם זה ימצא בתולדת האדם שיוציא מלבו דברים עמוקים במלאכת המדות והוא לא למד החכמה ועתה יזכיר כל אשר יעשו:
{ז}את וגו’. החל מהאהל שהוא כולל. והזכיר הארון והכפורת בעבור גודל מעלתם: ואת כל כלי האהל. הפרוכת והמסך והקרשים והבריחים. והזכיר השולחן על הדרך שהזכרת י:
{י}ואת בגדי השרד. בגדי הנסיעה שיכסו בהם הארון והשלחן והמזבח והמנורה. וככה מפורש ומן התכלת והארגמן ותולעת השני כל אחד לבדו. ככתוב בפרשת במדבר סיני עשו בגדי שרד. ואחר כן כתוב ויעשו את בגדי הקדש. ואחר כן פירש אותם והנה מלת שרד מגזדת פליט ושריד:
{יא}לקדש. לצרך הקדש הם:
{יב}ויאמר. כל לאמר עם וידבר לאמר לו. רק זה לאמר לישראל:
{יג}ואתה. טעם אך. בעבור אשר צויתים ככתוב למעלה אולי חשבו כי יעשו כן בשבת. אמר חכם מהחכמים הגדולים ידוע כי שבת אחת שבת השם א”כ מה טעם שבתותי. והשיב בעבור כי שתא אלפי שני הוי עלמא הנה האלף השביעי שבת. גם שנת השמטה שבת. שבתות רבות בכל שנה. ודע כי לא מצאנו מפורש במועדים שבת רק שבתון. ומחלוקת יש בפי’ ממחרת השבת. והאמת דברי הקבלה. רק צריכים תיקון כאשר אפרש במקומו ויום הכפורים נקרא שבת. רק לישראל לא לשם: כי אות היא.בסוף אפרש מה היא האות: מקדשכם. בקדשכם השבת שקדשתי ולא עשיתי ביום השבת מלאכה:
{יד}ושמרתם. אולי יומת זה. כמו וגם בעליו יומת. והעד כל העושה בו מלאכה. בסתר או לפני עד אחד אכריתנו:
{טו}ששת. ועוד הוסיף לפרש כי ששת ימים מותרים לעשות מלאכה ובא מלת יעשה עם מלאכה אולי יחסר מלת כל או דבר מעשה. והנה הטעם אם יעשה מלאכה בפרהסיא המיתוהו אתם:
{טז}ושמרו. שישמרו ימי השבוע שלא ישכחו אי זה יום הוא שבת. ושיתקן צרכיו ודרכיו ביום הששי כדי שישמור השבת ולא יחללנה: והנה פי’ לעשות השבת כמו וימהר לעשות אותו:
{יז}ביני וגו’. ובמילה כתוב ברית גם אות וככה בשבת. והגאון אמר כאשר ימצא נמול בפריעה ידעו המוצאים אותו שהוא מישראל. וככה כאשר לא יעשה מלאכה בשבת או לא ישא ויתן בשבת. ולפי דעתי כי פירוש אות היא כי ששת ימים עשה. והנה העושה מלאכה בשבת מכחיש הוא במעשה בראשית והתורה דברה כלשון בני אדם להבין השומעים. ואמר וינפש. כי השם לא ייעף ולא ייגע. כי הנה בריאותיו שהם הגויות הנכבדות שהם צבאות השמים לעולמי עד סובבים ביום ובלילה. ואף כי הנכבדים שאינן גופות ואף כי יוצר הכל שהוא שוכן עד ויושב קדם ואין מעשיו בתנועה רק הכל נעשה בדברו:
{יח}ויתן. ריקי מוח יתמהו מה עשה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ולא ידעו אם יעמוד שם עם השם כמספר הזה. וכפל כפלו שנים. לא יוכל לדעת חלק מאלף ממעשי השם ודרכיו וסוד כל המצות שצוהו כי יחשבו כי המעשה העיקר. ואיננו רק הלבב והמעשה והלבב והלשון להרגיל. וכן כתוב בפיך ובלבבך לעשותו וקדמונינו אמרו רחמנא לבא בעי. ושרש כל המצות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו. וככה אמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. אז יתברר לו כי השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו. כי כל מי שלא ידע מהות נפשו חכמת מה לו. והנה משה שהתנבא ארבעים שנה במדבר ועמד בסודות רבות שגלה לו השם בהר סיני והוא אמר לפני מותו אתה החלות להראות את עבדך את גדלך והנה עתה החל והראה לו גדולת השם. וזהו אמת כי לגדולתו אין חקר: לוחות אבן. פירשתיו. ודבר הכתוב באצבע אלהים. על מנהג האדם כי כל חפץ השם בדבר פיו יקום. ופי’ דבר פה על דרך משל. כמשפט מלכי האדם. וככה כי הוא צוה ונבראו ודברי השם נצבים הם בשמים כנגד השפלים. וכן כתוב לעולם ה’ דברך נצב בשמים. והמשכילים יבינו: אמר אברהם המחבר. צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור והנה אהרן פחד. ויש מי שאמר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שה’ ימיתם כלם. ועל דרך הפשט אם מעשה העגל ע”ז למה פחד אהרן שיהרג והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן על יחוד השם. והנ’ חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא השתחוו לצלם ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחוי’. והלא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו ואם הוא עשה ע”ז חייב היה משה להורגו קודם עובדי העגל והנה משה התפלל בעדו והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואל תשים לבך אל דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת. כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר וכבר נולד פנחם ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננה לכפר על ע”ז רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד ע”ז ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואוריך לאיש חסידך. והנה לא הזכיר דבר העגל. רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה והמה דבר מי מריבה כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי ישראל רמו אהרן שעשו דפוס עגל והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש וראיית’ ואשליכהו באש ויצא העגל הזה וזה אינו נכון כי אהרן איך בחרו השם אם הי’ טפש שירמוהו פתאים. ועוד למה בנה מזבח לפניו וצוה שיזבחו זבחים ועולות. ואחרים אמרו אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל כי הקהל לא נקהלו רק על ההוה תחת משה וכן כתוב והנה אהרן וחור ואם היה אחר למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד ע”ז בעבור אחרים שלא ימותו. גם אומרים רבים כי פי’ חג לה’ מחר שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה. כי אין משמע דברו רק אחר שבנה המזבח לפני העגל צוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה. כמו אסרו חג בעבותים. וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות. ומחשבות הלב אינם מועילות כי הנוקב את השם על פי דבורו יהרג. וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים. והמפרש אנכי עשו בכורך. אנכי מה שאנכי אבל עשו הוא בכורך אינו פשט ולא יצא מחכמת הדבור. ואם ישאל אדם בב”ד את חבירו האתה הוא חבירי שהלויתי לך כך וכך ואמר אני לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנאצר מרי חלמא לשנאך דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה אמר. כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא. ע”כ בנה מזבח והקשה על נפשו א”כ למה התאנף השם בו. והנה השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה משה בבואו. גם זה איננו נכון כי הוא קרא חג לה’ מחר. וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם. ולא יתערב אחר עמו כמלת אלהים שהוא לענינים רבים. ועוד למה לא הזכיר זה בענותו למשה כי הוא אומר ואשליכהו באש. ואין המענה דומה לשאלה. ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע”ז גם ישראל לא בקשו ע”ז רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פי’. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע. כי השם אמר לו עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו אשר ילכו לפנינו. ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן כי נקהלו עליו וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה על היא לגנאי. ואם אחריה אל היא לשבח. כמו ויקהלו אל המלך שלמה. וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי אני לא עשיתי רע להם. כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב. וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע”ז והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר. כי לא כתוב כל עמך הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו והנה כתוב חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם והנה כל עובדי העגל לשם ע”ז שאמרו אלה אלהיך ישראל או היתה כן במחשבתם לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל כי לא נעשה כהוגן ע”ד שנחשב לפתאים שהיה ע”ז. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן. כי זה בעבור שהיה הוא הסבה כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם לא האמנתם בי מריתם מעלתם. וחכמי המזלות אמרו כי המחבר’ הגדולה לשני העליונים היתה במזל שור. וזה כזב כי לא היתה רק במזל דלי. ועל דרך חכמת מזלות היא מזל ישראל ורבים נסו זה הסוד דור אחר דור. גם אני ראיתי ככה והנה שמוהו בחצי השמים:


כי תשא פרק-לב

{ב}ויאמר פרקו. על משקל ברכו מהבנין הכבד הדגוש. מנהג מצרים היה לשום נזמים באזניהם. וככה כתוב במדינים כי ישמעאלים הם:
{ג}ויתפרקואשר באזניהם. באזני הבנים והבנות. והנשים הנזכרים למעלה:
{ד}ויקח מידם ויצר. מגזירת צורה. כמו ויצר את שני העמודים. ומלת בחרט. כמו דמות וכן בחרט אנוש. בדמות אנוש ואין טעם להיותו מגזרת החריטים: מסכה. התוך כמו הפסל נסך חרש:
{ה}וירא אהרן. בלב. כמו וראיתי אני בלבי. וירא יעקב כי יש שבר:
{ו}וישכימו ממחרת היום שנבנה המזבח:
{ט}ויאמר. טעם קשה ערף שלא ישמע מה שצוה. משל לאדם הולך לדרכו במרוצה ולא ישיב עורף לקורא אליו. וזה המשל בעבור שהיו ישראל בארץ מצרים עובדי ע”ז. והשם שלח להם נביאים לאמר איש גלולי מצרים השליכו כי כן כתוב ומשה ספר זה המעשה לבנים לפני מותו. והוא שומר הטעמים לא המלות. כתוב לך רד כי שחת עמך. וכתוב קום רד. ושם כתוב וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך. וכתוב ועתה הניחה לי ותחתיו הרף ממני. וכתוב ויחד אפי בהם ואכלם ותחת זה ואשמידם ואמחה את שמם. וכתוב ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו והטעמים שוים והנ’ רמז לו אם לא בעבור כבוד משה היה משמיד אותם על כן הוצרך להתפלל:
{יא}ויחל משה. זאת הגזרה לא מצאנוה מזה הטעם. כי אם על פנים כמו יחלו פני נדיב. ולפי דעתי כמו ופניה לא היו לה עוד וכלם ככה. על כן אסור לומר חליתיך או אחלך. כי יבא מגזירת אשר חלה ה’ בה. י”א כי זאת התפלה היא הנזכרת בפרשת והיה עקב. וזו התפלה היתה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר על כן וינחם ה’ אחר שהתפלל והתנפל מ’ יום. ואם נחם על הרעה בראשונה מה טעם לומר אולי אכפרה בעד חטאתכם. כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו אז שב להתפלל לשם בעד ישראל ובעד אהרן שהיה הסבה. ואחרים אמרו כי תפלת אל תשחת עמך איננה זאת הנזכרת במקום הזה. ולפי דעתי כי טעמי התפלה שוים כאשר אפרש. כי איך יחלה פני השם לפני שרוף העגל. וישק את בני ישראל ויהרוג עובדיו. רק השם רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל על כן כתוב אולי אכפרה בעד חטאתכם אחר שהסיר החטאת כאשר כתוב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל. והנה בעבור שהשם אמר לו ועתה הניחה לי. הזכיר התפלה שהתפלל בהתנפלו לפני השם. וזאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר וישב משה אל ה’. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רק רצה לדבק דבר מי אשר חטא לי. עם ועתה לך נחה את העם. וכתיב ויגוף ה’ את העם: ויחל. הנה כתוב ואתנפל לפני ה’ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה כי אמר ה’ להשמיד אתכם. וזהו הרף ממני ואשמידם. כי אין הדעת סובלת שיתפלל משה בעד ישראל ועו”ג ביניהם עד שהסיר אותה: והנה למה ה’ יחרה אפך בעמך כמו אל תשחת עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה וזהו אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה. וכתוב זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב וזהו זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת. והטעם שתזכור להם שבועתך. ולא פי’ זה בפסוק זכור לעבדיך. כי אינו כמו זכור עדתך קנית קדם בעבור הלמ”ד. והנה פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם. וזה כמו למה יאמרו מצרים לאמר:
{יב} וטעם ברעה הוציאם. כאשר רמזו קדמונינו כי במזל רע יצאו ממצרים. והנה יאמרו אין יכולת לשם לנצח כח המזל להציל הדבקים בו. ובראותו כי אין יכולת. לו הרגם. וזה יהיה חלול השם. והנה התנפל ארבעים יום. והשם אמר לו כי לא אעלה בקרבך. והנה לא ירשו הארץ. ואז אמר משה כל פרשת ראה אתה אומר אלי. ואחר כן צוהו השם שירד ויפסול לוחות ויעלם בידו אל ההר. אז ירד השם בענן וקרן עור פניו וכ’ השם הלוחות השניים. על כן כתוב בעת ההיא אמר ה’ אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועשית לך ארון עץ. והנה יעשו ישראל הארון והוא שעשה בצלאל:
{יד}וינחם. חלילה להנחם השם. רק דברה תורה כלשון בני אדם. כמו ויעל וירד. ישמח ה’ במעשיו. ויתעצב אל לבו. והנה שמואל אמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. ושם כתוב נחמתי. ויש מפרשים אותו לשון וועד ואין צורך:
{טו}ויפן. הזכיר במקום הזה וההר בוער באש. וטעם ויפן. כאדם מסתכל מה יעשה וראה כי חייב לרדת מהרה. כדרך ויפן כה וכה: וטעם בידו. ברשותו. כמו ולקחת בידך עשרה אנשים כי תמהים אנחנו איך יוכל להוריד לוח אחד. ואף כי שנים ביד אחד. ואחר שהכתוב מפורש שהיו כתובים משני עבריהם אינם אלה שני האבנים מהאבנים הנזכרים בחשן. כי מה שיכתוב מעבר אחד יראה בעבר האחר. ואין פי’ כתובים נראים. רק כתובים כי כאשר כתב מזה העבר כן היה כתוב בעבר השני והנה הלוח עב. ואין צריך מ”ם וסמ”ך שבלוחות שיעמדו בנס. כי מחלוקת היא בפי’ מלת אשורית אם מאושר באותיותיו. או על שם שעלה עמהם מאשור. ועוד אילו היו נראים יראו הפוכים. ואין ראוי לטעון עלי אם היו אלו האבנים יקרות. והתשובה כי היו יקרות מאד בעבור מכתב אלהים שהוא חרות עליהם. כי היו צריכים להיות עבות ואנה ימצא אבן יקרה מאד וארכה אמה ורחבה אמה וחצי. ואמה קומתה. ועוד מאין יפסול משה ב’ לוחות אבנים יקרים כמדת הראשונים. והנה לא ידענו היאך היו כתובים עשרת הדברים בב’ הלוחות ולא יהפכם. על כן כתוב מזה ומזה הם כתובים אחר שאמר כתובים משני עבריהם. ולא נוכל לדעת אם הלוח נכתב כלו או נשארו לו מארבע פאותיו שיורין. כאשר נעשה אנחנו היום בספרים או אם היה המכתב עב או דק. ודבר שלא מצאנוהו בקבלה אין טעם לסברותינו:
{טז}והלחת. קדמונינו אמרו כי נגזרו להיותם ככה כאשר פירשתי בראש ספר בראשית. ולפי דעתי כי פי’ מעשה אלהים שהיו ככה כמדה הראוי’ נבראים. והזכיר זה בעבור שהשנים פסלם משה. יש אומרים כי חרות כמו חרוש. ויש מהפכים אותו חתור. והנכון שאין חבר לו אולי הוא כדמות פתוח:
{יז}וישמע יהושע. שנשאר בתחתית ההר: ברעה. מגזרת תרועה. כמו אשא דעי שהוא מן ידע. ככה יאמר מן רעה ירע וכמוהו למה תריעי ריע:
{יח}ויאמר. אמר הגאון כי גם אלה דברי יהושע. ולפי דעתי שהם דברי משה. והעד הכתוב אחריו ויהי כאשר קרב אל המחנה: חלושה. שם כמו גבורה: קול ענות. כמו נגינות וזהו ויקמו לצחק:
{יט}וירא את העגל ומחולות. ה”א העגל משרת בעבור האחרת. כמו וירא את העגל והמחולות סביביו. ומרוב קנאת משה שבר הלוחות שהיו בידיו כמו שטר עדות. והנה קרע שטר התנאים. וזה היה לעיני כל ישראל כי כן כתוב:
{כ}ויקח את העגל. י”א כי וישרוף כמו ויתך באש. ואין צורך כי יש דבר שיושם באש עם הזהב ומיד ישרף ויהי’ שחור. ולעולם לא ישוב זהב וזה דבר מנוסה ואמת הוא: ויזר על פני המים. הם מי נחל יורד מן ההר וצוה שישתו כל ישראל מאלה המים. וזה הי’ כמו ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. והנה המים חדשו אות בעובדי העגל בפניהם או שצבתה בטנם. כי לולי זה איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו. וכבר אמרנו כי היו מעטים שהיתה מחשבתם רעים ומחשבת הכל לטובה היתה כפי סברתם:
{כא}ויאמר וגו’. הנה משה שאל למה הוצרך אהרן לעשות העגל:
{כב}ויאמר אל יחר אף אדני. בעבור גודל מעלתו. וכבר פירשתי כי ברע הוא. וככה ויאמרו לי ואומר אליהם:
{כה}וירא משה את העם כי פרע הוא. כמו באין חזון יפרע עם. ותפרעו כל עצתי: ומלת לשמצה. שם התואר תחת שם הפועל. להיותם שמץ ודופי ודבה: בקמיהם. כמו רבים קמים עלי. אף מן קמי דרך קצרה. ותרגם ארמית כדרך והנה קמתם תחת אבותיכם:
{כו}ויעמוד משה. ככה המנהג בכל מחנה שיעמוד במקום אחד כמו שנה לעשות סוכות ולהיות שערים למחנה כי אין צורך לשום יד מחוץ למחנה: מי לה’. יגש אלי. או יקרב. או יבא או יתאסף: בני לוי. שהם ממשפחתו:
{כז}ויאמר. טעם אלהי ישראל. בעבור שחשבו עובדיו שהוא ע”ז: והרגו איש את אחיו. אפי’ יהיה אחיו. ורבים פירשו האומר לאביו ולאמו על זה המעשה והוצרכו לפרש אביו ואמו אבי האם ואין צורך כאשר אפרש במקומו:
{כח}ויעשו בני לוי. ולא כל בני לוי:
{כט}ויאמר משה. וכבר אמר להם כמו וייצר ה’ אלהים ורבים ככה. ומלת מלאו. דקדוקו זר. כי פעם הוא פעל יוצא ופעם עומד והבנין קל: וטעם כי איש בבנו. אפילו יהיה העובד בנו או אחיו שיהרגהו. והשכר הוא שיתן עליכם ברכה. וזהו בעת ההיא הבדיל ה’ את שבט הלוי. והטעם שאמר לו השם זה הטעם בהר סיני. על כן אמר ואלה תולדות אהרן ומשה. ביום דבר ה’ אל משה בהר סיני. והנה כאשר נעשה המשכן נבדל אהרן ובניו לשרת השם וכן הלוים. אז היתה מחלוקת קרח כי בכור היה כאשר לקח השם הלוים תחת הבכורים שיהיו קדושים בעבור שהם העלו העולות והשלמים זבחו על המזבח שנעשה לפני העגל:
{ל}ויהי ממחרת. יום רדתו: ועתה אעלה. לשוב אל ההר להתנפל לפני השם לכפר על ישראל כאשר פירשתי. אולי יכתוב לוחות אחרות לכרות ברית עם ישראל וזהו הנה אנכי כורת ברית כי הלוחות כשטר עדות:
{לא}וישב. אמר הנגיד כי אנא מבולע הלמ”ד. כמו אל נא. ופירוש אל מגזרת הואל. וזה רחוק רק אנא אל נא תעשה ככה. ופירוש אנא כמו פיוס או דרך הודאה כמו זה וככה אנה ה’ כי אני עבדך:
{לב}ועתה. כבר פירשתי בספר דניאל וספרין פתיחין. כי כל הגזרות על הכללים ועל הפרטים הם במערכות שמים. וככה הודו חכמים בני חיי ומזוני. רק השם יוסיף בעבור יראתו כאשר פירשתיו:
{לג}ויאמר וגו‘. אמר הגאון זהו וינחם ה’. כי אמר להשמיד הכל. והטעם הנה לא אמחה מספרי רק אשר חטא לי במחשבתו. על דרך למען תפוש את בית ישראל בלבם. ולא נהרגו כי לא עבדו וזהו ויגוף ה’ את העם בעבור שנעשה העגל. ובא ספק לאנשים בסתר:
{לד}ועתה. אל אשר דברתי לך. אל מקום הכנעני. וזה כדרך כעם כי בעבורך נשאתי חטאתם ואתה שאהבת אותם כל כך לך נחה אותם: וביום. תחלת כל שנה יום הפקידה:
{לה}ויגוף. אולי לא היתה המגפה בשנה הראשונה. רק ספר הכתוב מה שהיה אחרי נסעם מהר סיני:


כי תשא פרק-לג

{א}וידבר לך עלה מזה. כי ההולך לפאת שמאל עולה הוא. על כן ירד אברם מצרימה. כי הוא בדרום. וכל זה אעשה בעבור שבועתי לאברהם ליצחק וליעקב:
{ב}ושלחתי לפניך מלאך. לעזרך ולא אמר המלאך הנודע כי השם בקרבו:
{ג}כי לא אעלה בקרבך. לא יעשו משכן כי לא אשכון תוך בני ישראל: וטעם פן אכלך בדרך. אם יעשו פעם אחרת כמעשה הזה מיד אכלם. ובא פתח קטן תחת גדול ולא נדגש הלמ”ד כי המשפט להיותו כן. כמו אחוך שמע לי:
{ד}וישמע העם את הדבר הרע. ומהו. הוא הכתוב אחריו ויאמר ה’ אל משה אמור אל בני ישראל וכמוהו ויאמר ה’ אל משה במדין וכבר פירשתי הגם לחם יוכל תת. כי כמוהו ויצו שחקים ממעל וכבר צוה שחקים וככה זה. ואין צורך לתקון הגאונים שעשו ככה תמיד:
{ו}ויתנצלו בני ישראל את עדים. מן עדים. והם בגדי תפארת ותכשיטים כמו הנזמים והטבעות. על דרך ואעדך עדי. כי התאבלו על דבר העגל:
{ז}ומשה יקח. עתיד תחת עבר. על דרך יעשו עגל בחורב: האהל. אהל שלו. כמו ויבאו האהלה. והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים כתובים והחלו ישראל לעשות המשכן וקרא לאהלו אהל מועד כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה. וי”א כי זה הוא אהל המשכן וספר הכתוב אנה היה המשכן לפני שיקימו הדגלים החמשים יום:
{ט}והיה. גם זה היה אות שהיו רואים כל רגע שיבא ממחנה ישראל אל האהל מיד היה רואה עמוד הענן:
{י}וראה. וזה המעשה היה אחר פרשת ראה אתה אומר אלי. כי היא היתה בקרב הארבעים יום שהתנפל על דבר העגל. ואחר כן ירד ופסל את הלוחות אז עבר השם על פניו ויצא לידי מעשה מה שאמר לו וראית את אחורי:
{יא}ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים. בפרשה הסמוכה אפרשנו: ומשרתו יהושע בן נון נער. והוא חיה מאה ועשר שנים. וחכמים אמרו כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק אם כן היה בן חמשים ושש שנה ואיך קראו הכתוב נער. וככה דקדוקו ומשרתו יהושע בן נון שירות נער:
{יב}ויאמר משהראה. כאומר ראה הצרה שאני עומד בה. ועתה אומר דקדוק הפרשה: אמר הגאון ידעתיך. כמו כבדתיך. ואין זה נכון כי הנה אחריו ואדעך כאשר ידעתני:
{יד} אמר הגאון פני. חמתי. כמו ופניה לא היו לה עוד. והנה מה יעשה במלת אין פניך הולכים. ולפי דעתי כי פי’ פני אני בעצמי. כמו ופניך הולכים בקרב:
{טז}ונפלינו. מגזרת והפלה ה’. מבעלי הה”א:
{יח}כבודך. כמו עצמך. כי כן כתוב בעבור כבודי [וכו’]. עד עברי. באברהם כתיב ויקרא בשם ה’. ובני אדם הם הנקראים לעבוד השם. על כן מלת בשם דבקה עם השם הנכבד. ואין ככה ויקרא בשם ה’. כי השם הוא הקורא וככה וקראתי בשם ה’ לפניך:
{כ}לא יראני. קמוץ. כמו ואמר אין רואני להוציאנו ממצרים. אם שוב ישיבני ה’: ופי’ וחי. כמו ויחיה. כי מיד ימות. כי מנוח אמר בעבור שראה המלאך מות נמות כי אלהים ראינו. גם יעקב אמר כי דאיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. ואף כי השם הנכבד ויש אומרים לא יראני האדם רק יחיה לעולם וזה הפך הלשון. ואחרים אומרים פי’ מלת לא ישרת בעבור אחר. וכן הוא לא יראני האדם ולא החי והטעם המלאכים:
{כא}ונצבת על הצור. הוא ראש ההר כי כן כתוב ונצבת לי שם על ראש ההר. ואמר שהוא יתיצב שם ובעבור הכבוד הוא ישימנו בעצמו בנקרת הצור. כי כן כתוב ושמתיך ולא שיכנס הוא מעצמו ועתה אזכור כלל טעם הפרשה. אמר הגאון כי השם אמר למשה העל את העם הזה מזה המקום שחטאו בו. ובמקום אחר אסלח להם ומשה השיב אם לא ישוב אפך עתה במקום הזה אל תעלנו מזה והנכון בעיני בעבור שהשם אמר לו ושלחתי לפניך מלאך. אז השיב משה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. אם הוא הכתוב בו כי שמי בקרבו. והשם השיבו אני בעצמי אלך והניחותי לך. והנה טעם לך כי עמך לבדך אלך ולא אשכון בתוך בני ישראל. על כן השיב משה אם אין פניך הולכים עם הגוי הזה שהזכיר למעלה. וראה כי עמך הגוי הזה. אל תעלנו בלשון רבים והעד הנאמן על זה הפירוש ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו. והשם השיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ובעבור זה שמח משה ואמר ילך נא ה’ בקרבנו. הפך כי לא אעלה בקרבך. ומשה בקש לראות השם והשם השיבו כי לא יראני האדם וחי. וזהו האמת כי ההרגשות אינם מרגישות רק המקרים על כן ויראו את אלהי ישראל. גם ואראה את ה’. וכן נבואת יחזקאל הכל במראות אלהים. והנה אמר בכאן וראית אחורי. ובמקום אחר ותמונת ה’ יביט. ואלה הדברים צריכים פי’ ארוך. והגאון אמר כי הפנים פני האור והמשל פני השמש והאחורי’ הנשאר מהאור התדבק באחד ואין צורך לכל זאת. ולפני שאפרש זה אומר דע כי השם לא דבר עם משה פנים אל פנים רק בארבעים יום השלישי והלאה. ובעבור השם על פניו אז קרן עור פניו. כי תחלת נבואתו ע”י המלאך הנראה בסנה. ושם כתוב ויאמר ה’. וככה וה’ הולך לפניהם יומם. כי השליח ידבר על לשון השולח. וזה היום שראה משה מה שבקש היה לו כיום מתן תורה לישראל ולא הגיע אדם לפניו ואחריו אל מעלתו. וחכמינו אמרו שהראה לו קשר של תפילין. ודבריהם נכון. רק לא כאשר יפרשוהו חכמי דורנו שהוא כמשמעו כי סוד עמוק הוא: אמר אברהם המחבר כבר פירשתי השם הנכתב ואינו נקרא הוא שם העצם והעצם הוא הכבוד. וכאשר תחבר מספר כל האותיות יעלה לשנים ושבעים על כן אמרו חכמינו כי הוא שם המפורש. וכאשר תחבר מרבע הראשון אל מרבע האמצעי באמת יהי’ כמספר השם. גם כן מחברות החמשה כוכבי לכת, גם בחברך האותיות שיבטא האדם בהם בחצי השם יהיה כמספר השם. ובחברך מרבעי הזוגות שהם במעלה הראשונה. יהיו כמספרם המחוברים מחצי השם. וכאשר תכפול חצי השם הראשון על החצי אז תמצא מרובעי הנפרדים. ובהסרך מרובע הראשון ממרובע השנים. אז ישאר כחשבון מעוקב האות השני. ואם תחסר מרובע השנים ממרבע השלשה. אז ישאר בחשבון מעוקב האות השלישי. וזה השם הנכבד הוא האחד שהוא בעצמו עומד. ואין לו צורך לאחר לפניו. ואם תסתכל מפאת החשבון שהוא ראש הכל. וכל חשבון מהאחדים הוא האחד שהוא הכל. על כן סוד התפלות והתהלות וטעם והתגדלתי והתקדשתי. ועוד אשר בך אתפאר. והנה הא’ אין לו תמונה והוא כדרך כלל לכל התמונות כי מאתו יצאו. והנה הגויות העליונות שהם המאורות והכוכבים אין להם פנים ואחור. אף כי לנשמת האדם העליונה ואף כי למשרתי עליון אף כי לעליון העליונים והנה האודך בין שתי הנקודות והנקודה הקרובה אל הפועל שר הפנים ושר הכח. והנקודה האחרת סוף הכח ותנועת האדם לפנים. והגוף העליון אל הימין. והצמח אל העליון. והנה משה יכול לדעת ולראות בעין לבו איך הבריאות דבקות ביוצר בראשית הנקרא אחורים ומדרך הכבוד אין כח בנברא לדעת זה. וזהו כי לא יראני האדם וחי. בעבור היות נשמת האדם עם הגוף. והנה אחרי מות המשכיל תגיע נשמתו למעלה גדולה שלא יגיע בו בחיי האדם. והנה משה שב כללי. על כן אמר השם ידעתיך בשם כי הוא לבדו יודע הפרטים וחלקיהם בדרך כלל. ובעבור כי הנכבד באדמה הוא האדם. על כן צורת הכרובים. והנכבד באדם ישראל. על כן דבר קשר של תפילין. ועל כן כתוב בשיעור קומה כי השם הוא בורא כל גוף וכל נכבד מהגוף. והנבזה מהגוף הוא המקרה ואמר ר’ ישמעאל כל היודע שיעורו של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן עולם הבא ואני ור’ עקיבא ערבים בדבר זה. וזהו נעשה אדם בצלמנו כדמותינו. ודע כי כל הצמחים והחיים בארץ והעוף והבהמה והחיה והרמש וכל אדם קשורים בעליונים. כי הכללים קשורים בארבעים ושמונה צורות הגלגל. וזהו אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים והמוסיפים להאיר עיניהם. מטעם הענין אולי ידעו זה ולא רצו לגלות הסוד לתלמידים. והעד הנאמן ולא חלק להם. וידוע כי המחברות הם מאה ועשרים. מחברות השבעה והמחברת הגדולה במספר כלם. היא אחת. והמחברת השניי’ היא אחת ועשרים. וכנגדה מחברת החמשה ככה. וזה המספר יצא משבעה. ומחברת השלשה חמשה ושלשים שגם זה המספר יוצא משבעה מחברות וככה מחברת הארבעה והנה מחברות הששה שבעה. והמחברת שהיא כוללת המשפחות לכל האדמה כפי מזל כל גבול מהשבעה גבולות שהם כל הישוב. ועליהם כתוב אתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחורף שהשתנה בכל הגבולות אתה יצרתם. ואין השינוי בא מהשמש רק בעבור נטותה לפאת צפון ודרום. והנה המחברת השניים העליונים במזל טלה היא בכל תשע מאות וששים שנה. ושניהם סובבים ממזל התחברותם אל מזל תשיעי בכל עשרים שנה. ככה יתגלגלו שתים עשרה פעמים עד מאתים וארבעים שנה. ומשם יתגלגלו כמספר הזה ובדרך הזה במזלות העפר. גם במזלות הרוח. גם במזלות המים. ואל יעלה על לבך כי הארבעה תולדות הם בשמים. ויש חום בשמש וקור בלבנה ובשבתי חלילה חלילה כי הבריות העליונות נכבדות הן. ועליהם כתוב כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חוק נתן ולא יעבר. רק נקראו ככה בעבור המקבלים והנה לא יוכלו המשרתים לשנות דרכם ושיעבור א’ מהם החק שנתן לו השם. גם כן כל צבא השמים והשפלים יקבלו מהם כפי מתכונתם. על כן לא ייטיבו ולא ירעו והנה המשתחוה למלאכת השמים לא יועילו לו כי אם מה שנגזר עליו כפי מערכת ככבי מולדתו כן יקרנו. חוץ אם ישמרהו כח העליון יותר מכח הככבים שיהיה דבק בו. אז ינצל מהגזרות. ואתן לך משל חשוב שהיתה מערכת הכוכבים שיגדל נהר על עיר אחת וישטוף אנשיה או ימותו. ובא נביא והזהירם שישובו אל השם בטרם בא יום רעתם ושבו אליו בכל לבם. ובעבור שדבקו בו נתן בלבם שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל אל השם והנה עשו כן. וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות ושטף כל העיר והנה לא סרה גזירת השם והוא הצילם. וחשוב כי המשרתים ירוצו כסוסים עוברים במסלה ולא ירוצו להרע או להטיב רק ככה דרכם וחשוב כי במסלה איש עור לא ידע מנהג הסוסים מתי הולכין אל ימין או לשמאל. והוא נשען על פקח שידע סורם. והנה הוא ישמרנו כי ברוצם בצד זה יוליך העור לצד האחר ומרוצת הסוס לא תשתנה והעור ימלט. ובעבור זה אמר ה’ אחר אשר חלק. ואתכם לקח ה’ להיות לו לעם נחלה. ככה לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. וזהו ונפלינו אני ועמך. וזהו שאמרו חכמינו ז”ל אין מזל לישראל כל זמן שהם שומרי התורה. ואם לא ישמרוה ישלוט בהם המזל כאשר הוא מנוסה. כי כל מחברת ומזל דלי במערכת רעה. הנה יבא רעה לשונאי ישראל. והיודעים חכמת המזלות יודו כן. והנה היתה במערכת השמים במחברת שיעמדו בגלות מצרים עוד שנים רבות. ובעבור שצעקו אל השם ושבו אליו הושיעם השם. וכאשר יקרה לכלל כן יקרה ליחיד על כן שומר תורה אשרהו: והנה ידעתיך בשם. כמו יודע ה’ דרך צדיקים: והנה הראני נא אינו במראית העין: והנה על פניך. על פניך הפנימים והם פני הלב: וטעם כל טובי. שאינו כמו הכל ולא בכל ולא עם הכל: וטעם וחנותי את אשר אחון. על משה. כי אעביר כל טובי על פניך. ולפני עברי ארחמך. וזהו שאסוך כפי עליך והנה זה הוא הפירוש. והכף כדמות סתר כמסתיר עצם השמש בכפו שלא תפרד נשמתו מעל גויתו. והנה וראית את אחורי. מפאת שהוא הכל וכבודו מלא הכל ומאתו הכל וכל תמונתם כל וזהו ותמונת ה’ יביט:
{כב}ושכותי. בשי”ן או בסמ”ך שוה הטעם. ומפרשים אמרו כי כפי עב. כמו על כפים כסה אור. הן על כפים חקותיך. ואינו רק כמשמעו:
{כג}ופני לא יראו. הם הנראים. ולא כן ולא יראו פני ריקם. כי הזכרים הם הנראים:


כי תשא פרק-לד

{א}ויאמר. פסל לך. כמו לך לך. ואתה קח לך וטעם כראשונים. כמדתם. אמר הגאון כי השניים נכבדים מהראשונים כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכפורים ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י”ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות ובשניי’ כתוב ולמען ייטב לך.והראשונים נשתברו ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין. כי מכתב אלהים היו שניהם ועוד כי הראשונים הם מעשה אלהים. והשניים מעשה משה:
{ב}והיה נכון לבוקר ועלית. זאת היא הפעם השלישית. שבכל פעם ישב ארבעים יום וארבעים לילה:
{ג}ואיש. בעבור שעלה אהרן ובניו עמו אחר מעמד הר סיני וירד עמהם. גם עלה ועמד שם הפעם הראשונה: בכל ההר. אע”פ שיהיה רחוק ממקום הכבוד:
{ד}ויפסול. מנהג הל’ לדבר ככה לאמר ויקח בידו שני לוחות אבנים ולא אמר ויקח בידו שני הלוחות. כמו וה’ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה’. ולא אמר מאתו וככה בפסוק אחד בני ישראל חמש פעמים. והנה הוא דרך צחות:
{ה}וירד. י”א כי ויתיצב על הענן כי השם היה עובר. ודע כי המשיל בהר העליונים והנכבדים מהגופות. כאשר הוא ההר עליון על האדמה: ויקרא בשם ה’. הנה השם הוא הקורא. והנה למדנו איך יקרא משה:
{ו}ויעבור. ואל חתמה בעבור שהשם קורא השם כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע וזה דבר עמוק הוא מאד. אמר הגאון כי השם הראשון דבק עם ויקרא ואלו היה כן למה לא דבקו בעל הטעמים. והנכון כי השם שתי פעמים כמו אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה ככה תקרא וכתוב. כי שלש עשרה מדות הם. והגאון אמר כי השם הנכבד במספר אם כן אינו מדה והשנית שהוא אדון וזאת טעות כי הנכתב אינו אדון. רק כנוי הוא כפי המדבר דרך כבוד. ורב נסים אמר כי מלת ארך אפים ב’ מדות לטובים ולרעים גם זה איננו נכון. כי לא תוסיף המדה בעבור שנוי האדם. ועוד כי השם הוא ארך אפים לרשעים ולא לאשר לא חטאו. והנה ונקה מדה בפני עצמה. עד הנה מספר י”ג מדות ועל דרך הפשט ונקה לא ינקה מדה אחת. כי ונקה שם הפעל היא. כמו אם ענה תענה אותו. רק למדנו ממלת ונקה לא ינקה שהוא לשובבים רק לשבים ינקה כדברי הנביאים. על כן הושמה מלת ונקה ממספר המדות. ומלת פוקד עון אבות גם היא מדת רחמים. ודע כי שבעה הם בגדי כהונה ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר. והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם ובנימין לבדו נולד בארץ כנען. והנה כתוב על כלם אלה בני יעקב אשר יולדו לו בפדן ארם. כי אחר הרבים הלך ולא חשש להוציא האחד וככה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו. והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפ’ ואלה שמות כי פעמים הוא שם התאר ופעמים מדה והם שתים. ומלת אל שלישית. רחום. רביעית. וחנון. חמישית. ארך אפים ששית. ורב חסד. שביעית. ומלת רב. תשרת בעבור אחרת. ורב אמת. שמינית: נוצר חסד לאלפים. תשיעית. נושא עון. עשירית. ונושא פשע. אחת עשרה. ונושא חטאה. שתים עשרה. ונקה. שלש עשרה. והשם שהוא תואר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים: ואל. כמו תקיף שיעשה הנכון בחכמה: ורחום. כדרך כרחם אב על בנים שישמרם שלא יפלו: וחנון. כדרך כי חנון אני להושיע מי שנפל ולא יוכל קום: ארך אפים שלא יכעוס מהרה על הרשע. ורב חסד. לצדיק ולרשע. ורב אמת. שימלא ויקיים דברו:
{ז}נוצר חסד. האב לבנים אם היו טובים: נושא עון. שים לבך לדברי הנה כתוב וחזקת והיית לאיש והלא איש היה. רק טעמו איש חיל ונודע. והנה כתוב כי זקנתי מהיות לאיש. והפירוש מהיות בעולם או אשה לאיש כי נקבה היתה. והנה ואבואה אליה הוא המשכב כי נקבה היא. והנה אשר באו אליך הלילה אינו מזה הטעם כי זכר הוא. וככה החוטא ונשא עונו לא יכופר החטא לו רק העונש שיבא עליו ע”ד ולצת לבדך תשא. ועתה שא נא חטאתי. כי משה צדיק היה. והכלל כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת שימחול לו כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון. והדרך האחרת שיהיה נושא העון אחד רשע. והנה לנושא עון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח. כמו ונשא את עונה. כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו: ונושא פשע. דע כי פשע קשה מעון כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות. כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה. והנה עון פחות ממנו והוא בזדון. ומלת חטאה כמו חטאת והוא שם דבר. ואיננה כמו הממלכה החטאה כי היא תאר. ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה. כי עון במעשה או בלשון. והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים. ויאמר ה’ שהוא שם העצם. והמדות תהיינה עליו נאמרות ולא הזכיר השם השני שהוא תאר. כי השם רצה להשמיד ולא אל. כי אין צורך להזכיר המדה הזאת ולא רחום כי ישראל לא היו פתאים. ולא חנון כי לא נעשה להם חמם שיצעקו אל השם להושיעם. והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים. ורב חסד. לכל הוא. ולא הזכיר ואמת כי היו חייבים. והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה כי לא היו שוגגים. ומרוב הענוה שהיתה במשה הכנים נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו. ולא הזכיר פשעינו. בעבור גודל מעלתו שלא יתכן שיפשע:
{ח}וימהר. ריקי מוח אמרו כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל. ועוד כי הנה כתוב כן בעשרת הדברות הנה כל ישראל שמעו זה ואיך יעלה על לב משה שיאמר הקב”ה לחמשים ובעבור שהזכיר ונקה לא ינקה לא הוצרך לומר לשונאיו. ומלת ויקד. בעלי הכפל מגזרת קדקד. ששם קדקדו בארץ על משקל ויתם הכסף. ויקדו כמו ויתמו ואל תשמע אל המוסיפין שרשים מלבם בעבור המשקל ועל זה הדרך ידמו כאבן:
{ט}ויאמר. טעם ילך נא ה’ בקרבנו. כאשר יסעו כמו והתהלכתי בתוככם: כי עם קשה עורף. על דעת רבי מרינום אע”פ שעם קשה עורף הוא. וכן רפאה נפשי כי חטאתי לך. אע”פ שחטאתי לך. ולפי דעתי רפאני כי אני מודה שחטאתי לך. ובעבור חטאי החליתני. וככה זה אני מודה כי עם קשה הוא ואתה תסלח:
{י}ויאמר הנה אנכי כורת ברית. וזהו כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. והם התנאים הכתובים מתחלת שמר לך. ובעבור זה אכתוב לך הלוחות השניים ויהיה כשטר עדות וכל זה שסלחתי לעונם היה בעבור כבודך. על כן אעשה עמך נפלאות שיתמהו כל רואיך וידעו כי נתתי הוד עליך שלא עשיתי כן מיום שבראתי שמים וארץ וזהו דבר קרינות פניו. והנה כתוב במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה הפך תולדת כל הזקנים: וטעם אשר לא נבראו בכל הארץ. לא נשמע זה בגוים. והגאון אמר אשר לא נבראו כן בכל ארץ מצרים שיצאתם משם. ובכל הגוים:
{יא}שמר לך. לפי דעתי עם משה ידבר שישמור אלה הדברים ויספרם כן לבני ישראל. על דרך שמרו עדותיו וחוק נתן למו כאשר פירשתי במקומו ותחלת הפרשה שתאמר להם הנני גורש מפניך. וזאת הפרשה דומה לפרשת הנה אנכי שולח מלאך עם הפרשה שהיא למעלה: ומלת גורש. מהבנין הקל והוא פועל יוצא. וככה אלמנה וגרושה:
{יב}השמר לך. הנה זה כמו לא תשתחוה לאלהיהם:
{יג}כי את מזבחותם. כמו כי הרם תהרסם:
{יד} והזכיר אל קנא ככתוב בעשרת הדברים:
{טו}פן תכרות. כמו לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. והוסיף לפרש פן תכרות ברית וזנו בנותיו:
{יז} וטעם אלהי מסכה. ומלת אלהי הגוים כוללת בעבור עגל מסכה:
{יח} והזכיר את חג המצות כאשר הזכירה בפרשה העליונה. ובעבור שהזכיר כי בו יצאת ממצרים והנה חג המצות לזכר. הזכיר דבר פטר חמור שגם הוא זכר ליציאת מצרים. כמו בפסוק ובקוצרכם שהזכיר עם חג הקציר. וככה הזכיד זה בפרשת קדושים תהיו. ובעבור זה כל פטר רחם לי:
{יט} ומלת מקנך. בא במקום הזה על לשון נקבה. ושמות רבים ככה. על לשון זכר גם לשון נקבה:
{כא}ששת ימים. ככה כתוב בראשונה: וטעם בחריש ובקציר. שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן. כי זה על משכב האשה. והלא תכסהו בושה. כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש. הלא במלת קציר יחריש: ולא הזכיר בפרשה הזאת שנת השמיטה. כי היום הידוע השלם היא תנועת הגלגל העליון ממזרח למערב בעשרים וארבעה שעות. ויום השמש הוא שלש מאות וששים וחמשה ימים וקרוב מרביעית יום. כי הוא תקופת השמש מתחלת מערב עד שובה אל מקומה. וחכמי המזלות יבינו זה:
{כב}וחג. כתוב בשני מקומות. ושם בצאת השנה. כי סוף השנה הוא תחלת השנה האחרת וזה לאות כי השמש תכנס במזל המאזנים סמוך ליום העשור. ולא יתאחר עד צאת סוכות שלא תכנס השנה האחרת. על כן כתוב תקופת השנה. ואל תסמוך על תקופת שמואל רק על תקופת רב אדא. אע”פ שהיא צריכה לשני תקונים. האחד בעבור שמהלך השמש פעם בארוכה ופעם בקצרה. וזה השנוי אינו במהלך השמש כי שוה הוא לעולם. רק הוא כנגד מראה הנקודה בגלגל המזלות. והתקון השני בעבור תנועת גלגל קטן בראש טלה:
{כג}שלש פעמים. הזכיר בפרשה הזאת אלהי ישראל. בעבור דבר העגל:
{כד}כי אוריש. פירש בפרשה הזאת למה. שלא הזכיר בראשונה כי לא הוצרך כי אחר שהשם צוה שיעלו כל זכרי ישראל לראות פניו הנה אין ספק כי השם ישמור ארצם מפני האויב אחר שכל ישראל עושים רצונו. וזה הטעם באר אותו ה יטב: וטעם ולא יחמוד איש את ארצך. כל כך אשלח אימה בלב השכנים אפי’ שלא יחמדו הארץ. אף שיעלה בלבם לעשות מלחמה:
{כו}ראשית. כמו בפרשה הראשונה. ואלה הם התנאים. ומתחלת ואלה המשפטים עד שש שנים משפטים הם. והכהן הגדול והשופט שהוא המלך הם חייבים ללמדם ולדעתם. וחיוב הצבור הם הנזכרים אחר כן כמו אלה:
{כז}ויאמר. ואע”פ שכבר היו כתובים כתבם פעם אחרת עם עשרת הדברים. על כן נכתבה הפרשה הזאת פעמים:
{כח}ויהי שם. רבים חשבו ששמונים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם את הלוחות ולא דברו נכונה. רק דברי הקדמונים ז”ל אמת כמו שכבר זכרתי כי הנה ארבעים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם הלוחות הראשונים. וכן כתוב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה והוא אמר ואתנפל לפני ה’ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. אז אמר משה פרשת ראה אתה אומר אלי. ואחר כן ירד ופסל הלוחות והעלם עמו אל הר סיני. והנה כתוב ויעבור ה’ על פניו. ואח”כ ויהי שם עם ה’ ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל כמשפטו בפעם הראשונה גם בשנייה: ויכתוב על הלוחות. השם כתבם. כי כן כתוב וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת:
{כט}ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. הטעם בדבר אתו השם. וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו ע”כ הזהירו כזהר הרקיע: ומלת קרן. מגזרת קרנים מידו לו. כי כן כתוב בתחלת הפסוק ונגה כאור תהי’. והנה אמר אחריו קרנים מידו לו יהיה הטעם כפול כמשפט. ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת ולא יירא מגשת אליו. ועוד אילו היה ככה למה לא הי’ תמיד המסוה על פניו. ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל.והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה ואף כי כאשר הי’ בן שמונים:
{ל}וירא אהרן. שהוא הראש: וכל בני ישראל. הם הנשיאים שהיה משפט משה לדבר אליהם. וכן כתוב ויקרא אליהם משה:
{לא}וישובו אליו. זה לאות כי שבו מרוב הפחד אחורנית אחרי צאתם לקראתו ואחרי כן כל בני ישראל שהיו בתחתית ההר:
{לב}ויצום. אלה התנאים הנזכרים:
{לג}מסוה. כדמות כסות. ויש אומרים כי כמוהו ובדם ענבים סותה. ואל תתמה בעבור היות וי”ו מסוה נראית. ולא כן וי”ו סותה. כי הנה עולת’ ועולתה. עול ימים. גם עוילים וגו’. אל תוך המחנה. גם ויבחר אותם בתוך. יש אומרים שהאור הי’ מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גרעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור ע”כ היה משים המסוה. ובבאו לדבר אל השם יסיר המסוה לקבל האור והגאון אמר כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון. רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה. ולפי דעתי כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם. ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים. וזה טעם וכבא משה:
{לה} וראו. והנה טעם והשיב משה את המסוה וכן עשה תמיד. וככה היה משפטו עם ישראל עד יום שאספו כבוד השם אליו. ולא נודע קבורתו בחמלת ה’ עליו. ברוך אשר בחר בו ושם רוח קדש בקרבו:
חסלת פרשת תשא וברוך אל עליון בעוז עמו נהלביד ציר מראהו כאור שמש יהללצוהו בהר להכין לו אהללשבתו ככתו’ בסדר ויקהל:

קרדיט: סדר אבן עזרא על פרשת כי תשא שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – כי תשא

{יא} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  מ  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  ת  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {יב} כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻֽדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַֽיהוָֹה

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת כי תשא

{יא} וידבר וּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {יב} אֲרוּם תְּקַבֵּל יַת חוּשְׁבַּן בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמִנְיָינֵיהוֹן וְיִתְּנוּן גְּבַר פּוּרְקַן נַפְשֵׁיהּ קֳדָם יְיָ כַּד תִּמְנֵי יַתְהוֹן וְלָא יְהֵי בְּהוֹן נִזְקָא

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
האם מותר להרוג ג’וק בשבת?

להלכה: אסור להרוג ג’וק בשבת, וכן אסור להרוג יתושים וכדומה, על אף שהם עוקצים אותו ומפריעים לא באכילתו, משום נטילת נשמה שהדבר אסור מהתורה.אבל לרסס

האם מותר לבלוע כדורים בשבת?

להלכה: יש חילוק בין סוגי הכדורים:כדורים כגון אקמול, דקסמול וכדומה שהם למטרת כאב ראש/בטן/צינון וכיוצ”ב לדעת רוב הפוסקים אסורים בשבת.אך אם נפל למשכב, או שסובל

האם אישה כשרה לכתוב מגילה?

נשאלתי מהאברך רבי עמנואל דויב שליט”א שביקש לכתוב מגילה לעצמו ולהרגיש סיפוק שאדם שמח ממעשה ידיו ואשת חבר חשקה גם היא בכתיבה כנאמר במגילה וגם

אמירת במה מדליקין בבית האבל

מנהג ישראל מקדמא דנא לומר פרק  משנת במה מדליקין בזמן קבלת שבת והביאו מרן (בסימן ר”ע) ומרן הביא באיזה זמן אין לומר אך לא הביא

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות