{יב} צוה הקב"ה את משה כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל, ואמר לו (בפסוק טז) ולקחת את כסף הכפורים הנזכר, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר (להלן לח כה), וכסף פקודי העדה מאת ככר. ולא הוצרך להאריך ולומר, ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה, כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם:
והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר. ועי"ש ברש"י ג טו), רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א) בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו. ואין טענה מכל העובר על הפקודים (בפסוקים יג יד), כי פירושו הראוי לעובר. ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים (ש"ב כד ד~ט), והיה הנגף בהם, והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי (שם פסוק ו):
ורבותינו (מגילה כט:) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות. וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דהי"ב כד ו) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם, וכן בקרבנות כדברי חכמים (מגילה כט:), וכן כתוב (נחמיה י לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו. מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית:
ואמר שלישית השקל, כי בימי עזרא הוסיפו עליהם, והיה שלישית השקל עשר גרה. ובמס' שקלים (פ"ב ה"ג) שנינו שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקול דינרין. ופירושה כשעלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד, חזרו לשקול סלעים שלמים, חזרו לשקול טבעין, ומפורש בירושלמי (שם) שהוא פלגות סלעין, ובקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן, שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי סלע, ובלבד שתהא יד כולן שוה כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים, ומ"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים, כי אין כופר הנפש פחות מכן, כדכתיב זה יתנו וגו'. ובירושלמי (שם) אמרו בשלישית השקל מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה, מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה:
וכתב רש"י לפי שרמז כאן שלש תרומות, אחת תרומת האדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן אחר יוה"כ בשנה ראשונה, ונתנו כל אחד מחצית השקל ועלה למאת הככר, שנאמר (להלן לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו'. והשניה אף היא ע"י מנין שמנאן משהוקם המשכן, הוא מנין האמור בחומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור:
ואם תאמר וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוין שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשעה עשרה ונעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנת אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, שליציאת מצרים מונין מניסן, ולשנות האנשים מונין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין האחד בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה הקב"ה לישראל ונצטוו על המשכן, והשני בא' באייר (במדבר רבה א ח). כל אלו דברי הרב:
ואני תמה, ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים. והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב (במדבר ט ח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. ועוד קשה לי, כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הולדו, לכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה (להלן פסוק יד), שיהיו שנים שלימות להם. וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הם נמנין מעת לעת, כמו שאמרו במס' ערכין (יח:) שנה האמורה בקדשים, ובבתי ערי חומה, ושתי שנים שבשדה אחוזה, ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. בקדשים מנא לן, אמר קרא כבש בן שנתו (ויקרא יב ו), שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו', ומפרש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא, אמר רב גידל לערכין, והטעם, מפני שכתוב בהן "ומעלה", ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן ג"כ "ומעלה", ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר, כמו שאמר בבבא בתרא (קכא:) גמר ומעלה ומעלה מערכין, א"כ כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים, ונתרבו בין שני המנינים עם רב:
אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה, שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר"ג אל"ף ותק"ן, ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר, ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים:
אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל, כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן, כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א מט). והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף. וזה דבר ברור. כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא, ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה, ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון למלך:
והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), לא שש מאות, ומתו מהם עד המנין ההוא, ונתרבו במשלימים שנותיהם. ואולי "הגברים" אינם בני עשרים, אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל, כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד, כאשר אמר לבד מטף:
וכן נראה לי, כי שלש תרומות שרמז כאן, האחת לקרבנות הצבור, איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב, כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד, והשקלים של קרבנות לויים חייבים בהם לדברי הכל, וכדברי חכמים אף הכהנים, וכן הלכה, כמו שמפרש במס' שקלים (פ"א ה"ד). ועוד, כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה, אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול, וכן מפורש שם. אבל צוה הכתוב (פסוקים יב~יד) שיביאו למלאכת המשכן תרומת חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן כ' שנה ומעלה, ורמז העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם (פסוק ט"ו), שכל הצריך כפרה שהגיע לכל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות:
{יג}מחצית השקל בשקל הקדש. קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחות ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין (ויקרא כז כה) ופדיון הבכור (במדבר יח טז) במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן (להלן לח כד) וכן כל כסף קצוב האמור בתורה (דברים כב כט), יקרא לו הכתוב שקל הקדש:
וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו (ב"ר יח ו), וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם:
והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי. ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש:
והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי. והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנה, ישכבנה, יורה כי משגל שם עצם לבעילה, וכן יכנו לאכול את חוריהם (מ"ב יח כז), כי הוא שם מגונה. ואם מפני טעמו של הרב, היו קורים לו "לשון נקיה", כענין ששנינו (סנהדרין סח:) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי (ב"ר פו ז), וכן במקומות רבים:
ופירש הכתוב כי השקל עשרים גרה של כסף, ותרגם אונקלוס מעין, כי הגרה אצלו שם למטבע הנקרא בארמית מעה, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (ש"א ב לו) לאגורת כסף למעה דכסף, וכן אמר בשקל הקדש סילעא, כי כן שם המטבע בארמית, ושיעורו ידוע נמי בתלמוד (קידושין יא.):
וכתב רש"י (לעיל כא לב) שהשקל משקלו ארבעה זהובים, שהוא חצי אוקיה למשקל הישר של קלוניא. מצא הרב מפורש בגמרא (ב"מ לד:) שהסלע ארבעה דינרין, וקבל במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים. וכן כתב בפירושו בגמרא בבבא קמא (לו:
ד"ה כסף צורי) הדינר משקלו זהוב, וכן קורין בקוסטנטינה הזהוב דינר. וכן זה אמת הוא אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורנו, והם כמשקל חצי האוקיא שהזכיר, ואיננו כן, כי מלכי הגוים פחתו הזהובים, וכבר מצינו בדברי בעל הלכות גדולות (הל', בכורות והל', קדושין) והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא דינר ששדנג, וכן כתוב במסכת קדושין בהלכות רבינו (הרי"ף, פרק א), ואמר שהוא דינר זהב של ערביים. ולפי השיעורין הנמצאים בדבריהם הדינרין שבתלמוד גדולים מן הזהובים הנמצאים היוצאים בזמננו קרוב לשליש השקל, והשקל שלשה רביעי אוקיא למשקל של הארץ הזאת, והוא האוקיא שהזכירה הרב ז"ל:
ודע כי שקלי התורה הם הסלעים האלו שכל סלע מהן ארבעה דינרין, אבל שקל המוזכר בדברי חכמים, כגון ששנינו (שבועות מג.) שקל הלויתני עליו וסלע היה שוה, סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, הוא ב' דינרין, חצי הסלע. וטעם זה, מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה, וכן הונהג בלשון חכמים במשנה, ועל כן אומר אדם לחברו שקל הלויתני, כלומר המשקל שישראל שוקלים. ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע של כסף של ב' דינרים כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון, וקראו לזה המטבע שקל, והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל של תורה סלע כתרגומו. ויש אומרים כי הטעם ממה שאמרו (בכורות ה.) מנה של קדש כפול היה, וכן כל המטבעות. ואינו נכון, כי שקלי עבד ואונס ומפתה אינם של קדש:
{טו}וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. שיביאו השקלים בהשויה הנזכרת. והנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל, שהוא עובר בלאו הזה, שהכתוב הזה מניעה. שאם נאמר בהעשיר לא ירבה שיהיה שלילות, לומר שבכך די לו, לא נוכל לפרש כן ב"והדל לא ימעיט". ואם כן שתיהן מניעות, אם שקל העשיר היחידי יותר, ושקל הדל פחות, עבר בלאו. ושמא מה שהיו תורמין בקופות על האבוד ועל העתיד לגבות (כתובות קח.) יתקן להם זה, כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא, ומן העשיר המרבה לא יתרמו הגבאין ביתרון, ולא יהו מזכין במותרות. וראיתי לבעל הלכות ולכל המונים המצות שלא הזכירו הלאו הזה:
{יט}ורחצו אהרן ובניו וגו'. הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות. והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור:
ועל דרך האמת, בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר הספירות שיהיה כל גופו ביניהם, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו) כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים. והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס, ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה, שיתכוין לזה, כטעם נשיאות כפים. והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב (זבחים כא:) ולא מצוה, כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מג:), אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי:
{כג}מר דרור חמש מאות. הסכימו המפרשים. והרב רבי משה (הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"א ה"ב) מכללם, כי המור הוא הנקרא מוסק. ור"א השיב כי איננו בשם אע"פ שריחו טוב. ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקשה כי כתיב (שה"ש ה א) אריתי מורי, שהוא דבר מלוקט, ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. ועוד מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר. ואולי כן הוא בהיותו לח:
ויתכן שיאמר "אריתי מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו. ואמר וידי נטפו מר, כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים:
ואחרים (הראב"ד בהל' כלי המקדש פ"א ה"ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה. גם זו אינה קושיא, כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס:
ופירשו (הראב"ע בפירוש הקצר והרד"ק בספר השרשים ש' דרר) דרור מלשון וקראתם דרור (ויקרא כה י), שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת. ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם. וזה דבר ברור:
ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס"ק, שהם אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ד יד) מור, אינמר"נון, והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק, כמו שאמרו בברכות (מג.) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה, וכן שם בירושלמי (פ"ו ה"ו) בר ממוסקים, וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון. ועוד אמר במדרש חזית (שה"ש רבה א נח) צרור המור דודי לי, זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין. והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור. ועוד שנינו (מקואות פ"ט מ"ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו', על המרדעת, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וקתני (שם משנה ז) זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ, ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים, אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת. ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא:
והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין, מור אחמר ואביץ, ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר. והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו. ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים. ומה שאמרו (שה"ש רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים, שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרה משובח מכולם. ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור, והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ושנו בספרא (ויקרא חובה פ' יב) דברים שאי אפשר לדעתן, כגון המערב מים ביין, קומוס במור, כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא נדמה לו. ולכך אמר מר דרור, שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד:
ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות, וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון ובעל השור נקי (לעיל כא כח):
ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שה"ש ה ה), יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור, כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן, כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור, ופירשו בו (מגילה יג.) שמן זית שלא הביא שליש, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם "נטפו". ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שה"ש רבה ד יד), שכך קורין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) שמן ורד ורדינון, וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ"י וזולתו מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור:
וקנמן בשם מחציתו. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמון מן הטוב. לשון רש"י. והרב רבי משה (בפירוש המשנה כריתות א א) אמר שהוא קשר "סליכה", ואחרים אמרו (ראב"ע בפירוש הקצר) שהוא העץ הטוב הנקרא "עיטיב". ואינו כדברי כולם, שהרי אמרו בבראשית רבה (סה יג) ובמדרש חזית (שה"ש רבה שם) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו, והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן:
ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר, ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב, והוא בלעז "סאייקא דמיקא", והוא מרעה לגמלים במקומו. ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (בדפי הרי"ף כה:) כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן. והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה, וכן בערבי:
{כה}ועשית אותו שמן משחת קודש רקח מרקחת מעשה רוקח. על דרך הפשט היה מעשה השמן כדברי ר' יהודה שאמר (בכריתות ה.) שראום במים שלא יבלעו את השמן, ואין השריה שיהיו במים לבדן, אבל נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים, והציפו עליהן שמן זית הין, ואח"כ נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים, ונתנו על אש נחה גחלים עוממות, ויבשלו עד יבשת המים, וקלטו השמן מעליו, כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם, ולכך קצר הכתוב וצוה שיעשו השמן הזה רקח מרקחת כמעשה רוקח, ולא פירש המעשה, כי דרך הרקחים ידועה בהם. וכן מצאתיה בשקלים ירושלמי (פ"ו ה"א) ר' יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן מלמעלה, משהיה קולט את הריח היה מעבירו, כדרך שהפטמים עושין, שנאמר ועשית אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח:
{לג}על זר. שאינו צורך כהונה ומלכות. לשון רש"י. ור"א השיב כי זר במקום הזה כל שאיננו מזרע אהרן ובניו הנזכרים (לעיל בפסוק ל), כמו והזר הקרב יומת (במדבר א נא), כל איש זר חוץ מן הנזכרים, וכן וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב י), למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא (במדבר יז ה). ולכן יסבור כי המשיחה בשלמה (מ"א א לט) שהוציא צדוק קרן השמן מן האהל, והוא שמן המשחה, הוראת שעה ע"פ הנבואה. ואין כן דעת רבותינו (בכריתות ו.):
ואומר אני, כי הכתוב אומר (בפסוק לא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, והיה ראוי שיאמר שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ולבניו לדורותם, כאשר אמר בבגדים (לעיל כט כט) ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו, או שיאמר ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי והיתה להם חקת עולם לדורותם, כי עכשיו שלא הזכיר רק הם עצמם, ואמר שלא ינתן על זר, יהיה במשמע על כל אדם חוץ מן הנזכרים עצמם, וכן אמר (בפסוק לב) על בשר אדם לא ייסך, והנה הכתוב מפרש (ויקרא ו טו) הכהן המשיח תחתיו מבניו. אבל כך הדבר, צוה שימשח בו עתה אהרן ובניו, ואמר שמן משחת קדש יהיה זה לי, למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו "לדורותיכם", ולא ינתן על זר שאיננו לי, ולכן ימשחו בו המלכים והכהנים הגדולים, כי שניהם משיחי ה'. וכתוב (תהלים פט כא) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, בשמן שהוא משחת קדש לי:
ופירוש "על בשר אדם לא ייסך", אזהרה בכל אדם, כי לא אמר על בשר זר לא יסך. והטעם, שיצוק מן השמן על ראש אהרן למשחו וימשח גם בניו, אבל לא יסוך בו בשר שום אדם, אפילו הכהנים המשוחים, כאשר סכין הבשר בשמנים הטובים, ומורחין בהן הבשר בידים משוחות אחרי הרחיצה, כענין ורחצת וסכת (רות ג ג), וארחצך במים ואסוכך בשמן (יחזקאל טז ט). וזהו פשוטו של מקרא ומשמעו. וכך אמרו רבותינו (כריתות ז.) מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שחייב, שנאמר על בשר אדם לאייסך:
{לד}קח לך סמים. אמר ר"א בדרך הפשט, כי פירושו קח לך סמים הם נטף ושחלת וחלבנה, אלה הסמים, ולבונה זכה עמהם. ואיננו נכון להחזיר פעם אחרת סמים, כי אין דרך הכתוב לשנות מה שהזכיר רק בהפסיקו הענין באריכות, או בדברים שהן כן תמיד, והאמת כדברי רבותינו (שם ו:) כי הם סמים אחרים. וכתב רש"י סמים, שנים, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה, סמים לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה הרי אחת עשרה:
ויש לתמוה ולמה לא יזכירם הכתוב. ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים רבים, ולבונה זכה, ולא יקפיד רק באלה הארבע, כי בהם ענן עשן הקטורת עולה, רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להן ריח טוב, כדי שיהיה בתמרות עשנו מבושם. ולכן לא פירש המשקל וכמה יקטיר ממנה, כי לא הקפיד רק שיהיו אלה הארבעה בשוה, ושיוסיף עמהם עוד סמים טובים להקטיר (שה"ש רבה ג ז):
והטעם, כי כאשר אמר בשמן שיעשה אותו כמשפט מעשה הרקחים, ולא לימד על מעשהו, רק סמך עליהם, כן אמר בזה, שיקח מאלה ארבעה הסמים במשקל שוה ויוסיף עמהם סמים ויעשה מכולם קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה, ובעשייה אשר הם עושין, ויתן ממנה לפני העדות כדי שתעלה תמרתו כמנהג המוגמרות לפני המלכים. וכן קיצר בעשייה (להלן לח כט), ולא הזכיר אותה כהזכירו האחרים כולם:
וכזה אמרו בגמרא (כריתות ו:) אמר ריש לקיש, מה לשון קטרת, דבר שקוטר ועולה, כי לא צוה בה התורה רק בדברים שקוטרין ועולין על דרך מעשה הרוקחים. ואולי על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים לזה, וכל מעשה הקטרת, כי כן נתפרש לו גם מעשה השמן איך יעשה אותו, אע"פ שתלאו במנהג הרוקחים. או שלא הקפיד כלל רק על אלה המפורשים בכתוב, יצוה שיבשם אותם בסמים אחרים על דרך הרוקחים. וכך אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ג ה) בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטרת אלא י"א סמנים אלו לבד:
ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים לשון אחד הוא, כאשר הזכרתי (לעיל כה ו), ואלה השלשה אשר הזכיר אינם סמים, כי הנטף והחלבנה שרפים, והשחלת צפורן יוצא מן הים. ואמר הכתוב קח לך סמים הנזכרים, ונטף ושחלת וחלבנה, וסמים עוד, ולבונה זכה, ותעשה קטורת מרוקח כמעשה הרוקחים. כי הסמים הנזכרים למעלה (בפסוק כג) בשמן, מר דרור וקנמון וקדה נכנסין בקטרת, וקנה בושם על דעתי הוא הקליפה שהזכירו בה חכמים, והוא דראציני בלשון ערבי, וכן בלשון הגמרא (שבת סה:), והוא קנה כדמות הקנים. והסמים שצוה להוסיף הן שבלת נרד וכרכם והקושט לפי מה ששנו חכמים, ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה שהזכיר, אבל במה שכפל להוסיף בו עוד סמים לא יקפיד רק בבושם שיעשה קטורת מרוקח. וקצר במעשהו ובמשקלי האחרים מפני שצוה שיעשנו כמעשה רוקח:
ונראה לי שבחרו חכמים באלה השלשה, מפני שהוזכרו בשיר השירים (ד יד) נרד וכרכם ואהלות, והוא הקשט. יקראנו בלשון רבים, מפני שהוא שני מינין המתוק והמר. והנה הזכיר שם קנה וקנמון ולבונה ומור עם אלה השלשה, ואמר (שם) עם כל ראשי בשמים להביא הקדה, והנה הם כל סמני הקטרת. והזכיר תחלה (שם בפסוק יג) כפרים עם נרדים, להביא נטף ושחלת וחלבנה שהם שרפים, כי כפרים מן וכפרת אותה (בראשית ו יד), שרף נדבק. והמתרגם הירושלמי אמר ואהלות (שה"ש שם) אקסי לאלואוון, והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומי לינגא לובין, כי אקסי עץ בארמית, לאלואן כשמו, ובלשון יון נקרא כן ממש אקסי לואין, וכן שמו בערבי אל עורטיב. אבל אונקלוס תרגם כאהלים נטע ה' (במדבר כד ו) כבושמיא, לא יחד לו שם:
נטף. הוא צרי. וכתוב בפירוש רש"י והצרי קורין לו טריאקה, ועל שם שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף. ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים, או המגיד כחש לו, כי הטריאקה איננה סם אחד, אבל היא מרקחת רבת ההרכבה, יכנס בה שאור ודבש ובשר שקצים ורמשים, כי יכנסו בה אבק העקרבים ובשר האפעה, כי לכך נקראת כן, כי הארס בלשון יון תריאק. וכן בלשון תלמוד טרקיה חויא (שבת קט:), וכן הוזכרה המרקחת בלשונם כי טוריאקה לכוליה גופא (נדרים מא:), וחלילה שיכנס בקטורת בשר שקצים ורמשים ושאור ודבש, וכתיב (ויקרא ב יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו:
אבל הצרי הוא השרף כעין שמן הנוטף מעץ הבלסמון הנקרא בלשון חכמים קטף, והוא מה ששנינו (כריתות ו.) רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף, ושמא יקראוהו קטף בעבור ששוברים ענפיו בימי החום והצרי זב מהקטיפה ההיא. ואמרו בגמרא בפרק במה מדליקין (שבת כה:) רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי, וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף, ופירשו בו מאי טעמא מפני שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו. והנה הוא השמן הטוב החשוב הנזכר:
ואני תמה, כי אונקלוס תרגם נכאת וצרי ולוט (בראשית לז כה) שעף וקטף, וכן מעט צרי (שם מג יא) קטף, ותרגם נטף נטופא, ולא תרגם נטף כצרי. ויונתן תרגם צרי בכל מקום שעף, (כך בירמיה ח כב, מו יא, נא ח. וביחזקאל כז יז. אבל לפנינו בבראשית שרף קטף), והוא לשון שמן משחה מלשון תלמוד עבדי ליה שיפא בצעא (חולין קיא:), והוא מבולע העי"ן, שעיפא, דשייף ליה מההוא מינא בפומיה (ביצה טז.), דשעיף. והנראה מדעתם כי אילן הצרי ופריו שניהם יקראו צרי בלשון הקדש, כשם תאנה ורמון ואתרוג וזולתם רבים:
והנכאת אצלם הוא שם לכל שמן חשוב ומבושם, ולכך אמר ויראם את כל בית נכתה (מ"ב כ יג), שהאוצר אשר בו השמן הטוב יקרא על שמו שהוא מבחר הסגולה, ושם כתוב ואת שמן הטוב, ולכך אמר אונקלוס במנחת יוסף (בראשית מג יא) שהביאו לו שעף, שהוא שם משיחת השמן החשוב הזה, והביאו מענפי העץ שהוא הצרי הנקרא קטף. ובשאר מקומות כשיזכיר הכתוב צרי לבדו ויזכירנו לתרופה ולשבח, כגון הצרי אין בגלעד (ירמיה ח כב), יתרגם אותו יונתן על השמן שהוא שעף. ותרגם אונקלוס נטף נטופא, והוא השמן הזה שנקרא כן בעבור שהוא נוטף משברי הענפים. ואין כאן מקום לתרגמו שעף, כי איננו בקטרת למשיחה:
וראיתי לרב רבי משה (הרמב"ם כלי המקדש פ"ב ה"ד) שמכניס בקטרת עץ האילן הנזכר הנקרא בערבי "עוד בלסאן", נראה שסבור כי רשב"ג שאמר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסממני הקטרת, כי הוא אינו אלא שרף, ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו:
{לה}ממולח טהור קדש. שיהא מלוח במלח סדומית, כמו שאמרו (כריתות ו.) מלח סדומית רובע. ואונקלוס תרגם מערב, ירצה לעשות ממולח נמוח, שיעשה הסמים כולם שחוקים מאד ומעורבים יפה יפה עד שיהיו נמחים ולא יוכר סם מהם, מלשון כי שמים כעשן נמלחו (ישעיה נא ו), וכן ובלוי מלחים (ירמיה לח יא), ארץ פרי למלחה (תהלים קז לד), כולם ענין השחתה וכליה. ורש"י פירש כי לשון ממולח שיהא מעורב יפה בשחיקתן זה עם זה, והביא דומה לו מלחיך וחובליך (יחזקאל כז כז), על שם שהם מהפכין המים במשוטות כשמנהיגין את הספינה, כאדם שמהפך בכף ביצים טרופים לערבן יפה:
ועל דעתי נקראו חכמי הספנים מלחים בעבור שהם יודעים טעם הים כאלו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם. ואין תופשי המשוטות נקראים מלחים, שהרי כתוב בצור (יחזקאל כז ח ט) יושבי צידון וארוד היו שטים לך, זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך כל אניות הים ומלחיהם היו בך, כי הספנים הזקנים יודעי הים הם מלחים, וכתיב (שם כט) וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים אל הארץ יעמודו, הנה הם שלשה, תופשי משוט, והמלחים, והחובלים. וכן ארץ פרי למלחה (תהלים שם), לארץ מלוחה, שמקום המלח לא יצמיח, כענין שכתוב בסדום (דברים כט כב) גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח, וכתיב (שופטים ט מה) ויזרעה מלח. ויתכן שיהיה הלמ"ד נוסף בכי שמים כעשן נמלחו (ישעיה נא ו), וירצה לומר נמחו, כמו בלאומים (תהלים מד טו), כלו שלאנן ושליו (איוב כא כג):
{לו}ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד. יתכן שנפרש שהזכיר הכתוב בכאן כל מעשה הקטרת, אמר שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים, והוא קטרת של יום הכפורים, ויקטיר ממנה באהל מועד בכל יום, ואשר אועד לך שמה יחזור על העדות. ויתכן שיזכיר כי יתן ממנה במזבח הפנימי שהוא מונח לפני ארון העדות, כי כן יאמר בפרשת ויקהל (ראה להלן מ ה):
כי תשא פרק-לא
{ב}ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור. אמר השם למשה ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם (להלן לה ל). והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו:
ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן, כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר, ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיה מא ד), כדרך בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א ה). ובלשון הזה (לעיל טז כט) ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים:
ולרבותינו בזה מדרש (שמו"ר מ ב) הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו, שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל. והוא כענין שפירשתי. ועוד אמרו (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. והענין, כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו:
{י}ואת בגדי השרד. לא ידעתי למה לא צוה תחלה לעשות הבגדים האלה, כאשר עשה בכל מלאכת המשכן ובבגדי אהרן ובניו, כי היה ראוי שיאמר לו ועשית בגד כליל תכלת לכסות בו הארון ובגד ארגמן לכסות בו המזבח ובגד תולעת שני לכסות בו השלחן, ועתה כאשר יצוה את העושים יכלול אותם עם שאר המלאכה. ואולי לא היתה בהם קפידא ויעשו אותם כרצונם בגדי שרד ממין אחד לבדו, והם עשו מן התכלת והארגמן ותולעת השני. ולא רצו בשש כי איננו נכבד כמותם. ואחרי שנעשו כן רצה השם שיהיה התכלת לארון, והארגמן למזבח, והשני לשלחן (במדבר ו~יג), ולכן הספיק להם הצואה בקצרה כאשר צוה על העושים, כי לדעתם יעשו בגדי השרד:
ואיננו הגון שיהיה בגד המכסה עשוי נקבים נקבים כדברי רש"י, אבל הוא מלשון שריד, בעבור היותם מין אחד, כדברי ר"א:
וכתבתי זה הענין לפי שיטת רש"י. וכל זה איננו שוה לי, כי מה טעם שיאמר הקב"ה למשה ויעשו בגדי הקלעים או בגדי השרידה בלי שיבאר לו כמה יהיו, שנים או מאה, וכמה ארכם וכמה רחבם, ולמה יעשו, ואין הענין מובן כלל בדבור הזה. ועוד, שמזכיר אותם לעולם קודם בגדי אהרן. ועוד, מה טעם לשרת בקדש (להלן לט א), כי זה ירמוז על עבודת הקרבנות בקדש, כמו שאומר או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש (לעיל כח מג), וכן אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש (לעיל כט ל), לא על עבודת חוץ ומשא. ועוד, כי כתוב ועשו את כל אשר צויתיך (פסוק ו) את אהל מועד וגו' ואת בגדי השרד (פסוקים ז~י) עד ככל אשר צויתיך יעשו (פסוק יא), ולא צוה אותו תחלה על בגדי השרד כלל:
והעולה מדברי רבותינו, כי בגדי השרד הם בגדי כהונה עצמם, והוזכר זה במסכת יומא (עב.). ואם כן הנכון שנפרש בגדי השרד, בגדי היחוד, כלומר בגדים שיתיחד בלבישתם אחד העם הגדול מאחיו. וכן ובשרידים אשר ה' קורא (יואל ג ה), השרידים שרדו מהם (יהושע י כ), מן פליט ושריד (ירמיה מד יד). וירמוז לבגדי אהרן, ויקראם כן, שלא ילבשם רק יחיד בדורו, אהרן בחייו, ואחריו הכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא ידו ללבוש את הבגדים (ויקרא כא י). והכתוב יזכיר בגדי אהרן לעולם דרך כבוד, כמו שאמר לכבוד ולתפארת (לעיל כח ב), בגדי קדש (לעיל כח ד), ציץ הזהב נזר הקדש (ויקרא ח ט), ועל כן קראם בגדי השרד, בגדי מלכות. וזה טעם את בגדי השרד לשרת בקדש את בגדי הקדש לאהרן הכהן (להלן לה יט), כי שב לבאר. וכן יאמר בפרשת ויביאו את המשכן (להלן לט מא):
ומה שאמר בכאן בפרשת ראה קראתי ואת בגדי השרד ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן, טעמו שהם בגדי שתי מעלות, בגדי השרד ובגדי הקדש, להגיד שלא ילבשם רק אחד העם בבאו לשרת בקדש. ומפני שלא הזכיר כאן לשרת בקדש, הוסיף לבאר שהם בגדי שרד ובגדי קודש. ועוד באו כמה ווי"ן יתירות בכתוב. ופירוש ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש (להלן לט א), שהוא מבאר אלה פקודי המשכן, ונתן חשבון בזהב ובכסף ובנחשת כמה הביאו ישראל, ומה עשו בהן, בעבור חשיבותם, ואח"כ אמר כי מן התכלת והארגמן ותולעת השני אשר הובא להם עשו בגדי שרד, לא הוסיף ולא גרע. ולא הזכיר השש, כי איננו חשוב. ואולי הביאו ממנו הרבה והותיר. ושב לבאר ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה ה' את משה, ויעש את האפוד זהב וגו' (להלן לט א):
{יג}אך את שבתותי תשמורו. אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה שבת מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. לשון רש"י. ולא נתכון אצלי, כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת, כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו, ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת. אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת. וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ"ח ה"ה) ומנין שספק נפשות דוחה שבת, רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוט. ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת, מפני שהזהיר בה בכאן:
ועל דרך הפשט הוא כן יאמר תעשו מלאכת אהל מועד אבל שבתותי תשמורו לעולם. ובתורת כהנים (ויקרא יא ל) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'. וטעם שבתותי, בעבור כי שבתות השנה רבים:
ועל דרך האמת, צוה בכאן בזכור ושמור כאשר רמזתי בסודם (לעיל כ ח), וזה טעם שבתותי. ואמר בשניהם כי אות היא, שהיא ביני וביניכם לדעת. ואמר ושמרתם את השבת, וחייב במחלליה כרת (פסוק יד), כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב ז), וזו תכרת משם. ואמר ביום השביעי שהוא שבת שבתון קדש לה' (פסוק טו), בעבור שהוא יסוד עולם. והזכיר בשבת שהיא ברית עולם (פסוק טז), וחזר ואמר כי אות היא ביני ובין בני ישראל (פסוק יז), אות היא השבת ביום השביעי, והטעם, שהיום אות והשבת היא אות לעולם. וזה טעם שבת וינפש, והיא נשמה יתירה (ביצה טז) הבאה מיסוד עולם אשר בידו נפש כל חי (איוב יב י). והנה הפרשה מבוארת. וכבר רמזתי ענינה בעשרת הדברות (לעיל פסוק כח). והמשכיל יבין:
{יח}ויתן אל משה. נמשך לפניו, אל "אלהים" הנזכר בסוף הפסוק, ויתן אלהים אל משה, כאשר הזכיר בדבור, וידבר אלהים את כל הדברים האלה (לעיל כ א), ובמעשה ובמכתב, והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים (להלן לב טז), וכן בנתינה, ויתן אלהים אל משה:
כי תשא פרק-לב
{א}אשר ילכו לפנינו. אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו. לשון רש"י. ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו. וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים:
וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (להלן פסוק כא), והיתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו', ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (להלן פסוקים כג כד). והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (להלן פסוק כב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו:
אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם. וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה:
וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל. וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל. ואלו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו:
והנה אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה שור או כשב או עז וזולתם, וזהו מאמר החכמים שאמרו (סנהדרין סג.) מלמד שאוו לאלוהות הרבה, כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם. והכוונה לאהרן היתה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, והחרבן ושממות עולם יבואו מן הצפון, כדכתיב (ירמיה א יד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכוונה במלך בבל בלבד, כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א י), ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום, כאשר נאצל על משה. וזהו שאמר חג לה' מחר, שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה:
ורבותינו למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה, שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ושומטין אחד מטטראמולין שלי, שכתוב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, ומכעיסין אותי בו. טטראמולין, ארבע פרדות, טטרא בלשון יון ארבע, כמו שאמרו (נזיר ח:) טטראגון ארבע. מולין פרדות, כמו מולאות של בית רבי (שבת נב.). משל לארבע חיות הנושאות המרכבה. ובויקרא רבה (י ג) שאמר אהרן מתוך שאני בונה אני בונה אותו לשמו של הקב"ה, שנאמר (פסוק ה) ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר, חג לעגל מחר אין כתוב כאן, אלא לה':
ור"א אמר כי במקום הזה אלהים כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשים לבך אל המסע הראשון (לעיל יד יט) תבין זה. ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד, אין הדבר רק שעשו הצורה לכוין בעבודתה אל ענינה. וכבר פירשתי (לעיל יג כא, יד יט) סוד המסע הראשון, וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו, רק ממנו יקח שיהיה מסעם מצד המדה ההיא. והמשכיל יבין:
{ב}פרקו נזמי הזהב. בחר זהב ולא כסף, בעבור שהוא מורה על מדת הדין, ומראהו כמראה אש. וכמו שאמרו עוד (יומא מה.) זהב פרוים שדומה לדם פרים. ולכן נעשה בית הקרבנות כלו זהב, וכן מזבח הקטורת, וכן הכרובים, ודרשו בהם (מכילתא יתרו י ג) שאם עשאן של כסף הרי הן כאלהי כסף ואלהי זהב. וגם דמות עגל בזהב יותר מן הכסף:
{ד}ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם:
והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י). וזהו שנאמר (תהלים קו כא כב) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף (שם פסוק כא), שכחו דברו אשר צום, והנה עברו על לא תעשה לך אלהים אחרים על פני (לעיל כ ג), כאשר רמזתי שם, ותבין זה:
{ה}וירא אהרן. טעם זה הכתוב שראה אותם ברע (להלן פסוק כב) מכוונים אל העגל, וקם ובנה מזבח, וקרא חג לה' מחר, שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו, ולא יבנו הם מזבחות לבשת פניהם, ולא תהיה כונתם בזבחים בלתי לה' לבדו:
ויתכן שאמר "מחר" להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל, והם השכימו בבקר ויעלו עולות ויגישו שלמים. ולא אמר הכתוב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והענין, מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל. ועל אלה אמר הקב"ה למשה (להלן פסוק ח) וישתחוו לו ויזבחו לו, כי הם החטאים. ואם אולי היה אהרן המקריב קרבנות, אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים, כי הוא מכוין לשם ה', והם דעתם אל העגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלין:
{ו} וטעם וישב העם לאכול ושתו. שישבו כולם כאחד לאכול לשבעה ושתה לשכרה, כאשר יעשו בחגים ובמועדים, ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם ולשמחה, וספר זה בעבור מה שאמר קול ענות אנכי שומע (בפסוק יח), כי משה מצאן משחקין לפניו, ויגבה לבו בדרכי ה' לקחת אותו מלפניהם ולשרפו לעיניהם, וישק אותו להם. והשלים הכתוב כל מה שעשו בעגל, ואחר כן ספר מה שאמר הקב"ה למשה לך רד, אבל היה דבור זה למשה בבקר השכם כאשר השתחוו לו ויזבחו לו, וברדת משה ישבו לאכול ולשתות וקמו לצחק, ומצאם בשחוק, וגם זה ראיה למה שפירשתי (לעיל בפסוק א), שלא נאמר למשה לך רד כי שחת עמך ביום שעשה אהרן העגל והמזבח, שהיה יורד מיד, אבל כשזבחו והשתחוו לו העם אז אמר למשה שירד:
{ז}כי שחת עמך. אמר השם למשה כי עשו שתים רעות, האחת, כי שחת עמך, וענין ההשחתה הריסת בנין, כענין שנאמר ואיש כלי משחתו בידו (יחזקאל ט א), הנני אליך הר המשחית (ירמיה נא כה), בבל ההורס כל חומה ומגדל, ופירוש ההשחתה בכאן הדבר שקראו רבותינו מקצץ בנטיעות. והשני, כי עשו עגל מסכה והשתחוו לו ויזבחו לו:
והנה העבירה הראשונה לא ידענה רק השם לבדו שהוא יודע תעלומות לב, והשנית מעשה הזובחים החוטאים שבהם כאשר פירשתי. והנה רוב העם חטאו במעשה העגל, כי כן כתוב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ולולי זה לא היה הכעס בכולם לכלותם. והנה הנהרגים והנגפים מועטים, כי ברובם היה החטא במחשבה רעה, כמו שפירשתי:
וטעם אשר העלית מארץ מצרים יובן מפסוק ויסע משה את ישראל מים סוף (לעיל טו כב). או שרצה לומר לו כמאמרם אשר אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, וכן במשנה תורה (דברים ט יב) אשר הוצאת ממצרים, כי על ידך יצאו כאשר הם אומרים. ומשה אמר בתפלתו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (פסוק יא), כי אתה לבדך הוא המוציא, כי לך הכח והגבורה, כי בכח גדול ימין ה' נאדרי בכח, וביד חזקה ימין ה' תרעץ אויב (לעיל טו ו). וכן אמר בכחך הגדול ובזרועך הנטויה (דברים ט כט), כאשר רמזתי (לעיל טו ו ד"ה ימינך) בסוד מדת הזרוע:
{י} ואין טעם שיאמר הניחה לי. ואכעוס, כי אם לא חרה אפו עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה, אבל דרך הפשט שיאמר הניחה לי ואכלם בחרון אפי כדרך הרף ממני ואשמידם (דברים ט יד):
ועל דרך האמת, הניחה רחמי, ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם בה, כי עמי אין לה רשות בהם, וזה טעם ויחל משה את פני ה' אלהיו והוא כטעם את פני האדון ה' אלהי ישראל (להלן לד כג) וכך הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ה' באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א אחריו. ויתכן שיהיה ויחל מלשון תחלה ובין ותדע:
{יא}למה ה' יחרה אפך. הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (להלן פסוק לא), וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה (עזרא י א). ואין טעם שיאמר למה ה'. ורבותינו (בשמו"ר מג ז ט) מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו:
ועל דרך האמת יאמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם, ובמדת הדין על שונאיהם:
והתפלה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך, כי ענין התפלה שוה בשניהם. והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר:
ודעת ר"א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע"ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם (שם ט יד) התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (בפסוק לא), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן (בפסוקים יא~יג) מקצתה ואחרי הירידה (להלן בפסוק לא) יזכיר המקצת האחר (להלן פסוק לא). אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך. וכך מצאתי באלה שמות רבה (מב א) אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (פסוק ל), שימחול לכם:
אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד (דברים ט כו). והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל (בפסוקים יב~טז), ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (פסוק יז), ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (פסוקים יח יט), וגם על אהרן (פסוק כ), ושטרח לשרוף את העגל (פסוק כא), וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה (פסוק כב), ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (פסוק כג). ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (פסוק כד), חזר (בפסוקים כה כט) אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפלות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם, ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו' כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום:
ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני ה' אלהיו (פסוק יא), ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה' (להלן פסוק לא):
והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ) ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת. וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה:
{טז}והלחות מעשה אלהים המה. היה ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק ויתן אל משה (לעיל לא יח), כאשר אמר כתובים באצבע אלהים. אבל הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק. או כענין שהזכירו רבותינו (בשמות רבה ט יא) שפרח הכתב עתה בבואו בגבול העגל במקום הטומאה והחטא:
{יח} וטעם קול ענות אנכי שומע. איננו מפני ידיעתו הדבר, כי היה אומר קול ענות הוא, אבל הטעם כי משה אב בחכמה הוא ומכיר ניגוני הקולות, ואמר כי קול ענות הוא הנשמע אליו. וכך אמרו בהגדה (במדרש רבה קהלת ט יא) שאמר לו משה מי שעתיד לנהוג שררה על ישראל אינו מבחין בין קול לקול. והנה משה בענותנותו הגדולה לא הגיד הענין ליהושע, כי לא רצה לספר בגנותן של ישראל, אבל אמר לו כי קול שחוק הוא:
{כ}ויזר על פני המים וישק את בני ישראל. אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותן מאותן המים. ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך, אבל הוא שרוף, ונטחן עד אשר דק, כאשר הזכיר ר"א, קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע. או שהיה ממעשה הנסים. והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כמו שנאמר (ישעיה ל כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ועל דעת רבותינו (ע"ז מד.) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם, והוא האמת:
{כא}מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה. כמה יסורים סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה. לשון רש"י. ואיננו נכון בעיני, כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור. ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו. והנכון בעיני כי הוא כמו מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (ש"א כ א). יאמר, מה שנאה היתה לך עם העם הזה כי סבבת להשמידם ולכלותם. ומפני שהיה אהרן להם לאיש מוכיח ולמכפר (שמו"ר ג כא), והיה ראוי שיחוס וירחם עליהם, אמר לו כן. כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, לא פשעו ולא חטאו לך. והנה היה ראוי משה להאשים אותו תחלה על חטאתו אשר חטא הוא, ואחרי כן יאשים אותו על אשמת העם, ויאמר, איך חטאת החטאה הגדולה הזאת לאלהים, וגם הכשלת רבים והבאת עליהם חטאה גדולה, אבל משה בענותנותו נהג כבוד באחיו הגדול ולא הזכיר לו רק מכשול העם. ויתכן שגם משה נכון לבו בטוח בצדקת אחיו שכוונתו לא היתה רעה, אבל על אשמת העם האשים אותו, כי היה ראוי להוכיחם והם נכשלו על ידו. והוא השיב שהטעוהו בדבריהם:
{כב}אתה ידעת את העם כי ברע הוא. יאמר כי הם בדרך רעה, כי אמרו לי לעשות להם מורה דרך במקום אדוני עד שובו אלי אולי ישוב, ונתנו לי הזהב ואשליכהו באש והנה יצא להם העגל הזה, כי הם חשבו בו מחשבה רעה שישתחוו לו ויזבחו לו, ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנן, קצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם הענין הרע הזה אשר אדוני רואה:
{כה} וטעם וירא משה את העם. לומר כי אע"פ שהתנצל אהרן שלא פשע בהם ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא, כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, כענין ותפרעו כל עצתי (משלי א כה), כמו שאמר כי הפריע ביהודה ומעול מעל בה' (דהי"ב כח יט):
כי פרעה אהרן. ובטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים (מ"א כב יז) בלא יועץ ומדריך. ואמר זה מפני שהיו הם חושבים שהעגל מורה להם הדרך, והנה הם כאלו אין להם עצה ולא ידעו הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כי מהם חשבוהו לטובה, כפי סברתם, ומהם לרעה גמורה, וכל אחד מהם פונה לדרכו:
ואמר לשמצה בקמיהם. כי אפילו אותם אשר אין מחשבתם רעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה, והנה כל העם פרוע עצה ומוסר, מהם לרעה, ומהם להעלות על שפת לשון ודבת עם. ואמר זה כנגד אהרן, לומר כי לכלם חטא. וזה כדעת אונקלוס שתרגם לשמצה בקמיהם לאפקא שום ביש בדריהון. ולפי שאמר "בדריהון" נראה שרצה לפרש כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחנם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים ומצאו בעבודתו תועלת להם, ואף אנחנו נעשה כן, כי טוב לנו לעבדו, כאשר היה הדבר בירבעם שאמר רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (מ"א יב כח), ראה משה כי לדורות יפשעו בו:
ושמצה ענין דבה רעה הוא לדברי אונקלוס, והוא לשון מורגל בדברי רבותינו שמץ פסול (פסחים ג:). ואולי לדעתם מה שאמר הכתוב ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד יב), שלקחה אזנו פגם האדם ודופי שבו, לומר אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם (שם פסוק יח יט). וכן מה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד), שאין בכל דרכיו דופי ודבה כלל רק שבח ותהלה. ועל דרך הפשט שמץ לשון מיעוט, לקחה אזני מעט הימנו, ומה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד), שכל הנשמע והנאמר בכח האל וגבורותיו דבר מועט הוא כנגד גודל מעשיו, וכן לשמצה בקמיהם, יאמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם באויביהם, כי העון הגדול הזה ימעיטם בפני אויביהם, או ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב, והוא כענין שנאמר (יחזקאל כט טו) והמעטתים לבלתי רדות בגוים, או כענין שנאמר (ירמיה י כד) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני:
{כו} וטעם ויעמוד משה בשער המחנה. דבק במה שאמר, כי כיון שראה את העם שיהיה לשמצה ולקלסה באויביהם, וזה חלול השם, עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה' אלי, והרג בפרהסיא כל עובדי העגל כדי שישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו:
{כז} וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל. בעבור שחשבו עובדי העגל לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן בעבור שקצצו בנטיעות. ועוד, כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). ומפני זה אמר בלויים כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל (במדבר טז ט), כי העבודה לאלהי ישראל, ולשמו נבדלו בזכות הזאת:
שימו איש חרבו על ירכו. היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה:) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל. והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו:
ועל דעת האומר (יומא סו:) עדים והתראה בידי אדם, כמו שכתב רש"י (לעיל בפסוק כ), נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לפני משה או סנהדרין, ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז, או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת. והנה כל בני לוי היו לה' ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו, כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לה' לבדו כאשר פירשתי. והנכון בעיני כדברי האומר (יומא שם) זבח וקטר בסייף, גפף ונשק במיתה, שמח בלבו בהדרוקן, כדאיתא במסכת יומא. והנה הכל מעשה שעה, כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות (סנהדרין ס:):
וטעם והרגו איש את אחיו. שלא תחמלו ולא תכסו על אח וריע וקרוב. וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל, איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (לעיל כב יט), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כה ד). והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו (לעיל טז לב). וכבר הזכרתי (לעיל י ב, יא א) כיוצא בהם:
{לב}ועתה אם תשא חטאתם. לשון רש"י אם תשא חטאתם הרי טוב ואיני אומר לך מחני, ואם אין מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה. מספרך, מכל התורה כלה, שלא יאמרו עלי שאיני כדאי לבקש עליהם רחמים. וא"כ מה תשובה השיבו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ואין אחר למחות מספרו. ואולי יאמר אין אני מוחה אלא מי שחטא לי ואתה לא חטאת לי, וזה איננו נכון:
ור"א אמר כי מספרך אשר כתבת, כמו דינא יתיב וספרין פתיחו (דניאל ז י). והספרים לדעתו הם מערכות השמים שגזרות השפלים תלויין בהם, ואמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, לומר לא אמחה אותך רק אמחה מן העם החטאים אשר חטאו לי במחשבתם ולא נהרגו, והוא מה שאמר (בפסוק לה) ויגוף ה' את העם:
ואיננו נכון בעיני, כי מלבד הנהרגים בחרב בני לוי והמתים במגפה היו רוב הקהל חוטאים לו כאשר כתבתי (בפסוק ז):
ולפי דעתי, כי משה אמר ועתה אם תשא חטאתם, ברחמיך, ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני ענשם, כענין שאמר הכתוב (ישעיה נג ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו, והקב"ה השיבו, החוטא אמחה מספרי, ולא אותך שלא חטאת:
{לד}ועתה לך נחה את העם. כי אחרי שנחמתי מלכלותם נחם אתה אל אשר דברתי לך, אל מקום הכנעני והאמורי וגו', אבל לא רצה להזכיר כן שזה דרך כעס, כאומר מה שדברתי לך אעשה לכבודך, אבל לא אשא חטאתם, כי ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, אפקוד אותו עליהם אחרי בואם אל הארץ, וזה רמז לעת שיגלו ממנה, או למה שאמרו רבותינו (סנהדרין קב.) שאין לך פורענות שאין בה אוקיא מעון העגל:
{לה}ויגוף ה' את העם. לא ספר הכתוב כמה היו המתים במגפה, כאשר ספר הנהרגים ביד בני לוי, וכאשר פירש במגפה של דבר קרח (במדבר יז יד), ושל בעל פעור (שם כה ט). אולי לא מתו במגפה אחת, אבל נגפם ה' למות בלא עתם, כענין שכתוב כי אם ה' יגפנו או יומו יבא (ש"א כו י). ואולי לא חשש למנותם, כי כן לא מנה המתים בתבערה (במדבר יא א) ובקברות התאוה, שנאמר (שם יא לג) ויך ה' בעם מכה רבה מאד. אבל הנופלים על יד בני לוי פרט לכבודם, לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם כי על ה' בטחו:
ואמר על אשר עשו את העגל: שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו, אבל היו מן העושים אותו, כלומר מן הנקהלים על אהרן והמביאים לו הזהב. ובעבור שאמר שנענשו על מעשה העגל, לא על עבודתו, והם לא עשאוהו, פירש אשר עשה להם אהרן במצותם. ואונקלוס תרגם על דאשתעבדו לעגלא דעבד אהרן, ירצה לומר כי המגפפים והמנשקים וחפצים בו הם שהיו במגפה, ואונקלוס לא יתן בתרגומו מעשה אחד לשנים. וכן כל אשר עושים שם הוא היה עושה (בראשית לט כב) תרגם וכל דעבדין תמן על מימריה הוה מתעבד:
והמגפה הזאת היתה אחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם, ואמר ואם אין מחני נא, כי בעבור שהיה מוסר נפשו עליהם רחם עליהם הקב"ה, ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח עמהם מלאך, ורצה לנכות להם מן העון הגדול כדי שיהיו ראוים לזה, ושלח המגפה הזאת בהם, או שגזר עליהם כן והחל הנגף:
כי תשא פרק-לג
{א} (א~ה) ואחרי זה חזר ואמר לו (בפסוק א) עלה מזה אתה והעם, לומר כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם, והזכיר אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, ואמר (בפסוק ב) וגרשתי את הכנעני וגו', כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם נמחה קצת חטאתם, ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה ארץ זבת חלב ודבש, ורמז לו שלא תשחת הארץ ולא תחנף תחת יושביה מפני חטאתם, ושיגרש כל ששה העממים שהובטחו מתחלה עליהם:
ואמר דרך רצוי (בפסוק ג) כי לא אעלה בקרבך, לטובתך, פן אכלך בדרך, בקשי ערפך. והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, האחת שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש את האומות, אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר "בדרך". ועל כל זה אמר (בפסוק ד) וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, כאבלים:
והנה השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים אמור לבני ישראל (בפסוק ה), כי עד עתה הזכיר "עמך" (לעיל לב ז) ו"העם" (בפסוק א), ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד, ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי, כפי התאבלם והנחמם על עונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות. ועל דרך האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת הרחמים יעשה בהם, כמו ואם לא אדעה (בראשית יח כא). וכבר פרשתיו (שם כ ד"ה זעקת):
{ו} וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים. כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה. ואונקלוס שתרגם בעדי, תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מה ב) זינאות חגר להם, כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמו"ר לב א) חרות על הלוחות (לעיל לב טז), חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב"ה. והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם:
{ז}ומשה יקח את האהל. כתב רש"י (להלן בפסוק יא) הדבר הזה היה משה נוהג מיוה"כ עד שהוקם המשכן, לא יותר, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, בי"ח שרף את העגל ודן החוטאים, בי"ט עלה ועשה שם ארבעים יום, בר"ח אלול נאמר לו (להלן לד ב) ועלית בבקר לקבל לוחות שניות ועשה שם ארבעים יום אחרים, בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד, התחיל לצוות על מלאכת המשכן ועשאוהו באחד בניסן, ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם. וכן דעת רבי אברהם שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
ואינו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש"י (שם) אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם. ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה"כ, הנה גם הקב"ה גם משה ברצון היו. אבל הנראה כי ביום רדתו בי"ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו, ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם, ועלה אל ההר ששם הכבוד, וזהו וישב משה אל ה' (לעיל לב לא), והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה, והשם ענה אותו מי אשר חטא לי, ועתה לך נחה את העם, והחל בהם הנגף (פסוקים לג~לה), וצוה לו לך עלה מזה אתה והעם (פסוקים א~ג), והוא הגיד זה לישראל, ויתאבלו ויתנצלו את עדים (פסוקים ד~ו). אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו. ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (פסוק ז) שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם. ואמר (שם) והיה כל מבקש ה', טעם, שיהי' כל מבקש ה' יוצא אליו. והכתוב ישלים לספר (בפסוקים ח~יא) כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן, והוא מיוה"כ עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז:):
וראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק מו) רבי יהושע בן קרחה אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. בי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו. ובר"ח אלול אמר לו הקב"ה עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר ע"ז, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה. עד כאן דברי אגדה זו:
ואם כן יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה (פסוקים ז~יא) מי"ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיוה"כ עד אחד בניסן:
אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו', וכתיב (שם ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם. ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (להלן לד א) פסל לך ועלה אלי ההרה, כי היו ברצון, וכבר ביטל להשמיד אתכם:
{יא}ומשרתו יהושע בן נון נער. כתב ר"א חיה יהושע מאה ועשר שנים (יהושע כד כט), וחכמים אמרו (זבחים קיח:) כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק, א"כ היה בן חמשים ושש שנה, ואיך יקראהו הכתוב נער, וככה פירושו, ומשרתו יהושע בן נון שירות נער. ועל דעתי דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער, וכן גחזי נערו (מ"ב ד יב), יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (ש"ב ב יד), וכן עשרה נערים נושאי כלי יואב (שם יח טו), כי יואב לא ימסור כליו רק לאנשים גבורי חיל שעמדו על ידו. וכתיב (יהושע ו כב) ולשנים האנשים המרגלים אמר יהושע, וכתיב (בפסוק שאחריו) ויבאו הנערים המרגלים וגו', מפני שהיו משרתי העדה, מרגלים להם. וכן רבים, וכן נערי המלך משרתיו (אסתר ב ב), ביאר שהם האנשים העומדים לפני המלך משרתי גופו, לא משרתי החצר. וא"כ יאמר ומשרתו יהושע בן נון משרת תמיד שלא ימוש מתוך האהל:
וטעם בן נון, בא בחירק תמורת סגול, וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל א), שבן לילה היה ובן לילה אבד (יונה ד י), אם בן הכות הרשע (דברים כה ב). ועם כל זה אני תמה מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבא כמנהג. ואני חושב כי נהגו לקרותו כן לכבוד, כי היה הגדול בתלמידי משה רבינו ויקראו לו בינון, כלומר הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו, או יהיה ענינו יהושע שהבינה מוליד, יעשו נון מלשון לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז):
{יב}ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי. היה זה בהר סיני בעלותו שם בי"ט בתמוז, ולא הוצרך הכתוב לומר ויעל משה אל ה' ויאמר אליו ראה אתה אומר אלי, כי כל עת היות הכבוד שוכן בהר סיני בידוע ששם הדבור, וכן אמר (לעיל לב ל) ועתה אעלה אל ה', ואמר (שם לב לא) וישב משה אל ה', ששב אל המקום אשר עמד שם את פני ה':
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. שאמרת לי הנה אנכי שולח מלאך (לעיל כג כ), ואין זו הודעה, שאין אני חפץ בו, לשון רש"י. ואיננו נכון בלשון הכתוב, ועוד, כי למה יאמר עתה כן, ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו, וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל. אבל הענין, כי הקב"ה אמר בכאן למשה (בפסוק ב) ושלחתי לפניך מלאך, ומשה אמר לו לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי, אם הוא מלאך הראשון ששמך בקרבו:
וזה טעם ואתה אמרת ידעתיך בשם. שידעתני ורוממתני בשמך, וכן כתב ר"א (בפסוק כא). ועל דעתו המלאך אשר יבחרו בו הוא מיכאל. הבין בטוב שכלו בפסוקים כי המלאך הראשון רצוי למשה ולישראל אבל לא יוכל לדעת האמת כי לא שמע ולא ינבא:
{יד} (יד~טז) וטעם פני ילכו. על דעת כל המפרשים (רש"י והראב"ע כאן והרד"ק בשמואל ב יז יא) אני בעצמי אלך, והביאו לו דומה ופניך הולכים בקרב (שמואל שם). וטעם אם אין פניך הולכים. על דעת רש"י, בזה אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה. וחלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחרי שהבטיחו פני ילכו. ור"א פירש (בפסוק כא) כי ה' אמר למשה אני בעצמי אלך והניחותי לך לבדך, כי עמך לבדך אלך, ומשה השיב אם אין פניך הולכים עם הגוי כלו אל תעלנו מזה, ולכך אמר תעלנו, בלשון רבים:
גם זה איננו מתוקן, כי משה אמר תחלה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, בלשון יחיד, והנה גם בעת הרצון קודם החטא אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך ולהביאך, ואם ידבר עם ישראל גם זה בעבורם יאמר כן. ועוד, א"כ היה משה מבקש שיודיענו מי המלאך שישלח עמו, והנה היה רוצה במלאך שנאמר בו (לעיל כג כא) כי שמי בקרבו, והשם ענהו בטובה כפולה ומכופלת יותר ממה ששאל שילך הוא בעצמו:
אבל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי התורה. וכך הוא הענין על דרך האמת, כי משה אמר ואתה לא הודעתני מי המלאך אשר תשלח עמי, ובקש שיקיים לו שני דברים שאמר לו, האחד ידעתיך בשם, כלומר שאודע בשמי, בעבורך. ויתכן שיהיה ואתה אמרת זה ממה שאמר לו ושמי ה' לא נודעתי להם (לעיל ו ג), כאשר פירשתי (עי' ריש וארא). והדבר השני, וגם מצאת חן בעיני, שיהיה מוצא חן, והוא דבקות הדעת. ואמר ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, במדת הדין, הודיעני נא נתיבות הדרכים כאשר אתה נודע בשמך, ואדעך, ליחדך למען אמצא החן הגדול, וראה כי עמך הגוי הזה, אתה אביהם והם בניך. ולזה יתכוון אונקלוס שאומר אודעני כען יתארח טובך ואדע רחמך. אז ענה לו הקב"ה פני ילכו, מלאך הברית אשר אתם חפצים שבו יראו פני, שעליו נאמר בעת רצון עניתיך (ישעיה מט ח), כי שמי בקרבו, והניחותי אותו לך, שלא אתנהג עמך במדת הדין עזה, אלא במדה כלולה במדת הרחמים, מלשון והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך (דברים כה יט), והוא כענין שנאמר (יחזקאל ה יג) וכלה אפי והניחותי חמתי בם. אז ענה משה אם אין פניך בעצמך ובכבודך הולכים, אל תעלנו מזה, שתהיה עמנו פנים בפנים, כי כן היו התנאין בפרשת וארא (לעיל ו ו~ח). וכן הזכיר למעלה (לעיל לב יא) בכח גדול וביד חזקה, והנה יבקש שיעלה אותם אל הארץ בכח גדול וביד חזקה כאשר הוציאם בהם ממצרים. וטעם ונפלינו אני ועמך, שיהא חלקנו במופלא, ואין כן לכל העם אשר על פני האדמה:
{יז}גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. אולי היה הרצון הזה בסוף ארבעים יום השניים על דעת רבותינו (בתנחומא כאן), כאשר נתרצה לו הקב"ה, ואמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים (להלן לד א):
{יח} (יח~יט) ויאמר הראני נא את כבודך. בקש שיהיה רואה במראה ממש את כבוד השם. ויתכן כי יהיה כבודך בכאן הכבוד הגדול אספקלריא המאירה. וה' ענה אותו אני אעביר מדת כל טובי על פניך, שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם, כי מראה הפנים ששאלת לא תוכל לראותם. וקראתי בשם ה' לפניך, שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו, וחנותי בו את אשר אחון ורחמתי בו את אשר ארחם, שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת הרחמים אשר יחוננו וירוחמו בשמי ובטובי. ועל זה נאמר (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, כי טוב האדם בביתו:
{כ} ואין טעם כי לא יראני האדם וחי. שיראה אותו וימות, אבל כי טרם שישיג לראיה תפרד נפשו מעליו, כי אפילו במראות המלאכים נאמר במראה נהפכו צירי עלי (דניאל י טז):
{כא}הנה מקום אתי. בהר הזה אשר שכינתי שם:
ונצבת על הצור. שהוא בהר, כמו שנאמר (לעיל יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב:
{כג} וטעם ופני לא יראו. הפנים המאירים, כאשר פירשתי (בפסוק יח, ועי' לב ד). ויתכן שיהיה מלת אחרי כלשון אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה), על פירוש רבותינו (עיין עירובין יח.):
כי תשא פרק-לד
{ג}ואיש לא יעלה עמך. שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונות (לעיל כד א):
וגם איש אל ירא בכל ההר. גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה (לעיל יט יז):
גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. מנגד, כי בראשונות לא הוזהרו רק שלא תגע בו יד אם בהמה אם איש (לעיל יט יג):
והנה עדיין היו עומדים באזהרה ההיא, כי הכבוד היה תמיד בהר עד שנתנו הלוחות (הראשונות) [האחרונות], אבל עתה החמיר בשעת מתן הלוחות האלו יותר ממעמד הראשון. והטעם בכל זה, כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו, וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון:
{ה}ויתיצב עמו שם. ה' נתיצב, כענין ויבא ה' ויתיצב (ש"א ג י). עמו, עם משה שבא בענן כאשר בראשונה (לעיל כד יח):
{ו} (ו~ז) וטעם ויעבר ה' על פניו. שקיים אני אעביר כל טובי על פניך. ויקרא ה' ה' אל. שלש תיבות הללו הן שמות הקדש, וחכמים יקראו אותן מדות (ר"ה יז:), כי הם מדת בעל התשובה, ומדת רחמיו, ומדת טובו, והשם המיוחד לא יתרבה בהן. והנה המדות שהם מקרים באדם הן עשר מדות רחום וחנון וכו', והנה כולן מדות מצד אחד, ומצד אחר השלש הן שמות עצם, והעשר מדות. והמדות נאמרו על השמות, כי רחום וחנון וארך אפים באל עליון, על כן לא אמר מרחם וחונן ומאריך אפים, כי השם פעול למדות האלו. ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. במדת רחמים, שהוא מרבה החסד על גבורתו ועוזו והאמת ברחמיו, ונוצר חסד לאלפים, כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח ג). או נוצר, מצמיח, מן ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א). ובטובו הוא נושא עון ופשע וחטאה, מלשון אני עשיתי ואני אשא וגו' (שם מו ד). ונקה לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים פירוש לנשיאות, ויקרא מדה, כי ינקה אותו בפקידה ההיא, ומפני כי הנשיאות איננו שוה בעון ופשע ובחטאה, אבל בכל אחד ענין מיוחד לו, יקרא בכל אחד מדה אחת:
{ח} (ח~י) והנה. משה השתחוה לשם שעבר על פניו ובקש שילך תמיד בקרבם, ויסלח לעונם ולחטאתם בכל מה שיעשו, וינחילם את הארץ. ולא אמר ולפשעינו, כי לא יתכן לסלוח הפשעים שהם המרדים, רק שישא אותם ולא יכלם בהם. ולא יתעלם ממך למה נכתבו שני השמות הללו באל"ף דל"ת, ומפני זה אמר הנה אנכי כורת ברית עד את מעשה ה' כי נורא הוא:
וטעם כי עם קשה עורף הוא. כפשוטו, שילך בקרבם בעבור שהם עם קשה עורף, כי אחר שנתרצה להם הקב"ה יהיה ה' טוב לקשי ערפם יותר ממלאך, ומבקש להגדיל טובם יותר, כי הם עמו ונחלתו. וכאשר בשעת הכעס היה נוח להם שישלח לפניהם מלאך בעבור שהם עם קשה ערף, כמו שאמר (לעיל לג ג) פן אכלך, כן בעת הרצון טוב להם בשכינה בעבור שהם עם קשי עורף, שיותר יחונן וירחם על עבדיו. והשם ענהו שיעשה כן שיכרות הברית ויעשה בו נפלאות כאשר בקש ונפלינו אני ועמך (לעיל לג ח טז):
ואמר נגד כל עמך, וראה כל העם אשר אתה בקרבו. כי הגדולות והנוראות האלה עם משה יעשה אותם ובעבורו, והעם יהיו בברית. ולא יתכן לפרש שיבטיח לעשות עם ישראל עתה נפלאות אשר לא נבראו מקודם בכל הארץ ובכל הגוים, כי לא נעשו להם נפלאות גדולות אחרי זה יותר ממה שנעשה עמהם מתחלה במצרים ועל הים, אבל נבראו ונעשו עמהם מתחלה יותר גדולות. אלא שהענין ירמוז אל שכון השכינה בהם, ועל היותו עם משה לכבוד ולתפארת בנעלם ובמופלא, כאשר אמר (שם) ונפלינו, וכמו שפירשתי (לעיל לג יד~טז ד"ה אבל). והקב"ה יראנו נפלאות מתורתו:
{יא}שמר לך את אשר אנכי מצוך היום. לא אמר בכל המצות שעברו אנכי מצוך, ועל כן נפרש שיאמר, שמור המצות שאנכי מצוך היום, ולא תעשה בהן כאשר עשית במה שצויתיך תחלה שעברת על הכל לעבוד ע"ז. והבטיח לגרש העמים והזהיר על ע"ז שלהם ועל בריתם, כאשר עשה בפרשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך (לעיל כג כ~לג), שיחזרו אל התנאים ה ר א שונים:
והוסיף בכאן (פסוק יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, שלא יעשו כאשר עשו בעגל אפילו במחשבת השמים לעשות אותו תייר לפניהם. והחזיר ענין שלש הרגלים לראות בהן את פני האדון ה' אלהי ישראל (פסוק כג), כאשר עשה שם, והטעם ידוע, כי בא אחר אזהרת עבודה זרה, וכבר פירשתיו בסוף וישמע יתרו (לעיל כ כב):
{טו}ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתה. לשון רש"י. ואני אומר על דעת רבותינו (ב"ק עא:, חולין מ:) שזו אזהרה באוכל תקרובת ע"ז, שהם אמרו שאסור הוא מן התורה, ולא מצינו בו אלא זה. וכן משמעו, פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם כי יזבחו להם תמיד, ופן יקרא לך ואכלת מזבחו אשר יזבח לאלהיו בזנותו אחריו, ופן תקח מבנותיו לבניך (בפסוק הבא). והנה כלן אזהרות נמשכות בלאו הראשון שאמר פן תכרות ברית:
{כא}בחריש ובקציר תשבות. על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר, שבהם עיקר חיי האדם. והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו, כאשר פירשתי בעשרת הדברות (לעיל כ ב). ועוד, כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. ושם אפרש בעזרת הש"י ויתרומם:
{כה}ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. כפי פשוטו יזהיר בכל החג, שלא ילין עד הבקר מן הבשר, כי הנותר ממנו עד הבקר באש ישרף (לעיל יב י), ומן החלב, שלא יקריב אותו אלא עד הבקר. ואונקלוס תרגם על החלב העולה לגבוה, כי הוא החג כאשר אמר שם (לעיל כג יח) ולא ילין חלב חגי עד בקר, כי כל המצות האלה שניות:
וכתב רש"י ולא ילין, כתרגומו, אין לינה מועלת בראשו של מזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר. זבח חג הפסח, אמוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואיברים. ובפרשת צו (ויקרא ו ב) אבאר זה בע"ה. ולינה בראשו של מזבח מחלוקת הוא בגמרא (זבחים פז.), ולדעת רבא יש לינה בראשו של מזבח, ואם לנו שם האיברים וירדו לא יעלו, שאם לא ירדו, אפילו לנו בקרקע ימים רבים ועלו לא ירדו, כדאיתא בפרק המזבח (שם):
{כו}ראשית בכורי אדמתך. בעבור כי הזכיר שיביאו בכורי כל אשר בארצם לבית ה', יסמוך לזה לא תבשל גדי בחלב אמו, כי בעת בכורי האדמה יביאו גם כל בכור בהמה הגדיים וטלאים, ובעת ההיא יגדלו הגדיים ויהיה החלב, ופעמים רבים יעלו האם עם הבכור בהיותו יונק בעבור שלא ימות, והנה הבאים לחוג יתענגו לאכול הבכורות בכל המטעמים עם הכהנים, ולכך הזכיר אסורם עם הבכורים. אבל במשנה תורה (דברים יד כא) הזכיר המצוה הזו עם אסור המאכלים אחר שהזכיר בהמה טמאה ודגים ועופות טמאים ונבלה, כי שם יאות להזכיר זה, כי הוא איסור מאכל, לא איסור הבשול בלבד כאשר יחשבו קטני אמנה מחוסרי הדעת:
{כז}כתב לך את הדברים האלה. צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה (שמו"ר מז ב), כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות. ואין ספק שעשה כן, אבל לא חשש הכתוב להאריך לאמר ויעש כן משה, כאשר הראיתיך במקומות רבים (לעיל י ב, ועוד):
והנכון בעיני, כי בעבור שישראל הם החוטאים והעוברים על הברית, הוצרך הקב"ה לחדש להם ברית חדשה שלא יפר הוא להם בריתו, ואמר, למשה שיכתוב התנאין, וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. וטעם אתך, כי בעבורך עשיתי עמהם, ולא הוצרכו הם להביא עצמם במסורת הברית הזאת, אבל הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם, וכתב המחילה והתנאין:
{כח}ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות. יאמר שהיה משה שם בראש ההר ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב שם על הלוחות. ועל דעת רבותינו (במדרש תנחומא תשא לא) ענין הכתוב שהיה שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה בעת שכתב על הלוחות את דברי הברית הזאת השנית, אבל ארבעים יום אחרים עמד שם קודם לזה להתפלל כל ענין הבקשה, שאמר (לעיל לג יב) ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה. ובהם נאמר במשנה תורה (דברים ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם. וכאן לא פירש כמה ימי התחנה והתפלה הזאת, כי הוא ידוע מעת עלותו אל ההר עד רדתו לפסול הלוחות האחרונות, אבל סיפר כי היה ענין הלוחות השניות ככל ענין הראשונות במכתב אלהים ובימים שעמד שם לפני השם, שלא יחשוב שכבר למד התורה בפעם הראשון, ולא יצטרך עתה לעמוד שם הרבה:
וטעם ויכתוב על הלוחות. פירוש ה', ולא יחזור למשה, כי כן אמר (לעיל פסוק א) וכתבתי על הלוחות, וכן במשנה תורה (דברים י ג ד) ואפסול שני לוחות אבנים כראשונים ואעל ההרה ושני הלוחות בידי, ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון. ומפני שאמר כמכתב הראשון, ידענו כי הם כתובים באצבע אלהים, ויהיה פירוש וכתבתי (לעיל פסוק א), באצבעי, וידעת פירוש אצבע מן היד (לעיל יד לא):
{לא}וידבר משה אליהם. לשון הווה הוא כל הענין הזה. ואחרי כן נגשו, אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. לשון רש"י. ואינו כן, אבל יאמר הכתוב כי בצאת כל ישראל לקראתו ראו קרני ההוד פחדו מגשת אליו וחזרו אחורנית, אולי חשבו שהיה שם כבוד השם, או מלאכי עליון עמו, ופחדו פן יפרוץ בהם ה', וקרא להם משה, ושבו אליו אהרן וכל הנשיאים ההולכים לפניהם, ודבר משה אליהם דברי שלום ובשרם בסליחת עונם ובלוחות שהוריד. ואחרי כן ראו כל בני ישראל כי הוא מדבר עם הנשיאים ונגשו לפניו כולם, ואז צוה להם כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני, והוא עשרת הדברות השניות שנתן לו, וכל הנאמר לו מתחלה שמר לך את אשר אנכי מצוך היום (פסוק יא) עד סוף הפרשה (פסוק כו), כי הגיד להם שצוהו לכרות עמהם ברית חדשה על פי הדברים האלה. והכתוב קצר בזה וספר הענין בכלל. ואחרי כן אמר (בפסוק לג) כי כלה לדבר אתם כל הענין הנזכר, ונתן על פניו מסוה, כי התבונן בשובם אחור כי קרן עור פניו, או הגידו לו, ואחר שספר מעשה היום ההוא אמר ובבא משה (פסוק לד), וזהו הענין ההווה, לומר שנהג כן כל ימיו עמהם:
קרדיט: סדר רמב"ן על פרשת כי תשא שייך ל"תורת אמת".
