פרשת אמור | פרשת יהדות

פרשת אמור

פרשת אמור המלא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי, אִם לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ, יִטַּמָּא. ד לֹא יִטַּמָּא, בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ. ה לֹא יקרחה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ; וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ, שָׂרָטֶת. ו קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם: כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ. ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ: כִּי קָדֹשׁ הוּא, לֵאלֹהָיו. ח וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ, הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ, יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. ט וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. י וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ, לִלְבֹּשׁ, אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. יא וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת, לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא יִטַּמָּא. יב וּמִן הַמִּקְדָּשׁ, לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל, אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו: כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו, עָלָיו אֲנִי יְהוָה. יג וְהוּא, אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. יד אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה, אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח: כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו, יִקַּח אִשָּׁה. טו וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ, בְּעַמָּיו: כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשׁוֹ. שני טז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. יח כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. יט אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ, שֶׁבֶר יָד. כ אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה: מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. כב לֶחֶם אֱלֹהָיו, מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּמִן הַקֳּדָשִׁים, יֹאכֵל. כג אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. כד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְאֶל כָּל בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל.

א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי יְהוָה. ג אֱמֹר אֲלֵהֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, וְטֻמְאָתוֹ, עָלָיו: וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה. ד אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן, וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל, עַד אֲשֶׁר יִטְהָר; וְהַנֹּגֵעַ, בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ, אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע. ה אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע, בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ; אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ, לְכֹל טֻמְאָתוֹ. ו נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ, וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב; וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם. ז וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, וְטָהֵר; וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי לַחְמוֹ הוּא. ח נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל, לְטָמְאָה בָהּ: אֲנִי, יְהוָה. ט וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי, וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא, וּמֵתוּ בוֹ, כִּי יְחַלְּלֻהוּ: אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשָׁם. י וְכָל זָר, לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ; תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר, לֹא יאכַל קֹדֶשׁ. יא וְכֹהֵן, כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא, יֹאכַל בּוֹ; וִילִיד בֵּיתוֹ, הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ. יב וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה, לְאִישׁ זָר: הִוא, בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. יג וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל; וְכָל זָר, לֹא יֹאכַל בּוֹ. יד וְאִישׁ, כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו, וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ. טו וְלֹא יְחַלְּלוּ, אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ, לַיהוָה. טז וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֺן אַשְׁמָה, בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם: כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשָׁם. שלישי יז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יח דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה, לְעֹלָה. יט לִרְצֹנְכֶם: תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר, בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים. כ כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ: כִּי לֹא לְרָצוֹן, יִהְיֶה לָכֶם. כא וְאִישׁ, כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה, בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן, כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ. כב עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה, לַיהוָה; וְאִשֶּׁה, לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה. כג וְשׁוֹר וָשֶׂה, שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ, וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה. כד וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת, לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה; וּבְאַרְצְכֶם, לֹא תַעֲשׂוּ. כה וּמִיַּד בֶּן נֵכָר, לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה: כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם, לֹא יֵרָצוּ לָכֶם. כו וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כז שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד, וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ; וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וָהָלְאָה, יֵרָצֶה, לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה. כח וְשׁוֹר, אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד. כט וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה, לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם, תִּזְבָּחוּ. ל בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל, לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: אֲנִי, יְהוָה. לא וּשְׁמַרְתֶּם, מִצְוֺתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם: אֲנִי, יְהוָה. לב וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם. לג הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: אֲנִי, יְהוָה.

רביעי א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי. ג שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ: שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. ד אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם. ה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח, לַיהוָה. ו וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה: שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. ז בַּיּוֹם, הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם; כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. ח וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. ט וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל הַכֹּהֵן. יא וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. יב וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַיהוָה. יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין. יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה. יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה: בִּכּוּרִים, לַיהוָה. יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם, שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה, וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד, וְאֵילִם שְׁנָיִם: יִהְיוּ עֹלָה, לַיהוָה, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת; וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, לְזֶבַח שְׁלָמִים. כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה, עַל שְׁנֵי, כְּבָשִׂים; קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה, לַכֹּהֵן. כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם. כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. חמישי כג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כד דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא קֹדֶשׁ. כה כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה. כו וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כז אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה. כח וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כט כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה, מֵעַמֶּיהָ. ל וְכָל הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה, בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִקֶּרֶב עַמָּהּ. לא כָּל מְלָאכָה, לֹא תַעֲשׂוּ: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. לב שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם. שישי לג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לד דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. לה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא קֹדֶשׁ; כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. לו שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. לז אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ: לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה, עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. לח מִלְּבַד, שַׁבְּתֹת יְהוָה; וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם, וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ, לַיהוָה. לט אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. מא וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. מג לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. מד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה, אֶל בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל.

שביעי א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. ג מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. ד עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת, לִפְנֵי יְהוָה, תָּמִיד. ה וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת; שְׁנֵי, עֶשְׂרֹנִים, יִהְיֶה, הַחַלָּה הָאֶחָת. ו וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר, לִפְנֵי יְהוָה. ז וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַיהוָה. ח בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד: מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּרִית עוֹלָם. ט וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ: כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ, מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם. י וַיֵּצֵא, בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. יא וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ, אֶל מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי, לְמַטֵּה דָן. יב וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל פִּי יְהוָה. יג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יד הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם, עַל רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ, כָּל הָעֵדָה. טו וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה: כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם, יוּמָת. יז וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת, יוּמָת. יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. יט וְאִישׁ, כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. כ שֶׁבֶר, תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. מפטיר כא וּמַכֵּה בְהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה; וּמַכֵּה אָדָם, יוּמָת. כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

ספר יחזקאל פרק מד’:

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי. יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה. יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע. יט וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם. כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם. כא וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ. כג וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם. כד וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו  וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ. כה וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ. כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ. כז וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם. כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה. ל וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ. לא כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים.

{א} אמור אל הכהנים. אמור, ואמרת, להזהיר  (א) גדולים על הקטנים (יבמות קיד. ת”כ פרשתא א, א.)בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר  (ב) הכהנים: בני אהרן. אף בעלי מומין במשמע: בני אהרן. ולא בנות אהרן (קידושין לה:)לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת  (ג) בתוך עמיו, יצא מת  (ד) מצוה (ת”כ שם ג.){ב} כי אם לשארו. אין שארו אלא  (ה) אשתו (שם ד.){ג} הקרובה. לרבות את  (ו) הארוסה (שם יב. יבמות ס.)אשר לא היתה לאיש. למשכב: לה יטמא.  (ז) מצוה (ת”כ שם){ד} לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו (שם טו.), וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו, בעוד שהיא בתוך עמיו שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהיא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו: {ה} לא יקרחו קרחה. על מת,  (ח) והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (קידושין לו. מכות כ) בין עיניכם, (דברים יד, א.) יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה, מה כאן כל הראש  (ט) אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת (ת”כ פרק א, ג. קידושין לו. מכות כ.)ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל ולא תשחית (ויקרא יט, כז.), יכול לקטו במלקט  (י) ורהיטני, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער: ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו (שם כח.), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה,  (כ) שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת: {ו} קדושים יהיו. על כרחם יקדישום  (ל) בית דין בכך (ת”כ פרק א, ו.){ז} זונה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר (יבמות סא:)חללה. שנולדה מן הפסולים שבכהונה (קידושין עז.), כגון בת אלמנה מכהן גדול, או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט, (קידושין עז) וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים  (מ) לכהונה: {ח} וקדשתו. על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו  (נ) ויסרהו עד שיגרש (יבמות פח:)קדוש יהיה לך. נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה (ת”כ){ט} כי תחל לזנות. כשתחלל על ידי זנות,  (ס) שהיתה בה זיקת  (ע) בעל, וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין, ורבותינו נחלקו בדבר (סנהדרין נא.), והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה: את אביה היא מחללת. (סנהדרין נב) חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל (שם נב.){י} לא יפרע. לא יגדל פרע על אבל (ת”כ פרשתא ב, ג.) (פ) ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום: {יא} ועל כל נפשת מת. באהל  (צ) המת: נפשת מת. להביא רביעית דם מן  (ק) המת שמטמא באהל (נזיר לח.)לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתיר  (ר) לו, מת מצוה (שם מז: ת”כ שם ד.){יב} ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (ת”כ שם ה. סנהדרין יח.). ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן,  (ש) וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה: ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה, שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל: {יד} וחללה. שנולדה מפסולי  (ת) כהונה: {טו} ולא יחלל זרעו. הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת  (א) כהונה: {יז} לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל  (ב) סעודה קרויה לחם, כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א.){יח} כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין  (ג) שיקרב, כמו הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א, ח.): חרם. שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו  (ד) כאחת (בכורות מג:)שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחבירו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה  (ה) מחברתה: {כ} או גבן. שוריציול”ש בלע”ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב: או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל”א (שם לח.), כמו הנוטה כדוק (ישעיה מ, כב.)או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור שקוראים פרוניל”א, והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חיליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש  (ו) עינב (שם)גרב וילפת. מיני שחין הם: גרב. זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ: ילפת. היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ובגרב ובחרס (דברים כח, כז.), כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (בכורות מא.)מרוח אשך. לפי התרגום מריס פחדין,  (ז) שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו גידי פחדיו ישורגו (איוב מ, יז.){כא} כל איש אשר בו מום. לרבות שאר  (ח) מומין (ת”כ פרק ג, א.)מום בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר: לחם אלהיו. כל מאכל  (ט) קרוי לחם: {כב} מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים: ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים, ואם נאמרו קדשי הקדשים, למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים (ת”כ פרק ג, ח.), כך מפורש בזבחים (קא:){כג} אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות  (י) שעל הפרכת: ואל המזבח. החיצון. ושניהם הוצרכו להכתב,  (כ) ומפורש בת”כ (שם י.): ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד, עבודתו  (ל) מחוללת להפסל: {כד} וידבר משה. המצוה הזאת: אל אהרן וגו’ ואל כל בני ישראל. להזהיר בית דין על  (מ) הכהנים (שם יב.).


ויקרא פרק-כב
{ב} וינזרו. אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר וינזר מאחרי (יחזקאל יד, ז.), נזורו אחור (ישעיה א, ד.), יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר וינזרו מקדשי בני ישראל, אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא  (נ) ודרשהו: אשר הם מקדישים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן: {ג} כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרה אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה, בכל קדש לא תגע, (ויקרא יב, ד.) אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו (זבחים לג:) מגזירה שוה.  (ס) ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה, וכן נדרש בת”כ (פרשתא ד, ז.), וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, משיכשר להקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו,  (ע) ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה,  (פ) כבר נדרשו במס’ שבועות (ז.) אחת לכלל, ואחת לפרט וכו’: וטמאתו עליו. וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו  (צ) הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה: ונכרתה וגו’. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה’, בכל מקום אני: {ד} בכל טמא נפש. במי שנטמא במת: {ה} בכל שרץ אשר יטמא לו. בשיעור הראוי לטמא (ת”כ פרק ד, ד.) (ק) בכעדשה (ת”כ)או באדם.  (ר) במת: אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא,  (ש) וזהו כזית: לכל טומאתו. לרבות נוגע בזב, וזבה,  (ת) נדה, ויולדת: {ו} נפש אשר תגע בו. באחד מן הטמאים  (א) הללו: {ז} ואחר יאכל מן הקדשים. נדרש ביבמות (עד:) בתרומה, שמותר לאכלה  (ב) בהערב השמש: מן הקדשים ולא כל הקדשים: {ח} נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לענין הטומאה הזהיר כאן,  (ג) שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא,  (ד) אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים, וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה: {ט} ושמרו את משמרתי. מלאכול תרומה  (ה) בטומאת הגוף: ומתו בו. למדנו שהיא מיתה  (ו) בידי שמים (סנהדרין פג.){י} לא יאכל קדש. בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה (שם פג:)תושב כהן ושכיר. תושבו של כהן ושכירו,  (ז) לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק, ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים שיוצא בשש,  (ח) בא הכתוב ולמדך כאן, שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו: {יא} וכהן כי יקנה נפש. עבד כנעני שקנוי  (ט) לגופו: ויליד ביתו. אלו בני השפחות, ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף הוא קנין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו’ בספרי (קרח יז.){יב} לאיש זר. ללוי  (י) וישראל: {יג} אלמנה וגרושה. מן האיש הזר: וזרע אין לה. ממנו  (כ) : ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו,  (ל) אסורה בתרומה כל זמן שהזרע  (מ) קיים (יבמות פז.)וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה, זרות אמרתי לך, ולא אנינות: {יד} כי יאכל קדש.  (נ) תרומה: ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קדש,  (ס) שאינו פורע לו מעות, אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה: {טו} ולא יחללו וגו’. להאכילם לזרים: {טז} והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהובדלו לשם תרומה וקדשו, ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך  (ע) תרגמו כן: והשיאו אותם. זה אחד מג’ אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג.), הוא יביא את עצמו, וכן ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו.), הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי (נשא לב.){יח} נדריהם. (חולין ב) הרי  (פ) עלי (חולין קלט.)נדבותם. הרי  (צ) זו: {יט} לרצונכם. הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיישמנ”ט בלע”ז. ואיזהו הראוי לרצון: תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות, ואינו נפסל במום, אלא בחסרון אבר: {כא} לפלא נדר. להפריש  (ק) בדיבורו: {כב} עורת. שם דבר של מום,  (ר) עורון בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת: או שבור. לא  (ש) יהיה: חרוץ. ריס של עין שנסדק או שנפגם (בכורות לח.), וכן שפתו שנסדקה או נפגמה (שם לט.)יבלת. ורוא”ה בלע”ז: גרב. מין חזזית, וכן ילפת ולשון ילפת כמו וילפת שמשון (שופטים טז, כט.), שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה: לא תקריבו. שלשה פעמים, להזהיר על הקדשן, ועל שחיטתן, ועל זריקת דמן (תמור’ ו:)ואשה לא תתנו. אזהרת הקטרתן: {כג} שרוע. אבר גדול מחבירו: קלוט. פרסותיו  (ת) קלוטות: נדבה תעשה אתו. לבדק הבית: ולנדר. למזבח: לא ירצה. איזה הקדש בא לרצות, הוי אומר זה  (א) הקדש המזבח (ת”כ פרק ז, ו.){כד} ומעוך וכתות ונתוק וכרות. בביצים או בגיד: מעוך. ביציו מעוכין ביד: כתות. כתושים יותר ממעוך (בכורות לט:)נתוק. תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש: וכרות. כרותין בכלי ועודן בכיס: ומעוך. תרגומו ודמריס, זה לשונו בארמית, לשון כתישה: וכתות. תרגומו ודרסיס, כמו הבית הגדול רסיסים (עמוס ו, יא.), בקיעות דקות, וכן קנה המרוסס: ובארצכם לא תעשו. דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה,  (ב) לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ,  (ג) שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ: {כה} ומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום,  (ד) ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, (תמורה ז.) אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין יג:)משחתם. חבולהון: לא ירצו לכם. לכפר  (ה) עליכם: {כז} כי יולד. פרט ליוצא דופן: {כח} אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או  (ו) הבת, ואינו נוהג בזכרים,  (ז) ומותר לשחוט האב והבן (ת”כ פרק ח, א. חולין עח:)אתו ואת בנו. אף בנו ואותו  (ח) במשמע (חולין פב.){כט} לרצנכם תזבחו. תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון: ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחוטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים,  (ט) חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן: {ל} ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לה זמן אכילה, כבר כתיב ובשר זבח תודת שלמיו וגו’ (ויקרא ז, טו.)אני ה’. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך: {לא} ושמרתם. זו  (י) המשנה (ת”כ פרק ט, ג.)ועשיתם. זה המעשה: {לב} ולא תחללו. לעבור על דברי מזידין.  (כ) ממשמע שנאמר ולא תחלל, מה תלמוד לומר ונקדשתי,  (ל) מסור עצמך וקדש שמי, יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר והן לא ידיע להוא לך מלכא וגו’ (דניאל ג, יח.), מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו’: {לג} המוציא אתכם. על מנת כן: אני ה’. נאמן לשלם שכר:


ויקרא פרק-כג
{ב} דבר אל בני ישראל וגו’ מועדי ה’. עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה  (מ) על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים: {ג} ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות: {ד} אלה מועדי ה’. למעלה מדבר בעבור שנה וכאן מדבר  (נ) בקדוש החדש: {ה} בין הערבים. משש שעות  (ס) ולמעלה: פסח לה’. הקרבת  (ע) קרבן ששמו פסח: {ח} והקרבתם אשה וגו’. הם המוספין האמורים בפרשת פנחס, ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה: והקרבתם אשה לה’. מכל מקום, אם אין פרים, הבא אילים, ואם אין פרים ואילים, הבא כבשים: שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת, שם דבר הוא שבוע של ימים,  (פ) שטיינ”א בלע”ז, וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת: מלאכת עבודה. אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד, כך הבנתי מתורת כהנים (פרשתא יב, ח.), דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה  (צ) וכו’: {י} ראשית קצירכם. שתהא ראשונה  (ק) לקציר: עומר. עשירית האיפה, כך היתה  (ר) שמה, כמו וימודו בעומר (שמות טז, יח.){יא} והניף. כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד,  (ש) מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור  (ת) טללים רעים (מנחות סב.)לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם: ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית  (א) אי אתה  (ב) יודע איזהו (שם סו.){יב} ועשיתם. כבש. חובה לעומר  (ג) הוא בא: {יג} ומנחתו. מנחת  (ד) נסכיו: שני עשרנים. כפולה היתה: ונסכו יין רביעית ההין. אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים (מנחות פט.){יד} וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור: וכרמל. הן קליות שקורין גרניילי”ש: בכל משבתיכם. נחלקו בו חכמי ישראל (קידושין לז.), יש שלמדו מכאן, שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים, לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וחלקו: {טו} ממחרת השבת. ממחרת יום טוב: תמימות תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות: {טז} השבת השביעת. כתרגומו שבועתא  (ה) שביעתא: עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום: חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה’. ביום החמשים  (ו) תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו, ומקרא מסורס הוא: מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואם תאמר הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה  (ז) מן השעורים: {יז} ממושבותיכם. ולא מחוצה לארץ: לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה,  (ח) וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה: בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים  (ט) לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם: {יח} על הלחם. בגלל הלחם, חובה  (י) ללחם: ומנחתם ונסכיהם. כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים, ג’ עשרונים לפר, וב’ עשרונים לאיל, ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים, חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש (במדבר טו, ד-ז ט-י.){יט} ועשיתם שעיר עזים. יכול ז’ כבשים והשעיר האמורים כאן הם ז’ הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם,  (כ) אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין (ת”כ פרק יג, ו. מנחות מה:){כ} והניף הכהן אותם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים (מנחות סב.) (ל) יכול כולם, תלמוד לומר על שני כבשים: קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הוזקק לומר בשלמי צבור  (מ) שהם קדשי קדשים: {כב} ובקצרכם. חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו: תעזב. הנח לפניהם, והם ילקטו ואין לך לסייע לאחד מהם: אני ה’ אלהיכם. נאמן לשלם שכר: {כד} זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות (ר”ה לב.) (נ) לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל: {כה} והקרבתם אשה. המוספים האמורים בחומש הפקודים: {כז} אך. כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים: {ל} והאבדתי. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן: {לא} כל מלאכה וגו’. לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילה  (ס) כמלאכת יום: {לה} מקרא קדש. [ביוה”כ] קדשהו בכסות נקיה ובתפלה,  (ע) ובשאר ימים טובים, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה: {לו} עצרת היא. עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר, בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם: כל מלאכת עבודה. אפילו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר: לא תעשו. יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר, היא: {לז} עלה ומנחה. (מנחות מד) מנחת נסכים הקריבה  (פ) עם העולה (מנחות מד:)דבר יום ביומו. חוק הקצוב בחומש  (צ) הפקודים: דבר יום ביומו. הא אם עבר יומו בטל קרבנו: {לט} אך בחמשה עשר יום תחגו. קרבן שלמים לחגיגה, יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר, אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה: באספכם את תבואת הארץ. שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים שאם אין העבור, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף: תחגו. שלמי חגיגה: שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה, יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגותם אותו, יום אחד במשמע, ולא יותר, ולמה נאמר שבעה, לתשלומין: {מ} פרי עץ הדר. עץ, שטעם עצו ופריו שוה (סוכה לה.)הדר. הדר באילנו משנה לשנה,  (ק) וזהו אתרוג: כפת תמרים. חסר וי”ו, למד שאינה אלא  (ר) אחת: וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס, העשוי כמין קליעה: {מב} האזרח. זה  (ש) אזרח: בישראל. לרבות את הגרים (ת”כ פרק יז, ט.){מג} כי בסכות הושבתי. ענני כבוד (סוכה יא:):


ויקרא פרק-כד
{ב} צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה, וכן משמע ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך: שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (דף פט.) ובת”כ (פרשתא יג, א.)תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד, שאינה אלא מיום ליום: {ג} לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו (שבת כב. ת”כ שם ט.), על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מתחיל, ובה  (ת) היה מסיים: יערוך אתו אהרן מערב עד בוקר. יערוך אותו, עריכה הראויה למדת כל הלילה (ת”כ שם יא.), ושיערו חכמים, חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם: {ד} המנורה הטהרה. שהיא זהב טהור. דבר אחר על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר: {ו} שש המערכת. שש חלות המערכה  (א) האחת: השלחן הטהר. של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שלחן,  (ב) שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל  (ג) גבי השלחן (ת”כ פרק יח, ד.){ז} ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות, היו שני בזיכי לבונה, מלא  (ד) קומץ לכל אחת: והיתה. הלבונה הזאת: ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה כקומץ, שהוא אזכרה למנחה: {ט} והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה, בכלל מנחה היא: ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר: {י} ויצא בן אשה ישראלית. (ת”כ) מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו  (ה) יצא, רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו,  (ו) דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה (ת”כ פרשתא יד, א.), מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב.) כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף: בן איש מצרי. הוא המצרי  (ז) שהרגו משה: בתוך בני ישראל. מלמד  (ח) שנתגייר: וינצו במחנה. על עסקי המחנה: ואיש הישראלי. זה שכנגדו שמיחה בו  (ט) מטע אהלו: {יא} ויקב. כתרגומו, ופריש שנקב שם המיוחד וגדף (סנהדרין נו.), והוא שם המפורש ששמע מסיני: ושם אמו שלומית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר, שהיא לבדה היתה זונה: שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל: בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה: למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו, כיוצא בו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות לא, ו.), שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו: {יב} וינחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו  (י) שהמקושש במיתה, (סנהדרין עח:) שנאמר מחלליה מות יומת (שמות שם יד.), אבל לא פורש להם  (כ) באיזו מיתה, לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה לו (במדבר טו, לד.), אבל במקלל הוא אומר, לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו: {יד} השמעים. אלו העדים: כל. להביא את הדיינים: את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך, ואין אנו נענשים במיתתך,  (ל) שאתה גרמת לך: כל העדה. במעמד כל העדה (ת”כ פרק יט, ג.)(מכאן), ששלוחו של אדם כמותו: {טו} ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה: {טז} ונקב שם. אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכינוי: ונקב. לשון קללה, כמו מה אקב (במדבר כג, ח.){יז} ואיש כי יכה. לפי שנאמר מכה איש וגו’ (שמות כא, יב.), אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם: {כ} כן ינתן בו. פירשו רבותינו שאינו נתינת מום ממש, אלא תשלומי ממון שמין אותו כעבד,  (מ) לכך כתיב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד: {כא} ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה  (נ) בה חבורה: ומכה אדם יומת. אפילו לא הרגו, אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש, ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב,  (ס) ובא להקישו למכה בהמה, מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור, ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה: {כב} אני ה’ אלהיכם. אלהי כולכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם, כך אני מיחד שמי על הגרים: {כג} ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה, רגימה, ותלייה:

קרדיט: סדר רש”י על פרשת אמור שייך ל”תורת אמת”.

מפרשים על פרשת אמור

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – אמור

ויקרא פרק-כא: {א} וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי אַֽהֲרֹן וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹֽא יִטַּמָּא בְּעַמָּֽיו:  מ  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי אַֽהֲרֹן

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת אמור

ויקרא פרק-כא: {א}לנפש לא יטמא. כלו’ אפי’ לעמיו לקרובים וכ”ש לנכרים:{ב}כי אם לשארו הקרוב אליו. איתמר בת”כ הקרובה ולא הארוסה וגבי לאחותו פרש”י הקרובה אליו לרבות הארוסה

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת אמור

ויקרא פרק-כא: {א}אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. וכי עדיין לא ידענו שהכהנים בני אהרן המה מה ת”ל בני אהרן, גם כפל האמירה צריך ביאור.

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת אמור

ויקרא פרק-כא: {א} ויאמר וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לְכַהֲנַיָא בְּנֵי אַהֲרן דְכוּרַיָא דְיִתְפַּרְשׁוּן מִן סְאוֹב וְכִדְנָא תֵימַר לְהוֹן עַל בַּר נַשׁ דְמִית לָא יִסְתָּאֵב בְּעַמֵיהּ: {ב} אֱלָהֵן לְאִנְתְּתָא

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת אמור

ויקרא פרק-כא: {א}אמר אל הכהנים. סמך אזהרת הכהנים שלא יטמאו לאוב שגם בו נאמר אזהרה שלא לטמא בו א”נ שלא יטמא הכהן למת כשירצה לשאול

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת אמור

ויקרא פרק-כא: {א}אמר אל הכהנים. אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים הזהיר בני אהרן שהם חייבים להשמר מדברים אחרים בעבור שהם משרתי השם

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת אמור

ויקרא פרק-כא: {א}א דלא היה לו לכתוב אלא אמור אל הכהנים, אלא אמור להזהיר את עצמן, ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים, ואם תאמר למה לא

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת אמור

ויקרא פרק-כא: {א}אמר ואמרת. להזהיר גדולים על הקטנים לשון רש”י מדברי רבותינו (יבמות קיד) והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים ובאו בזה אזהרות רבות בתורה

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת אמור

ויקרא פרק-כא: {א}ויאמר ה’ וגו’. צריך לדעת למה שינה מסדר הרגיל לומר בכל התורה דבר אל וגו’. עוד למה הקדים התואר למתואר שהיה צריך לומר

חידושי תורה על פרשת אמור

ניצול הזמן | פרשת יהדות

ניצול הזמן

מהו ניצול זמן? דבר תורה נפלא מאת הרב דוד הכהן – גן יבנה בנושא ניצול הזמן הנלמד מתוך פרשת אמור. בקרו באתר פרשת יהדות.

שבת וינפש – מקור הברכה | פרשת יהדות

שבת וינפש – מקור הברכה

חידוש תורה לפרשת אמור בנושא שבת וינפש – מקור הברכה מתוך הפסוקים “ששת ימים תעשה מלאכה וגו'”. מאת: הרב דוד הכהן גן יבנה.

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
אבלות בין המצרים | פרשת יהדות
אבלות בין המצרים

ימים אלו ימי בין המצרים, אבלים אנו כל בית ישראל די בכל אתר ואתר, על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, על אשר ניטלה עטרת ראשנו, על

בין המצרים | פרשת יהדות
בין המצרים

בין המצרים הכל על תקופת בין המצרים אלו תאריכים נקראים בין המצרים? הימים שבין צום יז’ בתמוז ועד צום תשעה באב, נקראים “בין המצרים”.  ע”פ

פרשת דברים | פרשת יהדות
פרשת דברים

פרשת דברים פרשת דברים המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק א’ ראשון א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל

פרשת מסעי | פרשת יהדות
פרשת מסעי

פרשת מסעי פרשת מסעי המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לג’ ראשון א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ

פרשת מטות | פרשת יהדות
פרשת מטות

פרשת מטות פרשת מטות המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק ל’ ראשון ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות