ספירת העומר

כולנו יודעים שכאשר אנחנו ממתינים לטיול מיוחד, אירוע או ללידה מרגשת, אנחנו "סופרים" את הימים בציפיה ובערגה.
במילה "לספור" אין הכוונה רק למנות כמות, אלא יותר מכך, המשמעות הרוחנית של "לספור" היא להחשיב, להעניק ערך ומשמעות לפריטים הנספרים.

אומרת לנו התורה: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה." התורה מצווה כל אדם מעם ישראל לספור את הימים, החל מט"ז בניסן, יום הנפת מנחת העומר, ועד לחג השבועות. מצוה זו נקראת "ספירת העומר", על שם מנחת העומר שהקריבו בבית המקדש בט"ז בניסן.

חשיבותם של ימי ספירת העומר – יציאה מעבדות לחירות

הימים החלים בין פסח לשבועות, דהיינו בין יציאת מצרים למעמד הר סיני, הם יקרים עד מאוד, ומתרחש בהם תהליך של יציאה מעבדות לחירות.

ברשותכם, בואו נחזור אחורה בזמן. עם ישראל יצא ממצרים בחג הפסח, וחמישים יום לאחר מכן, בחג השבועות, הוא זכה לקבל את המתנה היקרה מכל: את התורה הקדושה בהר סיני.
התורה מצווה לספור את חמישים הימים, מחג הפסח ועד לחג השבועות, והספירה קוראת לנו להחשיב. להחשיב את הימים הללו, בדיוק כמי שמונה מעות, יום אחרי יום.
למעשה, התורה מכוונת אותנו: אל תדלגו על אף יום, כי כל אחד מהימים הוא משמעותי מאוד עבורכם. חז"ל כינו את הימים המיוחדים הללו בכינוי החיבה "מ"טמונים", כלומר מ"ט (49) ימים שמונים וסופרים אותם, בדיוק כמו מטמונים יקרי ערך. מסתבר, שגדולתם המיוחדת של ימי הספירה, טמונה דווקא בספירה עצמה, בפסיעה מדרגה אחר מדרגה, לאט ובטוח. 

בעבודה רוחנית – אי אפשר לדלג מדרגות

בימי ספירת העומר, כאשר פסח כבר מאחורינו, כבר לא קר, וריח של פריחה נישא באוויר, כולנו חשים באנרגיות מתחדשות המביאות אותנו לפעול, לנוע, ולהביא את עצמנו לידי מימוש. אבל כמו בכל טיפוס אל הפסגה, כולנו יודעים שלכל עבודה מאומצת נדרשת הכנה.
אי אפשר לצאת מהבית ביום בהיר אחד ולהפוך לאצן אולימפי. כדי לרוץ בצורה נכונה, יש לבצע מתיחות לפני ואחרי, ולקיים אימון קפדני כדי לא לעבור את קצה גבול היכולת ולהגיע לקריסה.
אם ננסה להגיע אל מחוזות שלמעלה מיכולת ההשגה, רוב הסיכויים שניפול בדרך ויהיה לנו הרבה יותר קשה לקום.

בואו נדמיין יחד לרגע את הסיטואציה שחווה עם ישראל באותם רגעים, זה היה כל כך מרגש!

הניסים הגדולים שהעם חווה ערב יציאת מצרים ובמהלכה, הותירו בנפשם חותם והקפיצו אותם לדרגה רוחנית עליונה.
אבל, כידוע, הארות והצלחות פתאומיות, נעלמות פעמים רבות כפי שהופיעו,
אם הן לא מבוססות על עבודה פנימית.
כדי להצליח לקבל את התורה ולסגל שינוי רוחני מהותי, אי אפשר לדלג מדרגות. צריך לפסוע יום אחר יום, כל יום ועבודתו המיוחדת, עד שמגיעים אל היעד הנכסף.

המשמעות העמוקה של ימי הספירה על פי הקבלה

הספירה שעם ישראל נצטווה לספור, היא ספירה מ-1 ל-50. בכל יום, כל אדם מישראל מתרומם עוד שלב בסולם, מתעלה מטומאה נוספת, עד הגיעו לטהרה ביום החמישים, ויכולת לקבל את התורה.

לספירת העומר יש משמעות ברובד הנסתר, על פי הקבלה. שבעת השבועות הנספרים, ושבעת הימים שבכל שבוע, מוקבלים לשבע הספרות הקבליות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
כך למשל, היום הראשון בשבוע הראשון לספירת העומר נקרא "החסד שבחסד", השני נקרא "הגבורה שבחסד" וכן הלאה.
בכל יום בעומר, אנחנו מתמקדים באספקט שונה של מהותנו, בתקווה להגיע לשיפור רוחני באותו תחום.
בשבוע הראשון, המייצג את מידת החסד, נשתדל להרבות בנתינה לזולת, אהבת הבריות ומעשי התנדבות.
בשבוע השני, המייצג את מידת הגבורה, נשתדל ביתר שאת לגבור על התאוות, היצרים, לבלום את פינו מדבר רע ועוד.

על פי המסורת היהודית, תלמידיו של התנא רבי עקיבא גילו ליקוי ביחס הכבוד הראוי זה לזה. בימי ספירת העומר אנחנו מחפשים אחר הדרך הטובה ביותר לנהוג בבני משפחתנו, בחברינו ובמכרינו ולתקן את שגיאות העבר.

התביעה על תלמידי רבי עקיבא: שלא נהגו כבוד זה בזה

בימי ספירת העומר נוהגים מנהגי אבילות על האסון הגדול שהתרחש בתקופה זו- מותם של 24,000 תלמידי התנא ר' עקיבא.

ידועה הגמרא ביבמות ס"ב, שאומרת שבתקופה שבין פסח לשבועות מתו תלמידי ר' עקיבא ומפרטת את הסיבה: שלא נהגו כבוד זה בזה. לאחר מכן, כותבת הגמרא "שהיה העולם שמם מתורה, עד שבא ר' עקיבא לרבותינו שבדרום שנשארו היחידים ר' שמעון בר יוחאי, ר' מאיר, ר' אלעזר בן שמוע ר' יהודה ור' נחמיה".
ונשאלת השאלה- כיצד תלמידי חכמים כה גדולים הגיעו למצב בו לא נהגו כבוד זה בזה?
אומר הגרש"ז ברוידא, ראש ישיבת חברון בספרו שם דרך, שהנהגת הכבוד לזולת, מלבד שהיא חיוב גמור מהתורה – היא היסוד המעמיד את כל התורה כולה, ואם לא יתנהג האדם בהגינות וביושר כלפי הזולת אינו יכול לקבל תורה.
יוצא מכאן שמידת הכבוד לזולת היא התנאי המוקדם לקבלת התורה. מאחר והתנא רבי עקיבא, היה בעל מידות טובות ונאצלות, שהיוו את הבסיס להתעלותו בתורה, כאשר תלמידיו לא נהגו כבוד זה בזה, נתעוררה עליהם תביעה בעומק מידת הדין לפי דרגתם. דווקא בגלל שנהגו הפוך מתורת רבם, שכל כולו היה זהירות במצוות שבין אדם לחברו.

ספירת העומר: ימים של אבלות או של שמחה?

נכון שימי ספירת העומר עד לג' בעומר נחשבים ימי אבילות, אך מהותם האמיתית של ספירת העומר היא הכנה לקראת מתן תורה. כך יוצא שלמעשה, ימי הספירה הם ימים של שמחה והתרוממות רוחנית.
אך מכיוון שתלמידי רבי עקיבא "לא נהגו כבוד זה בזה", והתנאי לקבלת התורה הוא "ויחן שם ישראל כנגד ההר כאיש אחד בלב אחד", הפכו ימים אלו לימי אבלות.
לכן, בתקופת ספירת העומר כדאי מאוד להתחזק בעניינים של בין אדם לחברו, ובפרט בכבוד הזולת כדי להיות ראויים לקבלת התורה בחג השבועות.

* במאמר מוסגר חשוב לציין, כי תלמידי רבי עקיבא היו קדושי עליון, והאופן בו לא כיבדו זה את זה היה דק ביותר, אך כידוע ממוסרי התורה לדור הבא נדרשה דקדוק ושלמות בתיקון המידות.