פרשת תולדות

ראשון יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. כ וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ. כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. כו וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם. כז וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב. כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ, לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי, בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת הַבְּכֹרָה.

א וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה. ב וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. ד וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. ה עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֺתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. שני ו וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, בִּגְרָר. ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא: כִּי יָרֵא, לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה, כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא. ח וַיְהִי, כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק, וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא, וְאֵיךְ אָמַרְתָּ, אֲחֹתִי הִוא; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק, כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ; כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם, אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ, אָשָׁם. יא וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ, אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה, וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת. יב וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, יְהוָה. שלישי יג וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי גָדַל מְאֹד. יד וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים. טו וְכָל הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר. טז וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד. יז וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, יִצְחָק; וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר, וַיֵּשֶׁב שָׁם. יח וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. יט וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. כ וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. כא וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה. כב וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. רביעי כג וַיַּעַל מִשָּׁם, בְּאֵר שָׁבַע. כד וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ; אַל תִּירָא, כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי, וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ, בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. כה וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה, וַיֶּט שָׁם, אָהֳלוֹ; וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק, בְּאֵר. כו וַאֲבִימֶלֶךְ, הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר; וַאֲחֻזַּת, מֵרֵעֵהוּ, וּפִיכֹל, שַׂר צְבָאוֹ. כז וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק, מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. כח וַיֹּאמְרוּ, רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְהוָה עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ; וְנִכְרְתָה בְרִית, עִמָּךְ. כט אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה, כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ, וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם; אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ יְהוָה. חמישי ל וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. לא וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו; וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. לב וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק, וַיַּגִּדוּ לוֹ, עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, מָצָאנוּ מָיִם. לג וַיִּקְרָא אֹתָהּ, שִׁבְעָה; עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. לד וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית, בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת, בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. לה וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה.

א וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי. ג וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צָיִד. ד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת. ה וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק, אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ; וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה, לָצוּד צַיִד לְהָבִיא. ו וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי מוֹתִי. ח וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי, מְצַוָּה אֹתָךְ. ט לֶךְ נָא, אֶל הַצֹּאן, וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים, טֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב. י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ. יא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. יב אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה. יג וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח לִי. יד וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, וַיָּבֵא, לְאִמּוֹ; וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים, כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו. טו וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן. טז וְאֵת, עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה, עַל יָדָיו וְעַל, חֶלְקַת צַוָּארָיו. יז וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר עָשָׂתָה, בְּיַד, יַעֲקֹב בְּנָהּ. יח וַיָּבֹא אֶל אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי. יט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. כ וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ, מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר, כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי. כא וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב, גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא. כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. כג וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ. כד וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי. כה וַיֹּאמֶר, הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ, נַפְשִׁי; וַיַּגֶּשׁ לוֹ, וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, וַיֵּשְׁתְּ. כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי, בְּנִי. כז וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. שישי כח וְיִתֶּן לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ. כט יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ. ל וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו; וְעֵשָׂו אָחִיו, בָּא מִצֵּידוֹ. לא וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים, וַיָּבֵא לְאָבִיו; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. לב וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו, מִי אָתָּה; וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. לג וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם בָּרוּךְ, יִהְיֶה. לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. לה וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה. לז וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו, הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ, סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. לח וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו, הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם אָנִי, אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. לט וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל. מ וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. מא וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת יַעֲקֹב, עַל הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת יַעֲקֹב אָחִי. מב וַיֻּגַּד לְרִבְקָה, אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל; וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. מג וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. מד וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ. מה עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם; לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם, יוֹם אֶחָד. מו וַתֹּאמֶר רִבְקָה, אֶל יִצְחָק, קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

א וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ; וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ, לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. ב קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ; וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. ג וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים. ד וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם. שביעי ה וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל, הָאֲרַמִּי, אֲחִי רִבְקָה, אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. ו וַיַּרְא עֵשָׂו, כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב, וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם, לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה: בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר, לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. מפטיר ז וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב, אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ; וַיֵּלֶךְ, פַּדֶּנָה אֲרָם. ח וַיַּרְא עֵשָׂו, כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו. ט וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו, אֶל יִשְׁמָעֵאל; וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת, עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.

הפטרת פרשת חיי שרה בספר מלאכי פרקים א'-ב':

א מַשָּׂא דְבַר יְהוָה, אֶל יִשְׂרָאֵל, בְּיַד, מַלְאָכִי. ב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה, וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. ג וְאֶת עֵשָׂו, שָׂנֵאתִי; וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. ד כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ, וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס; וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה, וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם יְהוָה עַד עוֹלָם. ה וְעֵינֵיכֶם, תִּרְאֶינָה; וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְהוָה, מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל. ו בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ. ז מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ; בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן יְהוָה נִבְזֶה הוּא. ח וְכִי תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע; הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת. ט וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל, וִיחָנֵּנוּ; מִיֶּדְכֶם, הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. י מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם; אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, וּמִנְחָה, לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם. יא כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ, גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה: כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. יב וְאַתֶּם, מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ, נִבְזֶה אָכְלוֹ. יג וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה, וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה; הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם, אָמַר יְהוָה. יד וְאָרוּר נוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר, וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת, לַאדֹנָי: כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם.

א וְעַתָּה, אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים. ב אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה, וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם; וְגַם, אָרוֹתִיהָ, כִּי אֵינְכֶם, שָׂמִים עַל לֵב. ג הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם, אֶת הַזֶּרַע, וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם; וְנָשָׂא אֶתְכֶם, אֵלָיו. ד וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם, אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת: לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. ה בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא, וַיִּירָאֵנִי; וּמִפְּנֵי שְׁמִי, נִחַת הוּא. ו תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו; בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן. ז כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ: כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת, הוּא.

{יט} ואלה תולדות יצחק. יעקב ועשו  (א) האמורים בפרשה: אברהם הוליד את יצחק. (לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם אחר כך הוליד את יצחק. דבר אחר), על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק,  (ב) לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם (היה), שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק: {כ} בן ארבעים שנה. שהרי  (ג) כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל"ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה ל"ז שנה, דבת צ' היתה כשנולד יצחק, ובת קכ"ז כשמתה, שנאמר ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה,  (ד) המתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג' שנים,  (ה) ונשאה: בת בתואל מפדן ארם אחות לבן. וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע  (ו) ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם: מפדן ארם. על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון צמד בקר, תרגום, פדן תורין, ויש פותרין פדן ארם כמו שדה ארם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה פדן: {כא} ויעתר. הרבה והפציר בתפלה: ויעתר לו. נתפצר ונתפייס ונתפתה לו.  (ז) ואומר אני, כל לשון עתר, לשון הפצרה ורבוי  (ח) הוא, וכן ועתר ענן הקטורת (יחזקאל ח, יא.), מרבית עלית העשן. וכן העתרתם עלי דבריכם (שם לה, יג.), וכן ונעתרות נשיקות שונא (משלי כז, ו.), דומות למרובות  (ט) והנם למשא, אנקרישר"א (געהייפט) בלע"ז: לנכח אשתו. זה עומד בזוית זו  (י) ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת: ויעתר לו. לו ולא לה,  (כ) שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק (יבמות סד.), לפיכך לו ולא לה: {כב} ויתרוצצו. על כרחך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו,  (ל) וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עכו"ם, עשו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות: ותאמר אם כן. גדול צער העבור: למה זה אנכי. מתאוה ומתפללת על הריון: ותלך לדרוש. לבית מדרשו  (מ) של שם: לדרוש את ה'. שיגיד לה מה תהא בסופה: {כג} ויאמר ה' לה. על ידי שליח,  (נ) לשם נאמר ברוח הקדש, והוא אמר לה: שני גוים בבטנך. גיים כתיב  (ס) כמו (המו) גאים, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת,  (ע) לא בימות החמה ולא בימות הגשמים: ושני לאמים. אין לאום  (פ) אלא מלכות: ממעיך יפרדו. מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו  (צ) וזה לתומו: מלאם יאמץ. לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל,  (ק) וכן הוא אומר אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב.), לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים: {כד} וימלאו ימיה. אבל בתמר כתיב ויהי בעת לדתה, שלא מלאו ימיה, כי לז' חדשים ילדתם: והנה תומם. חסר, ובתמר תאומים מלא, לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע: {כה} אדמוני. סימן הוא  (ר) שיהא שופך דמים (ב"ר סג, ח.): כלו כאדרת שער. מלא שער כטלית  (ש) של צמר המלאה שער, פלוקיר"א בלע"ז (הארריג פיל מיט האר): ויקראו שמו עשו. הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה: {כו} ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שמעתי מדרש אגדה  (ת) הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין: בעקב עשו. סימן שאין זה מספיק  (א) לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנו: ויקרא שמו יעקב.  (ב) הקב"ה, (אמר, אתם קריתון לבכוריכם שם, אף אני אקרא לבני בכורי שם, הדא הוא דכתיב ויקרא שמו יעקב). דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם  (ג) אחיזת העקב: בן ששים שנה. י' שנים משנשאה עד שנעשית בת י"ג שנה וראויה להריון, וי' שנים הללו, צפה והמתין לה,  (ד) כמו שעשה אביו לשרה, כיון שלא נתעברה, ידע שהיא עקרה והתפלל עליה (יבמות סד.), ושפחה לא רצה לישא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה: {כז} ויגדלו הנערים ויהי עשו. כל זמן  (ה) שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני י"ג שנה, זה פורש לבתי מדרשות וזה פורש לעבודת אלילים (תנחומא תצא ד.): יודע ציד. לצוד ולרמות את אביו  (ו) בפיו, ושואלו, אבא היאך מעשרין  (ז) את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות: איש שדה. כמשמעו, אדם בטל, וצודה בקשתו  (ח) חיות ועופות: תם. אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם: ישב אהלים. אהלו של שם ואהלו של עבר: {כח} בפיו. כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו, בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו: {כט} ויזד. לשון בישול כתרגומו: והוא עיף. ברציחה (ב"ר סג, יב.),  (ט) כמה דתימא כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד, לא.): {ל} הלעיטני. אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו, אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו: מן האדום האדום. עדשים אדומות,  (י) ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, לפיכך קצר הקב"ה ה' שנים משנותיו,  (כ) שיצחק חי ק"פ שנה, וזה קע"ה שנה, ובישל יעקב עדשים להברות את האבל, ולמה עדשים שדומות לגלגל, שהאבלות גלגל החוזר בעולם. (ועוד מה עדשים אין להם פה, כך האבל אין לו פה, שאסור לדבר, ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים, שהם עגולים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה, כדאמרינן במועד קטן (כא:). אבל, כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם, וכל שכן שאינו שואל בתחלה, מג' ועד ז' משיב ואינו שואל וכו', ברש"י ישן): {לא} מכרה כיום. כתרגומו כיום דילהן, כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה: בכרתך. לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקרב להקב"ה: {לב} הנה אנכי הולך למות. (מתנודדת והולכת היא הבכורה, שלא תהא כל עת העבודה בבכורות, כי שבט לוי יטול אותה. ועוד) אמר עשו מה טיבה  (ל) של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו (סנהדרין כב:), אלו הן שבמיתה, שתויי יין ופרועי ראש, אמר, אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה: {לד} ויבז עשו. העיד הכתוב  (מ) על רשעו שביזה עבודתו של מקום:

תולדות פרק-כו

{ב} אל תרד מצרימה. שהיה דעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה,  (נ) ואין חוצה לארץ כדאי לך: {ג} האל. כמו האלה: {ד} והתברכו בזרעך. אדם אומר לבנו  (ס) יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא, וזה אב לכולן, בך יברך ישראל לאמר ישימך וגו', ואף לענין הקללה מצינו כן, והיתה האשה לאלה, שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית, וכן והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו.), שהנשבע אומר, אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך: {ה} שמע אברהם בקולי. כשנסיתי אותו: וישמור משמרתי. גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות (יבמות כא.), ושבות לשבת: מצותי. דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים: חקותי. דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו: ותורתי. להביא תורה שבעל  (ע) פה, הלכה למשה מסיני: {ז} לאשתו. על אשתו,  (פ) כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג.): {ח} כי ארכו. אמר, מעתה אין לי לדאוג, מאחר שלא אנסוה עד  (צ) עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר: וישקף אבימלך וגו'.  (ק) שראוהו משמש מטתו: {י} אחד העם. המיוחד  (ר) בעם, זה המלך: והבאת עלינו אשם. אם שכב, כבר  (ש) הבאת אשם עלינו: {יב} בארץ ההיא. אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה,  (ת) כארץ שבעת הגוים (ב"ר סד, ו.): בשנה ההוא. אף על פי שאינה כתקנה, שהיתה שנת רעבון (שם): בארץ ההיא בשנה ההיא. שניהם למה, לומר שהארץ קשה והשנה קשה: מאה שערים. שאמדוה כמה ראויה  (א) לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה, מאה. ורבותינו אמרו, אומד  (ב) זה למעשרות היה: {יג} כי גדל מאד. שהיו אומרים זבל  (ג) פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך (ב"ר סד, ז.): {יד} ועבדה רבה. פעולה רבה, בלשון לע"ז אוברוינ"א (ארבייט גשעפט גווערב), עבודה משמע עבודה אחת, עבדה משמע פעולה רבה: {טו} סתמום פלשתים. מפני שאמרו תקלה  (ד) הם לנו מפני הגייסות הבאות עלינו. טמונין פלשתאי, לשון סתימה,  (ה) ובלשון התלמוד מטמטם את הלב: {יז} בנחל גרר. רחוק  (ו) מן העיר: {יח} וישב ויחפר. את בארות אשר חפרו בימי אברהם אביו, ופלשתים סתמום קודם  (ז) שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרן: {כ} עשק.  (ח) ערעור: כי התעשקו עמו. נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור: {כא} שטנה. נושמנ"ט (מלה נושנת. הינדערונג שטערונג): {כב} ופרינו בארץ כתרגומו וניפוש  (ט) בארעא: {כו} ואחזת מרעהו. כתרגומו וסיעת מרחמוהי, סיעת מאוהבי. ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התיבה (ב"ר סד, ט.), כמו שלשים מרעים (שופטים יד, יא.), דשמשון, כדי שתהיה תיבת ואחוזת דבוקה, אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן, סיעת אוהביו, שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו, ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, לכן יש לפותרו כלשון הראשון. ואל תתמה על תי"ו של אחזת, ואף על פי שאינה תיבה סמוכה, יש דוגמתה במקרא עזרת מצר (תהלים ס, יג.), ושכורת ולא מיין (ישעיה נא, כא.): אחזת. לשון קביצה ואגודה, שנאחזין יחד: {כח} ראו ראינו. ראו באביך ראינו בך: תהי נא אלה בינותינו וגו'. האלה אשר בינותינו מימי אביך,  (י) תהי גם עתה בינינו וביניך: {כט} לא נגענוך. כשאמרנו לך לך מעמנו: אתה.  (כ) גם אתה (ס"א עתה) עשה לנו כמו כן: {לג} שבעה. על שם הברית: {לד} בן ארבעים שנה. עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ, יד.), החזיר הזה, כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים, ומראים עצמם כשרים. כל מ' שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן, ומענה אותם, כשהיה בן מ', אמר, אבא בן מ' שנה נשא אשה, אף אני כן: {לה} מורת רוח. לשון המראת רוח, כמו ממרים הייתם (דברים ט, כד.),  (ל) כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון: ליצחק ולרבקה. שהיו  (מ) עובדות עבודת אלילים (ב"ר סה, ד.):

תולדות פרק-כז

{א} ותכהין. בעשנן  (נ) של אלו, (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים). דבר אחר, כשנעקד על גבי המזבח, והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים, וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר, כדי שיטול יעקב את הברכות: {ב} לא ידעתי יום מותי. אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפניהן, וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן קכ"ג, (כי יעקב בן ס"ג כשנתברך, דוק ברש"י סוף הסדר) אמר, שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא: {ג} תליך. חרבך, שדרך לתלותה: שא נא. לשון השחזה, כאותה ששנינו (ביצה כח.), אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה  (ס) שלא תאכילני נבלה (ב"ר סה, יג.). וצודה לי. מן ההפקר,  (ע) ולא מן הגזל: {ה} לצוד ציד להביא. מהו להביא, אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל: {ז} לפני ה'. ברשותו,  (פ) שיסכים על ידי: {ט} וקח לי. משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום: (ב"ר סה, יד.) שני גדיי עזים. וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב  (צ) לפסחו, והאחד עשה מטעמים. בפרקי דרבי אליעזר: כאשר אהב. כי טעם הגדי כטעם הצבי: {יא} איש שער. בעל שער: {יב} ימשני. כמו ממשש בצהרים (דברים כח, כט.): {טו} החמדות. הנקיות כתרגומו דכייתא. דבר אחר שחמד אותן מן  (ק) נמרוד: אשר אתה בבית. והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן: {יט} אנכי עשו בכרך. אנכי המביא לך,  (ר) ועשו הוא בכורך: עשיתי. כמה דברים, כאשר דברת אלי: שבה. לשון מיסב על השלחן, לכך מתורגם אסתחר: {כא} גשה נא ואמשך. אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו,  (ש) וזה אמר כי הקרה ה' אלהיך: {כב} קול יעקב. שמדבר בלשון תחנונים,  (ת) קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר,  (א) יקום אבי: {כד} ויאמר אני. לא אמר אני עשו, אלא אני: {כז} וירח וגו'. והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו  (ב) ריח גן עדן: כריח שדה אשר ברכו ה'. שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים,  (ג) כן דרשו רז"ל: {כח} ויתן לך. יתן ויחזור ויתן  (ד) (ב"ר סו, ג.). ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון, ראה ריח בני שנתן לו הקב"ה, כריח שדה וגו', ועוד יתן לך מטל השמים וגו': מטל השמים. כמשמעו, ומדרש אגדה יש להרבה פנים. (דבר אחר, מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך, יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר, משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך. וממנו למד שלמה, כשעשה הבית סידר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו הדין, לא יקרא עליך תגר, לפיכך ונתת לאיש כדרכיו אשר תדע את לבבו (מלכים-א ח, לט.), אבל נכרי מחוסר אמנה, לפיכך אמר ואתה תשמע השמים וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך, הנכרי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר. ברש"י ישן מדויק): {כט} בני אמך. ויעקב אמר ליהודה בני אביך, לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות, וכאן שלא נשא אלא אשה אחת,  (ה) אמר בני אמך (ב"ר סו, ד.): ארריך ארור ומברכיך ברוך. ובבלעם הוא אומר מברכיך ברוך וארריך ארור, הצדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה,  (ו) ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים, והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין, לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה: {ל} יצא יצא. זה יוצא  (ז) וזה בא: {לג} ויחרד. כתרגומו ותוה, לשון תמיה. ומדרשו, ראה  (ח) גיהנם פתוחה  (ט) מתחתיו: מי איפוא. לשון לעצמו, משמש עם כמה  (י) דברים. דבר אחר איפוא, איה פה, מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד: ואכל מכל. מכל טעמים  (כ) שבקשתי לטעום טעמתי בו (ב"ר סז, ב.): גם ברוך יהיה. שלא תאמר, אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את  (ל) הברכות, לכך הסכים  (מ) וברכו מדעתו (שם): {לה} במרמה.  (נ) בחכמה: {לו} הכי קרא שמו. לשון תימה הוא, כמו הכי אחי  (ס) אתה (בראשית כט, כו.), שמא לכך נקרא שמו יעקב, על שם סופו שהוא עתיד לעקבני. תנחומא (תולדות כג.), למה חרד יצחק, אמר, שמא עון יש בי שברכתי קטן לפני גדול, ושניתי סדר היחס, התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר, בכך הייתי מצר וחרד, שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה: ויעקבני. כתרגומו וכמני, ארבני. וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני, נתחכם לי: אצלת. לשון הפרשה, כמו ויאצל (ס"א ויצל): {לז} הן גביר. ברכה זו שביעית היא, והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו, מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו: ולכה אפוא מה אעשה בני. איה איפא אבקש מה לעשות לך: {לח} הברכה אחת. ה"א זו משמשת לשון תימה, כמו הבמחנים (במדבר יג, יט.), השמנה היא (שם כ.), הכמות נבל (שמואל-ב ג, לג.): {לט} משמני הארץ וגו'. זו איטליא"ה  (ע) של יון (ב"ר סז, ו.): {מ} ועל חרבך. כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב', כמו עמדתם על חרבכם (יחזקאל לג, כו.), בחרבכם. על צבאתם (שמות ו, כו.) בצבאתם: והיה כאשר תריד. לשון צער, כמו אריד בשיחי (תהלים נה, ג.), כלומר כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה  (פ) להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו': {מא} יקרבו ימי אבל אבי. כמשמעו, שלא אצער את אבא.  (צ) ומדרש אגדה לכמה פנים יש: {מב} ויגד לרבקה. ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו: מתנחם לך. נחם על האחוה, לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך. ומדרש אגדה, כבר אתה מת בעיניו, ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו, לשון תנחומים,  (ק) מתנחם הוא על הברכות בהריגתך: {מד} אחדים. מועטים: {מה} למה אשכל. אהיה שכולה משניכם. (לימד על) הקובר את בניו קרוי שכול, וכן ביעקב אמר כאשר שכלתי שכלתי: גם שניכם. אם יקום עליך ואתה תהרגנו, יעמדו בניו ויהרגוך, ורוח הקדש נזרקה בה, ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג.): {מו} קצתי בחיי. מאסתי בחיי:

תולדות פרק-כח

{ב} פדנה. כמו לפדן: ביתה בתואל. לבית בתואל, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה  (ר) הטיל לה ה"א בסופה (יבמות יג:): {ג} ואל שדי. מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו, יברך  (ש) אותך: {ד} את ברכת אברהם. שאמר לו ואעשך לגוי גדול, והתברכו בזרעך, יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך,  (ת) ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך: {ה} אם יעקב ועשו. איני יודע  (א) מה מלמדנו: {ז} וישמע יעקב. מחובר לענין שלמעלה, וירא עשו כי ברך יצחק וגו' וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם, וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל: {ט} אחות נביות. ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, אלא למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נשואיה, והשיאה נביות אחיה, ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן ס"ג שנים, שהרי ישמעאל בן ע"ד שנים היה כשנולד יעקב, שי"ד שנה היה גדול ישמעאל מיצחק, ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם, הרי ע"ד, ושנותיו היו קל"ז, שנאמר ואלה שני חיי ישמעאל וגו', נמצא יעקב כשמת ישמעאל בן ס"ג שנים היה, ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר י"ד שנה,  (ב) ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן לפני לידתו של יוסף אלא י"ד שנה, שנאמר עבדתיך י"ד שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ושכר הצאן משנולד יוסף היה, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', ויוסף בן ל' שנה היה כשמלך, ומשם עד שירד יעקב למצרים ט' שנים, ז' של שובע וב' של רעב, ויעקב אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, צא וחשוב י"ד שנה שלפני לידת יוסף, ושלשים של יוסף, ותשע משמלך עד שבא יעקב, הרי נ"ג, וכשפירש מאביו היה בן ס"ג, הרי קי"ו, והוא אומר שלשים ומאת שנה, הרי חסרים י"ד שנים, הא למדת, שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר י"ד שנים. (אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פירש יוסף מאביו אלא כ"ב שנה, דהיינו מי"ז עד ל"ט, כנגד כ"ב שפירש יעקב מאביו ולא כבדו, והם כ' שנים בבית לבן, ושתי שנים ששהה בדרך, כדכתיב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, ופירשו רז"ל מזה הפסוק ששהה י"ח חדשים בדרך, דבית הוה בימות הגשמים וסכות הוה בימות החמה, ולחשבון הפסוקים שחשבנו לעיל, משפירש מאביו עד שירד למצרים שהיה בן ק"ל שנים, ששם אנו מוצאים עוד י"ד שנים, אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם, ולא פירש יוסף ממנו אלא כ"ב שנה, מדה כנגד מדה, עד כאן מצאתי ברש"י ישן): על נשיו. הוסיף רשעה על רשעתו (ר"ל מרשעת על מרשעיות שהיו לו כבר וק"ל) שלא גרש את הראשונות: 

קרדיט: סדר רש"י על פרשת תולדות שייך לתורת אמת.