כלי יקר על פרשת תולדות

{יט}ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אע"פ שאמר שהיה בן אברהם מ"מ הוצרך לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שנאמר בישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית (שם כה.יב) הרי שהזכיר לשון בן אצל אברהם, אבל התולדה תלה בהגר הוצרך לומר כאן שתואר הבן והתולדה הכל מתיחס אחר אברהם. כי בלשון עברי יש חילוק בין לשון בן ללשון תולדה, כי לשון בן יאמר לפעמים אף בלא תולדה כי התלמידים קרוין בנים אע"פ שלא ילדם ממש, וכמו ויהי לה לבן דמשה, ותהי לו לבת דאסתר, ואברהם נקרא אב המון גוים אע"פ שלא ילדם. וכן יש הבדל בין המלמדו ובין המולידו ממש כי מה שהאדם מקבל טבע מלמדו זהו במקרה ולא בעצם והמקרה משתנה מצד המקבל. אבל מה שהאדם מקבל טבע מולידו זהו בעצם ולא ישתנה אם יונח כך על טבעו, אם לא מצד רוב חריצות והשתדלות והרגל יכול לבא לידי טבע שני, אבל טבע מלמדו ישתנה בנקל. לכך אמר משה (במדבר יא.יב) האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו, ואמר אע"פ שהם תלמידי והתלמידים קרויין בנים מ"מ הרי לא ילדתים ממש, ומה אעשה אם מעשיהם משתנים מטובה לרעה, כי הערימו עצה ולא מני ולא ממני יצא הדבר, וא"כ למה זה תטיל כל הטורח הזה עלי כאלו אשמתם תלויה בי, ומה שנאמר (שם ג.א) אלה תולדות אהרן ומשה וקחשיב נדב ואביהו הוצרך להזכיר לשון תולדה משום אהרן שהזכיר.
לפיכך ישמעאל, לא נקרא כי אם בן אברהם כי לא קבל טבעו זולת מה שלמדו אברהם ממעשיו הטובים וזה היה אצלו במקרה ונשתנה, שהרי לסוף יצא לתרבות רעה לפיכך תלה התולדה בהגר כי קבל טבע הגר המצרית, והמצרים שטופי זימה ע"כ היה גם הוא מצחק בג"ע ולא נשתנה כי קבל טבעה בעצם, ע"כ תלה המקרה באברהם והעצם בהגר. אבל יצחק קבל טבע אברהם ולמד גם ממעשיו על כן תלה הכל באברהם הן לשון בן הן לשון תולדה, ועל כן לא היה כישמעאל שהיה מצחק בגלוי עריות גם בהיותו נער כי כך קראו הכתוב באותו זמן (בראשית כא.יב) והגיד לנו הכתוב ביצחק שקבל טבע אביו מכל וכל והיה גדור מעריות כל כך עד שכבש מעיינו ולא נשא אשה עד היותו בן מ' שנה, כי המתין עד שימצא את רבקה בת זוגו, ולא רצה להתחתן עם הכנענים שירשו הזימה מן חם אביהם שרבעו לנח אביו, על כן הוצרך להמתין מ' שנה כי בלי ספק בן יחיד כמותו היו לו קופצים רבים, ואיך ישב בלא אשה זמן רב כזה, אלא ודאי מן הטעם שהזכרנו.
וכדי שלא ימצא המערער מקום לחלוק, ולומר אם יצחק נולד כ"כ בקדושה וטהרה א"כ למה יצא ממנו עשו שהיה צד נשים תחת בעליהן, ודאי מאבימלך נתעברה שרה ע"כ נמשך בן אחד אחר טבעה של שרה, והשני אחר טבע אבימלך, כי מטעם זה אמרו רז"ל (ב"מ פז.) שהיה צר קלסתר פניו דומה לאברהם. הנה לפי דרכנו כדי להסיר הרהור זה, אמר הכתוב בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי. ורוב בנים אחר אחי האם, על כן קבל אחד מן הבנים טבע של לבן צייד הרמאי. ולפום ריהטא נראה שלכך הזכיר שלשתן לתרץ על מה שמצינו שלשה מדות פחותות שהיו בעשו מעין מקורם, כי מה שהיה צד נשים תחת בעליהן, ירש מן בתואל אבי אמו שהיה בועל כל הבתולות תחלה כדאיתא (בילקו"ש חיי שרה קט.) וכן בחזקוני מביא מדרש זה, ומה שאמר הלעיטני נא וגו' והיה מן האוכלים ושותים ופוחזים, מדה זו ירושה לו מצד היות משפחת אמו מן פדן ארם, כדמסיק בב"ר פרשת לך לך (לט.ח) בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים אמר אל יהי חלקי בארץ הזאת, ומה שהיה עשו רמאי מרמה את אביו, ירש מן לבן הארמי שהיה נבל ורמאי כנודע.
אברהם הוליד את יצחק. הוליד לשון הפעיל אע"פ שהלשון מדוקדק כי הזכר מוליד את הנקיבה, מ"מ כבר מצינו לשון ילד גם בזכרים כמו וכנען ילד וכן רבים בפרשת נח, ולמה כתב כאן הוליד. אלא שר"ל שאברהם גרם ליצחק שיהיו לו בנים וזרע, לפי שנאמר ויעתר יצחק לה' וגו' וכתיב ויעתר לו ה' משמע לו ולא לה, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' ולפ"ז מצד היות יצחק בן לצדיק זה אברהם ע"כ עמד לו זכותו של אברהם ששמע ה' תפלתו. ולפ"ז שפיר קאמר אברהם הוליד את יצחק אברהם גרם שיצחק הוליד זרע ועדיין לא פירש איך היה אברהם הגורם, לפיכך פירש הדבר באמרו ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו וגו' כי ממנו לקח ראיה על מאמר אברהם הוליד את יצחק.
{כב}ויתרוצצו הבנים בקרבה וגו'. רציצה זו היה שבעברה על פתח ביהמ"ד של שם ועבר יעקב מפרכס לצאת ועשו מעכב ע"י, ובעברה על פתח ע"ג עשו מפרכס לצאת ויעקב מעכב על ידו, והיא סברה שאין הדבר כן אלא ולד אחד בבטנה ורוצה לצאת בין לפתחי בתי מדרשות בין לפתח ע"ג וא"כ ח"ו שמא שתי רשויות יש, לפיכך אמרה למה זה אנכי כי כמוני כשאר נשים עובדי ע"ג ומה יתרון יש לי עליהם אם ח"ו שתי רשויות יש, לפיכך ותלך לדרוש את ה' ר"ל לדרוש אחר מציאת ה' ממש מהו.
{כג}ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. הפך ממה שחשבת. אלא רשות אחד יש, אמנם ב' ילדים בבטנך אחד יהיה עובד ה' ואחד עובד ע"ג ולעולם ה' אחד ואין זולתו. וי"א שנאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, לפי שהוא היה צדיק בן צדיק על כן היה מובטח שמצדו יהיה לו זרע הגון, אך היה ירא מצד אשתו כי היא בת בתואל ואחות לבן שלא יצא ממנה איזו זרע פסול שהרי עקרה היא, ממנה נמשך העקרות על כן היה ירא פן יצא ממנה זרע בלתי הגון כמו שיצא ישמעאל מהגר ואולי זה סיבת עקרותה. וכאשר נתרוצצו הבנים בקרבה אחד מפרכס לצאת על פתח ביהמ"ד ואחד מפרכס לצאת על פתח ע"ג בזה הרגישה שודאי אחד יהיה צדיק ואחד רשע על כן אמרה למה זה אנכי, כי כמוני כהגר ומה אנכי טוב ממנה ולמה זה התפללתי ותלך לדרוש את ה' מה הועילה תפלתי ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך זה רבי ואנטונינוס, והועילה תפלתה שגם עשו יצא ממנו זרע כשר כאנטונינוס ושאר גרי צדק, מה שאין כן בישמעאל ובזה את טובה מהגר.
{כה}ויצא הראשון אדמוני כולו וגו'. זה היה סימן שיהיה צייד הרמאי לרמות את אביו כדרך הצבועים המראים את עצמם כצנועים וע"ד שנאמר לעתיד (זכריה יג.ד) ולא ילבשו אדרת שער למען כחש, כי כך היה המנהג בזמן ההוא שהצנועים לובשים אדרת שער, ואולי גם בימי יצחק היה המנהג כן ע"כ נולד כאדרת שער לומר שיהיה נזיר אלהים מבטן ויהיה מן כת הצבועים, גם סימן זה לו שיהיה רועה זונות, שהסימן לזה ששערותיו גדולים כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ד הל.יט.).
ויקראו שמו עשו. שנעשה ונגמר בשערו זה הוא סימן שיהיה העוה"ז חלקו וגורלו, ולא יהיה לו עוד חלק בעולם הנצחי, כי ההבדל בין קניית שני מיני שלימות אלו הוא זה, כי מיד כשנולד האדם הוא משתמש בכל הכלים הגשמיים וכל ה' חושים פועלים פעולתם ויש לו מיד חשק ורצון אל כל התאות שהחומר חומד ומתאוה אכול ושתה ויתר שמושי הגוף ההכרחיים, אבל בכלים השכליים כמו המוח והלב והשכל עצמו אין האדם משתמש בו ביום הולדו כלל, כי האדם עיר פרא יולד (איוב יא.יב) אך בבואו בימים יפקח עין שכלו ויקנה זה השלימות המעולה מעט מעט כמו שבארנו פר' בראשית בפסוק ויהי האדם לנפש חיה (ב.ז.). ולפי זה מה שנולד עשו נגמר בשערו זה מופת על שכל עיקר תשמישיו יהיו בכלי החומר הנעשים ונגמרים בעת הולדו ואינן מוסיפים בעצמותם שום תוספת.
{כו}ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. כי יד ממשלתו לא יהיה לו מיד ביום הולדו כי אם בסוף בבואו בימים, כהוראת שם עקב המורה על הסוף כך השלימות הנפשי נקנה ביותר בסוף ימי חלדו של האדם, כי סוף כל דבר הכל נשמע וזקני ת"ח מוסיפין חכמה אבל ביום הולדו אין בו רושם כלל מן אותו שלימות הנפשי, וא"כ מוכרח הדבר לומר שאין שכר לצדיקים בעה"ז, שהרי עיקר זמן קניית השלימות הוא בימי הזקנה בהיותו קרוב לשערי מות כי אז שכלו הולך ומתגבר ואימתי יקבל שכרו כי ימי הזקנה אינן מוכנים לקבלת השכר כי כבר בטלו אצלו כל החמדות ותופר האביונה (קהלת יב.ה), א"כ על כרחך אתה צריך לומר שיד השלימים אוחזת בעקב עשו דהיינו סוף ממשלתו של עשו.
וידו אוחזת בעקב עשו. זה היה סימן שלעתיד יבזה עשו את הבכורה כדבר שאדם דש בעקביו ומבזה אותו, ובאותו עקב יאחז יעקב ר"ל מה שעשו דש בעקביו יאחז בו יעקב. וכן כל המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם והשטן מונה עליהם יאחז בהם יעקב ויקיימם. ולשון עקב משמש גם לשון עקבה ומרמה לומר לך שיעקב תפס עליו מצד היות עשו רמאי וצייד וכל מעשיו בעקבה ומרמה ע"כ אינו ראוי להיות בכור כי עבודת הש"י היתה בבכורות, על כן אחזו יעקב בעקביו לעכב על ידו שלא יצא ראשונה, כמו שפרש"י שיעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כו' ומטעם זה אחזו דווקא בעקביו כי ארור עושה מלאכת ה' ברמיה ועקבה וזה רמז נכון.
ויקרא שמו יעקב. ובעשו נאמר ויקראו שמו עשו כי רבים קראו לו עשו, לפי שהדרכים הרעים הם רבים והדרך הטוב אינו כ"א אחד, ע"כ היו רבים אשר הסכימו על שמו של עשו, אמנם על יעקב לא יסכימו כי אם יחידי הדור ואנשי סגולה, ובני עליה מועטים הם. וכבר ידעת כי שם עשו מורה על קניני העוה"ז שנעשו ונגמרו מיד בלידתו כמבואר למעלה. ושם יעקב מורה על השלימות הרוחני הנקנה בסוף על כן נאמר בעשו ויקראו וביעקב ויקרא וק"ל.
{כז}ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה. שהיה צד נשים תחת בעליהם כל מ' שנה, ולדעת רז"ל (ב"ב טז:) בא על נערה המאורסה על כן קראו יודע ציד היינו לצוד נשים תחת בעליהן ר"ל היושבות תחת בעליהן, אבל לעולם הלך לצודם בשדות כמו שנאמר אצל נערה המאורסה כי בשדה מצאה (דברים כב.כז) ע"כ קרא לעשו איש שדה כי הלך לבקשם שם כדי שקולה לא ישמע כשתצעק ויהיה ציד לשון צידה ממש, או לשון ציד בפיו ע"י פיתוי כדרך כל מפתה.
ויעקב איש תם. שנולד מהול לדעת רז"ל (אבדר"נ ב.ה) ע"כ היה גדור מעריות והיה יושב אוהלים ודבק באשתו ולא באחרת, כמ"ש (דברים ה.כז) שובו לכם לאהליכם שדרשו רז"ל (שבת פז.) על היתר תשמיש.
{כח}ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. לפי כשהיה שואלו אביו מה אתה עושה בשדה כל היום היה מתנצל ואומר כדי לצוד ציד להביא טרף לפיו של אביו, ולפי שלא היה מצוי אצל אמו על כן לא אהבה אותו רבקה והיתה אוהבת את יעקב שהיה מצוי אצל אמו וכל געגועיה עליו. ויתכן לפרש כי מורה על הזמן לומר לך כי באותו זמן שהיה נותן ציד בפיו באותו זמן לבד אהבו, אבל אחר שכבר אכל מצידו בטל דבר בטל אהבה, אבל רבקה אוהבת את יעקב על לא דבר, ואהבה כזו איננה בטלה.
{ל}על כן קרא שמו אדום. מה שלא קראו אדום מיד כשנולד על שם ויצא הראשון אדמוני, לפי שאין זה חדש תחת השמש כי כמה ילדים נולדים אדומים לפי שעדיין לא נבלע דמם, כההוא דר' נתן (שבת קלד.) ולסוף ישתנה ויחזור למראיהו על כן חשבו מולידיו שמא מראה אדומה זה במקרה ולא בטבע. אך כשאמר הלעיטני נא מן האדם האדם הזה קשה למה לא קראם עדשים בשמם, אלא ודאי שגלה דעתו שלא היה מתאוה אליהם מצד עצמו כ"א מצד מראיהם האדומה, והורה בזה כי מזג טבעו נוטה אל האדמומית ביותר מצד תגבורת מרה האדומה שבו, ע"כ היה אוהב כל דבר המתיחס למזגו, והוא כל דבר אדום, על כן קרא שמו אדום כי אז נודע באמת שטבעו אדומה והוא יושב תחת מזל מאדים, ועל שם היותו גברא אשד דמא. וזה"ש כי עיף אנכי פירש"י עיף ברציחה כמו כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד.לא) ומה הגיד להם עשו בזה שהוא עיף ברציחה, אלא ודאי שנתן לדבריו טעם למה קרא העדשים אדום לפי שהיה מתעסק באותו זמן בכלי אומנותו ברציחה כפי טבעו ע"כ בקש שילעיטו מן המאכל הנאות למזגו. ובעקידה נתן שני טעמים על אמרו על כן קרא שמו אדום, אבל מה שכתבתי מתיישב יותר על פשט המקרא.
{לא}מכרה כיום את בכורתך לי. במסכת (סנהדרין קי:) ר"ע אומר עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר (דברים כט.כז) וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הולך ואינו חוזר כך עשרת השבטים. כך אמר יעקב מכרה כיום שלא תחזור בך כיום הזה שהולך ואינו חוזר, כך אתה לא תחזור בך וכן השבע לי כיום. וי"א שאמר מכרה כיום כפי מעלת הבכורה באותו יום כי בזמן ההוא עיקר מעלת הבכורה מה שהעבודה בבכורות, והעבודה היתה קלה בעיני עשיו להוציאה מתחת ידו, ע"כ אמר כיום כקונה דבר השייך גם ביום ההוא וזהו העבודה לאפוקי הירושה עדיין לא באה לעולם כי מה שיהיה מי יגיד לו.
ובתולדת יצחק וכן בספר עולת שבת מצאתי, שאמר מכרה כיום כמו שהבכורה שוה היום, כי אין זמן לקיחת פי שנים בנכסי אביו. כי אם אחר מות אביו, ואולי לא יהיה ליצחק שום נכסים בזמן ההוא, וא"כ אין הבכורה שוה כלום ע"כ דין למכור הבכורה בדבר מועט, כקונה דבר שהוא בספק כי שמא יהיו ליצחק נכסים או לא יהיה, לכן לא תהיה המכירה כקונה למחר, כ"א כקונה היום, ולכל פירושים אלו קשה מהו כיום הל"ל כהיום ומה שכתבתי הוא העיקר. ד"א לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ אמר מכרה כיום, ר"ל מהיום ולאחר מיתה, והשבע לי כיום שלא תחזור בך מצד שלא היה הדבר בעולם כי אם כמוכר מהיום וכאילו ישנו בעין ביום זה. ולדברי המפרשים שהזכרנו לא יתישב כלל אומרו השבעה לי כיום.
{לב}הנה אנכי הולך למות. הסכים לדברי יעקב, כי נראין הדברים שבכוונה ולא במקרה יזד יעקב נזיד, כי ידע שיבוא עשו מן השדה והיה רצונו לקנות ממנו הבכורה, ולטעון עליו הרי אתה הולך בכל יום במקום גדודי חיות וחייך תלוין לך מנגד ולמה זה לך בכורה, כי בעיני אתה חשוב כמת בכל יום, ועל כן עשה תבשיל של עדשים שעושין להברות את האבל, ע"ד שפירש"י בפסוק (כז.מב) מתנחם לך להרגך כבר שתה עליך כוס של תנחומין. כך עשה יעקב סעודת הבראה על עשו, לומר לו הרי אתה דומה בעיני כאלו אתה כבר מת ולמה זה לך בכורה, והודה עשו לדבריו ואמר הנה אנכי הולך למות, ואני קרוב יותר אל המיתה מן החיים א"כ למה זה לי בכורה. במלת זה לי, הוא כמראה באצבע על דבר ששייכה בו הבכורה גם ביום ההוא, וזהו העבודה שהיתה בבכורות.
{לד}ויאכל וישת ויקם וילך ויבז. בחמשה תיבות אלו יש רמז לדברי רז"ל (ב"ב טז:) שאמרו חמשה עבירות עבר אותו רשע באותו יום כו'. ויאכל היינו גלוי עריות כמ"ש (שמות ב.כ) קראן לו ויאכל לחם. כ"א הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט.ו). וישת זהו שהיה שופך דמים כמ"ש (במדבר כג.כד.) ודם חללים ישתה. ויקם שכפר בעיקר כמ"ש (דברים לא.טז) וקם העם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, ושייך בזה לשון ויקם כי ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה (ברכות מג:). וילך שכפר בתחיה כמ"ש הנה אנכי הולך למות וגו', וכן אמר איוב (ז.ט) כלה ענן וילך כן איש יורד שאול לא יעלה. ויבז היינו שהיה שט את הבכורה וביזה עבודתו של מקום. וי"א ויקם וילך שהלך לכאן ולכאן, להורות שהוא בריא שלא יהיה מכירתו כמכירת שכיב מרע.

תולדות פרק-כו

{ב}שכון בארץ אשר אומר אליך. ואח"כ אמר מיד גור בארץ הזאת, וא"כ מהו זה שאמר אשר אומר אליך, משמע לאחר זמן אומר אליך באיזו ארץ תשכון, ומיד ותיכף אמר לו איזה ארץ הוא, והוא דבר תמוה בפסוק. והקרוב בעיני לומר בזה שמנע ממנו הליכת חו"ל לפי ששם אין מקום לגילוי השכינה, וא"כ לא יוכל לאמר אליו שם בנבואה איזו דבר לפי צורך השעה, לפיכך שכון בארץ אשר שם גלוי שכינתי, ושם אומר אליך בעת אשר ארצה לאמר לך איזו דבר נבואה. ובזה מיושב מ"ש מתחלה שכון בארץ, ואח"כ אמר גור בארץ, כי שכון משמע יותר דירת קבע מן גור שהוא לשון גרות, לפי שמצד קניית השלימות הרוחנית בארץ הזאת תשכון בה כתושב, אבל מצד קניית הברכות הגופנית תהיה בו כגר, זה"ש גור בארץ הזאת וגו' כי כל מה שנאמר אחריו מדבר בייעודי הגופנית, וזה"ש גר ותושב אנכי עמכם גר מצד ותושב מצד.
{ח}ויהי כי ארכו לו שם הימים וגו'. לפיכך הרהר אבימלך בלבו לאמר אם באמת שאחותו היא א"כ למה אינו נושא אשה כל הזמן הארוך הזה הנה ודאי יש דברים בגו על כן וישקף אבימלך בעד החלון לראות מה טיבו ועניניו.
{י}ויאמר מה זאת עשית לנו וגו'. כתיב באבימלך עשית לנו לשון רבים, וכן אמר אבימלך לאברהם (כ.ט) מה עשית לנו וגו', ופרעה אמר לאברהם מה זאת עשית לי. לשון יחיד, ובספר תולדות יצחק כתב בהיתר ספק זה, לפי שהמצריים שטופי זימה ע"כ אין חילוק שם אם אמר אחותי היא או אשתי היא עכ"פ היו מזנים בה, אבל לי לבד חטאת כי אני מלך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, על כן היה לך להגיד לי האמת, אבל אבימלך אמר לנו לכלנו חטאת כי אני ועמי כולם צדיקים, ולא היו נוגעים בה כלל אלו הגדת האמת.
ותירוץ זה אינו מספיק, שהרי אנו רואין שהמצרים אע"פ שהם שטופי זימה הרי לא נגעו בה אלא אמרו הגונה זו למלך שנאמר ויהללו אותה אל פרעה. ונ"ל לפי שהמצרים אחיהם של כושים והם שחורים, לא הורגלו באשה יפה כמו שפירש"י פר' לך לך (יב.יא) מסתמא שאינן שולחים יד באשה יפה, וראינו שכן הוא שהרי כאשר ראו את שרה אמרו ביניהם הגונה זו למלך, א"כ לא רצו ליקח מה שאינו ראוי להם, ואם כן יפה אמר פרעה מה זאת עשית לי, אבל לא לעמי, כי בין כך ובין כך לא היו נוגעים בה, כי מיראת המלכות ודאי לא יגעו בדבר הראוי למלך לבד ולא להם. אבל עמו של אבימלך לא היו שחורים והורגלו בנשים יפות ואין מורא מלכות עליהם בדבר הזה והכל שולחים יד באשה יפה פנויה א"כ לנו לכלנו חטאת. וראיה לזה שהרי אצל אבימלך לא נאמר ויהללו אותה אל אבימלך לאמר הגונה זו אליו, ודאי בענין כזה העם כמלך, לכך אמר מה זאת עשית לנו. ומ"ש פרעה הנה אשתך קח ולך. לפי שחשש שאחר שפטרה המלך מביתו יאמרו שלא חפץ בה המלך וישלחו בה יד, משא"כ באבימלך, כי דוקא המצרים היו שטופי זימה.
{יט}ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. כתב הרמב"ן וכן בספר תולדות יצחק וכן בספר מנורת המאור, לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים על כן מצאו מקום לדרוש כל עניני בארות אלו על ג' בתי מקדשים שנקראו באר מים חיים, כי כשם שעשו מריבה על שני בארות, והשלישי קרא רחובות, כך במקדש ראשון ושני עשו האומות מריבה עם ישראל עד שהחריבוה אבל השלישי שיבנה ב"ב קרא רחובות.
ואוסיף אני משלי, להרחיב פרטי הענינים שיסכימו עם דרוש זה, ובו יתורץ מה שנאמר, כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. כי כפי הנראה שמאמר ופרינו בארץ אינו טעם ללשון רחובות, על כן ארחיב בו הדבור בפרטי הענינים שכולם מתאימים עם מה שקרה לנו ומה שיהיה באחרית הימים. כי ידוע מ"ש רז"ל (יומא ט:) שבבית ראשון היה מצה ומריבה ושנאת חנם בין נשיאי ישראל שנקראו רועים, כמ"ש (ירמיה כג.ד) והקימותי עליהם רועים. ונחרב הבית בסיבת המריבה שהיתה בין מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובבית שני היתה מידת השנאת חנם בין כל ישראל כי פשה הנגע בכולם עד לאין מרפא. ועל כן כתיב בבאר ראשון ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לרמוז גם לעתיד שתהיה מריבה בין רועי ישראל, ואגב גררה רבו גם רועי האומות עם ישראל. על כן קרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו, כי יש הבדל בין שנים המתקוטטים על דבר איזו עסק שביניהם, לבין שנים המתקוטטים בחנם על לא דבר כמנהג דורינו, וזה ההבדל בין בית ראשון לשני כי השנאה שהיתה בין רועי ישראל בבית ראשון היתה על עסק המלכות, כי נחלקה מלכות ישראל, וטבע הענין נותן שאין מלכות נוגעת בחברתה, על כן חשב כל אחד מהם שחבירו נכנס בגבולו, וע"י עסק זו רבתה המשטמה ביניהם.
אבל השנאת חנם של בית שני, היה בחנם על לא דבר, כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקראת שנאתם שנאת חנם אע"פ שלא היה לאחד שום עסק עם חבירו, ואין זה כי אם רוע לב והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה, כי מצא אלהים עונם ממקום אחר על כן הסיתם זה בזה למצוא עונו לשנוא. לכך ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה לא הזכיר במריבה זו הרועים, רמז למריבת בית שני שהיתה בכל ישראל ע"כ קראוה שטנה כי לא מצאו סבה אל דברי ריבותם, כ"א מה שהיה ודאי השטן מרקד בין קרניהם אשר בהם ינגחו זה לזה, כמ"ש (ויקרא כו.לז) וכשלו איש באחיו.
ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי יבנה ע"י מלך המשיח, שנאמר בו (ישעיה ט.ו) למרבה המשרה ולשלום אין קץ, כי אך שלום ואמת יהיה בימיו. על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה' את גבולם, כי בזמן שהמריבה מצוייה או שני עברים נצים, אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחבת ידים מאוד צר להם המקום ולא יסבלם, כאשר בעונינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו. ובהפך זה בזמן ששלום על ישראל אע"פ שפרינו בארץ, ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד, מ"מ רחבת ידים להם ואין צר להם כדמסיק במס' (סנהדרין ז.) כד הוה רחימתין עזיזא אפותיא דספסירא הוה שכיבן, השתא דלא סגי רחימתין פוריא בת שיתין גרמידי לא סגי לן, ע"כ נאמר כי הרחיב ה' לנו, אף על פי שפרינו בארץ ויהיו הדרים עליה רבים מכל מקום הארץ לפניהם רחבת ידים ועוד שמצינו בבית שני שמחמת המחלוקת יצאו שלימים וכן רבים מן הארץ מרעת יושבי בה, על כן אמר שבזמן מציאת השלום ופרינו בארץ כי לא יצטרכו לצאת מתוכה.

תולדות פרק-כז

{א}ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. לא הזכיר לשון בא בימים לפי שלשון בא בימים משמע, שאור שכלו היה הולך וגובר כדרך זקני ת"ח שאור שכלם מוסיף והולך ביותר לעת זקנתם, וכאילו הם באים מן הלילות אל תוך הימים, כמבואר למעלה פרשת חיי שרה בפסוק ואברהם זקן בא בימים, (כד.א) ע"כ אמר כאן אצל יצחק שאפילו לעת זקנתו תכהין עין שכלו מראות בתחבולות עשו, שהרי טעה בו והיה סבור שהוא צדיק, כי לא הרגיש ברמאותו, ע"כ לא נאמר בא בימים, כי אדרבה הלך חשיכים ואין נוגה לראות במראות האמת בעניני הנהגת עשו בנו.
ואולי שעל זה פירש"י, ותכהין בעשנן של אלו, וכי ס"ד שיצחק ראה אותן מקטירים לע"ג ולא מיחה בם, כי אברהם היה מדקדק שלא להכניס ע"ג, ובודאי היה יצחק נזהר בע"ג כמותו, אלא ודאי שהיה יצחק סבור שהם מקטירים לשמים, ע"כ אמר מיד אחר ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, שלא היה רוחם נוחה ממעשיהם כי אע"פ שאמרו שהם מקטרות לשמים מ"מ לא היה רוחם נוחה ממעשיהם, כי חשדום שמא הם מפגלים הקרבן ע"י איזו מחשבה זרה, ומ"ש מרת רוח קאי על רוח של יצחק ורבקה, או קאי על המקטירות כי אולי, ברוחם בקרבם הם ממרים, ומי יודע מה שבלבם, ע"כ אמר ותכהין עיניו מראות כי עיני שכלו לא ראו בתחבולתם ובתחבולות עשו בנו, זה"ש בעשנן של אלו ר"ל שהיה טועה בשכלו בעשנן של אלו.
ולפי פשוטו יש לתרץ, מה שאמר מראות שנראה מיותר אלא ודאי שלכך גרם לו הקב"ה כהוי עינים כדי שלא יראה כלותיו מקטירות לע"ג ולא יצטער על זה, זה"ש בעשנן של אלו בעבור עשנן שלא יראה בזה ויצטער. ומה שפירש"י ד"א כדי שיטול יעקב הברכות לפי זה קאי מראות אשלמטה ור"ל שלכך כהו עיניו כדי שלא יראה מי עשו ומי יעקב ובסבה זו יטול יעקב הברכות, לכך נאמר מראות כדי שלא יראה ויכיר את בניו בטביעת עין.
{ג}וצודה לי צידה. מה ראה יצחק על ככה לבקש דבר הניצוד וכי לא היה לו בעדרו גדי עזים שטעמו כטעם הצבי, עד שהוצרך לשלוח את בנו במקום גדודי חיות. והקרוב אלי לומר בזה שהוא ע"ד ארז"ל (חולין פד.) אשר יצוד ציד חיה או עוף. למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה זאת, וטעמו של דבר שלא יהא האדם מורגל באכילת בשר כמ"ש (דברים יב.כ-כב) בכל אות נפשך תאכל בשר, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ורצה בזה שתאכל סתם בשר באקראי לא אכילת קבע כמו הצבי והאיל שאין נמצאים בבית כי חיות הנה, ועיקר מדורם אינם עם האדם כי אם במדברות ויערות, על כן אין אוכלים מהם כ"א מעט כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא להנצל מגדודי חיות בשעת הצידה, על כן מסתמא אין האדם אוכל מהם כי אם לפרקים כך לא תרגיל את עצמך לאכול סתם בשר, לפי שהוא מוליד אכזריות ותכונות רעות בגוף האדם כי כל העופות הדורסים אוכלים בשר, וכן האריה דורס ואוכל, לכך נאמר לעתיד (ישעיה יא.ז) ואריה כבקר יאכל תבן. כי יהיה שלום בעולם בין כל הבעלי חיים. ע"כ אמר יצחק וצודה לי צידה, כי לא רצה לאכול בשר כי אם בהזמנה זו.
ורש"י פירש מן ההפקר ולא מן הגזל. ונראה ליתן טעם למה הזהירו על הגזל בפעם זה יותר מבכל הזמנים, כי ציד בפיו של יצחק זה שנים רבות ואם הזהירו כבר על זה הרי הוא מוזהר ועומד ומה הוצרך להזהירו שנית. ונראה לפי שעל ידי מטעמים אלו חשב יצחק שיחול עליו רוח הקודש מתוך שמחה, וחשב שאם יביא מן הגזל לא תשרה השכינה במקום שהוא מצוי, כי מטעם זה הזהיר על הגזל ביותר, בתחילת הקרבנות שנאמר (ויקרא א.ב) אדם כי יקריב מכם. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו', יען כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה. וכן לדעת המדרש (בפרקי דר"א לב.) האומר שני גדיי עזים אלו א' עשאו פסח כו', ובקרבן פסח כתיב משכו וקחו לכם, משלכם להוציא הגזול, כן מסיק בילקוט פר' בא וכן פירש בעל הטורים, ולפי שעשו הסכים בלבו לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל, על כן סבב הקב"ה ששמעה רבקה ושלחה במקומו את יעקב כדי שלא יכשל יצחק בקרבן שיבא מדבר גזול. ויכול להיות שעשו הביא דבר גזול כי על כן נאמר ועשו אחיו בא מצידו ויעש גם הוא מטעמים, הזכיר שהוא בא מצידו אבל לא הזכיר שהביא דבר מצידו ודאי לפי שלא מצא על כן הביא מן הגזל ועשו אמר ויאכל מציד בנו אבל האמת לא היה כן. לפיכך ויחרד יצחק פי' לפי שנכנס עמו גיהנם, ולמה נכנס הגיהנם עמו דווקא בפעם זה אלא ודאי לפי שהביא מן הגזל, ומאן דעביד הא נפיל בהא, ועל כן לא מצינו שאכל יצחק ממה שהביא עשו, כי הרגיש שיש דברים בגו אחר שנכנס הגיהנם עמו.
ונוסח הברכות יוכיח, כי ברכו בעל חרבך תחיה כי היורש ארץ בחרבו אין לך לסטים מזויין יותר ממנו. ועוד שבברכת יעקב נאמר ויתן לך האלהים, ובברכת עשו לא הזכיר לשון נתינה שנאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לפי שהביא דבר גזול שאינו מתת אלהים, על כן ברכו בעניני לסטיות לומר שבחרבו יירש ארץ ולא על ידי מתת אלהים. אבל יעקב שהביא ממה שנתן לו ה' נאמר בברכתו ויתן לך האלהים, והרגיש יצחק זה ממה שנכנס עמו הגן עדן, ע"י בגדי עשו החמודות שחמדן מן נמרוד, אשר באו לידו מן אדה"ר שלבשן בגן עדן, והריח יצחק ריחו של אדם הראשון והרגיש בזה שקרבנו של זה דומה לקרבנו של אדה"ר שהיה יחידי בעולם ולא הקריב דבר גזול, כך קרבן זה אינו גזול. ועל כן ברכו בברכת ויתן לך האלהים.
{כב}הקול קול יעקב והידים ידי עשו. לא היה יכול לומר הקול של יעקב והידים של עשו, דא"כ היה משמע שהוא שפט מצד הקול שזה ודאי יעקב, ומצד הידים שזה ודאי עשו, וזה דבר נמנע שאם הוא יעקב אינו עשו, ואם הוא עשו אינו יעקב. אבל ביאור הענין כך הוא, שאמר הקול דומה לקול של יעקב ואולי זה מתנכר בקולו והאמת שזה עשו, ומתנכר לדבר בלשון תחנונים לומר שהוא הגון לקבל הברכות. או הידים דומין לידי עשו וזהו יעקב, ומתנכר בעשותו ידיו שעירות כדי שאחשוב שזה עשו. ומה שנאמר והידים בוי"ו הוא מלשון ומכה אביו ואמו שפירושו או אמו כך אמר או הידים דומין לידי עשו.
ואם תרצה לומר, וי"ו של והידים הוא וי"ו העיטוף נוכל לומר שחשב יצחק אולי איזה איש נכרי מתנכר בשניהם בקול ובידים. ולסוף שפט יצחק בשכלו שהידים מכריעים יותר מן הקול, כי מה שעשו מתנכר לדבר בלשון תחנונים הוא יותר קרוב לשמוע ממה שנאמר שיעקב עשה את ידיו שעירות או איש נכרי עשה כן, כי איך יוכל לשער יעקב וכ"ש איזו אדם אחר לעשות ידיו שעירות על זה השיעור עד שיהיו כידי עשו ממש דומה להם מכל צד, זה"ש ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות, דומה להם מכל צד ומי יוכל לשער זה שלא יסכל באיזו דמיון, וכי היו ידי עשו בידו ולקח מהם הציור זה דבר נמנע.
ורז"ל דרשו מפסוק זה (בר"ר סה.כ) שכל זמן שיעקב מצפצף בקולו אין ידי עשו שולטות בו. אע"פ שפשוטו משמע שיצחק אמר כן והיה סבור שזה עשו, ועוד מה ענין זה לברכה זו. מ"מ כך פירושו, כי דעת יצחק היה לברך את עשו בברכת הוי גביר לאחיך, היינו ליעקב שיהיו ידי עשו שולטת בו, והטיל תנאי בדבר לומר דווקא אם יעקב לא יצפצף בקולו בבתי כנסיות ומדרשות, אבל לא בזמן שיצפצף בקולו כי הקול דוחה הידים, ורמז זה במה שהקדים הקול אל הידים, כי יש להקשות הלא יצחק הלך יותר אחר הידים ממה שהלך אחר הקול א"כ היה להקדים הידים, כי מצינו בכ"מ שהמוקדם דוחה את המאוחר, כמו שיתבאר בע"ה לקמן פרשת ויקהל על מה שפירש"י הקדים שבת למשכן לומר לך שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת ע"ש (שמות לה.ב) אלא ודאי שלכך הקדים הקול של יעקב לידי עשו לומר לך שהקול דוחה את הידים, ואיזהו הוי אומר זה קולו של יעקב בבתי מדרשות. ובזה מתורץ מה שרוב העולם מקשים על אגדה זו שמשמעות הכתוב הוא ששניהם שולטות כאחד וזה הפך מדברי המדרש, ובאו על קושיא זו שינויים דחוקים ומה שכתבתי הוא נכון ויקר.
ועל צד הרמז אמר הקול בה"א, רמז לקולו בבתי מדרשות שלומדין התורה שנתנו בה' קולות (ברכות ו:) והידים ה' ידים ידי עשו כי ה' פעמים יד עולה ע' רמז לידי כל ע' אומות ששולטות בישראל כשאינן מצפצפים בקולם. וכן אמרו במדרש (עיין בר"ר סג.ח) עשו אותיות ע' שוא לשוא בראתי שבעים אומות וכן פירש בעל הטורים.
{כח}ויתן לך האלהים. וי"ו של ויתן מיותרת ודרשו רז"ל (בר"ר סו.ג) יתן ויחזור ויתן, וביאור הענין כך הוא לפי שידוע שבכל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם (ישעיה נט.יח) אותן הטובות שעשה הקב"ה כבר עמו מיום הולדו, וכל מה שהאדם עושה מן המצות הוא עושה אותן דרך תשלומין, ובכל הטובות שאנחנו מקבלין ממנו ית' גבר עלינו חסדו, והקב"ה מקדים את טובותיו בכל נתינה, כמ"ש (תהלים נט.יא) אלהי חסדי יקדמני וכתיב (שם כא.ד) כי תקדמנו ברכות טוב וכתיב (איוב מא.ג) מי הקדימני ואשלם. ולפי הנחה זו אם יהיה עם האדם דבר בליעל לאמר הרי העבר אין ומה בצע כי נעבוד את ה' שלעולם לא יהיה לי חוב עליו. אף אתה תשוב אמריך וצא תאמר לו פוק חזי מאי עמא דבר, כי מנהג הסוחרים הנותנים בהקפה כשהלוקח משלם לו חוב הישן אז הסוחר המוכר חוזר ונותן לו שנית בהקפה, וכן לעולם אבל אם אינו משלם לו החוב הישן שוב אינו נותן לו סחורה. כך החנוני המקיף הגדול ברוך הוא וברוך שמו, כשאדם משלם במצותיו הקפה ראשונה, הקב"ה חוזר ונותן לו בהקפה וזה"ש יתן ויחזור ויתן.
דבר אחר, לפי שנכנס עמו הגן עדן ומזה שפט יצחק שזה הנכנס שכרו הרבה מאוד בעולם הרוחני בגן עדן כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם ע"כ אמר ויתן בוי"ו העיטוף לומר שנוסף על ההצלחה הרוחנית הצפונה לך לעה"ב ויתן לך גם בעולם הזה מטל השמים וגו' כדי שתזכה לשתי שולחנות.
ויש אומרים, שוי"ו של ויתן הוראה שלא יסמוך האדם על הנס אלא יעשה את שלו ככל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלם הנס כמ"ש רז"ל (ספרי ראה טו.יח.) יכול אפילו יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה. לכך נאמר ויתן ר"ל אחר שעשית כבר כל אשר היה בכחך לעשות אז גם ה' יתן לך מאוצרו הטוב כמ"ש (תהלים פה.יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף גם ה' יתן הטוב וגו'. כי מתחילה צריך אתה לעשות פעולתך, אמנם באמת דווקא, כי לא ישלח ה' עזרו למי שפועל פעולות ותחבולות אנושיות לא בצדק ולא באמת ומשפט, אבל למי שיתעסק באמת ואמונה ישלם ה' עזרו מקודש, וכשהפעולות האנושיות נצמחים תחילה מארץ, אז על צד החסד השקיף ה' ממרומו ובמה השקיף. גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה, במלת גם חתם כל הענין והוא מבואר מעצמו.
{כט}אורריך ארור ומברכיך ברוך, ובלעם אמר הפך זה וכן נאמר לאברהם ואברכה מברכיך ומקללך אאר, נראה שיש שני מיני אוררים ושני מיני מברכים. מין א' הוא המקלל ממש או מברך ממש, ולעולם כך המדה בצדיקים שתחילתן יסורין וסופן שלוה, והנה כל מברך מסתמא הוא מברך בזמן שצריכין לברכה דהיינו בזמן שהיסורין מצויים, לאפוקי בזמן השלוה אינן צריכין לברכה, כי כן אמר הקב"ה לבלעם כשאמר אם כן אברכם אמר לו אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא. וכל מקלל מסתמא הוא מקלל בזמן השלום, כי בזמן היסורים למה יוסיף קללה. ומזה המין נאמר לאברהם תחילה ואברכה מברכך, כי בהתחלה יהיו היסורין ואז תצטרך למברכים וכל מברכיך אברך אני, ואח"כ בזמן השלום יתקנאו בך רבים ויחשבו לקללך ואני אאר אותם. ומזה המין אמר בלעם מברכיך ברוך ואורריך ארור.
אבל אורריך שהזכיר כאן, אינו מדבר כלל במקללים בלשון קללה, אלא במצערים. וכן פירש"י וזה מצוי בזמן היסורין ביותר, ע"ד (שבת לב.) נפל תורא חדד לסכינא. כי נוסף על היסורין יבואו לצערך במקום שהיה להם לנחמך כי בזמן השלום במה יצערו. וכן מברכיך היינו משמחיך וזה מצוי ביותר בזמן השלוה שרבים ישמחו עמך, ומכאן למד רש"י לפרש אורריהם היינו מצעריהם, ובזה הותרו כל הספיקות והקושיות שהקשו הרא"ם והרמב"ן ועיין בספריהם, אבל לפי פירושו של רש"י לא יתישב כל זה ואני לא באתי כ"א לתרץ הפסוקים. תדע שכך הוא שהרי בלעם אמר ותהי אחריתי כמוהו ואיך אמר אורריך ארור בסוף ויעד להם שסופן יסורין, אלא ודאי שאורריך מדבר בזמן השלוה שתהיה באחרית ימיהם ועליה אמר ותהי אחריתי כמוהו, אבל לרשעים יעד הפך ואמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. והקב"ה יעד ג"כ לאברהם שיהיה ראשיתו מצער ויצטרך למברכים ואחריתו ישגא מאד ויבואו עליו מקללים ולא יוכלו לו.
{לא}יקם אבי ויאכל מציד בנו. יעקב דבר בלשון תחנונים קום נא שבה, אין נא אלא בקשה, ועוד אמר לו לישב ולאכול דבר אתו בלשון נוכח, אבל עשו לא אמר לו לקום מן המקום אשר הוא עומד שם ולישב במקום המוכן לאכילה, ולא הזכיר לשון נא, ודבר בלשון נסתר מרוב רום לבבו.
{לג}גם ברוך יהיה. מאי קמ"ל וכי היה עשו מסופק בברכתו. על כן י"ל שמה שאמר אורריך ארור היינו אם אתה תקלל את אחרים אסכים עמך באופן שיהיה ארור מי שתארר אתה, וכן מברכיך את מי אשר תברך אתה אסכים לברכתך שיהיה ברוך. כי מסר בידו הברכות לברך את מי שירצה, וע"ז אמר יצחק גם ברוך יהיה שלא זו שאברכהו כבר אפילו אמרתי לו והיה ברכה ונתתי בידו לברך את מי שירצה, ואחר שמסרתי הברכות בידו איך אקח מידו מה שכבר נתתי לו ומה מועיל שאברכך אם הוא לא יסכים עמי. ולפי זה גם ברוך יהיה מלשון והיה ברכה, ואל תשיבני מן וי"ו של ברוך שמשמעותה שהוא יהיה מבורך מצינו דוגמא לזה שדרשו רז"ל (סוטה לח:) אין נותנין כוס של ברכה כי אם לטוב עין שנאמר (משלי כב.ט.) טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך.
דבר אחר, לכך אמר גם ברוך יהיה, שלא יאמר עשו הלא אין ברכת יעקב נצחית, ותוכל לפרש דבריך שברכת יעקב תחול על זמן קבוע וככלות זמנו יתחילו ברכותיו של עשו, ע"ז אמר גם ברוך יהיה לא זו שאברכהו בהווה אלא גם ברוך יהיה ר"ל יהיה כן לעולם וא"כ אין מקום לברכותיך לחול לא בהווה ולא בעתיד, ועשו אמר הלא אצלת לי ברכה אחרת בכיוצא בה, וכי לא אפשר שיחולו שני הברכות כאחד, והשיב לו הן גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו וא"כ מה יתן לו, ובעבור הפצרתו נתן מקום לחול ברכתו באמרו והיה כאשר תריד וגו'.
{לו}את ברכתי לקח וגו'. למה אמר שלקח הבכורה בעקבה ורמיה והלא מכרה לו מרצון טוב, ואם עשו בשאט נפש ביזה הבכורה מה פשעו של יעקב בזה. והקרוב אלי לומר בזה שאמר עשו הא בהא תליא כי כששאלו יצחק מי אתה והשיב לו אנכי עשו בכורך, ואיך הוציא דבר שקר מפיו הלא שארית ישראל לא ידברו כזב, אלא ודאי שאמר לו אנכי במקום עשו בכורך, שהרי קניתי ממנו הבכורה וא"כ אנכי במקומו, ואילו לא קנה הבכורה לא היה יכול להשיב אנכי עשו בכורך, ולא היה יכול לבא לכלל הברכות, ובודאי שבשעה שקנה הבכורה היה דעתו לרמות אותי בזה, כי תקראנה אותי כאלה. ומה שמאשים אותו על לקיחת הבכורה, לפי שאמר עתה נודע הדבר כי מקח טעות הוא, כי מתחלה חשבתי שאין מעלה לבכורה כי אם מה שנוטל פי שנים אחרי מות אביו, וחשבתי שמא לא ישאיר אבי אחריו מאומה על כן מכרתיה בדבר מועט, אבל עכשיו אני רואה שהבכורה שוה הרבה לפי שהברכות תלויות בה, כי למה אמר יעקב אנכי עשו בכורך, למה לו להזכיר הבכורה אלא ודאי לפי שמצד הבכורה הוא ראוי ליתר שאת ועוז, ובזה יעקבני כי לא ידעתי שקבלת הברכות תלוי בבכורה, רמז לדבר בכר אותיות ברך לכך אמר ויעקבני זה פעמים, אבל ההיזק אינו כי אם אחד.
{לט}הנה משמני הארץ יהיה מושבך. לפי שעיני יעקב נשואות לשמים, יותר ממה שיתלה עיניו בארץ שמנה בטבע, ע"כ הקדים ביעקב טל השמים למשמני הארץ, לפי שעיקר בטחונו של יעקב בהקב"ה אשר בידו מפתחות של מטר, אמנם משמני הארץ אשר ביד האדם לזבלה ולהשמינה, בטחון זה הוא אצלו תפל ומאוחר. ובעשו בהפך זה, שיותר הוא שם מבטחו בכחו ועוצם ידו אשר בו יוכל להשמין הארץ, ממה שתולה עיניו לשמים שיוריד לו טל לברכה, ולפי שהוא מקטני אמנה ע"כ יבחר למושב לו ארץ שמנה בטבעה, לכך אמר לשון הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לא הזכיר בו נתינת אלהים. והזכיר מושבך לפי שמדבר כי הוא יבחר לו מקום שמן ודשן להתיישב שם, אבל יעקב שם ה' מבטחו ע"כ אינו מדקדק באיזו ארץ יתישב, כי אף תהיה כחושה בטבע סמוך לבו בטוח בה' שישמין אותה לכך נאמר אצלו ויתן לך האלהים.
ויש אומרים שהקדים ביעקב הטל כי על צד הנס תהיה ארצו שמנה מן הטל, אף אם ירד על ארץ כחושה ישמין אותה הטל בדרך נס, אבל עשו צריך לבקש תחלה קרקע שמינה ואז יועיל הטל, אבל בארץ כחושה לא יועיל לפיכך צריך לחזר לירש ארץ בחרבו, לכך סמך לזה ברכת ועל חרבך תחיה.
{מ}והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו'. תריד מלה זרה במקרא ואינה מתישבת לפירש"י, כי לא פורש במקרא מהו הצער, ויש מפרשים לשון רדיה וממשלה ופירשו בו מה שפירשו. ואומר אני שכך פירושו. כי ידע יצחק ברוח הקודש שבו שברכת ורב יעבד צעיר לא תהיה כ"א בזמן שישראל זוכין, ואולי הבין זה ממה שנאמר לו ממעיך יפרדו זה לרשעו וזה לתומו ואז רב יעבוד צעיר, כי זה הצדיק מושל ביראת ה' ברשע, אמנם אם אינו זוכה למה ימשול בו, וסד"א שבזמן שאין ישראל זוכין לא זו שהרב לא יעבוד לצעיר אלא אפילו שהרב ימשול בצעיר, ע"כ אמר שאין הדבר כן אלא בזמן שהצעיר זוכה ופורש לתומו, אתה תהיה לו לעבד כמ"ש ואת אחיך תעבוד. והיה כאשר תריד ר"ל כי יהיה הזמן שאתה תהיה רודה ומושל בכל העולם, וזהו בזמן שאין ישראל זוכין כי כשזה נופל זה קם, אז די לך שתפרוק עלו מעל צוארך, אבל מ"מ גם אתה לא תוכל לרדות בו, לכך נאמר בעובדיה (עובדיה א.י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה. וכתיב (שם א.כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. מכל זה משמע שעשו עתיד ליתן את הדין על מה שהיה רודה בישראל כי לא ניתן לו רשות לרדות בו, כי אם לפרוק עלו מעל צוארו.
{מא}יקרבו ימי אבל אבי. תלה הדבר בימי אבל לפי שאבל אסור לעסוק בתורה בפקודי ה' ישרים משמחי לב, ויצחק אמר והיה כאשר תריד דהיינו בזמן שלא יעסקו בתורה ופרקת עלו, וא"כ באבלו ודאי לא יעסוק בתורה ולא יהיה לו דבר המגין עליו ואז אהרגה את אחי. ומטעם זה ארז"ל (ברכות מד:) שהאבל צריך שמירה לפי שאין בו התורה המגינה עליו שנאמר (משלי ו.כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך.

קרדיט: סדר כלי יקר על פרשת תולדות שייך ל"תורת אמת".