פרשת תצווה

ראשון כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

א וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי: אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן. ב וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת. ג וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. ד וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט; וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי. ה וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב, וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן, וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת הַשֵּׁשׁ. ו וְעָשׂוּ, אֶת הָאֵפֹד: זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. ז שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר. ח וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר. ט וְלָקַחְתָּ, אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. י שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם. יא מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם. יב וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן. שני יג וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת, זָהָב. יד וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר, מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת; וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת, עַל הַמִּשְׁבְּצֹת. טו וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, תַּעֲשֶׂנּוּ; זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. טז רָבוּעַ יִהְיֶה, כָּפוּל; זֶרֶת אָרְכּוֹ, וְזֶרֶת רָחְבּוֹ. יז וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר, הָאֶחָד. יח וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם. יט וְהַטּוּר, הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה. כ וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ, בְּמִלּוּאֹתָם. כא וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט. כב וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת, מַעֲשֵׂה עֲבֹת, זָהָב, טָהוֹר. כג וְעָשִׂיתָ, עַל הַחֹשֶׁן, שְׁתֵּי, טַבְּעוֹת זָהָב; וְנָתַתָּ, אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת, עַל שְׁנֵי, קְצוֹת הַחֹשֶׁן. כד וְנָתַתָּה, אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב, עַל שְׁתֵּי, הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת, הַחֹשֶׁן. כה וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת, תִּתֵּן עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת; וְנָתַתָּה עַל כִּתְפוֹת הָאֵפֹד, אֶל מוּל פָּנָיו. כו וְעָשִׂיתָ, שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב, וְשַׂמְתָּ אֹתָם, עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ, אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה. כז וְעָשִׂיתָ, שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב, וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו, לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל, לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד. כח וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד, בִּפְתִיל תְּכֵלֶת, לִהְיוֹת, עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד; וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן, מֵעַל הָאֵפוֹד. כט וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ: לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְהוָה, תָּמִיד. ל וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד. שלישי לא וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. לב וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ. לג וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב. לד פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. לה וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת. לו וְעָשִׂיתָ צִּיץ, זָהָב טָהוֹר; וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ לַיהוָה. לז וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת, וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת; אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת, יִהְיֶה. לח וְהָיָה, עַל מֵצַח אַהֲרֹן, וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם; וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד, לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהוָה. לט וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ, וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ; וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה רֹקֵם. מ וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת, וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים; וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. מא וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ; וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי. מב וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד, לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה; מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם, יִהְיוּ. מג וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֺן, וָמֵתוּ: חֻקַּת עוֹלָם לוֹ, וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

רביעי א וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי: לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם. ב וְלֶחֶם מַצּוֹת, וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת, מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; סֹלֶת חִטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתָם. ג וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד, וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל; וְאֶת הַפָּר וְאֵת, שְׁנֵי הָאֵילִם. ד וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְרָחַצְתָּ אֹתָם, בַּמָּיִם. ה וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת, וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד, וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן; וְאָפַדְתָּ לוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד. ו וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, עַל רֹאשׁוֹ; וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל הַמִּצְנָפֶת. ז וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ; וּמָשַׁחְתָּ, אֹתוֹ. ח וְאֶת בָּנָיו, תַּקְרִיב; וְהִלְבַּשְׁתָּם, כֻּתֳּנֹת. ט וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו, וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת, וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה, לְחֻקַּת עוֹלָם; וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן, וְיַד בָּנָיו. י וְהִקְרַבְתָּ, אֶת הַפָּר, לִפְנֵי, אֹהֶל מוֹעֵד; וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם, עַל רֹאשׁ הַפָּר. יא וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר, לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד. יב וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר, וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ; וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ, אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. יג וְלָקַחְתָּ, אֶת כָּל הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב, וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד, וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן; וְהִקְטַרְתָּ, הַמִּזְבֵּחָה. יד וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר, וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ, תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: חַטָּאת, הוּא. טו וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד, תִּקָּח; וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. טז וְשָׁחַטְתָּ, אֶת הָאָיִל; וְלָקַחְתָּ, אֶת דָּמוֹ, וְזָרַקְתָּ עַ הַמִּזְבֵּחַ, סָבִיב. יז וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ, לִנְתָחָיו; וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו, וְנָתַתָּ עַל נְתָחָיו וְעַל רֹאשׁוֹ. יח וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה הוּא לַיהוָה; רֵיחַ נִיחוֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה הוּא. חמישי יט וְלָקַחְתָּ, אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי; וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם, עַל רֹאשׁ הָאָיִל. כ וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל, וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית, וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית, וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית; וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ, סָבִיב. כא וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ, וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו, וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ; וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו, וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ. כב וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב, וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן, וְאֵת, שׁוֹק הַיָּמִין: כִּי אֵיל מִלֻּאִים, הוּא. כג וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת, וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד: מִסַּל, הַמַּצּוֹת, אֲשֶׁר, לִפְנֵי יְהוָה. כד וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן, וְעַל כַּפֵּי בָנָיו; וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה. כה וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם, וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה; לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהוָה, אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה. כו וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה, מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה; וְהָיָה לְךָ, לְמָנָה. כז וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה, וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר הוּנַף, וַאֲשֶׁר הוּרָם: מֵאֵיל, הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו. כח וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי תְרוּמָה, הוּא; וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם, לַיהוָה. כט וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו, לְמָשְׁחָה בָהֶם, וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם. ל שִׁבְעַת יָמִים, יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו: אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ. לא וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים, תִּקָּח; וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ, בְּמָקֹם קָדֹשׁ. לב וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל, וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל, פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד. לג וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם, לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם; וְזָר לֹא יֹאכַל, כִּי קֹדֶשׁ הֵם. לד וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים, וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר: וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ, לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא. לה וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, כָּכָה, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי, אֹתָכָה; שִׁבְעַת יָמִים, תְּמַלֵּא יָדָם. לו וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם, עַל הַכִּפֻּרִים, וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ, בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו; וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ, לְקַדְּשׁוֹ. לז שִׁבְעַת יָמִים, תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְקִדַּשְׁתָּ, אֹתוֹ; וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ. שישי לח וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ: כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם, תָּמִיד. לט אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. מ וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית, רֶבַע הַהִין, וְנֵסֶךְ, רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ, הָאֶחָד. מא וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ, תַּעֲשֶׂה לָּהּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה. מב עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. מג וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנִקְדַּשׁ, בִּכְבֹדִי. מד וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ, לְכַהֵן לִי. מה וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים. מו וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.

שביעי א וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. ב אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, רָבוּעַ יִהְיֶה, וְאַמָּתַיִם, קֹמָתוֹ; מִמֶּנּוּ, קַרְנֹתָיו. ג וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו; וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב. ד וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ, עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה, עַל שְׁנֵי צִדָּיו; וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים, לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה. ה וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב. ו וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת, אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת, אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ, שָׁמָּה. ז וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. מפטיר ח וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם. ט לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, וְעֹלָה וּמִנְחָה; וְנֵסֶךְ, לֹא תִסְּכוּ עָלָיו. י וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה: מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה.

הפטרת פרשת תצווה בספר יחזקאל פרק מג':

י אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית. יא וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָו וְכָל תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם. יב זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת. יג וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ. יד וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה. טו וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִאֵיל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע. טז וְהָאֲרִאֵיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו. יז וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים. יח וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם. יט וְנָתַתָּה אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת. כ וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ. כא וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ. כב וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר. כג בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים. כד וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי יְהוָה וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַיהוָה. כה שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ. כו שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו. כז וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

{כ} ואתה תצוה. זך. בלי שמרים,  (א) כמו ששנינו במנחות (פו.),  (ב) מגרגרו בראש הזית וכו': כתית. הזיתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהא בו  (ג) שמרים, ואחר שהוציא טפה  (ד) ראשונה, מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר  (ה) למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות: להעלות נר תמיד. מדליק עד  (ו) שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כא.): תמיד. כל לילה ולילה קרוי  (ז) תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד (במדבר כח, ו.), ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר תמיד (ויקרא ו, יג.), ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב, אבל תמיד האמור בלחם  (ח) הפנים, משבת לשבת הוא: {כא} מערב עד בוקר. תן לה מדתה שתהא  (ט) דולקת מערב ועד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום:

תצווה פרק-כח

{א} ואתה הקרב אליך. לאחר שתגמור מלאכת  (י) המשכן: {ג} לקדשו לכהנו לי. לקדשו להכניסו  (כ) בכהונה על ידי הבגדים, שיהא כהן לי, ולשון כהונה שירות הוא, שנטריא"ה בלע"ז: {ד} חושן. תכשיט כנגד הלב: ואפוד. לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורצי"נט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו  (ל) מלמטה, שנאמר ודוד חגור אפוד בד (שמואל-ב ו, יד.), למדנו שהאפוד  (מ) חגורה היא. ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה, שהרי נאמר  (נ) ויתן עליו את האפוד (ויקרא ח, ז.) ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד (שם), ותרגם אונקלוס בהמין אפודא, למדנו שהחשב הוא החגור, והאפוד שם תכשיט לבדו. ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד, שהרי נאמר שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שם לבד, והכתפות שם לבד, והחשב שם לבד. לכך אני אומר שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד, על שם  (ס) שאופדו ומקשטו בו, כמו שנאמר ויאפד לו בו (שם), והחשב הוא חגור שלמעלה הימנו, והכתפות קבועות בו. ועוד אומר לי לבי, שיש ראיה שהוא מין לבוש, שתרגם יונתן ודוד חגור אפוד בד, כרדוט דבוץ, ותרגם כמו כן מעילין,  (ע) כרדוטין, במעשה תמר אחות אבשלום, כי כן תלבשן בנות המלך הבתולות מעילים (שמואל-ב יג, יח.): ומעיל. הוא כמין  (פ) חלוק, וכן הכתונת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו, ומעיל קרוי חלוק העליון: תשבץ. עשויין משבצות לנוי, והמשבצות הם כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעת אבנים טובות ומרגליות, כמו שנאמר באבני האפוד מוסבות משבצות זהב, ובלע"ז קוראין אותו קשטונ"ש: מצנפת. כמין כיפת  (צ) כובע שקורין קופי"א, שהרי במקום אחר קורא להם מגבעות, ומתרגמינן  (ק) כובעין (עיין יומא כה.): ואבנט. היא חגורה על הכתונת, והאפוד חגורה על המעיל, כמו שמצינו בסדר לבישתן, ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד: בגדי קדש. מתרומה המקודשת לשמי  (ר) יעשו אותם: {ה} והם יקחו. אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן  (ש) המתנדבים את הזהב ואת התכלת, לעשות מהן את הבגדים: {ו} ועשו את האפוד. אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פירושן פרקים וישגה הקורא בצרופן, לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות. האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר, ומגיע עד עקביו, והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה אורג, ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו, והכתפות מחוברות בחשב, אחת לימין ואחת לשמאל, מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר, וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו, והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד, ארוכות כדי שיעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן, ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, ואבני השהם קבועות בהם, אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, והמשבצות נתונות בראשיהם לפני  (ת) כתפיו, ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן בשני קצות רחבו העליון, אחת לימין ואחת לשמאל, ושני ראשי השרשרות תקועים במשבצות לימין, וכן שני ראשי  (א) השרשרות השמאלית תקועין במשבצות שבכתף שמאל, נמצא החשן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו, ועוד שתי טבעות בשני קצות החשן בתחתיתו, וכנגדם שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה, בראשו התחתון המחובר בחשב, טבעות החשן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על  (ב) זה, ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחשן, שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד, ולא יהא נד ונבדל, הולך וחוזר: זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר. חמשה מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט. היו מרדדין את הזהב כמין טסים דקין, וקוצצין פתילים מהם, וטווין אותן חוט של זהב עם שש חוטין של תכלת, וחוט של זהב עם שש חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני, וכן בשש, שכל המינין חוטן כפול ששה וחוט של זהב עם כל אחד ואחד, ואחר כך שוזר את כולם כאחד, נמצא חוטן כפול כ"ח, וכן מפורש במס' יומא (עב.), ולמד מן המקרא הזה וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות (את פתילי הזהב) בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו', למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין: מעשה חושב. כבר פרשתי שהוא אריגת שתי קירות שאין צורת שני עבריהם דומות זו לזו: {ז} שתי כתפות וגו'. הסינר מלמטה, וחשב האפוד היא החגורה, וצמודה לו מלמעלה דוגמת סינר הנשים, ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב שתי חתיכות כמין שתי רצועות רחבות, אחת כנגד כל כתף וכתף, וזוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזה, ועל ידי חבורן לטבעות החשן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלת, כמו שמפורש בענין, והיו זקופות והולכות כנגד כתפיו, ושתי אבני שהם קבועות בהן, אחת בכל אחת: אל שני קצותיו. אל רחבו של אפוד, שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן, וגבהו עד כנגד האצילים שקורין קודי"ש, שנאמר לא יחגרו ביזע, (יחזקאל מד, יח.) אין חוגרין במקום זיעה, לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם, אלא כנגד אציליהם: וחבר. האפוד עם אותן שתי כתפות האפוד יחבר אותם במחט למטה בחשב, ולא יארגם עמו, אלא אורגם לבד ואחר כך מחברם: {ח} וחשב אפדתו. וחגור שעל ידו, הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו: אשר עליו. למעלה בשפת הסינר היא החגורה: כמעשהו. כאריגת הסינר מעשה חושב ומחמשת מינין, כך אריגת החשב מעשה חושב ומחמשת המינים: ממנו יהיה. עמו יהיה ארוג, ולא יארגנו לבד ויחברנו: {י} כתולדותם. כסדר שנולדו,  (ג) ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי, על האחת, ועל השניה, גד אשר יששכר זבולן יוסף, ובנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדותו, כ"ה אותיות בכל אחת ואחת: {יא} מעשה חרש אבן. מעשה אומן של  (ד) אבנים. חרש זה, דבוק הוא לתיבה שלאחריו, ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו, וכן חרש עצים נטה קו (ישעיה מד, יג.), חרש של עצים. וכן חרש ברזל מעצד (שם יב.), כל אלה דבוקים ופתוחים: פתוחי חותם. כתרגומו כתב מפרש  (ה) כגלף דעזקא, חרוצות האותיות בתוכן, כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות, כתב ניכר ומפורש: על שמות. כמו  (ו) בשמות: מסבות משבצות. מוקפות האבנים במשבצות זהב,  (ז) שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן, ומשקעה במשבצות, נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב, ומחבר המשבצות בכתפות האפוד: {יב} לזכרון. שיהא רואה הקב"ה את השבטים כתובים לפניו,  (ח) ויזכור צדקתם: {יג} ועשית משבצות. מיעוט משבצות שתים, ולא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן,  (ט) ובפרשת החשן גומר לך פירושן: {יד} שרשרות זהב. שלשלאות: מגבלות. לסוף גבול החשן תעשה אותם: מעשה עבות. מעשה קליעת חוטין, ולא מעשה נקבים וכפלים כאותן שעושין לבורות,  (י) אלא כאותן שעושין  (כ) לערדסקאות שקורין אינשינשייר"ש (ביצה כב:): ונתתה את שרשרות. של עבותות העשויות מעשה עבות על משבצות הללו. ולא זה הוא מקום צוואת עשייתן של שרשרות ולא צוואת קביעותן, ואין תעשה האמור כאן לשון צווי, ואין ונתתה האמור כאן לשון צווי, אלא לשון עתיד, כי בפרשת החשן חוזר ומצוהו על עשייתן ועל קביעותן, ולא נכתב כאן אלא להודיעך מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד, וכתב לך זאת, לומר לך המשבצות הללו יוזקקו לך, לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן, תתנם על המשבצות הללו: {טו} חושן משפט. שמכפר על קלקול הדין. דבר אחר משפט, שמברר דבריו והבטחתו  (ל) אמת, דרישנמ"ט בלע"ז, שהמשפט משמש ג' לשונות, דברי טענות בעלי הדין, וגמר הדין, ועונש הדין, אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון, וזה משמש לשון בירור  (מ) דברים, שמפרש ומברר דבריו: כמעשה אפוד. מעשה חושב ומחמשת מינין: {טז} זרת ארכו וזרת רחבו. כפול, ומוטל לו לפניו כנגד לבו, שנאמר והיו על לב אהרן, תלוי בכתפות האפוד הבאות מאחוריו על כתפיו, ונקפלות ויורדות לפניו מעט, והחשן תלוי בהן בשרשרות וטבעות, כמו שמפורש בענין: {יז} ומלאת בו. על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון מלואים: {כ} משבצים זהב. יהיו הטורים במלואותם, מוקפים משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון במלואותם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות, לא פחות ולא יותר: {כא} איש על שמו. כסדר תולדותם סדר האבנים,  (נ) אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כלם: {כב} על החושן. בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו,  (ס) כמו שמפורש למטה בענין: שרשת. לשון שרשי אילן, המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחיזין לחשן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה בענין המשבצות, ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי"ש יתירה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם, ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית כשלשלת  (ע) בלשון משנה: גבלת. הוא מגבלות האמור למעלה, שתתקעם בטבעות שיהיו בגבול החשן, וכל גבול לשון קצה, אשומי"ל בלע"ז: מעשה עבות. מעשה קליעה: {כג} על החושן. לצורך החושן, כדי לקבעם בו. ולא יתכן לומר שתהא תחלת עשייתן עליו, שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות, והלא כבר נתונים בו, היה לו לכתוב בתחלת המקרא, ועשית על קצות החשן  (פ) שתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן: על שני קצות החושן. לשתי פאות שכנגד הצואר לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד: {כד} ונתתה את שתי עבותות הזהב. הן הן שרשות גבלות הכתובות למעלה, ולא פירש מקום קבוען בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת אלה פקודי  (צ) לא הוכפלו: {כה} ואת שתי קצות. של שתי העבותות, ב' ראשיהם של כל אחת ואחת: תתן על שתי המשבצות. הן הן הכתובות למעלה בין פרשת החשן ופרשת האפוד, ולא פירש את צרכן ואת מקומן, עכשיו מפרש שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות החשן לימין ולשמאל אצל הצואר, שני ראשי שרשרות הימנית תוקע במשבצות של ימין, וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאלית: ונתתה. המשבצות על כתפות האפוד, אחת בזו ואחת בזו, נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפול ובהן הוא תלוי, ועדיין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה, ונוקשת על כריסו ואינה דבוקה לו יפה, לכך הוצרך עוד ב' טבעות לתחתיתו, כמו שמפרש והולך: אל מול פניו.  (ק ) של אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים: {כו} על שני קצות החושן. הן שתי פאותיו התחתונות לימין ולשמאל: על שפתו אשר אל עבר האפוד ביתה. הרי לך שני סימנין, האחד שיתנם בשני קצות של תחתיתו, שהוא כנגד האפוד, שעליונו אינו כנגד האפוד, שהרי סמוך לצואר הוא, והאפוד נתון על מתניו, ועוד נתן סימן, שלא יקבעם בעבר החושן שכלפי החוץ, אלא בעבר שכלפי פנים, שנאמר ביתה, ואותו העבר הוא לצד האפוד, שחשב האפוד חוגרו לכהן, ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו, וקצת כריסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החשן, וקצותיו שוכבין עליו: {כז} על שתי כתפות האפוד מלמטה. שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים, הבאים על כתפיו כנגד גרונו ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות צוה ליתן בראשן השני שהוא מחובר  (ר) לאפוד, והוא שנאמר לעומת מחברתו, סמוך למקום חבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט, שהמחברת לעומת  (ש) החגורה, ואלו נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות, הוא שנאמר ממעל לחשב האפוד, והן כנגד סוף החשן, ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החשן, ורוכסן באותו פתיל לימין ולשמאל, שלא יהא תחתית החשן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו, ונמצא מיושב על המעיל יפה: ממול פניו. בעבר החיצון: {כח} וירכסו. לשון חבור, וכן מרוכסי איש (תהלים לא, כא.), חבורי חברי רשעים. וכן והרכסים לבקעה (ישעיה מ, ד.), הרים הסמוכים זה לזה, שאי אפשר לירד לגיא שביניהם אלא בקושי גדול, שמתוך סמיכתן הגיא זקופה ועמוקה, יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך: להיות על חשב האפוד. להיות החשן דבוק אל חשב האפוד: ולא יזח. לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לברט: {ל} את האורים ואת התמים. הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו (יומא עג:). ובמקדש שני היה החשן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר ושאל לו במשפט האורים (במדבר כז, כא.): את משפט בני ישראל. דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות. ולפי המדרש אגדה, שהחשן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט, על שם סליחת המשפט: {לא} את מעיל האפוד. שאפוד ניתן עליו  (ת) לחגורה: כליל תכלת. כולו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו: {לב} והיה פי ראשו. פי המעיל בגבהו, הוא פתיחת בית הצואר: בתוכו. כתרגומו כפיל לגויה, כפול לתוכו, להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט: כפי תחרא. למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן: לא יקרע. כדי שלא יקרע, והקורעו  (א) עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן לא יזח החשן, וכן לא יסורו ממנו, הנאמר בבדי הארון: {לג} רמוני. עגולים וחלולים היו, כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת: ופעמוני זהב. זגין עם ענבלין שבתוכם: בתוכם סביב. ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד, דבוק ותלוי בשולי המעיל: {לד} פעמון זהב ורמון וגו'. פעמון זהב ורמון אצלו: {לה} ולא ימות. מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו,  (ב) חייב מיתה בידי שמים: {לו} ציץ. כמין טס של זהב היה, רוחב ב' אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן (סוכה ה:): {לז} על פתיל תכלת. ובמקום אחר הוא אומר, ויתנו עליו פתיל תכלת (שמות לט, לא.), ועוד, כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט.:), שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש, ואינה עמוקה להכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו בנקבים, ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעו, ששה בג'  (ג) מקומות הללו, פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד, ופתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, והולך על פני רוחב הראש מלמעלה, נמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, ונתקיימו כל המקראות, פתיל על הציץ, וציץ על הפתיל, ופתיל על המצנפת מלמעלה: {לח} ונשא אהרן. לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של עון, נמצא מסולק העון מן הקדשים: את עון הקדשים. לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (מנחות כה.), אי זה עון הוא נושא, אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה, ואם עון נותר הרי נאמר לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן: והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה, ולדברי האומר עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו: {לט} ושבצת. עשה אותם משבצות משבצות, וכולם של שש: {מ} ולבני אהרן תעשה כתנת. ארבעה בגדים הללו ולא יותר,  (ד) כתונת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה: {מא} והלבשת אותם את אהרן. אותם האמורין  (ה) באהרן, חשן, ואפוד, ומעיל, וכתונת תשבץ, מצנפת, ואבנט, וציץ, ומכנסים, הכתובים  (ו) למטה בכולם: ואת בניו אתו. אותם  (ז) הכתובים בהם: ומשחת אותם. את אהרן ואת בניו  (ח) בשמן המשחה: ומלאת את ידם. כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה, ובלשון לע"ז, כשממנין אדם על פקודת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גוואנ"טו, ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה וויר"סטיר,  (ט) והוא מלוי ידים: {מב} ועשה להם. לאהרן ולבניו: מכנסי בד. הרי ח' בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט: {מג} והיו על אהרן. כל הבגדים האלה, על אהרן הראויין לו: ועל בניו. האמורין בהם: בבואם אל אהל מועד. להיכל וכן  (י) למשכן: ומתו. הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים,  (כ) במיתה: חקת עולם לו. כל מקום שנאמר חקת עולם, הוא גזירה מיד ולדורות לעכב בו:

תצווה פרק-כט

{א} לקח. כמו קח, ושתי גזרות הן,  (ל) אחת של קיחה ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד: פר אחד. לכפר על מעשה העגל  (מ) שהוא פר: {ב} ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות. הרי אלו ג' מינין, רבוכה, וחלות, ורקיקין. לחם מצות היא הקרויה למטה בענין חלת  (נ) לחם שמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין, וכל המינין באים עשר עשר  (ס) חלות (מנחות עו.): בלולות בשמן. כשהן קמח, יוצק בהן  (ע) שמן ובוללן (שם עה.): משחים בשמן. אחר אפייתן מושחן כמין כ"ף יונית שהיא עשויה כנו"ן שלנו (שם): {ג} והקרבת אותם. אל חצר המשכן ביום  (פ) הקמתו: {ד} ורחצת. זו טבילת כל  (צ) הגוף: {ה} ואפדת. קשט ותקן החגורה והסינר סביבותיו: {ו} נזר הקדש. זה הציץ: על המצנפת. כמו שפירשתי למעלה, על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו הקשורין שלשתן מאחורי העורף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע: {ז} ומשחת אותו. אף משיחה זו כמין כ"ף יונית, נותן  (ק) שמן על ראשו, ובין ריסי עיניו, ומחברן באצבעו: {ט} והיתה להם. מלוי ידים זה לכהונת  (ר) עולם: ומלאת. על ידי הדברים  (ש) האלה: יד אהרן ויד בניו. במילוי  (ת) ופקודת הכהונה: {יא} פתח אהל מועד. בחצר המשכן שלפני  (א) הפתח: {יב} על קרנות. למעלה, בקרנות  (ב) ממש (זבחים נג.): ואת כל הדם. שירי  (ג) הדם: אל יסוד המזבח. כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ (מדות פ"ג מ"א): {יג} החלב המכסה את הקרב. הוא הקרום שעל הכרס שקורין טיל"א: ואת היתרת. הוא טרפשא דכבדא שקורין איבר"ש: על הכבד. אף מן הכבד  (ד) יטול עמה (ת"כ ג, ד.): {יד} תשרף באש. לא מצינו  (ה) חטאת חיצונה נשרפת אלא זו: {טז} וזרקת. בכלי,  (ו) אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן, כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים  (ז) אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש, אלא עומד בארץ וזורק: סביב. כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נג:), שאין סביב אלא ב' מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך, נמצא הדם נתון בד' רוחות סביב, לכך קרוי סביב: {יז} על נתחיו. עם נתחיו,  (ח ) מוסף על שאר הנתחים: {יח} ריח ניחוח. נחת רוח  (ט) לפני, שאמרתי ונעשה רצוני: אשה. לשון  (י) אש, והיא הקטרת איברים שעל האש: {כ} תנוך. הוא הסחוס (ת"כ מילואים כ"א), גדר האמצעי שבתוך האוזן, שקורין טנדרו"ס: בהן ידם. הגודל, ובפרק  (כ) האמצעי: {כב} החלב. זה חלב הדקים או  (ל) הקיבה (חולין מט:): והאליה. מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא (ג, ט.), שנאמר לעמת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות, ובאמורי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונים אליה: ואת שוק הימין. לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם  (מ) האמורים, אלא זו בלבד: כי איל מלואים הוא. שלמים לשון שלמות, שהושלם בכל.  (נ) מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח, ולעובד העבודה, ולבעלים לכך אני מצריכו החזה, להיות לו לעובד העבודה למנה, וזה משה ששימש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו, שהם בעלים, כמפורש בענין: {כג} וככר לחם. מן החלות: וחלת לחם שמן. ממין  (ס) הרבוכה: ורקיק. מן הרקיקין אחד, מעשר שבכל מין ומין. ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת, אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה, אלא חזה בלבד: {כד} על כפי אהרן וגו' והנפת. שניהם עסוקין  (ע) בתנופה, הבעלים והכהן, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בעלים ומשה כהן: תנופה. מוליך  (פ) ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, ותנופה מעכבת ומבטלת פורעניות ורוחות רעות. תרומה, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, ומעכבת טללים רעים (מנחות סב.): {כה} על העולה. על האיל הראשון  (צ) שהעלית עולה: לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו: אשה. לאש נתן: לה'. לשמו של מקום: {כו} תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטלי"ר בלע"ז: {כז} וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו'. קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם  (ק) והנפתם בחזה ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול: הורם. לשון מעלה ומוריד: {כח} לחק עולם מאת בני ישראל. שהשלמים לבעלים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן: כי תרומה הוא. החזה ושוק הזה: {כט} לבניו אחריו. למי שבא  (ר) בגדולה אחריו: למשחה. להתגדל בהם, שיש  (ש) משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה (במדבר יח, ח.), אל תגעו במשיחי (תהלים קה, טו.): ולמלא בם את ידם. על ידי הבגדים הוא  (ת) מתלבש בכהונה גדולה: {ל} שבעת ימים.  (א ) רצופין: ילבשם הכהן. אשר יקום מבניו  (ב) תחתיו לכהונה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול: אשר יבא אל אהל מועד. אותו כהן המוכן להכנס לפני ולפנים ביום  (ג) הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו (יומא עג.): תחתיו מבניו. מלמד, שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את  (ד) מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו (ת"כ ו, טו.): הכהן תחתיו מבניו. מכאן ראיה, כל לשון כהן, לשון פועל עובד  (ה) ממש, לפיכך ניגון תביר נמשך לפניו: {לא} במקום קדש. בחצר  (ו) אהל מועד, שהשלמים הללו  (ז) קדשי קדשים היו: {לב} פתח אהל מועד. כל  (ח) החצר קרוי כן: {לג} ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם: אשר כפר בהם. להם כל זרות  (ט) ותיעוב: למלא את ידם. באיל  (י) ולחם הללו: לקדש אתם. שעל ידי  (כ) המלואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה: כי קדש הם. קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל  (ל) קדשי קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם: {לה} ועשית לאהרן ולבניו ככה. שנה הכתוב וכפל  (מ) לעכב, שאם חסר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים, ועבודתם פסולה: אתכה. כמו אותך: שבעת ימים תמלא וגו'. בענין הזה  (נ) ובקרבנות הללו בכל יום: {לו} על הכפורים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב, ולפי שנאמר שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו, לכך הוצרך  (ס) מקרא זה. ומדרש תורת כהנים (מילואים ט"ו) אומר, כפרת המזבח  (ע) הוצרך, שמא התנדב איש דבר גזול במלאכת המשכן והמזבח: וחטאת. ותדכי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי: ומשחת אותו. בשמן המשחה, וכל המשיחות  (פ) כמין כ"ף יונית: {לז} והיה המזבח קדש. ומה היא קדושתו, כל הנוגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד, מתוך שנאמר כל הנוגע וגו' יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פסולו בקדש, כגון הרובע והנרבע, ומוקצה, ונעבד,  (צ) והטריפה, וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראויה (ת"כ ו, ב. זבחים פג:), שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו,  (ק) וכיוצא בהן: {מ} ועשרון סולת. עשירית האיפה, מ"ג ביצים וחומש  (ר) ביצה: בשמן כתית. לא לחובה נאמר כתית, אלא להכשיר, לפי שנאמר כתית למאור, ומשמע למאור ולא למנחות, יכול לפסלו למנחות, תלמוד לומר כאן כתית, ולא נאמר כתית למאור אלא למעט מנחות שאין צריך כתית, שאף הטחון ברחיים כשר בהן (מנחות פו.): רבע ההין. שלשה לוגין: ונסך.  (ש ) לספלים, כמו ששנינו במסכת סוכה (מח.:), שני ספלים של כסף היו בראש המזבח, ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים, נותן היין לתוכו, והוא מקלח ויוצא דרך החוטם, ונופל על גג המזבח, ומשם יורד  (ת) לשיתין במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ: {מא} לריח ניחוח. על המנחה  (א) נאמר, שמנחת נסכים כולה כליל, וסדר הקרבתם, האיברים בתחלה ואחר כך המנחה, שנאמר עולה ומנחה (ויקרא כג, לז.): {מב} תמיד. מיום אל יום, ולא יפסיק יום בנתיים: אשר אועד לכם. כשאקבע מועד לדבר אליך, שם אקבענו  (ב) לבא. ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקב"ה מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפורת (שמות כה, כב.), כמו שנאמר ודברתי אתך מעל הכפורת. ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא: {מג} ונועדתי שמה. אתועד עמם בדבור,  (ג) כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם: ונקדש. המשכן: בכבודי.  (ד) שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה, אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג.), והיכן דבר, ונקדש בכבודי: {מו} לשכני בתוכם. על מנת לשכון אני בתוכם:

תצווה פרק-ל

{א} מקטר קטורת. להעלות עליו  (ה) קיטור עשן סמים: {ג} את גגו. זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתם: זר זהב. סימן הוא לכתר כהונה: {ד} צלעותיו. כאן הוא  (ו) לשון זויות כתרגומו, לפי שנאמר על שני צדיו,  (ז) על שתי זויותיו שבשני צדיו: והיה. מעשה הטבעות  (ח) האלה: לבתים לבדים. לכל בית תהיה  (ט) הטבעת לבד: {ו} לפני הפרכת. שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום,  (י) תלמוד לומר לפני הכפרת, מכוון כנגד הארון מבחוץ: {ז} בהיטיבו. לשון נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בקר ובקר: הנרות. לוצי"ש בלע"ז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה: {ח} ובהעלות. כשידליקם להעלות להבתן: יקטירנה. בכל יום,  (כ) פרס מקטיר שחרית, ופרס מקטיר בין הערבים: {ט} לא תעלו עליו. על מזבח  (ל) זה: קטרת זרה. שום קטורת של נדבה, כולן זרות לו חוץ מזו: ועולה ומנחה. ולא עולה ומנחה.  (מ) עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של לחם: {י} וכפר אהרן. מתן דמים: אחת בשנה. ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו (ויקרא טז, יח.): חטאת הכפרים. הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאת מקדש  (נ) וקדשיו: קדש קדשים. המזבח מקודש לדברים הללו  (ס) בלבד, ולא לעבודה אחרת:

קרדיט: סדר רש"י על פרשת יתרו, שייך ל"תורת אמת".