{כ}ואתה תצוה. אזכיר בתחלה טעם לדבק הפרשה כי כאשר השלים לספר כל כלי הקדש והפרוכת והמשכן והאהל והמכסה. ומזבח העולה והחצר והמסך. החל לפרש משרתי המשכן. ומה היא עבודתם בעצמם אין זר אתם. והחל שיעלו נרות בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשדתים ראויים להיות נכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. והזכיר הכתוב זה אחר זה. ואחר כן הזכיר שהם חייבים ללמד שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם. ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב. רק שיקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה: וטעם ואתה תצוה. שהיא מצוה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד. ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים. כי הוא היה שמן המשחה. רק שמן למאור חיוב הצבור. ויש מנהג במקומות ששם זיתים שיבחרו הזית הזך. והטעם הגרגרים שאין בהם עפוש או שלא נאכלה קצתם וממנו יעשו שמן למאכל המלכים. ע"כ הזכיר הכתוב זך לפני כתית: ל. מאור. לצורך האור בלילה: להעלות. להדליק הנרות. ועל מנורת שלמה כתוב לבערם כמשפט: וטעם תמיד. כל לילה ולילה. ויש מלת תמיד קשה מזאת. והיה על מצחו תמיד. כאשר הושם המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ הקדש:
{כא} אשר על העדות. דרך קצרה על ארון העדות. אמר. יפת כי יערוך. כמו בערכך הכהן. שיערוך שמן שיספיק להיות הנרות מאירים מערב ועד בקר. וככה נרות המערכה. ונכון הוא להיות טעם יערוך בעבור היות הנרות כחצי עגול. ועוד אדבר על זה:
תצווה פרק-כח
{א}ואתה. בעבור היות משה כהן הכהנים בתחלה. על כן טעם הקרב אליך. וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם בעבור כבוד משפחת נחשון. שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית. ועוד כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצות ולדון כל דבר קשה. וי"ו לכהנו לי. נוסף. כוי"ו חיתו שדי. בנו בעור. ופי' שמות בני אהרן אולי בנים אחרים היו לו חוץ מאלה. ואין ספק כי רבתה למעלה במדבר משפחת אהרן על כן נתנו להם לישראל ערים רבות ככתוב בספר יהושע:
{ב}ועשית בגדי קדש. נקראו כן בעבור שישרתו בהם במקום הקדש. או על דרך ולא יקדשו את העם בבגדיהם. ובגדי אהרן כלם הנזכרים: לכבוד ולתפארת. שיתפארו בהם. כי אין א' מישראל שילבש כאלה:
{ג}ואתה. וי"ו מלאתיו שב אל לב:
{ד}ואלה. הזכיר בתחלה החשן שהיה למעלה מהאפוד שהוא למעלה מהמעיל. ואחר כן הכתנת והאבנט החוגר אותו. והמצנפת על ראשו. וכן היה כאשר רחץ אהרן במים ולבש מכנסי בד ואין צורך להזכירם עתה ולא בשעת מעשה. כי מנהג כל אדם ללבוש מכנסים. והנה משה הלבישו הכתנת. ואחר כן שם המצנפת על ראשו. ושם על המצנפת ציץ נזר הקדש. ולא הזכיר בפסוק הזה שהוא סופר בגדי כהונה את ציץ נזר הקדש. כי אינו בגד. וקדמונינו הזכירו בעבור הרבים שמנה בגדי כהונה. ואין האורים והתומים בגדים ולא אבנים ולא קלפים. ואחר כן חגר אותו באבנט. ואחר כן הלבישו המעיל. ואחר כן האפוד ויאפוד לו בו. כי החשב מהאפוד. ובעבור החשב נקרא אפוד. והנה על הסדר שהוא בפסוק הזה. ואל תשתומם שתמצא כתוב באחרונה במעשה וישם את המצנפת על ראשו. כי פירושו וכבר שם המצנפת עם ציץ הזהב בלבשו הכתנת. וכמוהו וילבישוהו בגדים וכבר הלבישוהו כי בתחלה כתוב וישימו הצניף הטהור על ראשו:
{ה}והם. חכמי לב העושים נאמנים הם:
{ו} וטעם האפוד. כי הוא גדול מהחשן ולא יזח מעל החשב. יש שאלות קשות בדבר האפוד והחשן. כי משה לא עשה רק אפוד אחד. והנה כתוב אפוד ירד בידו. ואיננו אפוד משה כי אין כתוב האפוד הידוע. כמו הגישה האפוד. ועוד למה כתוב ירד ולא אמר הוריד כי ירא' כי מקרה היה ושם כתוב שמנים איש נושא אפוד בד ומפרשים רבים פרשו זה שהיו ראויים לשאת אפוד. ולא שמו לב לדעת האמת כי האפוד בד הוא מין ממיני פשתים ואפוד משה לא היה בד רק זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני. ושש עם הכל. ולא היו שואלים רק בחשן המשפט שהיו עליו עולים האורים והתומים. וככה כתוב במשפט האורים לפני ה'. ואין טענה מן הגיש' האפוד. כי חשן דבק עמו והאורים עם החשן. וכן כתוב עד עמוד הכהן לאורים ולתומים. וכתוב תמיך ואוריך. והנה ראינו שענה השם את דוד על פי אפוד אביתר והנה שאול בלכתו למלחמה שאל באורים הם הם שהיו בחושן המשפט עם האפוד והארון והנה דוד שאל בצקלג באפוד אביתר והנה אינו אפוד משה. וקשה שאלה מזאת כי האורים אינם אבני חשן. כי הנה כתוב ומלאת בו מלואת אבן. וזהו מעשה החרש הוא. לא מעשה משה. ואח"כ אמר למשה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. ובמעשה האפוד כתוב ד' טורי אבן. והזכיר הטורים. ואמר על משה ויתן עליו את החשן ויתן אל החושן את האורים ואת התומים. והנה על דרך הפשט אין האבנים המאירים ולא המתמימים. כי השאלה היא באורים ותומים והנה לא ידענו מה הם. והנה אין מועילות אותיות שמות השבטים גם שמות האבות. כי לא נקרא חשן המשפט רק בעבור האורים שהם עליו. ועוד שאלה אחרת כי לא נוכל לומר כי האורים הם עצמם התומים. כי כתוב לאורים ולתומים. ועוד כי מלת האורים גם תומים לשון רבים. והנה דברים רבים הם. ורבינו שלמה אמר כי האורים והתומים היו כתבי שם המפורש. ואלו ראה תשובת רבינו האי לא אמר ככה. וסוד עמוק הוא דבר האפוד והחשן. רק ארמוז קצת הסוד אולי יבינהו מי שהוא ידע דעת עליון. והפתח שיוכל לבא אל הסוד. שתי העבותות הנתונות על ב' משבצות. וחשב האפוד הוא המישור על אמצעיתו על כן הששה על כתף השנית. ואלה הם כפי המחשבה. על כן הם באבן אחת. על מספר בני ישראל. ועל שמותם כתולדותם. וככה הששה השניים. רק המשפט איננו כפי החלוק בלב. רק כפי החלוק למרא' העין. ובעבור הנטייה אמר וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת. והיה החשן כפול כי שם היו האורים והתומים שמורים עד עת הצורך. אז יתנום מחוץ אל החשן. והנה אבני שהם שוות ומעין אחד. ואין ככה אבני החשן. כי השהם הם לזכרון. ומשפט בנ"י על אבני החשן. ומלת אורים מגזרת חמותי ראיתי אור. ותומים שהם תמימים. והאורים לא התומים זהב וכסף היו. והמספר ידוע בראיות גמורות מהעליון והשפל. והמשכיל יבין והנה אפודים רבים היו עם הכהנים. ויש להם חשב רק כי אין שם חשן ולא אורים ואשר היה רגיל בדברי האורים והתומים שהיו על חשן המשפט יוכל להשיב לשואל מדמיון האפוד לבדו רק לא בכל עת. ואלו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכתבו כפי המכתב שחברתי בפי' הספר כלו כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות. וסוד מלאכת שמים. ואין צורך להאריך בצורת האפוד והחשן והטבעות:
{ט}ואבן השהם. לבנה. ובארמית בורלא. ולשון ישמעאל בלאור. ואין לנו דרך בבירור לדעת אבני המלואים. כי הגאון תרגמם כרצונו כי אין לו קבלה שיסמוך עליה. כי הנה ראינו שתרגם ספיר לבן ואינו רק אדום. ואין טענה מאודם שכתוב בראשונים. כי ידוע כי חמש הם גווני העינים. הלבן וברקת ואדום וירוק ושחור. והנה בעבור היות האדם האמצעי ימצא על מינים רבים. ותרגם נופך כדמות שחור בעבור ותשם בפוך עיניה. וזה לא יתכן שלא יהיה נו"ן נופך שרש. כי הוא על משקל אודם. וחכם גדול ספרדי אמר כי יהלום הוא הנקרא אלמם שהוא שובר כל האבנים ונוקב הבדולח. מגזרת הולם פעם. והיו"ד נוסף כיו"ד יצהר גם אחלמה אל חלמה. והוא אבן שכל מי שהאבן ההוא באצבעו לעולם יראה חלומות. ואין לתמוה על זה כי כח ימצא בתולדת כל אבן ואבן. כי יש אבן המושכת את הברזל. והמעמדת את הדם. והבורחת מהחומץ. והנשברת לעולם על משולש:
{יד} ומלת שרשרות. כפול העי"ן. ואם לא יכפלוהו שוה הוא שרשות גבלות. ולפרש בלשון הקדש מלת גבלות ומלות רבות במעשה החשן. גם מלת חשן קשה:
{כח} ומלת וירכסו. מגזרת מרוכסי איש כדרך עוות:
{ל}ונתת. טעם משפט. דיני השם וגזירותיו העתידות כי בעבור כן שואלים באורים ותומים:
{לא}ועשית. הגאון תרגם מעיל ממטר כדמות הנקרא סרבל. רק פי ראשו בתוך המעיל. וקדמונינו ז"ל אמרו כי רמון סביב המעיל ופעמון בין שני רמונים. כי אחרים אמרו כי הפעמונים אינם נראים רק הם בתוך הרמונים ושם ישמיעו קול:
{לו}ועשית ציץ. תרגמה הגאון עצאבה והיא נתונה על המצנפת ואיננה כדמות כתר כי הוא על המצח לבדו. כי על דרך הפשט אין המגבעות כדמות מצנפת כי המגבעות כדמות אלה שישימו הזכרים באלה הארצות על הראש שיכסו הראש והם גבוהים והמצנפת היא בגד דק ארוך צנוף סביב הראש לבדו מעט תדמה לה המצנפת שיש בראש הנשים באלה המקומות כי בארץ ישמעאל ובספרד ואפריקא ומצרים ובבל ובאגדד. המצנפת היא על הראש מן הזכרים הנכבדים ולא על ראש אשה. והשרים הגדולים עושים ציץ זהב על המצנפת על מקום המצח. וכבר הזכרתי לך כי מנהג ארץ ישראל ותכשיטיהם אינו כמנהג אלה המקומות. והוצרך רבינו שלמה לתקן המקראות בשלש פתילות תכלת. ועל דרך הפשט אין צורך רק לפתיל אחד שיעמוד הציץ על פני המצנפת שהוא על המצח. וטעם (לז)ושמת אותו על. פתיל. תכלת. עם פתיל תכלת. שהיה הציץ קשור משני צדדין. ואין ספק כי פני המצנפת הוא על מקום המצח לא על הראש. ובמקום אחר כתוב ויתנו עליו פתיל תכלת. לתת על המצנפת מקום המצח. ואל תתמה על מלת על. כי כמוהו ויבואו האנשים על הנשים. על לחם הבכורים תנופה לפני ה'. על שני כבשים. את החלב על החזה. ורבים ככה. והנה לא תמצא לעולם כי המצנפת היתה רק לאהרן לבדו. והמגבעות לבניו. ויש אומרים כי מגבעות מגזרת גבעות. כי המצנפת עוטרת הראש ועוטה אותו. וכן כתוב צנוף יצנפך צנפ'. ועוטך עטה. והיודע דרך צנוף המצנפת. ידע פי' זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפל. כי אומנות היא והנה כתוב ושמת המצנפת על ראש ונתת את נזר הקדש על המצנפת. והנה הציץ נקדא נזד. וכמוהו ועליו יציץ נזרו. אולי הכל מגזרת ציץ. דבר נראה וככה מציץ מן החרכים. ודע כי בשנים הנקבים שהם במוח על המצח שם יתחבר כח החמש הרגשות. ושם כח הדמות. ושם תחל המחשבה. ע"כ כתוב על הציץ לשאת את עון הקדשים. אולי לא היה מחשב' המקדשים כהוגן. ואמר הכתוב על כתנת אהרן בתחלה. וכתונת תשבץ. שהיא משובצת לבדה ולא כן כתנת בניו. והתשבץ עשוי לכבוד אהרן וככה אמר במעשה. ויתן עליו הכתונת הידועה. שהיא המשובצת ועל בניו וילבישם כתנות. כמו ולבני אהרן תעשה כתנות. ורבי סעדיה תרגם ושבצת תעיין. והוא כדמות צורת המטבע מדובע עשוי בתוך העגול:
{מא}והלבשת אותם את אהרן אחיך. מלת אותם כוללת הכתונת המשובצת והמצנפת והאבנט שהם בגדי אהרן. גם כוללת הכותנות שאינם משובצות והאבנטים והמגבעות שהם בגדי בניו: וקדשת. בדבר. כמו טמא יטמאנו:
{מב}ומכנסי הבד. יהיו קצרים שלא יכשל בהם:
{מג}בבואם. להקטיר או להעלות הנרות:
תצווה פרק-כט
{א}וזה אשר תעשה להם. לאהרן ולבניו. אין הפרש בין קח או לקח כמו צק לעם ויאכלו. וגם יצק בו מים. בעבור שהזכיר עם פר בן בקר. יורה כי איננו גדול וככה בני יונה.שעיר עזים. והאיל גדול מהכבש והעד הנסך שהוא שלישית ההין ולכבש רביעיתו:
{ב}ולחם חלות. עבות. והעד רקיקי מצות. והזכיר בשמן. הוא שמן זית כמשפט. ומלת סולת בלשון ערבי הוא סמי"ד. שהוסר הפסולת מהחטה ובארץ ישמאלים עושים כן. ואין לחם נכבד ממנו ורבים פי' מגזרת סלית כל שוגים מחוקיך. סלה כל אבירי ה'. ואמר כי כמוהו חטים מכולת לביתך ויש אומרים טחונות:
{ג}והקרבת אותם. והם בסל כמשפטן. להיותם שם אל פתח אוהל מועד. וככה הפר והאילים:
{ה}ולקחת. נקרא החשן מלבוש כי הוא מכסה המקום כנגד הלב:
{ו}ושמת. גם איננו רחוק שישים המצנפת באחרונה והזכיר בתחלת הפרשה המצנפת לפני האבנט. כי היא נכבד' ממנו:
{ז}על ראשו. על ראש אהרן לבדו כי הוא הכהן המשיח. והנה זה היה לפני שומו המצנפת על ראשו. כי על הראש יצוק לבדו. וכתוב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן:
{ח}ואת בניו תקריב. אל פתח אהל מועד:
{ט}וחגרת אותם אבנט. כולל אבנט אהרן ובניו וכן המכנסים ואחר שהזכיר אותם הוסיף לבאר אהרן ובניו כמו ותפתח ותראהו את הילד: ומלת וחבשת. כמו לא אהיה חובש: ומלאת. דעת המתרגם ארמית. כמו ומלאו. ידיו. רק מה נעשה במלת מלאו ידכם היום. והגאון פירשו יד חיוב. ואחרים אמרו כי מלואים להיותם שלמים מלאים ורגילים. והנה מה יעשו במלת ומלאו ידיו:
{י}והקרבת. כבר הזכיר זה. והנה הטעם כאשר תקריב את הפר יסמוך אהרן ובניו עליו. ויש אומרים כי טעם וסמך אהרן לבדו ואחר כן בניו. ועל האיל כתוב וסמכו אהרן ובניו. והנה הטעם כאשר היה. שיסמכו יחדו לא זה לפני זה:
{יא}ושחטת את הפר. משה שחטו. וטעם לפני ה'. כי הארון היה באמצע המערבי. וכנגדו מזבח הקטורת. וכנגדו מזבח העולה:
{יב}תשפוך. הכהן השופך:
{יג}ולקחת. אין לפר ולשעיר אליה. ויש אומרים כי נקראו כליות מגזרת נכספה וגם כלתה נפשי. כי שם כח התאוה למשגל:
{יד}ואת בשר. כולל הראש והנתחים. ופי' דרך סברא ירחצוהו ואח"כ ישרפוהו והקטיר. האמורים. ומלת חטאת. בעבור שהיא קרבה לכפר החטאת נקרא' כן. וככה האשם. על כן וחטאו את המזבח יסירו חטא מעליו:
{טו}ואת. הא' מהשנים איזה מהן שירצה:
{טז}ושחטת (וכו'). על המזבח. לא על קרנות המזבח.והנה שם יזרוק כל הדם לא על היסוד:
{יז}ואת האיל. לא הזכיר על הפר שינתחנו. על כן כלו כאשר הוא נשרף. על כן לא הזכיר כרעיו: ורחצת. בצווי:
{יח}והקטרת את כל. האיל. על כן לא הזכיר האליה והחלבים:
{יט}ולקחת. זה השני הוא איל המלואים:
{כ}ושחטת. תנוך. אין לו ריע. והגאון אמר הרך הדבק בעגול האוזן: בהן. ורבים בהנות. ואיננו על משקל הלשון והנה יהיו שם שנים משקלים ורבים ככה בשמות: ודם השני יזרוק כדם הראשון. רק הדם הנשאר:
{כא}ולקחת. והזית על אהרן תחת בגדי אהרן ועל בגדיו:
{כב}ולקחת. זה החלב הנזכר. הוא אשר על הקרב ככתוב בפרשת ויקרא: שוק. הצד הימין והחזה נלקחו מאיל המלואים. והשוק והחזה יהיו מהיום נתונים לאהרן ולבניו מןבחי שלמי בני ישראל. רק החזה מאיל המלואים משה לבדו יאכלנו כי הוא כהן הכהנים:
{כג}וככר. זהו ולחם מצות:
{כד}והנפת אותם. והם בידם:
{כה}ולקחת. כתוב מידם. ובמקום אחר מעל כפיהם והדבר שוה: ניחוח. כפול החי"ת. והמבין סוד נשמת האדם יבין זה: אשה. תואר מגזרת אש. ובמקום אחר מן האש:
{כו}ולקחת מאשר לאהרן. ולא הזכיר בניו כי הוא העיקר. ומלת למנה לחלק:
{כז}וקדשת. מהיום והלאה. ואין הונף כמו הורם כי יורם למעלה ולא יונף. ויהיה תרומתם שירימו מזבח השלמים לכבוד השם:
{כט}ובגדי. יהיו לבנו המשוח תחתיו. וטעם אחריו. במותו:
{ל}שבעת. מלת ילבשם בקמץ גדול תחת קטן. וכמוהו בשם ה' כי אמילם:
{לא}ובשלת. בצווי כמו והכית בצור ויבן שלמה את הבית:
{לב}ואכל. ואת הלחם הנותר מהסל:
{לג}ואכלו אותם. אשר כופר דרך קצרה ומלת אותם. בעבור אחר': וזר. שאינו מזרע אהרן:
{לד}ואם. נקרא האיל מלואים. כי בו ימלאו ידיהם:
{לה}אותכה. באתנח מלה מחוברת מן אותך בקמץ גדול תחת התי"ו. ומן כי אותך ראיתי:
{לו}ופר. תעשה ליום. בכל יום משבעת ימי המלואים: וטעם על הכפורים. על שני האילים. וכתוב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם:
{לז}קדש קדשים. קדש כאחד הקדשים: כל הנוגע במזבח יקדש. כמו כל אשר יגע בבשרה יקדש. יש אומרים כי על הלחם לבדו ידבר שלא יגעו אם לא יהיו קדושים. והטעם שלא יהיו טמאים:
{לח}וזה. הטעם זה הקרבן. וכן זה יתנו זה השיעור. וכן וזה אשר תעשה אותם. משה יעשה ככה שבעת ימי המלואים. ואחר כן אהרן ובניו (לט)את הכבש. ה"א הכבש בעבור ה"א אחרת כאלו הוא את הכבש האחד. ור' משה הכהן אמר כי את הכבש כבש אחד:
{מ}ועשרון. עשירית האיפה גם ההין מדה מצרית:
{מא}ואת. מלת וכנסכה. שב אל הבקר:
{מב}עולת תמיד לדרתיכם. יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני. כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה. כי מעורבים היו השבטים. כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני. היה הארון נוסע בתוך המחנות. וכן היה חונה בתוך המחנות. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו. ויום הכפורים בשנה השנית. כי כן כתוב על עבודת אהרן. ויעש כאשר צוה ה' את משה וכן כתוב הזבחים ומנח' הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר. כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל וישימון כמו שמנה ושלשים שנה. ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין. ומאין היה להם. שני כבשים בני שנה בכל יום. ותוספת בשבת ובמועדים ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו. כי בקדש היו ושם בישוב קנו ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג ויהי לכלם מקנה רב. והנה פירש טעם למה נקרא אהל מועד: לכם. לישראל. וככה קריאת העדה: לדבר אליך. לבדך שם. ויפת אמר אשר אועד לכם למשה ולאהרן לפעמים. ורמז לדבר אליך למשה תמיד ועדותו ונועדתי שמה לבני ישראל:
{מג}ונקדש בכבודי. ולפי דעתי בעבור היות אהל מועד כולל הכל. המשכן ואת כל כליו. הארון והשלשה כלים הוא מקום המועד. והיה האהל נקדש בכבודי שישב על הכרובים:
{מד}וקדשתי. והנה בעבור הכבוד יהיה קדוש האהל הנקדש בכבוד. והמזבח שהוא לפתחו: ואת אהרן ואת בניו אקדש. שהם משרתי האהל והמזבח והיו קדושים:
{מה}ושכנתי. יספר איך ישכון הכבוד בתוך בני ישראל בהקים הדגלים. כי ארבעת הדגלים היו בארבע הפאות. ומחיצה בין מחנה לויה למחנה ישראל. כי גם הם היו לארבע הפאות ואחר כן מחיצה. ושם האהל בתוך בני ישראל. והנה בעל קרי לא יצא ממחנה ישראל גם יד לא היה להם לשבת חוץ לתחום. רק המצוה באה על מחנה ישראל בצאתו למלחמה על האויב. וכן כי תצא מחנה לא ידבר על מחנה כל ישראל אנשים נשים וטף. כי היוצאים למלחמה הם זכרים ומעטים. והנה בנשאם הארון עמהם כאשר עשה פנחם לא יכלו לעשות מחיצה למקום הארון:
{מו}וידעו. הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם. וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה:
תצווה פרק-ל
{א}ועשית מקטר. שם המפעל. כמו ומשלוח מנות:
{ב}אמה. המזבח גבוה על השלחן חצי אמה. אולי כן היה גבוה על המנורה והיה כנגד הכרובים שהם פורשים כנפים למעלה:
{ג}וצפית. הזכיר גג על זה המזבח ולא כן במזבח הנחשת. ובעבור היותו מצופה זהב נקרא המזבח הזהב. וככה השלחן הטהור. כמו המנורה הטהורה:
{ד}על שתי צדיו. תוספת לבאר וה"א בהמה נוסף כי המלה מלעיל כאשר פירשתי:
{ה}ועשית. הבדים מצופים זהב כבדי הארון:
{ו}ונתת. לפני הפרוכת מחוץ. לפני הכפורת שיהא כנגדה נתון:
{ז}והקטיר. קטורת סמים עם בשמים. אולי הסמים הם העיקר. או להפריש בין שתי המרקחות. כי האחד בשמים בלי סמים: ופי' בהטיבו. לתקן הפתילה והשמן:
{ח}ובהעלות. בעבור עלות להב הפתילה נקרא כן והנה בהעלות פעל יוצא: קטורת תמיד. בעשות' עולות על כן הזכיר לדורותיכם:
{ט}לא. קטורת זרה. שאיננה כמתכונתה:
{י}וכפר אחת בשנה. בעשור לחדש השביעי. וטעם כפורים. על דם הפר ודם השעיר וזה חיוב כל שנה. ואין צורך להזכיר דם פר המשיח או הציבור בחטאם. כי אינם. תמיד רק לפרקים מעטים:
חסלת פרשת תצוה ברוך לעד שם אל נישא. עם ישראל כל טוב עשה: ולציר גלה פלא נכסה. תוך פרשת היא כי תשא:
קרדיט: סדר אבן עזרא על פרשת תצווה שייך ל"תורת אמת".
