וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים: (מלכים א ו, ד.)
מעשה ברב שעלה לעת ערב לבקר חולה בביתו, לקיים מצות ביקור חולים. כאשר פתחו בפניו את הדלת, חשב לרגע שחזר לעידן "שוכני המערות". הסלון הגדול היה חשוך ואפלולי, וריצדו בו צללים כחלחלים וכתומים, מלווים בקריינות מתכתית בשפה זרה. "אני רואה שאני מפריע", אמר הרב. "אשוב פעם אחרת".
"יכנס כבוד הרב", נשמע קולו של בעל הבית מתוך האפילה. "זו המלחמה ביוגוסלביה, כדאי לראות".
"לא, תודה", אמר הרב. "אבוא בפעם אחרת, אצלצל קודם".
החולה לא ויתר על הכבוד, וידע כיצד לנהוג. המכשיר כובה, האור הודלק, והמערה שבה להיות בית לכל דבר. התפתחה שיחה ערה על רופאים ורפואות, הרב יעץ ועודד, ועיני החולה זרחו מאושר. בסופה של השיחה, מצא לנכון לשאול שאלה: "מדוע הרב לא רצה לראות את החדשות. לא מעניין אותו מה מתרחש ביוגוסלביה ובארצות הברית, ומה קורה בארץ?"
"מעניין אותי מאוד", אמר הרב. "הרי בתוך עמי אנכי יושב. אני קורא מידי יום ביומו עיתון חרדי, ומעודכן בכל החדשות".
"אינה דומה שמיעה לראיה", פסק החולה. "לראות בטלוויזיה זה אחרת לגמרי!"
"אמת ויציב", הסכים הרב.
"אז למה סירב כבוד הרב להסתכל בחדשות?"
"דוקא משום כך", השיב הרב.
המארח נעץ בו מבט נבוך. הוא לא הבין. והרב הסביר.
"אתה שואל על החדשות בלבד, משום שגם אתה יודע עד כמה סצנות של אלימות מזיקות למידותיו של האדם, ושמראות תועבה אסורות בראיה מדאורייתא.
אבל כעת אתה שואל רק על החדשות, ניחא. ובכן, הסכת ושמע –
כידוע לך, אני מכהן כדיין. יום יום אני שומע טרוניות ומריבות, רואה איך בתים נהרסים בגלל שטויות, איך חלומות מתנפצים וחיים נשחקים. ואני תוהה: כיצד זה קורה. מדוע אנשים שבנו בית באהבה ורגש, ותלו בו תקוות כה רבות, מגיעים למשבר כה מוחץ, עד איבה ושנאה?
למה אצל אבותינו זה לא קרה? מדוע בחוג החרדי זה כה נדיר? ואני חושב שמצאתי את הסיבה.
לאבותינו היו חיים קשים, חיים של גזירות ורדיפות, של מתחים וחרדות. אבל הם השתדלו שכל זה יסתיים במפתן הבית. בבית עצמו היו אור וזוהר, שלווה וטוהר.
האנגלי אומר: "ביתי הוא מבצרי", והיהודי אומר: "ביתי הוא מקדשי", מקדש מעט. הבית קודש לביצור ושלווה והשקט, לחינוך הילדים. לשיחה עם האישה ומשחק עם הילדים.
הטלוויזיה שברה זאת. ישנם בתים, בהם שכחו בני הזוג לדבר זה עם זה. הבעל חוזר הביתה ישר ל"חדר החושך"!
אבל לא רק זה. הטלוויזיה פרצה את הקירות של הבית, "עשתה פרצות בחומה"! שאלת על החדשות. חשוב על כך, שהמכשיר הזה מביא לסלון שלך את יוגוסלביה ואת אמריקה, את האינתיפאדה ואת הכנסת. אתה אינך מתגורר בביתך!
העולם החיצון פלש אליו, עם תרבותו ואווירתו, אלימותו ותועבותיו!
לבית המקדש היו חלונות "שקופים אטומים", כלומר שהאור יצא מתוכם החוצה, ולא חדר מן החוץ פנימה.
כך צריך להיות הבית היהודי. שיאיר ויזהר, ויקרין החוצה. כך אני מנסה לעצב את הבית שלי, בית של אושר פנימי, מבצר של קדושה, של חינוך".
כעבור שבוע הגיע החולה לבית הכנסת. לאחר התפילה הוא ניגש אל הרב.
"אשתי האזינה לשיחה, והיא מכרה את הטלוויזיה".
"ודאי היו לה סיבות", אמר הרב.
"כן, מאז האור דולק בביתנו בערבים", השיב. ולא התכוון רק לנברשת החשמל.
