פרשת כי תצא | פרשת יהדות

פרשת כי תצא

פרשת כי תצא המלא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון י כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. יא וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. יב וַהֲבֵאתָהּ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת צִפָּרְנֶיהָ. יג וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. יד וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. טו כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים, הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר, לַשְּׂנִיאָה. טז וְהָיָה, בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו, אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה, לוֹ לֹא יוּכַל, לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה, עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה, הַבְּכֹר. יז כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא, לוֹ: כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה. יח כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. יט וְתָפְשׂוּ בוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. כ וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא. כא וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. שני כב וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ, חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת: וְתָלִיתָ אֹתוֹ, עַל עֵץ. כג לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים, תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא, אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

א לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. ב וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם. ד לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ. ה לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה. ו כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם, עַל הַבָּנִים. ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. שלישי ח כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. ט לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ, כִּלְאָיִם: פֶּן תִּקְדַּשׁ, הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע, וּתְבוּאַת, הַכָּרֶם. י לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו. יא לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. יב גְּדִלִים, תַּעֲשֶׂה לָּךְ, עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ, אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ. יג כִּי יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ. יד וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע; וְאָמַר, אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. טו וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ, וְאִמָּהּ; וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ, אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה. טז וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ, אֶל הַזְּקֵנִים: אֶת בִּתִּי, נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ. יז וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר, לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים, וְאֵלֶּה, בְּתוּלֵי בִתִּי; וּפָרְשׂוּ, הַשִּׂמְלָה, לִפְנֵי, זִקְנֵי הָעִיר. יח וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, אֶת הָאִישׁ; וְיִסְּרוּ, אֹתוֹ. יט וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע, עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל; וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו. כ וְאִם אֱמֶת הָיָה, הַדָּבָר הַזֶּה: לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים, לַנַּעֲרָ. כא וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל, לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. כב כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה, וְהָאִשָּׁה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִיִּשְׂרָאֵל. כג כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ. כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. כה וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ: וּמֵת, הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. כו וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה. כז כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ. כח כִּי יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ. כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל יָמָיו.

א לֹא יִקַּח אִישׁ, אֶת אֵשֶׁת אָבִיו; וְלֹא יְגַלֶּה, כְּנַף אָבִיו. ב לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, בִּקְהַל יְהוָה. ג לֹא יָבֹא מַמְזֵר, בִּקְהַל יְהוָה: גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהוָה. ד לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה: גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם. ה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. ו וְלֹא אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ז לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם, וְטֹבָתָם, כָּל יָמֶיךָ, לְעוֹלָם. רביעי ח לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. ט בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם, דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם, בִּקְהַל יְהוָה. י כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה, עַל אֹיְבֶיךָ: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל, דָּבָר רָע. יא כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. יב וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. יג וְיָד תִּהְיֶה לְךָ, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה; וְיָצָאתָ שָּׁמָּה, חוּץ. יד וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ, עַל אֲזֵנֶךָ; וְהָיָה, בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ, וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. טו כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ: וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. טז לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד, אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ, מֵעִם אֲדֹנָיו. יז עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ; לֹא, תּוֹנֶנּוּ. יח לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה, מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל; וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יט לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, גַּם שְׁנֵיהֶם. כ לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל: נֶשֶׁךְ, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. כא לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ, וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ, עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. כב כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ: כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ, חֵטְא. כג וְכִי תֶחְדַּל, לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ, חֵטְא. כד מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ: כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, בְּפִיךָ. חמישי כה כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן. כו כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ; וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף, עַל קָמַת רֵעֶךָ.

א כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבְעָלָהּ; וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. ב וְיָצְאָה, מִבֵּיתוֹ; וְהָלְכָה, וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. ג וּשְׂנֵאָהּ, הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ; אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ד לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא, לִפְנֵי יְהוָה; וְלֹא תַחֲטִיא, אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. שישי ה כִּי יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר: נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח, אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. ו לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם, וָרָכֶב: כִּי נֶפֶשׁ, הוּא חֹבֵל. ז כִּי יִמָּצֵא אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. ח הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת: כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. ט זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. י כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ, לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. יא בַּחוּץ, תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ, יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט, הַחוּצָה. יב וְאִם אִישׁ עָנִי, הוּא לֹא תִשְׁכַּב, בַּעֲבֹטוֹ. יג הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ; וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. שביעי יד לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. טו בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו, הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ; וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. טז לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת: אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, יוּמָתוּ. יז לֹא תַטֶּה, מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם; וְלֹא תַחֲבֹל, בֶּגֶד אַלְמָנָה. יח וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מִשָּׁם; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת הַדָּבָר, הַזֶּה. יט כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כ כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה. כא כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה. כב וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

א כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם; וְהִצְדִּיקוּ, אֶת הַצַּדִּיק, וְהִרְשִׁיעוּ, אֶת הָרָשָׁע. ב וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת, הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו, כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. ג אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף: פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה, וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ. ד לֹא תַחְסֹם שׁוֹר, בְּדִישׁוֹ. ה כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. ו וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם, עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ, מִיִּשְׂרָאֵל. ז וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה, יַבְּמִי. ח וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. ט וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה, וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. י וְנִקְרָא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית, חֲלוּץ הַנָּעַל. יא כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו, אִישׁ וְאָחִיו, וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד, לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ; וְשָׁלְחָה יָדָהּ, וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. יב וְקַצֹּתָה, אֶת כַּפָּהּ: לֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ. יג לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. יד לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. טו אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. טז כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה: כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל. מפטיר יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.

הפטרת פרשת כי תצא בספר ישעיה פרק נד’:

א רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה. ב הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי, מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ, חַזֵּקִי. ג כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. ד אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי: כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. ה כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ; וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא. ו כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ, קְרָאָךְ יְהוָה; וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹהָיִךְ. ז בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ. ח בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ, יְהוָה. ט כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד, עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר בָּךְ. י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, יְהוָה.

{י} כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו,  (א) שהרי כבר נאמר לא תחיה כל נשמה: ושבית שביו. לרבות כנענים שבתוכה,  (ב) ואע”פ שהן משבעה אומות: {יא} ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר  (ג) הרע, שאם אין הקדוש ב”ה מתירה, ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיינן לאיש וגו’, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו: אשת. אפילו  (ד) אשת איש: {יב} ועשתה את צפרניה. תגדלם  (ה) כדי שתתנוול: {יג} והסירה את שמלת שביה. לפי שהם נאים, שהנכרים  (ו) בנותיהם מתקשטות במלחמה, בשביל להזנות אחרים עמהם: וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו,  (ז) נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו: ובכתה את אביה. כל כך  (ח) למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת: {יד} והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך  (ט) לשנאותה: לא תתעמר בה. לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש, עימראה, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן: {יז} פי שנים. כנגד שני  (י) אחים (בבא בתרא קכב:)בכל אשר ימצא לו. מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים, בראוי לבא  (כ) לאחר מיתת האב, כבמוחזק: {יח} סורר. סר מן הדרך: ומורה. מסרב בדברי אביו, לשון ממרים: ויסרו אותו. מתרין בו בפני שלשה  (ל) ומלקין אותו (סנהדרין עא.). בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר  (מ) בשר וישתה חצי לוג יין, שנאמר זולל וסובא, ונאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי  (נ) בשר למו (משלי כג, כ.), ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו (סנהדרין עב.), הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות,  (ס) אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב: {כא} וכל ישראל ישמעו ויראו. מכאן שצריך  (ע) הכרזה בב”ד, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה: {כב} וכי יהיה באיש חטא משפט מות. סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתה בבית דין: ותלית אותו על עץ. רבותינו אמרו, (סנהדרין מה:) כל הנסקלין נתלין,  (פ) שנאמר כי קללת אלהים תלוי, והמברך ה’ בסקילה: {כג} כי קללת אלהים תלוי. זלזולו של מלך הוא,  (צ) שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו,  (ק) משל לשני אחים תאומים, שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו והוא קללני קללה נמרצת (מלכים-א ב, ח.):

דברים פרק-כב

{א} והתעלמת. כובש עין  (ר) כאילו אינו רואהו: לא תראה והתעלמת. לא תראה אותו  (ש) שתתעלם ממנו, זהו פשוטו. ורבותינו אמרו, (בבא מציעא ל.) פעמים שאתה  (ת) מתעלם וכו’: {ב} עד דרש אחיך. וכי תעלה בלבבך שיתנהו לו קודם שידרשהו, אלא דרשהו  (א) שלא יהא רמאי (שם כח.)והשבותו לו. שתהא בו השבה,  (ב) שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו, מכאן אמרו כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל  (ג) ימכר: {ג} לא תוכל להתעלם. לכבוש עינך  (ד) כאילו אינך רואה אותו: {ד} הקם תקים. זו טעינה (בבא מציעא לב.) (ה) להטעין משאוי שנפל מעליו: עמו. עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לטעון, טעון, פטור (בבא מציעא שם){ה} לא יהיה כלי גבר על אשה. שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים (ספרי רכו. נזיר נט.), שאין זו אלא לשם ניאוף: ולא ילבש גבר שמלת אשה. לילך לישב בין הנשים.  (ו) דבר אחר, שלא יסיר שער הערוה  (ז) ושער של בית השחי: כי תועבת. לא אסרה תורה אלא לבוש  (ח) המביא לידי תועבה: {ו} כי יקרא. פרט למזומן: לא תקח האם. בעודה  (ט) על בניה (חולין קמ:){ז} למען ייטב לך וגו’. אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס,  (י) אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, במתניתין קל וחומר למתן שכרן של מצות חמורות (חולין קמב.){ח} כי תבנה בית חדש. אם קיימת מצות שלוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים, לכך נסמכו פרשיות הללו: מעקה. גדר סביב לגג, ואונקלוס תרגם תיקא, כגון תיק שמשמר מה שבתוכו: כי יפול הנופל. ראוי זה ליפול,  (כ) ואף עפ”כ לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות ע”י זכאי וחובה ע”י  (ל) חייב: {ט} כלאים. חטה  (מ) ושעורה וחרצן במפולת יד (קידושין לט. חולין פב:)פן תקדש. כתרגומו תסתאב, כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו אל תגש בי כי קדשתיך (ישעיה סה, ה.)המלאה. זה מילוי ותוספת שהזרע מוסיף: {י} לא תחרוש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים  (נ) זוגים בהולכת שום משא (בבא קמא נד:){יא} שעטנז. לשון עירוב, ורבותינו פירשו  (ס) שוע טווי ונוז: {יב} גדילים תעשה לך. אף מן הכלאים, לכך סמכן הכתוב (יבמות ד. ספרי רלג){יג} ובא אליה ושנאה. סופו: {יד} ושם לה עלילת דברים. עבירה גוררת עבירה, עבר על לא  (ע) תשנא (ויקרא יט, יז.), סופו לבא לידי לשון הרע: את האשה הזאת. מכאן שאין אומר דבר  (פ) אלא בפני בעל דין (ספרי רלז.){טו} אבי הנערה ואמה. מי שגדלו גדולים  (צ) הרעים, יתבזו עליה (שם רלה.){טז} ואמר אבי הנערה. מלמד שאין רשות לאשה לדבר  (ק) בפני האיש (שם){יז} ופרשו השמלה. הרי זה משל,  (ר) מחוורין הדברים כשמלה (שם רלז.){יח} ויסרו אותו.  (ש) מלקות: {כ} ואם אמת היה הדבר. בעדים והתראה,  (ת) שזנתה לאחר אירוסין (שם מד:){כא} אל פתח בית אביה. ראו גידולים שגדלתם: לזנות בית אביה. כמו בבית אביה: וסקלוה אנשי עירה. במעמד  (א) כל אנשי עירה (ספרי רמ.){כב} ומתו גם שניהם. להוציא מעשה חדודים (ספרי רמא.)  (ב) שאין האשה נהנית מהם: גם. לרבות הבאים  (ג) מאחריהם (ס”א מאחוריהם). דבר אחר גם  (ד) שניהם, לרבות את הולד, שאם  (ה) היתה מעוברת אין ממתינין לה עד שתלד (ערכין ז.){כג} ומצאה איש בעיר. לפיכך שכב עמה, פרצה קוראה לגנב, הא אלו ישבה בביתה לא אירע לה (ספרי רמב.){כו} כי כאשר יקום וגו’. לפי פשוטו זהו משמעו, כי אנוסה היא ובחזקה עמד עליה, כאדם העומד על חבירו להרגו. ורבותינו דרשו בו, (סנהדרין עג. פסחים כה:) הרי זה בא ללמד  (ו) ונמצא למד וכו’:

דברים פרק-כג

{א} לא יקח. אין לו בה לקוחין  (ז) ואין קדושין תופסין בה (קידושין סז:)ולא יגלה כנף אביו. שומרת יבם של אביו הראויה  (ח) לאביו, והרי כבר מוזהר עליה משום ערות אחי אביך (ויקרא יח, יד.), אלא לעבור על זו  (ט) בשני לאוין (יבמות צז.), ולסמוך לה לא יבא ממזר, ללמד שאין ממזר אלא מחייבי  (י) כריתות, וק”ו מחייבי מיתות ב”ד, שאין בעריות מיתת ב”ד  (כ) שאין בה כרת: {ב} פצוע דכה. שנפצעו או נדכאו  (ל) ביצים שלו (שם עה.)וכרות שפכה. שנכרת הגיד, ושוב אינו יורה קילוח זרע, אלא שופך ושותת ואינו מוליד: {ג} לא יבא ממזר בקהל ה’. לא ישא  (מ) ישראלית: {ד} לא יבא עמוני. לא ישא  (נ) ישראלית: {ה} על דבר. על העצה (ספרי רנ.)  (ס) שיעצו אתכם להחטיאכם: בדרך. כשהייתם בטירוף: {ז} לא תדרש שלמם. מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך, יכול אף זה כן,  (ע) תלמוד לומר לא תדרוש שלומם (שם רנא.){ח} לא תתעב אדמי. לגמרי,  (פ) אע”פ שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך: לא תתעב מצרי. מכל וכל,  (צ) אע”פ שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם, שהיו לכם אכסניא  (ק) בשעת הדחק. לפיכך: {ט} בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו’. ושאר האומות מותרין מיד,  (ר) הא למדת, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו,  (ש) שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו: {י} כי תצא וגו’ ונשמרת. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה: {יא} מקרה לילה. דיבר הכתוב  (ת) בהווה: ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה: לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה, ואסור להכנס למחנה לויה  (א) וכל שכן למחנה שכינה (פסחים סח.){יב} והיה לפנות ערב. סמוך להערב שמשו יטבול, שאינו  (ב) טהור בלא הערב השמש: {יג} ויד תהיה לך. כתרגומו, כמו איש על ידו (במדבר ב, יז.)מחוץ למחנה. חוץ  (ג) לענן: {יד} על אזנך. לבד משאר  (ד) כלי תשמישך: אזנך. כמו כלי זיינך: {טו} ולא יראה בך. הקב”ה,  (ה) ערות דבר: {טז} לא תסגיר עבד.  (ו) כתרגומו. דבר אחר, אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל: {יח} לא תהיה קדשה. מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות: ולא יהיה קדש. מזומן למשכב זכור (סנהדרין נד:), ואונקלוס תרגם לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבדא, שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא, מאחר  (ז) שאין קדושין תופסין לו בה, שהרי הוקשו לחמור, שנאמר שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב, ה.), עם הדומה לחמור. ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמתא, שאף הוא נעשה קדש על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות, שאין קדושין תופסין לו בה: {יט} אתנן זונה. נתן לה טלה באתננה פסול להקרבה: ומחיר כלב. החליף שה בכלב: גם שניהם. לרבות שנוייהם (בבא קמא סה:), כגון חטים  (ח) ועשאן סלת: {כ} לא תשיך. אזהרה ללוה  (ט) שלא יתן רבית למלוה (בבא מציעא עה:), ואח”כ אזהרה למלוה, את כספך לא תתן לו בנשך (ויקרא כה, לז. ספרי רסב.){כא} לנכרי תשיך. ולא לאחיך (בבא מציעא ע:), לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני  (י) לאוין ועשה: {כב} לא תאחר לשלמו. שלשה רגלים,  (כ) ולמדוהו רבותינו מן המקרא: {כד} מוצא שפתיך תשמור. ליתן עשה  (ל) על לא תעשה (ראש השנה ו.){כה} כי תבא בכרם רעך. בפועל  (מ) הכתוב מדבר (בבא מציעא פז:)ואל כליך לא תתן. מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר, בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, אבל אם בא לעדור  (נ) ולקשקש, אינו אוכל: כנפשך. כמה שתרצה: שבעך. ולא אכילה גסה: {כו} כי תבא בקמת רעך. אף זו  (ס) בפועל הכתוב מדבר (שם):

דברים פרק-כד

{א} כי מצא בה ערות דבר. מצוה עליו  (ע) לגרשה, שלא תמצא חן בעיניו (ס”א מצוה שלא תמצא חן בעיניו){ב} לאיש אחר. אין זה בן זוגו  (פ) של ראשון, הוא הוציא רשעה מתוך ביתו, וזה הכניסה (גיטין צ:){ג} ושנאה האיש האחרון. הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה,  (צ) ואם לאו, קוברתו, שנאמר או כי ימות: {ד} אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה  (ק) שנסתרה (יבמות יא:){ה} אשה חדשה. שהיא חדשה לו,  (ר) ואפילו אלמנה, פרט למחזיר גרושתו: ולא יעבור עליו. דבר הצבא: לכל דבר. שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים,  (ש) אבל החוזרים מעורכי המלחמה ע”פ כהן, כגון בנה בית ולא חנכו, או ארס אשה ולא לקחה, מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים (ספרי רעא. סוטה מד.)יהיה לביתו. אף בשביל ביתו,  (ת) אם בנה בית וחנכו, ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה: לביתו. זה ביתו (ספרי שם)יהיה. לרבות את כרמו: ושמח. ישמח את אשתו, ותרגומו ויחדי ית אתתיה, והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא, שאין זה תרגום של ושמח  (א) אלא של ושמח: {ו} רחים. היא התחתונה: ורכב. היא העליונה: לא יחבול. אם בא למשכנו על חובו בב”ד,  (ב) לא ימשכננו בדברים שעושים בהן  (ג) אוכל נפש (בבא מציעא קטו.){ז} כי ימצא. בעדים (ספרי רעג.) והתראה,  (ד) וכן כל ימצא שבתורה: והתעמר בו. אינו חייב עד שישתמש בו: {ח} השמר בנגע הצרעת. שלא תתלוש סימני טומאה  (ה) ולא תקוץ את הבהרת: ככל אשר יורו אתכם. אם להסגיר, אם להחליט, אם לטהר: {ט} זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת,  (ו) אל תספר לשון הרע, זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים (ספרי רעה.){י} כי תשה ברעך. תחוב  (ז) בחבירך: משאת מאומה. חוב  (ח) של כלום: {יב} לא תשכב בעבטו. לא תשכב  (ט) ועבוטו אצלך: {יג} כבוא השמש. אם כסות לילה הוא, ואם כסות יום החזירהו בבקר, וכבר כתוב בואלה המשפטים עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב, כה.), כל היום תשיבנו לו, וכבא השמש תקחנו (בבא מציעא קיד:)וברכך. ואם אינו מברכך, מכל מקום ולך תהיה צדקה: {יד} לא תעשוק שכיר. והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין, לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הוזהר לא תעשוק את רעך (ויקרא יט, יג.)אביון. התאב  (י) לכל דבר (ויקרא רבה לד, ו.)מגרך. זה גר צדק: בשעריך. זה גר תושב  (כ) האוכל נבילות: אשר בארצך. לרבות שכר בהמה וכלים: {טו} ואליו הוא נושא את נפשו. אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה  (ל) באילן: והיה בך חטא. מכל מקום,  (מ) אלא שממהרין ליפרע ע”י הקורא (ספרי רעט.){טז} לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים, ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, והקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים: {יז} לא תטה משפט גר יתום. ועל העשיר כבר הוזהר, לא תטה משפט (דברים טז, יט.), ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו: ולא תחבול. שלא בשעת  (נ) הלואה: {יח} וזכרת. על מנת כן פדיתיך, לשמור חוקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר: {יט} ושכחת עומר. ולא גדיש,  (ס) מכאן אמרו, עומר שיש בו סאתים  (ע) ושכחו, אינו שכחה: בשדה. לרבות שכחת קמה,  (פ) ששכח מקצתה מלקצור: לא תשוב לקחתו. מכאן אמרו, (פאה פ”ו מ”ד) שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה, שאינו בבל תשוב: למען יברכך. ואע”פ  (צ) שבאת לידו שלא במתכוין,  (ק) ק”ו לעושה במתכוין, אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי הוא מתברך עליה (ספרי רפג.){כ} לא תפאר. לא תטול תפארתו  (ר) ממנו (חולין קלא:), מכאן שמניחין פאה לאילן: אחריך. זו  (ש) שכחה (שם){כא} לא תעולל. אם מצאת בו עוללות לא תקחנה. ואיזו היא עוללת, כל שאין לה לא כתף ולא נטף, יש לה אחד מהם, הרי הוא לבעל הבית (פאה פ”ז מ”ד). וראיתי בגמרא ירושלמית (ירושלמי פאה שם), איזו היא כתף, פסיגין  (ת) זה על גב זה, נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות:

דברים פרק-כה

{א} כי יהיה ריב. סופם להיות נגשים אל  (א) המשפט, אמור מעתה, אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק, הוי אומר זו מריבה (ספרי רפו.)והרשיעו את הרשע. יכול כל המתחייבין בדין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות  (ב) הרשע, פעמים לוקה פעמים אינו לוקה, ומי הוא הלוקה, למוד מן הענין, לא תחסום שור בדישו, לאו שלא  (ג) נתק לעשה (מכות יג:){ב} והפילו השופט. מלמד, שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב, אלא מוטה: לפניו כדי רשעתו. ולאחריו כדי שתים,  (ד) מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו (מכות כב:)במספר. ואינו נקוד במספר,  (ה) למד שהוא דבוק לומר במספר ארבעים, ולא ארבעים שלמים (שם), אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים,  (ו) והן ארבעים חסר אחת: {ג} לא יוסיף. מכאן  (ז) אזהרה למכה את חבירו: ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע, ומשלקה קראו אחיך: {ד} לא תחסום שור בדישו. דבר הכתוב בהווה, והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף  (ח) העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל (בבא מציעא פט.), א”כ למה נאמר שור,  (ט) להוציא את האדם: בדישו. יכול יחסמנו מבחוץ,  (י) תלמוד לומר לא תחסום שור מכל מקום (שם צ:) (כ ) ולמה נאמר דיש, לומר לך, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו (למעשר ולחלה), וגדולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו, יצא החולב והמגבן והמחבץ, שאין גדולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף, שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות,  (ל) שנגמרה מלאכתן למעשר: {ה} כי ישבו אחים יחדו. שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו (יבמות יז:)יחדו. המיוחדים בנחלה,  (מ) פרט לאחיו מן האם: ובן אין לו. עיין עליו (שם כב:), בן  (נ) או בת, או בן הבן, או בת הבן, (או בן הבת), או בת הבת: {ו} והיה הבכור. גדול האחים  (ס) הוא מייבם אותה: אשר תלד. פרט לאילונית  (ע) שאינה יולדת: יקום על שם אחיו. זה שייבם את אשתו, יטול נחלת  (פ) המת בנכסי אביו: ולא ימחה שמו. פרט לאשת  (צ) סריס, ששמו מחוי (שם כד.){ז} השערה. כתרגומו לתרע  (ק) בית דינא: {ח} ועמד. בעמידה: ואמר. בלשון הקודש, ואף היא דבריה  (ר) בלשון הקודש (סוטה לב.){ט} וירקה בפניו. על גבי  (ש) קרקע (יבמות קי:)אשר לא יבנה. מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה אלא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה: {י} ונקרא שמו וגו’. מצוה על כל העומדים שם  (ת) לומר חלוץ הנעל (שם){יא} כי ינצו אנשים. סופן לבא לידי מכות,  (א) כמו שנאמר מיד מכהו, אין שלום יוצא מתוך ידי  (ב) מצות (ספרי רצב.){יב} וקצתה את כפה. ממון דמי בשתו, הכל לפי המבייש והמתבייש, או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס ונאמר להלן בעדים זוממין לא תחוס (לעיל יט, יג.), מה להלן ממון אף כאן ממון: {יג} גדולה וקטנה. גדולה כשמכחשת את  (ג) הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה (ספרי רצד.){יד} לא יהיה לך. אם עשית כן,  (ד) לא יהיה לך כלום: אבן ואבן.  (ה) משקלות: {טו} אבן שלמה וצדק יהיה לך. אם עשית כן,  (ו) יהיה לך הרבה: {יז} זכור את אשר עשה לך. אם שקרת במדות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר מאזני מרמה תועבת ה’ (משלי יא, א.), וכתיב בתריה בא זדון  (ז) ויבא קלון (שם ב.){יח} אשר קרך בדרך. לשון מקרה. דבר אחר, לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר, לשון קור וחום, צננך והפשירך  (ח) מרתיחתך, שהיו האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה,  (ט) הקרה אותה בפני אחרים: ויזנב בך. מכת זנב, חותך מילות וזורק  (י) כלפי מעלה: כל הנחשלים אחריך. חסרי כח,  (כ) מחמת חטאם,  (ל) שהיה הענן פולטן: ואתה עיף ויגע. עיף בצמא, דכתיב ויצמא שם העם למים (שמות יז, ג.), וכתיב אחריו, ויבא עמלק (שם ח.)ויגע. בדרך: ולא ירא. עמלק  (מ) אלהים, מלהרע לך: {יט} תמחה את זכר עמלק. מאיש ועד אשה,  (נ) מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה: 

מפרשים על פרשת כי תצא

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שנים מקרא ואחד תרגום – בהעלותך

במדבר פרק-ח: {א} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  מ  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  ת  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {ב} דַּבֵּר אֶֽל אַהֲרֹן וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹֽתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ט: {א}בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו’. בפ”ק דפסחים בעי תלמודא אמאי קדמיה קרא אותו מעשה דשאו את ראש בני ישראל שבתחילת הספר

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו’. הוקשה אל המפרשים מאחר שפני המנורה היינו הנר האמצעי א”כ הל”ל יאירו ששת הנרות, לומר שהששה

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {א} וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {ב} מַלֵיל עִם אַהֲרן וְתֵימַר לֵיהּ בִּזְמַן אַדְלָקוּתָךְ יַת בּוֹצִינַיָא כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָתֵי בּוֹצִינַיָא תְּלַת

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}בהעלותך. סמך נרות לחנוכה לפרסומי ניסא בנרות: בהעלתך את. בגי’ עשה בה מעלות: אל מול פני המנורה יאירו. כי אני איני צריך לאורה: פני המנורה יאירו.

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}דבר אל אהרן. כי הוא חייב במצות הדלקת הנר: אל מול פני המנורה. פירוש והאיר אל עבר פניה והנה מלת האיר יוצאה כמו תאיר

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}א דק”ל איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב הכתוב במקום בהדלקתך בהעלותך ומתרץ על שם שהלהב עולה כלומר משום הכי נופל בו לשון

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}(במדבר ח ב): “בהעלתך” – “למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}דבר וגו’ ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, גם במלות שונות. ויתבאר על פי דבריהם ז”ל (תנחומא במד”ד פט”ו) וזה לשונם למה נסמכה פרשת

חידושי תורה על פרשת כי תצא

לשם ה' | פרשת יהדות

לשם ה’

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: (כי תצא כב. א’). מצווה אותנו התורה לא להתעלם כאשר אנו

איננו שומע בקול אביו ובקול אמו | פרשת יהדות

איננו שומע בקול אביו ובקול אמו

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: (כי תצא כא. יח’). בגמרא במסכת סנהדרין (עב.)

בן סורר ומורה | פרשת יהדות

בן סורר ומורה

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: (כי תצא כא. יח’). פרשת בן סורר ומורה

אין אפוטרופוס לעריות | פרשת יהדות

אין אפוטרופוס לעריות

וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (כי תצא כא. י’) ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם

מלחמת היצר | פרשת יהדות

מלחמת היצר

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (פרשת כי תצא כא.

דבקות במטרה | פרשת יהדות

דבקות במטרה

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: (כי תצא כא. י’) האויב הגדול והמסוכן ביותר לאדם, אומר ה”חפץ חיים”, הוא היצר

עשה טוב | פרשת יהדות

עשה טוב

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: (כי תצא כא. י’) בשמו של הרבי מפשיסחא זצ”ל אמרו: בתורה כידוע יש את

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
הלכות ערב שבת | פרשת יהדות
הלכות ערב שבת

הלכות ערב שבת השו”ע בסימן רנ’ סעיף א’ כותב: ישכים בבוקר ביום שישי להכין צרכי שבת מסביר המשנה ברורה דכתיב: והיה ביום השישי והכינו את

הלכות נרות שבת | פרשת יהדות
הלכות נרות שבת

הלכות נרות שבת נרות שבת עניינם הוא משום שלום בית. והפירוש: בעבר, לא היו מנורות ואורות כמו היום ולכן כדי שיהיה אור בבית היו מדליקים

פרשת וילך | פרשת יהדות
פרשת וילך

פרשת וילך פרשת וילך המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לא’ ראשון א וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

פרשת ניצבים | פרשת יהדות
פרשת ניצבים

פרשת ניצבים פרשת ניצבים המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כט’ ראשון ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות