סיפור חטא העגל

מפקח משרד החינוך נכנס לכיתה בבי"ס באמצע שיעור תורה ורוצה לבדוק את הידיעות הכלליות של תלמידי הכיתה, הוא מחפש נושא כללי שכולם מכירים

הוא שואל אותם שאלה כללית: תלמידים מי שבר את הלוחות? אף אחד לא עונה.

הוא מביט על אחד התלמידים ואז הילד אומר זה לא אני, אני לא יצאתי בכלל להפסקה

המפקח מביט על המורה ושואל, מה אומר המורה? אומר לו המורה, כבוד המפקח תראה אני מכיר אישית את התלמיד הזה וגם את ההורים שלו הוא ילד מאוד ישר אם הוא אומר שזה לא הוא אני מאמין לו.

המפקח מזועזע, עוזב את הכיתה ויורד למנהל. מה קורה כאן בבית ספריך, זה התלמידים שלך? זה המורים שלך? הם לא יודעים מי שבר את הלוחות?

אומר לו המנהל, כבוד המפקח, בוא נסגור את זה ביננו, כמה זה הלוחות, ביה"ס ישלם את זה ואל תעשה מזה סיפור

בחיים אנחנו נתקלים בכל מיני אכזבות שמאכזבים אותנו, יש לנו ציפיות מבן הזוג שלנו, מהשותף שלנו, מהילדים שלנו ולצערנו פעמים שאנו מקבלים בדיוק את ההיפך ממה שהיינו מצפים. זה מכניס אותנו לדילמה, למשבר, ואנו תוהים כיצד עלינו להגיב למשבר כזה, האם סופגים את האכזבה או שוברים את הכלים?

השבוע אנחנו עדים לתגובה נוראית וקשה של מנהיג ישראל הלא הוא משה רבנו שהופכת להיות סמל, הופכת להיות אחד הציורים המוכרים באנושות כולה, והיא שבירת הלוחות.

במרכזה של פרשת כי תשא נמצא סיפור חטא העגל

משה עולה לקבל את התורה בהר סיני ועוד לפני שהוא מספיק לרדת ממנו, מתרחש מעשה הבגידה הגדולה של בני ישראל.

אחד הדברים הקשים ביותר להבנה, איך אפשר לירד לדיוטה התחתונה ביותר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, דור דעה, עם היוצא ממצרים שרואה את כל האותות והמופתים. עם שזה עתה עמד במעמד היסטורי נשגב ואדיר, מעמד הר סיני, והנה בבת אחת נופל לשפל המדרגה ומחפש לו אלוהים אחרים. ממש לפני רגע, ראו בני ישראל את עשר המכות, חצו בחרבה את ים סוף, השתתפו במעמד הר סיני, ההר עדיין בוער והם יוצרים עגל וסוגדים לו:

חמישים יום לאחר יציאת מצרים הגיעו בני ישראל להר סיני בהר סיני קיבלו את עשרת הדיברות לאחר מכן עלה משה רבנו להר, למשך ארבעים יום, כדי לקבל מה' את התורה, ואת לוחות העדות.

לפי רש"י הסיבה לעשייתו של העגל היא טעותם של ישראל, שכן הם ספרו ארבעים יום מהבטחתו של משה לשוב מן ההר כולל יום עלייתו, ומשה התכוון לארבעים יום שלמים, מלבד היום שבו עלה להר. בני ישראל, חשבו כי משה מת, חז"ל מספרים כי השטן הראה להם את דמותו של משה בענן פנו אל אהרן ובקשו ממנו לעשות להם אלוהים אחרים אשר ילכו לפניהם. אהרן רצה לעכבם ולכך ביקש כי יביאו את נזמי נשיהם בניהם ובנותיהם בתקוה שאלו תסרבנה לוותר על התכשיטים, אך הן הביאו בשמחה את תכשיטיהן, אהרן זרק את התכשיטים אל האש, ומיכה (מיוצאי מצרים) זרק אל האש טס זהב שהיה חרוט עליו "עלה שור" (בטס זה השתמש משה רבינו להעלאת ארונו של יוסף ממימי היאור בו היה מונח). ומזה נוצר "עגל הזהב", אהרן הכריז כי "חג לה' מחר" במטרה לדחותם עד לשוב משה, אך למחרת העם השכים קום ועבד את העגל.

אחרי כמה שעות מגיע משה רבנו ורואה את המחולות של עם ישראל סביב העגל ואז הוא מחליט לעשות מעשה יוצא דופן, הוא לוקח את הלוחות שקיבל מהקב"ה ופשוט משליך אותם לארץ ושובר אותם.

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר:  וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות לב, א-ו). 

מעשה זה של משה לא מובן בעליל, אם הוא כועס על עם ישראל שירד אליהם ויטפל בהם, יאמר לשבט לוי שלא היו שותפים במעשה העגל, שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: אבל למה לשבור את הלוחות, אלו לא סתם לוחות, המכתב מכתב אלוקים הוא, אין עוד לוחות זה מה שיש, פעם אחת ויחידה בהיסטוריה שהקב"ה נותן מתנה ולא סתם מתנה, מתנה משמים. את הלוחות השניות הוא לא קיבל משמים כמו הלוחות הראשונות, הלוחות השניות היו מאבן ספיר מאוהלו של משה, מעשה ידי אדם. אתה לוקח את המתנה הגדולה הזו מכתב אלוקים וככה אתה שובר אותה? למה? מה עשו לך הלוחות? וכי חלילה משה אדם כזה שאיבד את עשתונותיו ועשה מעשה מתוך איבוד עשתונות חלילה? זה מה שמלמד אותנו משה שכאשר משהו לא מוצא חן בעיניך אז שוברים את הכלים?

זה מזכיר את נהג המערבל בטון (מיקסר) שעובד כל כך קשה… עם המרצדס…

אם כן השאלה מדוע משה שבר את הלוחות?

אומר הספורנו: וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה. כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, בזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן הלוחות:

משה רבנו פשוט התייאש מעם ישראל והבין שאין עם מי לדבר, אין עם מי לעשות עסק! הוא פשוט החזיר את המפתחות. כשראה משה את המחולות הוא לא יכל יותר. הוא ראה שהם בשמחה לא במצוקה, הם עשו עגל, עבודה זרה וצועקים אלה אלוהיך ישראל ועוד עושים זאת בריקודים, במחולות, זה היה כבר יותר מדי בשביל משה ואז מתוך יאוש הוא שובר את הלוחות כמי שאומר די נשבר לי מהם. אני מתפטר!

והשאלה היא מי שמתפטר כך צריך לנהוג? לשרוף הבנק? לשרוף המועדון? אם אתה רוצה להתפטר תתפטר, שים המפתחות ולך הבית, אבל למה לשבור את הלוחות?

משל למלך שמשגר על ידי עבדו הנאמן מכתב פיטורין

אומר רבנו בחיי משל למלך שמשגר על ידי עבדו הנאמן מכתב פיטורין לאחד משריו והשר אינו רוצה לקבל המכתב, האם העבד קורע את המכתב? לא! הוא מחזיר את המכתב אחר כבוד למלך.

כך משה רבנו היה צריך לנהוג, משה קיבל תורה, שני לוחות מהקב"ה למוסרם לעם ישראל, אם הם לא רוצים לקבל או שאינם ראויים לקבלם, מן הדין היה צריך משה להשיבם לקב"ה, מדוע אם כן שבר את הלוחות?

מה המסר שרוצה משה רבנו להעביר לנו במעשה שבירת הלוחות, שאם אנו מאוכזבים, כועסים אז שוברים את הכלים?

ועוד יותר קשה ומחריד הפסוק האחרון בו חותמים את התורה: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:

אומר רש"י  ולכל היד החזקה. שקבל את התורה בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז.), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת (שמות לד, א.), יישר כחך ששברת (שבת פז.):

מה היתה נקודת השיא הנעלית ביותר בכל מאה ועשרים שנות חייו של מנהיג ישראל משה רבנו שעליו נאמר וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה? אומר רש"י, נקודת השיא היתה ההחלטה שקבל משה בין רגע כאשר ראה את העגל והמחולות לשבור את הלוחות ולא לתת אותם לעם ישראל.

השאלה הראשונה, מה טמון בשבירת הלוחות עד שהקב"ה מסכים עם משה ואומר לו ישר כח ששברת?

שאלה שניה: למה שבירת הלוחות היה רגע השיא של המעשה הכי טוב והחשוב שעשה משה רבנו במשך שנות כהונתו ועם המעשה הזה התורה נפרדת ממשה רבנו ומסיימים את שנות כהונתו, ואנו יודעים מה משמעות אקורד הסיום ועד כמה הוא חשוב.

מספרים על חסיד שנקלע לצרה גדולה מאוד

שהעיבה על חייו ובגלל צרה זו לא יכל לתפקד. חשב החסיד ואמר אלך אל הרבי שיברך אותי ואיוושע מצרתי. נסע החסיד ובדרכו היה חושב אגיע אל הרבי, יברך אותי והבעיה תיפתר. הגיע החסיד אל הרבי, תינה בפניו את צרתו ובקש את ברכתו, חשב החסיד שהרבי זה כמו כספומט, הרבי יאמר לו ברכה והצלחה והכל יסתדר. אמר לו הרבי, מצטער אני לא יכול לעזור לך! החסיד היה בהלם, הרבי לא יכול לעזור לי? אתה רבי לא? אמר לו הרבי שוב, אני מצטער לא יכול לעזור לך.

החסיד בקושי ראה את פתח החדר יצא מחדר הרב לקח כיסא וישב ליד החדר ופרץ בבכי נוראי, בכי קורע לב, ידע החסיד שאם מכאן לא צמחה לו ישועה אז חבל לו על הזמן, אבדה תקוותו, אין לו למה לצפות וצריך להתכונן לגרוע מכל.

אחיו הגדול של הרבי עבר שם ושמע את היהודי מתייפח בבכי, שאל אותו, מדוע אתה בוכה? סיפר לו החסיד את צרתו ואת תשובתו של הרבי שהוא לא יכול לעזור לי

הזדעזע האח של הרבי, איך הרבי אומר דבר כזה שלא יכול לעזור ליהודי, מה הוא לא יכול לעודד אותו, להתפלל עליו, לברך אותו? נכנס אל הרבי ושאל אותו, כבוד הרב מה זאת אומרת שאתה לא יכול לעזור ליהודי החסיד הזה?

שואל אותו הרבי מה זה עניינך?

אומר לו האח, כיוון שהיהודי יושב כאן בחוץ ומתייפח בבכי, איך אפשר להישאר ככה אדיש?

אמר הרבי, הא, הוא בוכה? אז תכניס אותו. נכנס החסיד פנימה והרב בירך אותו וב"ה הענין הסתדר

מה הסיפור?

כשהיהודי הזה הגיע לרבי ראה הרבי שאין עם מי לדבר. הוא היה אדיש, רגוע וזחוח, חי בפלנטה שלו, מנותק מהעולם, חי בעולם שלו, חשב לעצמו, אבוא אל הרב אקבל ברכה והכל יסתדר, זה לא עובד כך, אדם כזה אי אפשר לברך. אבל לאחר שישב ועשה חשבון נפש עם עצמו והבין באיזה מצב ובאיזה מקום הוא נמצא, התייפח בבכי, או אז נשמתו החלה להאיר מעט ואז היה אפשר לברך אותו

זה אומר האברבנאל, כאשר ירד משה משמים ראה את העגל והמחולות, את השמחה וההוללות שהיו בה, הבין משה שמבחינתם זה בסדר, יש להם מן משמים, מים מבארה של מרים, אתמול קבלו תורה, הר סיני עדיין עשן והם עושים עגל, לא חסר להם כלום, ומבחינתם הכל בסדר, הם חוטאים בגדול ועושים זאת בשמחה, נהנים מהחטא.

בדומה לכך מצאנו: שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? בימי מרדכי ואסתר. אמר להם: אמרו אתם, אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, מסעודת אחשורוש. לא נאמר בגלל שאכלו אלא מפני שנהנו!

אתה עושה עבירה ועוד נהנה ממנה, זה חמור שבעתיים

מיד ויחר אף משה, אומר משה לעצמו אני חייב לעשות מעשה שיזעזע את אמות הסיפים, שיזעזע אותם, לוקח משה את לוחות הברית משליך ושובר אותם

היום התנהגות כזו לא מקובלת, היום צריכים לדבר בנועם, להבין את נפש הילד, כבר אמרנו לכל אדם יש צליל אחר בפלאפון האישי שלו, כל אחד והמנגינה שלו, לכל אחד צריך לדבר במנגינה שלו, לא להלחיץ חלילה את הילדים.

לשיטת הרמב"ם אכן צריך לנהוג עם התלמידים בנועם אך אם הם לא ממושמעים יש לגעור בהם ואף להכלימם.

וכך כתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ד' הלכה ד' ה'

הָרַב שֶׁלִּמֵּד וְלֹא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים לֹא יִכְעֹס עֲלֵיהֶם וְיִרְגַּז אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹנֶה הַדָּבָר אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁיָּבִינוּ עֹמֶק הַהֲלָכָה. אֲבָל אִם נִכָּר לָרַב שֶׁהֵם מִתְרַשְּׁלִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּמִתְרַפִּין עֲלֵיהֶן וּלְפִיכָךְ לֹא הֵבִינוּ חַיָּב לִרְגֹז עֲלֵיהֶן וּלְהַכְלִימָן בִּדְבָרִים כְּדֵי לְחַדְּדָם.

כך נהג רבי הקדוש שעליו נאמר במסכת סוטה דף מט ע"א: משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא רבי הקדוש היה ענוותן גדול ובכל זאת באחת הפעמים התבטא רבי ל לוי אחד מתלמידיו ואמר לו: מסופקני אם יש מח בקודקודך! פעמים שצריך לזעזע את התלמידים

ובגמרא כתובות קג ע"ב: כשמסר רבי לבנו הגדול רבן גמליאל סדרי נשיאות אמר לו: בני נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים

רשב"י היה מורם מעם והוא עצמו אמר עליו במסכת סוכה דף מה' עמוד ב':

"ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן – אני ובני מהן, אם מאה הם – אני ובני מהן, אם שנים הן – אני ובני הן".

הגמרא בתענית כ' עמוד א' מספרת על רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שפעם אחת למד תורה הרבה, וכשעבר בדרך ראה אותו מכוער אחד (יש אומרים שהיה זה אליהו זכור לטוב) ואמר לו שלום, ובמקום להשיב לו שלום עליכם אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך, איזה מכוער אתה, האם כל בני עירך מכוערים כמוך? אמר לו ההלך איני יודע לך תשאל את האומן שעשה אותי, כשהבין רבי אלעזר שטעה ירד מעל החמור וביקש מחילה, ולא נענה לו אותו אדם, כך הלך אחריו עד שהגיע לעיר. כשראו אותו תלמידיו שהתאספו לקבל פני רבם אמרו לו שלום עליך רבי רבי מורי מורי, אמר להם אותו מכוער למי אתם קוראים רבי, מורי? אמרו לו לאדם זה שהולך אחריך, אמר להם אם זה רבכם שלא ירבו כמותו בישראל!!! שאלו אותו וכ"כ למה? סיפר להם אותו מעשה. אמרו לו בכל זאת מחול לו שהרי רבינו הוא, אמר להם מוכן אני למחול לו בתנאי שלא היה רגיל בכך. עד כאן המעשה.

השאלה איך רבי אלעזר אומר לאדם הזה אתה מכוער? אפילו אנחנו לא נעז לומר לאדם מכוער אתה מכוער, איך אם כן רבי אלעזר אמר דבר כזה?

אם נדקדק בגמרא נבין מה אמר רבי אלעזר.

כתוב בגמרא שרבי אלעזר אמר לו ריקה כמה מכוער אותה? לא התכוון רבי אלעזר לומר שהוא מכוער, רבי אלעזר אמר לו ריקה! התכוון לומר לו שהוא ריק, אדם ריקן, עושה מה בא לו, והכל טוב לו, כמו אדם מופקר שלא אכפת לו מכלום. אמר רבי אלעזר אני חייב לומר לו משהו קיצוני כדי לזעזע אותו שיתעורר, שישנה כיוון במחשבה שלו ולכן אמר לו רבי אלעזר ריקה כמה מכוער אתה, האם כל בני עירך מכוערים כמוך!

עונה לו אותו האיש: אני אולי ריק אבל נבראתי בצלם אלוקים, לך תשאל את מי שברא אותי.

כששמע רבי אליעזר כך, אמר נו, אם נזכרת שאתה יציר כפיו של הקב"ה, זאת אומרת שעשית את החשבון נפש שלך והבנת מאין באת, אם כך השגתי את המטרה ולכן ירד מעל החמור וביקש מחילה.

יש פעמים שאנו נתקלים בילדים או אפילו בוגרים שחייבים לעשות משהו כדי לעורר אותם, לזעזע אותם ולחלץ אותם מהבועה שבה הם נתונים, אחריות שלנו בחינוך היא לחבק ולקרב אך פעמים שצריך גם להרים את הקול

וכך נהג גם משה רבנו. כיוון שתמוה ומופלא ביותר, משה רבנו שומע מפי הקדוש ברוך הוא "לך רד כי שחת עמך, עשו להם עגל מסכה", ומשה רבנו לא מגיב ורק כאשר ירד משה מן ההר וראה בעיניו את העגל ואת המחולות, רק אז "וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר". ולכאורה אם סבר משה רבנו שהתגובה למעשה העגל צריכה להיות שבירת הלוחות, אם כן מדוע לא עשה זאת כששמע מהקדוש ברוך הוא שעשו את העגל?

אלא שאם היה שובר אותם בשמים לא היו רואים העם את שבירתם ולא היתה עליהם השפעה של שבירת הלוחות ולכן המתין משה עד שירד ושבר אותם לעיניהם ובכך יראו ויזדעזעו

אם כן שבירת הלוחות לשיטת האברבנאל היא לא כשל ולא פזיזות של משה רבנו, לא איבוד עשתונות ואיבוד שליטה חלילה אלא מעשה מחושב, שבירת הלוחות הוא הדבר הכי קשה שיכל משה רבנו באותה סיטואציה לעשות בכדי לזעזע אותם ולעורר אותם להפסיק את החגיגה שהיו בה, ואכן משה לוקח את המתנה הכי גדולה והכי חשובה שניתנה אי פעם בכל ההיסטוריה מיד הקב"ה בכבודו ובעצמו ומרסק אותה לרסיסים לעיניהם

ביאור נוסף מדוע השליך משה את הלוחות מידיו ושברם?

כאשר ירד משה עם הלוחות הראשונות הוא ראה את עם ישראל ברעה, כיצד הם חוגגים סביב העגל, ידע משה כי זו שעה קריטית ביותר לעם ישראל או שיתקיימו או שיחדלו. מדוע?

ידוע שהקב"ה נמשל לחתן וכנסת ישראל לכלה והתורה היא הכתובה המאשררת את הנישואין עם הקב"ה. מעמד הר סיני היה החופה ולאחר מכן עלה משה למרום להביא את התורה שהיא הכתובה.

כל זמן שלא קיבלו עם ישראל את הכתובה עדיין הנישואין לא הושלמו, אם היה משה נותן את התורה לעם ישראל הרי שבעצם קבלת התורה הנישואין ביננו לבין הקב"ה היו תקפים והיות וזנו אחרי אלוהים אחרים היו מתחייבים כליה מידית. משה רבנו עמד בדילמה מה עליו לעשות, מצד אחד יש את התורה ומצד שני יש את עם ישראל, אם הוא נותן להם את התורה הוא גוזר עליהם כליה, אם הוא רוצה להציל אותם הוא חייב לשבור את הלוחות ובהתלבטות זו של מה קודם למה, התורה או ישראל, האם ישראל נועדו להיות לעם בשביל התורה ואם הם לא מקיימים את התורה אז אין להם קיום, או שמא התורה נועדה בשביל ישראל ואז עם ישראל חייב להתקיים בכל מצב?

ההחלטה של משה היתה שלא מוותרים על עם ישראל בשום מצב כי התורה נועדה בשביל ישראל בשביל לחבר אותם לקב"ה ולא בשביל להחליף ולבטל את ישראל ולכן הוא מקבל החלטה גורלית וקשה ומשליך את הלוחות מידיו ושובר אותם, כאילו קורע את הכתובה כדי שהנישואין לא יחולו ולא יתחייבו כליה

וזאת אומר רש"י על הפסוק: פסל לך. אתה שברת הראשונות, אתה פסול לך אחרות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמר לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה, אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה לה נייר אחר ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:

כהורים וכמורים יש כאן מסר עצום, כולנו רוצים לגדל ילדים טובים שומרי חוק וסדר, ואז מגיע רגע שהילד לא מקיים את החוקים והנהלים, יש תפיסה אחת שאומרת שהחוק הוא מעל הכל, ובמידה והילד לא קיים את החוק הוא למעשה לא קיים, אתה יכול לזרוק אותו, לבעוט בו כיון שהילד נולד בשביל להיות יהודי, לשמור את החוקים את התורה והמצוות, ואם הוא לא כזה תבעט בו.

בא משה רבנו ואומר לא כך. דע לך התורה ניתנה ונועדה בשביל הילד לא בשביל להחליף את הילד, רק שצריך לחשוב ולדעת איך אני מצליח להאהיב עליו את התורה ואם בתור אבא או מורה לא הצלחתי זה לא אומר שצריך להדיח את הילד, לבעוט בו, לזרוק אותו חלילה, מכיוון שהתורה ניתנה בשבילו ולכן גם אם הוא לא בקטע, זה לא מונע ממנו להמשיך להיות בן של בורא עולם

זה המסר בשבירת הלוחות, בהתלבטות בין התורה לבין עם ישראל מלמד אותנו משה רבנו שבכל מצב לא מוותרים על עם ישראל ולכן הוא שבר את הלוחות כדי להציל את עם ישראל

עם ישראל ימשיך תמיד להיות בן של הקב"ה גם אם הוא לא ילך בדרך ה', בבחינת בנים אתם לה' אלוקיכם בכל זמן ובכל מצב

וכעת נדון בשאלה הגדולה איך עם ישראל ירדו לשפל כזה לעשות עגל מסיכה?

חטא העגל, הוא אחד הדברים שנפלאים מבינתנו להבין מה בדיוק קרה לעם ישראל, שהחליטו לעשות את העגל.

מדובר כאן על עם שיצא ממצרים, שהיה נוכח בעשרת המכות . מדובר כאן בעם שראה את הקב"ה במעמד הר סיני.

ידוע, שבחטא העגל חטאו 3000 איש. עוד ידוע, שעם ישראל בכללותו ישב מהצד ולא עשה כלום.

נשאלת השאלה – איך אפשר להבין את המצב הזה, שעם ישראל עומד מול 3000 איש שרוקדים מסביב לעגל ואומרים לו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ולא עושים שום דבר ?!

השאלה הולכת ומתעצמת, משום שאומרת התורה {דברים ט, טו} וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: {טז} וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם – הרושם של מעמד הר סיני עדיין היה בעיניהם, ובכל זאת רקדו מסביב לעגל.

איך אפשר להבין דבר כזה ?

כדי להבין את יסודם של דברים, נקדים הקדמה קצרה:

 ננסה להמשיל משל למצב שהיה עם ישראל שרוי בו באותו זמן :

מטוס נוסעים שעליו 450 נוסעים, המריא מישראל והוא בדרך לארה"ב. לאחר שעתיים של טיסה, שומעים הודעה מאת אחד הדיילים: "בצער רב, אני נאלץ להודיע שהטייס הראשי נפח את נשמתו, וטייס המשנה בטראומה מכך ולא יכל לתפקד. כך שהמטוס כרגע ללא טייס. אם יש מבניכם אדם שיודע להטיס מטוס, בבקשה שיגיע בדחיפות לקדמת המטוס".

תארו לעצמכם את האווירה ששררה במטוס בזמן הזה.

מה עושים עכשיו 450 איש במטוס?

כל אחד פותח ספר תהילים ומתחיל לקרוא. חלק אומרים וידוי, חלק מנסים להתקשר הביתה כדי להיפרד מכולם . אין הרבה  מה לעשות, מלבד מלהתפלל לקב"ה ולבקש רחמי שמים.

נתאר לעצמנו, שבמטוס פתאום מגיע בן-אדם ואומר: "רבותי, יש לי כוחות ליצור דמות שתנחית את המטוס ללא שום בעיה. לצורך זה, אני צריך שכל אחד יתן לי 100$"

יתנו או לא ?!

ודאי שכן !

לכאורה זה מה שהיה בדיוק בעגל . משה רבינו הוציא אותם ממצרים, הוא העביר אותם את הים, בזכותו ירד להם מן, ופתאום הוא לא חוזר !

"רבותי, אין טייס – אין מי שיוביל אתכם יותר !"

אומר המדרש {תנחומא כי תשא, אות יט} – וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה (שמות לב, א). בָּא שֵׁשׁ שָׁעוֹת. נִתְכַּנְּסוּ אַרְבָּעִים אֶלֶף שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל וּשְׁנֵי חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם עִמָּהֶם, וּשְׁמוֹתָם יוּנוּס וְיוֹמְבְּרוּס, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין לִפְנֵי פַּרְעֹה כָּל אוֹתָם כְּשָׁפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם (שמות ז, יא). וְנִקְהֲלוּ כֻּלָּם עַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ וְגוֹ', שֶׁמֹּשֶׁה שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד כְּבָר.

באו יוּנוּס וְיוֹמְבְּרוּס, ואמרו לעם: "רבותי, לא להיות בלחץ. אנחנו יכולים ליצור לכם משהו כמו משה רבינו".

למרות שהפתרון משונה, אבל מה אפשר לעשות במצב כזה של חוסר אונים ?!

לכאורה זה מה היה בחטא העגל

המשל הוא  נפלא, אבל הוא לא נכון. למה לא ?

כי משה רבינו השאיר הוראות, במידה והוא לא יחזור שנאמר {כד, יג} וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: {יד} וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם.

אהרן וחור ביקשו להמתין עד ליום למחרת, אבל ה'ערב רב' סירבו.

אם ככה, נשאלת השאלה – איך אפשר להסביר ש- 597,000 איש עומדים מן הצד, ולא עושים כלום? איך אפשר להבין תופעה כזאת ?

על השאלה הזאת, עומד הגאון ר' חיים שמואלביץ בספרו {לקט שיחות מוסר, שנת תשל"א מאמר י"ג – איבוד עשתונות} :

כותב ר' חיים שמואלביץ – כל ההצלחה של הסיטרא אחרא, לגרום לעם ישראל לעשות את העגל, נבעה מכך שהוא גרם איבוד עשתונות בעם ישראל.

ברגע שאדם נמצא במצב של אובדן עשתונות, אל תתפלא שהוא עושה פעולות מסוימות, שאין להן הגיון.

מביא ר' חיים שמואלביץ, את מעשהו של ראובן :

לאחר שהסתלקה רחל אמנו לבית עולמה, לקח יעקב אבינו את מיטתו מאוהל רחל לאוהל בלהה, שפחת רחל . ראה זאת ראובן, והעביר את מיטתו של יעקב אבינו, מאוהלה של בלהה לאוהלה של לאה אמו.

אומר רש"י – בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכך בלבל.

אומרת התורה {פרשת ויחי מט, ג} רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.

אומר התרגום – רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְרֵישׁ תָּקְפִּי לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא היה צריך לזכות לבכורה כְּהֻנְתָּא לכהונה וּמַלְכוּתָא ולמלכות.

את שלושת הדברים הללו הוא איבד. למה ?

אומר לו יעקב {ד} פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.

אומר רש"י – פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם.

אין לנו הבנה בחטאו של ראובן, שהרי אומרת הגמרא {מסכת שבת נה, ב} – א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה.

אבל יעקב אבינו אמר: "אדם כזה לא ראוי למלוכה, לא לכהונה ולא לבכורה".

אומר הרמב"ן – פחז כמים אל תותר. פחז שם דבר מן אנשים ריקים ופוחזים (שופטים ט ד) ריקים ונמהרים קלי הדעת ורבותינו משתמשים בו תדיר (נדרים ט) נסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי כלומר קפץ יצרי עלי

אומרים חז"ל {שוחר טוב בתהילים, מזמור כז} – וכן אתה מוצא בשעה שבא שמואל למשוח את דוד, והיו מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה ואומרים "ריבונו של עולם, מפני מה אתה נוטל מלכות משאול ונותנה לדוד". אמר להם "אני אראה לכם מה בין שאול לדוד".

במלחמה מול פלישתים מסופר בנביא {ש"א ח, א}  

הקב"ה אומר לדוד המלך – עד שלא תראה את צמרות העצים זזים, אתה לא תוקף. מרחק של 4 מטר בינו ובין הפלשתים, עד שהוא לא רואה את צמרות העצים מתנדנדים, הוא לא עושה כלום.

פחד אימים – 4 מטר מול הפלשתים, דוד המלך לא זז, כי הקב"ה אמר 'לא לזוז' !

מצד שני, שמואל הנביא אומר לשאול "תמתין לי שבעה ימים, ונקריב ביחד עֹלות ושלמים", אבל שאול לא מחכה. הוא רואה את הפלשתים מתקרבים, הולך ומקריב בעצמו ונדחה מן המלוכה.

אומרים רבותינו – זה מה שאמר יעקב אבינו לראובן "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" – הבהילות שהיתה לך, לעשות מעשה בשעה של אובדן עשתונות, זו הפעולה שדחתה אותך מן המלכות, מן הכהונה ומן הבכורה.

אומר הגאון ר' חיים שמואלביץ – דע לך, שהיסוד של חטא העגל, כולו נובע מאובדן עשתונות.  בשעה שאדם נמצא באובדן עשתונות, אין לו שליטה על דעתו. לכן תמצא, שגדולי עולם נפלו בשעה של אובדן עשתונות . בשעה שהיו בחרדה, התמוטט עליהם עולמם, שם מצא השטן את היכולת להיכנס ולהעביר אותם לא רק על דעתם , אלא גם על דתם !

מביא ר' חיים שמואלביץ את דברי התרגום יונתן בן עוזיאל, לגבי  השיחה שהיתה בין קין להבל :

אין לנו הבנה מי היה קין. כותב הרמב"ן, שנביא היה. הוא זה שהעלה בדעתו את הרעיון להקריב קרבן. רק במקום להקריב קרבן מן המובחר, הוא הקריב מהדבר הפשוט ביותר.

לאחר שקרבנו לא התקבל, וקרבנו של הבל אחיו התקבל, שנאמר {בראשית ד, ד} וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: {ה} וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה … החליט קין להרוג את הבל.

נאמר בפסוק {שם, ח} וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו …

התורה לא כותבת מה אמר קין להבל, אבל התרגום יונתן בן עוזיאל כן כותב.

כותב התרגום יונתן בן עוזיאל –  … עָנֵי קַיִן וַאֲמַר לַהֶבֶל לֵית דִין וְלֵית דַיָין אין דין ואין דיין וְלֵית עֲלָם אָחְרָן ואין עולם הבא וְלֵית לְמִיתַּן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא אין שכר טוב לצדיקים וְלֵית לְמִפְרָעָא מִן רַשִׁיעַיָא ואין עונש לרשעים עָנֵי הֶבֶל וְאָמַר לְקַיִן ענה הבל לקין אִית דִין וְאִית דַיָין יש דין ויש דיין  וְאִית עָלָם אָחְרָן ויש עולם הבא וְאִית לְמִתַּן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא ויש שכר טוב לצדיקים וְאִית לְמִתְפְּרַע מִן רַשִׁיעַיָא ויש עונש לרשעים וְעַל עֵיסַק פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין הֲווּ מִתְנַצְיַין עַל אַנְפֵּי בָּרָא וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אֲחוֹהִי וְטָבַע אַבְנָא בְּמִצְחֵיהּ וְקַטְלֵיהּ על הדבר הזה היו מתווכחים, קם קין וזרק אבן למצחו של הבל והרגו.

נשאלת השאלה – הדבר לא מובן כלל. הרי מדובר כאן על נביא אלקים – אדם שמדבר עם הקב"ה. הוא בא ואומר 'אין דין ואין דיין' , איך אפשר להבין דבר כזה ?!

אומר ר' חיים שמואלביץ – ברגע של אובדן עשתונות, אל תתפלא כלל, שקין שהיה נביא, ירד מן הדרך וכפר בעיקר.

מביא ר' חיים שמואלביץ, גם את מה שהיה עם המגדף :

אותו מגדף יהודי, שהיה בנה של שלומית בת דברי למטה דן.

הוא בא וביקש נחלה בשבט דן.

אמרו לו : "אתה לא יכל לקבל נחלה בשבט דן, כי אביך מצרי, ונאמר בפסוק {במדבר ב, ב} אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם".

באותו רגע שהוא יצא מחוץ לבית דינו של משה רבינו, הוא החל לגדף, וזהו המגדף שנידון למיתה.

נשאלת השאלה – היתכן דבר כזה, שאדם שהיה בתוך עם ישראל, מגדף את הקב"ה ?!

אומר ר' חיים שמואלביץ – אל תתפלא, כי ברגע שאדם נידחה מן הקהל, ונודע לו שאין לו נחלה בעם ישראל, הוא הלך וכפר בעיקר, כי זו התוצאה של אובדן עשתונות.

יסוד נוסף, מופיע בגמרא במסכת סוטה :

מספרת הגמרא {מסכת סוטה מז, א} – ר' יהושע בן פרחיה ותלמידיו, התארחו בעיר אחת כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא יתיב וקא משתבח כמה נאה אכסניא זו שיבח ר' יהושע בן פרחיה את אותה מארחת שאירחה אותם א"ל אחד מתלמידיו רבי עיניה טרוטות איזה נאה ?! תראה איזה עיניים עגולות יש לה. היא בכלל לא יפה ! א"ל ר' יהושע בן פרחיה רשע בכך אתה עוסק אתה מסתכל על אשת איש ?! אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה הוציא 400 שופרות ונידה אותו כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה בכל יום היה מגיע אותו תלמיד לר' יהושע בן פרחיה, ומבקש ממנו להסיר ממנו את הנידוי ולא הסכים יומא חד הוה קרי קריאת שמע יום אחד, היה ר' יהושע בן פרחיה באמצע קריאת שמע אתא לקמיה הוה בדעתיה לקבוליה  הגיע אליו אותו תלמיד, והיה בדעתו להסיר ממנו את הנידוי אחוי ליה בידיה סימן לו עם היד שימתין סבר מדחא דחי ליה אבל אותו תלמיד חשב שהוא אומר לו ללכת אזל זקף לבינתא פלחא הלך אותו תלמיד, העמיד לבנה והשתחווה לה אמר ליה חזור בך א"ל כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. דאמר מר כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.

מספרת הגמרא, שאותו תלמיד היה יש"ו הרשע!

הכל התחיל בגלל רגע של איבוד עשתונות, שגרם לו לרדת מן הדרך.

אומרת התורה {בחקתי כו, טו} וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

אומר האזנים לתורה, לר' זלמן סורוצקין – אין לנו מושג, עד כמה הקללה שרויה באדם שכל הזמן ממהר. יסוד הבהלה והמהירות, הוא היסוד והשורש של היצר הרע. תכליתו לעבוד בבהילות ובמהירות.

עיקר התביעה של הקב"ה על חטא העגל, הוא על הבהילות.

אמר הקב"ה למשה {שמות לב, ח} סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ…

נשאלת השאלה – נכון, משה רבינו לא הגיע. אבל מה הבהילות ללכת ולעשות עגל, מה דחוף כ"כ ?!

התשובה – זו דרכו של היצר הרע, לעבוד בבהילות .

כותב האזנים לתורה – בדורנו {בדורו} החלה המהירות ע"י הרכבת. בדורות הקודמים היה לוקח כמה שעות כדי להגיע ממקום למקום. פעם, כשידעו שאין משהו אחר מלבד סוס ועגלה, אף אחד לא מיהר לשום מקום. אבל כשהתחילה הרכבת, התחילו אנשים לומר "חבל על הזמן". זה גרם לכולם להיות בבהלה.

כמה זמן לקח פעם לבשל ?! כמה שעות !

יכלו לשים סירים על הגז, לצאת בבוקר ולחזור בצהרים, ורק אז האוכל היה מוכן. היום הכל זה בטורבו, הכל במהירות !

לפני 45 שנה, למי היה טלפון ?! אולי לאחד או שנים בשכונה.

היום מתחננים לאנשים לקחת טלפון. 2-3 קוים בתוך הבית, וְ- 4 קווים בתוך המכנסים 

היום, אי אפשר להיות רגע אחד בשלוה . תפילת 18 כבר אי אפשר להתפלל בישוב הדעת. באמצע העמידה רוקדים לאנשים המכנסים 

אומר האזנים לתורה – זו הקללה של "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה" – לא לתת לך רגע אחד של שקט !

אומר השטן – אם אתן לך רגע אחד של שקט, אתה תתחיל לחשוב. ככה לא תעשה דברים מתוך בהלה.

כותב ספר חסידים {ס' פ"ג} – אל תבהל ברוחך לכעוס. אש חסיד צוה לבנו בפטירתו, כשם שכבדתני בחיי, כך תכבדני לאחר  מותי וקיים מצותי ותלין כעסך לילה אחת, ועצור ברוחך שלא תדבר כלל בשעת הכעס .

אדם שכועס, נמצא במצב של איבוד עשתונות. אדם מבוהל עושה פעולות, שהוא לא היה מעז לעשותן ברגע של שפיות דעת.

אומר האבא לבנו – לעולם אל תקבל החלטות, ברגע שאתה כועס. לך לישון, תקום בבוקר עם ראש צלול, ואז תקבל החלטות.

אומרים המפרשים על ספר חסידים – יסוד הדברים, מופיע בדברי משה רבינו לקֹרח – {במדבר טז, ה} בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ – לכו לישון. תקומו בבוקר, יכל להיות שהמחשבה שלכם תהיה שונה.

3000 איש עושים עגל. 597,000 איש עומדים מן הצד ולא עושים כלום. איך אפשר להבין את זה ?!

אומרים רבותינו–  כך נראה אדם שאיבד את העשתונות שלו. אדם באיבוד עשתונות, נמצא במצב של שיתוק מוחין. אדם שנמצא במצב כזה, עושה מעשים שלעולם הוא לא יעשה אותם.

בא הדבר ללמדנו, עד כמה צריך האדם להיזהר שלא לאבד את עשתונותיו. שלא לקבל החלטות תחת כעס או חרדה.

נתחזק כולם בענין של קבלת החלטות מתוך שלוות הדעת , ונזכה כולנו בע"ה לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן ואמן!!!