פרשת ויחי | פרשת יהדות

פרשת ויחי

פרשת ויחי - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון כח וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. כט וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. ל וְשָׁכַבְתִּי, עִם אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. לא וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.

א וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה, וְאֶת אֶפְרָיִם. ב וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל הַמִּטָּה. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף, אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ, אֹתִי. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. ה וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ לִי. ו וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ; עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ, בְּנַחֲלָתָם. ז וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם. ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי אֵלֶּה. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. שני י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת זַרְעֶךָ. יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו; וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו, אָרְצָה. יג וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ, עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר. טו וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. שלישי יז וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו, לֹא כֵן אָבִי: כִּי זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. יט וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. כ וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. כא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת; וְהָיָה אֱלֹהִים, עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

רביעי א וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. ג רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז. ד פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה. ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. ו בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. ח יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ. ט גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ. י לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. יא אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה. יב חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן; וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב. יג זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. יד יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. טו וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד. טז דָּן, יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יז יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. יח לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה. חמישי יט גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב. כ מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. כא נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן, אִמְרֵי שָׁפֶר. כב בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. כג וַיְמָרְרֻהוּ, וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ, בַּעֲלֵי חִצִּים. כד וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו; מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. כה מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם. כו בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. שישי כז בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל. כח כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם. כט וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי, אֶל אֲבֹתָי: אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי. ל בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. לא שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת לֵאָה. לב מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, מֵאֵת בְּנֵי חֵת. לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֺּת אֶת בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

א וַיִּפֹּל יוֹסֵף, עַל פְּנֵי אָבִיו; וַיֵּבְךְּ עָלָיו, וַיִּשַּׁק לוֹ. ב וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת יִשְׂרָאֵל. ג וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים; וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם, שִׁבְעִים יוֹם. ד וַיַּעַבְרוּ, יְמֵי בְכִיתוֹ, וַיְדַבֵּר יוֹסֵף, אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר: אִם נָא מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא, בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר. ה אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי; וְעַתָּה, אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה. ו וַיֹּאמֶר, פַּרְעֹה: עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ. ז וַיַּעַל יוֹסֵף, לִקְבֹּר אֶת אָבִיו; וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה, זִקְנֵי בֵיתוֹ, וְכֹל, זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף, וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו: רַק, טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. ט וַיַּעַל עִמּוֹ, גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים; וַיְהִי הַמַּחֲנֶה, כָּבֵד מְאֹד. י וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל, בְּגֹרֶן הָאָטָד, וַיֹּאמְרוּ, אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, אָבֵל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו, לוֹ כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּם. יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו, אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה: אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא. יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו, וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, אַחֲרֵי, קָבְרוֹ אֶת אָבִיו. טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. טז וַיְצַוּוּ, אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. יז כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. יח וַיֵּלְכוּ, גַּם אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי. כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם רָב. שביעי כא וְעַתָּה, אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם. כב וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם, הוּא וּבֵית אָבִיו; וַיְחִי יוֹסֵף, מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. מפטיר כג וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם, בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים; גַּם, בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ, עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף. כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. כו וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

הפטרת פרשת חיי שרה בספר מלכים א’ פרק ב’:

א וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד, לָמוּת; וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר. ב אָנֹכִי הֹלֵךְ, בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ. ג וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה, שָׁם. ד לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ, אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר, אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת, בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם: לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ, מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. ה וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה, בְּשָׁלֹם; וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה, בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ, אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. ו וְעָשִׂיתָ, כְּחָכְמָתֶךָ; וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם, שְׁאֹל. ז וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ: כִּי כֵן, קָרְבוּ אֵלַי, בְּבָרְחִי, מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ. ח וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי, מִבַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת, בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם; וְהוּא  יָרַד לִקְרָאתִי, הַיַּרְדֵּן, וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמֹר, אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. ט וְעַתָּה, אַל תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם, אָתָּה; וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל. י וַיִּשְׁכַּב דָּוִד, עִם אֲבֹתָיו; וַיִּקָּבֵר, בְּעִיר דָּוִד. יא וְהַיָּמִים, אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל, אַרְבָּעִים, שָׁנָה: בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ, שֶׁבַע שָׁנִים, וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ, שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. יב וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב, עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד.

{כח} ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה,  (א) לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד,  (ב) שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שבקש לגלות את הקץ  (ג) לבניו, ונסתם ממנו בב”ר (צו, א.){כט} ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמר בו קריבה  (ד) למות, לא הגיע לימי אבותיו (ב”ר שם ג.)(יצחק חי ק”פ ויעקב קמ”ז, בדוד נאמר קריבה, אביו חי ת’ שנים והוא חי ע’)ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכולת בידו לעשות (ב”ר שם ה.)שים נא ידך.  (ה) והשבע: חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה  (ו) לתשלום גמול: אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי,) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים  (ז) עבודת אלילים, ב”ר (שם){ל} ושכבתי עם אבותי. וי”ו זו מחובר למעלה לתחלת המקרא,  (ח) שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תשאני ממצרים, ואין לומר ושכבתי עם אבותי השכיבני עם אבותי במערה,  (ט) שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם,  (י) ועוד, מצינו בכל מקום לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו וישכב דוד עם אבותיו, ואחר כך ויקבר  (כ) בעיר דוד (מלכים א ב, י.){לא} וישתחו ישראל. תעלא בעידניה  (ל) סגיד ליה: על ראש המטה. הפך עצמו לצד השכינה,  (מ) מכאן אמרו (שבת יב: נדרים מ.), שהשכינה למעלה מראשותיו של  (נ) חולה. דבר אחר  (ס) על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלימה ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך היה, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו:

ויחי פרק-מח

{א} ויאמר ליוסף. אחד מן המגידים,  (ע) והרי זה מקרא קצר. ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד,  (פ) וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו: ויקח את שני בניו עמו. כדי שיברכם  (צ) יעקב לפני  (ק) מותו: {ב} ויגד. המגיד ליעקב, ולא פירש מי, והרבה מקראות  (ר) קצרי לשון: ויתחזק ישראל. אמר, אף על פי שהוא בני, מלך הוא, אחלק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות.  (ש) וכן משה חלק כבוד למלכות, וירדו כל עבדיך אלה אלי (שמות יא, ח.) (ת) וכן אליהו וישנס מתניו וגו’ (מלכים-א יח, מו.){ד} ונתתיך לקהל עמים. בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, ואף על פי שאמר לי גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים, הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדנו שעתיד אחד משבטי ליחלק,  (א) ועתה אותה מתנה אני נותן לך: {ה} הנולדים לך וגו’ עד בואי אליך. לפני בואי אליך,  (ב) כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך: לי הם. בחשבון שאר בני הם, ליטול חלק בארץ איש כנגדו: {ו} ומולדתך וגו’. אם תוליד עוד,  (ג) לא יהיו במנין בני, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה. ואף על פי שנחלקה הארץ למנין גלגלותם, כדכתיב לרב תרבו נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורים, מכל מקום לא נקראו  (ד) שבטים אלא אלו (להטיל גורל הארץ, למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט, ודגלים לזה ולזה){ז} ואני בבואי מפדן וגו’. ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם: כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה, כמדת תחום שבת, כדברי ר’ משה הדרשן, ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת  (ה) ככברה: ואקברה שם. לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ,  (ו) וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה  (ז) לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וגו’ (ירמיה לא, יד.), והקב”ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה’ וגו’ ושבו בנים לגבולם. ואונקלוס תרגם כרוב ארעא, כדי שיעור חרישת יום (ס”א ארץ), ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת, קוריאד”א בלע”ז, כדאמרינן כרוב ותני,  (ח) כמה דמסיק תעלא מבי כרבא: {ח} וירא ישראל את בני יוסף. בקש לברכם ונתסלקה שכינה ממנו,  (ט) לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה: ויאמר מי אלה. מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה: {ט} בזה.  (י) הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש: ויאמר קחם נא אלי ואברכם. זה שאמר הכתוב, ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע יא, ג.), תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחן על זרועותיו: {יא} לא פללתי. לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך  (כ) עוד. פללתי, לשון מחשבה, כמו הביאי עצה עשי פלילה (ישעיה טז, ג.){יב} ויוצא יוסף אתם. לאחר שנשקם, הוציאם יוסף מעם ברכיו, כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל, לסמוך ידיו עליהם ולברכם: וישתחו לאפיו. כשחזר לאחוריו  (ל) מלפני אביו: {יג} את אפרים בימינו משמאל ישראל. הבא לקראת חברו, ימינו כנגד שמאל חברו, וכיון שהוא הבכור מימן לברכה: {יד} שכל את ידיו. כתרגומו אחכמינון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך, ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן  (מ) לא שת ימינו עליו: {טז} המלאך הגואל אותי. מלאך הרגיל להשתלח  (נ) אלי בצרתי, כענין שנאמר ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו’ אנכי האל בית אל: יברך את הנערים. מנשה  (ס) ואפרים: וידגו. כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם: {יז} ויתמך יד אביו. הרימה מעל ראש בנו  (ע) ותמכה בידו: {יט} ידעתי בני ידעתי. שהוא  (פ) הבכור: גם הוא יהיה לעם. ויגדל, שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקב”ה עושה נס על ידו: ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל: וזרעו יהיה מלא הגוים. כל העולם יתמלא בצאת  (צ) שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון: {כ} בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו  (ק) ישימך אלהים כאפרים וכמנשה: וישם את אפרים. בברכתו לפני מנשה,  (ר) להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים: {כב} ואני נתתי לך. לפי שאתה טורח להתעסק  (ש) בקבורתי, וגם אני נתתי לך  (ת) נחלה שתקבר בה, ואיזו, זו שכם, שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם: שכם אחד על אחיך. שכם ממש, היא תהיה לך  (א) חלק אחד יתירה על אחיך: בחרבי ובקשתי. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. דבר אחר שכם אחד, הוא הבכורה, שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, כתרגומו, והרבה יש לו דומים במקרא, כי תשיתמו שכם (תהלים כא, יג.), תשית שונאי לפני  (ב) לחלקים, אחלקה שכם (שם ס, ח.), דרך ירצחו שכמה (הושע ו, ט.) איש חלקו, לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט.)אשר לקחתי מיד האמורי. מיד עשו, שעושה מעשה  (ג) אמורי. דבר אחר, שהיה צד אביו באמרי פיו: בחרבי ובקשתי. היא חכמתו  (ד) ותפלתו. (ועיין ברא”ם שכתב דאי אפשר לפרש על חרבם של שמעון ולוי, דהא לא עשו מדעתו, שהרי כעס עליהם על זה. ולענד”נ בלאו הכי אי אפשר לפרש עליהם, דמה נתינת טעם יהיה על שנתנו ליוסף מפני שלקחוהו שמעון ולוי בחרבם ובקשתם, והלא אדרבה מזה הטעם ראוי שינתן לשמעון ולוי ולא ליוסף ודו”ק):

ויחי פרק-מט

{א} ואגידה לכם. בקש לגלות את הקץ  (ה) ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים (ב”ר צח, ב.){ג} וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה  (ו) קרי מימיו (ב”ר שם ד.)אוני. כוחי, כמו מצאתי און לי (הושע יב, ט.), מרוב אונים (ישעיה מ, כו.), ולאין אונים (שם כט.)יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים: ויתר עז. במלכות, כמו ויתן עז למלכו (שמואל-א ב, י.), ומי גרם לך להפסיד כל אלה: {ד} פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך: אל תותר. אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך, ומהו הפחז אשר פחזת: כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שם  (ז) שעלה על יצועי, והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי: פחז. שם דבר הוא, לפיכך טעמו למעלה, וכולו נקוד פת”ח, ואלו היה לשון עבר, היה נקוד חציו קמ”ץ וחציו פת”ח, וטעמו למטה: יצועי. לשון משכב, על שם שמציעים אותו על ידי לבדין וסדינין, והרבה דומים לו, אם זכרתיך על יצועי (תהלים סג, ז.), אם אעלה על ערש יצועי (שם קלב, ג.){ה} שמעון ולוי אחים. בעצה אחת, על שכם ועל יוסף, ויאמרו איש אל אחיו וגו’ ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלמה,  (ח) שנאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו’, יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם,  (ט) על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים: כלי חמס. אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו: מכרתיהם. לשון כלי זיין, הסייף בלשון יוני מכי”ר (תנחומא ויחי ט.). דבר אחר מכרתיהם, בארץ מגורתם  (י) נהגו עצמן בכלי חמס, כמו מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל טז, ג.), וזה תרגום של אונקלוס: {ו} בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה  (כ) לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב (ב”ר צט, ו.)בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן: אל תחד כבודי. שם אל יתיחד עמהם שמי,  (ל) שנאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב, אבל בדברי הימים (-א ו, כב.), כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל: אל תחד כבודי. כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד, ואומר אתה כבודי אל תתיחד  (מ) עמהם, כמו לא תחד אתם בקבורה (ישעיה יד, כ.)כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד (שופטים ו, טז.), וכן הוא אומר בגדעון, והכית את מדין כאיש אחד וכן במצרים סוס ורוכבו רמה בים, זהו מדרשו. ופשוטו, אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן וילמד לטרוף טרף אדם אכל (יחזקאל יט, ג.)וברצונם עקרו שור. רצו לעקור את יוסף  (נ) שנקרא שור, שנאמר בכור שורו הדר לו. עקרו אשרישו”ר בלע”ז, לשון את סוסיהם תעקר (יהושע יא, י.){ז} ארור אפם כי עז. אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם מה אקוב לא קבה  (ס) אל: אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר,  (ע) אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו  (פ) דרך כבוד: {ח} יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו (ב”ר צח, ה.) (שלא יוכיחנו על מעשה תמר), וקראו יעקב בדברי רצוי, יהודה לא אתה כמותם: ידך בערף איביך. בימי  (צ) דוד, ואויבי תתה לי עורף (שמואל-ב כב, מא.)בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה, לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק: {ט} גור אריה. על דוד נתנבא בתחלה, גור, בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל (שם ה, ב.), ולבסוף אריה, כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם שלטון יהא בשרויא, בתחלתו: מטרף. ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה: בני עלית. סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו’, וכן בהריגת תמר  (ק) שהודה צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו’, בימי שלמה איש תחת גפנו וגו’ (מלכים-א ה, ה.){י} לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואילך  (ר) אלו ראשי גליות שבבבל (סנהדרין ה.), שרודים את העם בשבט, הממונים על פי המלכות: ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל: עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה  (ש) שלו, וכן תרגמו אונקלוס. ומדרש אגדה, שילו, שי  (ת) לו שנאמר יובילו שי למורא (תהלים עו, יב.)ולו יקהת עמים. אסיפת העמים, שהיו”ד עיקר היא ביסוד, כמו יפעתך, ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה, והם נקראים עיקר נופל, כגון נו”ן של נוגף, ושל נושך, ואל”ף שבאחותי באזניכם (איוב יג, ז.), ושבאבחת חרב (יחזקאל כא, כ.)(והוא לשון חרב ופירוש אימת חרב והוא לשון זיין) ואסוך שמן (מלכים-ב ד, ב.), אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר אליו גוים ידרושו (ישעיה יא, י.), ודומה לו עין תלעג  (א) לאב ותבוז ליקהת אם (משלי ל, יז.), לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה, ובגמרא דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי  (ב) דנהרדעא [דפומבדיתא] במסכת יבמות (קי:), ויכול היה לומר קהיית עמים: {יא} אסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין, איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד, ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד: שרקה. זמורה ארוכה, קוריי”רא בלע”ז: כבס ביין. כל זה לשון רבוי יין: סותה. לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא: אסרי. כמו אוסר דוגמתו מקימי מעפר דל (תהלים קיג, ז.), היושבי בשמים (שם קכג, א.), וכן בני אתונו כענין זה. ואונקלוס תרגם במלך  (ג) המשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים, שורקה אלו ישראל, ואנכי נטעתיך שורק (ירמיה ב, כא.)בני אתנו. יבנון היכליה, לשון שער האיתון בספר יחזקאל (מ, טו.), ועוד תרגמו בפנים אחרים. גפן אלו צדיקים, בני אתונו עבדי אורייתא באולפן, על שם רוכבי אתונות  (ד) צחורות, כבס ביין, יהא ארגוון טב לבושוהי, שציבועו דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא, לשון הסתת שכרות, במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה: {יב} חכלילי. לשון אודם, כתרגומו, וכן למי חכלילות עינים (משלי כג, כט.), שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין: מחלב. מרוב חלב, שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פירוש המקרא, אדום עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב. ולפי תרגומו עינים ל’ הרים שמשם צופים למרחוק. ועוד תרגמו בפנים אחרים, לשון מעינות וקילוח היקבים, נעווהי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במס’ עבודת אלילים (עד:), נעוה ארתחו, יחוורן בקעתיה תרגם שנים, לשון שני הסלעים: {יג} זבלון לחוף ימים. על חוף ימים  (ה) תהיה ארצו, חוף, כתרגומו ספר, מרק”א בלע”ז, והוא יהיה מצוי תדיר אל חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג, יח.), זבולון יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באהלים (תנחומא ויחי יא.)וירכתו על צידן. סוף גבולו יהיה סמוך לצידון, וירכתו, סופו, כמו ולירכתי המשכן: {יד} יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד: רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח, רובץ בין התחומין בתחומי העיירות שהוליך שם פרקמטיא: {טו} וירא מנוחה כי טוב. ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות: ויט שכמו לסבל. עול תורה: ויהי. לכל אחיו ישראל: למס עבד. לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים (דברי הימים-א יב, לג.), מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם: ויט שכמו. השפיל שכמו, כמו ויט שמים הטו אזניכם. ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ויט שכמו לסבול מלחמות, ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הספר, ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד: {טז} דן ידין עמו. ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו כי ידין ה’ עמו: כאחד שבטי ישראל. כל ישראל יהיו כאחד  (ו) עמו, ואת כלם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו.ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה: {יז} שפיפן. הוא נחש, ואומר אני שקראו כן על שם שהוא  (ז) נושף כמו ואתה תשופנו עקב (בראשית ג, טו.)הנושך עקבי סוס. כך דרכו של נחש. ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס. ויפל רכבו אחור. שלא נגע בו, ודוגמתו מצינו בשמשון, וילפת וגו’ את שני עמודי התוך וגו’ (שופטים טז, כט.), ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרס, וכפתנא, כמו פתן, יכמון, יארוב: {יח} לישועתך קויתי ה’. נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר זכרני נא וחזקני נא אך הפעם (שם כח.){יט} גד גדוד יגודנו. כולם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי”ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי”ן, שכן דרך תיבה בת שתי אותיות להכפל בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר כצפור לנוד (משלי כו, ב.), מגזרת ושבעתי נדודים (איוב ז, ד.), שם נפל שדוד (שופטים ה, כז.), מגזרת ישוד צהרים, אף יגוד יגודנו, וגדוד מגזרה אחת הם, וכשהוא מדבר בלשון יפעל, אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים, הוא כפול, כמו יתגודד, יתנודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד, ובלשון מפעיל יתום ואלמנה יעודד (תהלים קמו, ט.), לשובב יעקב אליו (ישעיה מט, ה.), משובב נתיבות (שם נח, יב.), אף יגודנו האמור כאן אין לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יגוד הימנו, כמו בני יצאוני (ירמיה י, כ.), יצאו ממני. גד גדוד יגודנו, גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ: והוא יגד עקב. כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש: עקב. בדרכן ובמסילותם שהלכו ישובו, כמו ועקבותיך לא נודעו (תהלים עז, כ.), וכן בעקבי הצאן (שיר השירים א, ח.), בלשון לע”ז תרציא”ס: {כ} מאשר שמנה לחמו. מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין, וכן ברכו  (ח) משה וטובל בשמן רגלו, כמו ששנינו במנחות (פה:), פעם אחת הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו’: {כא} אילה שלחה. זו בקעת גינוסר, שהיא קלה לבשל פירותיה, כאילה זו שהיא קלה לרוץ, אילה שלוחה, אילה משולחת לרוץ: הנתן אמרי שפר. כתרגומו. דבר אחר, על מלחמת סיסרא נתנבא, ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי וגו’ (שופטים ד, ו.), והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שלוח, בעמק שולח ברגליו. הנתן אמרי שפר. על ידם שרו דבורה וברק  (ט) שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב, כשערער עשו על המערה, במסכת סוטה (יג.). ותרגומו יתרמי עדבה,  (י) יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח: {כב} בן פרת. בן חן, והוא לשון ארמי, אפריון נמטייה לרבי שמעון, בסוף בבא מציעא (קיט.)בן פרת עלי עין. חנו נטוי על העין הרואה אותו: בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביפיו, ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת  (כ) במקום שתוכל לראותו משם. (דבר אחר) עלי שור. על ראייתו, כמו אשורנו ולא קרוב. (במדבר כד, יז.) ומדרש אגדה יש רבים, וזה נוטה ליישב המקרא. פרת. תי”ו שבו הוא תקון  (ל) הלשון, כמו על דברת בני האדם (קהלת ג, יח.)שור. כמו לשור. עלי שור, בשביל לשור. ותרגום של אנוקלוס בנות צעדה עלי שור, תרין שבטין יפקון מבנוהי וכו’, וכתב בנות, על שם בנות מנשה, בנות צלפחד, שנטלו חלק בשני עברי הירדן. ברי דיסגי יוסף, פורת לשון פריה  (מ) ורביה. ויש מדרשי אגדה בו המתישבים על הלשון, בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר יוסף, רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה: בנות צעדה עלי שור. להסתכל בך בצאתך על מצרים. ועוד דרשוהו לענין שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים שאין עין הרע שולטת בהם: {כג} וימררהו ורבו. וימררוהו  (נ) אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו  (ס) לאסרו, לשון וימררו את חייהם: ורבו. נעשו לו אחיו אנשי ריב, ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לינקד ורבו כמו המה מי מריבה אשר רבו וגו’, ואף אם לשון רביית חצים הוא, כן היה לו להנקד, ואינו אלא לשון פועלו, כמו שמו שמים (ירמיה ב, יב.), שהוא לשון הושמו, וכן רמו מעט, שהוא לשון הורמו, אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שמו, רמו, רבו, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב, וכן דומו יושבי אי, כמו נדמו. וכן תרגם אונקלוס ונקמוהי: בעלי חצים. שלשונם כחץ, ותרגומו מרי פלגותא, לשון ותהי המחצה, אותן שהיו ראוים לחלוק עמו נחלה: {כד} ותשב באיתן קשתו. נתישבה בחוזק: קשתו. חזקו: ויפזו זרעי ידיו. זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון זהב מופז, זאת היתה לו מידי הקב”ה שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל, עקרן של ישראל, לשון אבן הראשה, לשון מלכות, ואונקלוס אף הוא כך תרגמו, ותשב. ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם, על דקים אוריתא בסתרא, תוספת הוא  (ע) ולא מלשון עברי שבמקרא, ושוי בתוקפא רוחצניה, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי, ותשב נבואיתו, בשביל שאיתנו של הקב”ה היתה לו לקשת ולמבטח, בכן יתרמא דהב על דרעוהי, לכך ויפזו זרועי ידיו, לשון פז: אבן ישראל. לשון נוטריקון, אב ובן אבהן ובנין,  (פ) יעקב ובניו: {כה} מאל אביך. היתה לך זאת, והוא יעזרך: ואת שדי. ועם הקב”ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך, והוא יברכך: ברכת שדים ורחם. ברכתא דאבא ודאמא. כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראוייה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן: שדים. ירה יירה מתרגמינן אישתדאי ישתדי, אף שדים כאן  (צ) על שם שהזרע יורה כחץ: {כו} ברכת אביך גברו וגו’. הברכות שברכני הקב”ה גברו והלכו על הברכות שבירך את הורי: עד תאות גבעת עולם. לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ד’ קצות העולם, שנאמר ופרצת ימה וקדמה וגו’, מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר לו שא עיניך וראה וגו’ כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד. ליצחק אמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו’, זהו שאמר ישעיה והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעיה נח, יד.), ולא אמר נחלת אברהם: תאות. אשמול”ץ, כך חברו מנחם בן סרוק: הורי. לשון הריון, שהורוני במעי אמי,  (ק) כמו הורה גבר (איוב ג, ג.)עד תאות. עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד, י.), תתאו לבא חמת (שם ח.)תהיין. כולם לראש יוסף: נזיר אחיו. פרישא דאחוהי, שנבדל מאחיו, כמו וינזרו מקדשי בני ישראל, נזורו אחור. ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו, על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרועי ידיו. כמו ויפוצו,  (ר) שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו. מידי אביר יעקב. שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו’, כדאיתא בסוטה (לו:). ואונקלוס תרגם תאות עולם, לשון תאוה וחמדה,  (ש) וגבעות עולם לשון מצוקי ארץ, (והם הברכות) שחמדתן  (ת) אמו והזקיקתו לקבלם: {כז} בנימין זאב יטרף. זאב הוא אשר יטרף.  (א) נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין, וחטפתם לכם איש אשתו (שופטים כא, כא.), בפלגש בגבעה. ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר ושאול לכד המלוכה וגו’ וילחם במואב ובאדום וגו’ ובכל אשר יפנה ירשיע (שמואל-א יד, מז.)בבקר יאכל עד. לשון ביזה ושלל, המתורגם עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית,אז חולק עד, שלל (ישעיה לג, כד.). ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחלת בוקרן (ס”א פריחתן) וזריחתן של ישראל: ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל, על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל: יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן, שנאמר הנה בית המן נתתי לאסתר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש: {כח} וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן, אלא כך פירושו, וזאת אשר דבר להם אביהם  (ב) מה שנאמר בענין, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם,  (ג) כולם במשמע: איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד: ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של אילה, יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם: {כט} נאסף אל עמי. על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים יט, טו.), ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב.), באספכם את תבואת הארץ (ויקרא כג, לט.), הכנסתם לבית מפני הגשמים, באספכם את מעשיכם, וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה: אל אבתי. עם אבותי: {לג} ויאסף רגליו. הכניס רגליו: ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז”ל יעקב אבינו לא  (ד) מת (תענית ה:):

ויחי פרק-נ

{ב} לחנט את אביו. ענין מרקחת בשמים הוא: {ג} וימלאו לו. השלימו לו ימי חניטתו עד  (ה) שמלאו לו ארבעים יום: ויבכו אותו וגו’. ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה,  (ו) לפי שבאה להם ברכה לרגלו,  (ז) שכלה הרעב והיו מי נילוס מתברכין: {ה} אשר כריתי לי. כפשוטו, כמו כי יכרה איש (שמות כא, לג.). ומדרשו, עוד מתישב על הלשון כמו אשר קניתי, אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. ועוד מדרשו לשון כרי, דגור,  (ח) שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה אותו כרי, ואמר לעשו, טול זה בשביל חלקך במערה: {ו} כאשר השביעך. ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן אעבור על שבועה שנשבעתי לך, שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון,  (ט) ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (לו:){י} גרן האטד. מוקף אטדין היה. ורבותינו דרשו (סוטה יג.) על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כלן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגרן המוקף סייג של קוצים: {יב} כאשר צום. מהו אשר צום: {יג} וישאו אתו בניו. ולא בני בניו שכך צום, אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, ג’ למזרח, וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא, שהוא עתיד לשאת את הארון. ויוסף לא ישא, שהוא מלך. מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו איש על דגלו באותות, באות שמסר להם אביהם לישא מטתו: {יד} הוא ואחיו וכל העולים אתו. בחזרתן כאן הקדים אחיו למצרים העולים אתו, ובהליכתן הקדים מצרים לאחיו, שנאמר ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו’ ואחר כך כל בית יוסף ואחיו, אלא לפי שראו כבוד שעשו מלכי כנען, שתלו כתריהם בארונו של יעקב, נהגו בהם כבוד: {טו} ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף, והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא  (י) קרבן: לו ישטמנו. שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון לו יהיה כדברך, לו שמענו, ולו הואלנו, לו מתנו. ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון לו חכמו, לו הקשבת למצותי, ולו אנכי שוקל על כפי. ויש לו משמש בלשון שמא, לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא,  (כ) והוא לשון אולי, כמו אולי לא תלך האשה אחרי, לשון שמא הוא. ויש אולי לשון בקשה,  (ל) כגון אולי ירא ה’ בעניי, אולי ישוב ה’ אותי, הרי הוא כמו לו יהי כדברך. ויש אולי לשון אם, אולי יש חמשים צדיקים: {טז} ויצוו אל יוסף. כמו ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה, ויצוו אל שלוחם, להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה,  (מ) שהיו רגילין אצלו, שנאמר והוא נער את בני בלהה: אביך צוה. שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו (יבמות סה:){יז} שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אם אביך מת אלוהיו קיים, והם עבדיו: {יח} וילכו גם אחיו. מוסף על השליחות: {יט} כי התחת אלהים אני. שמא במקומו אני, בתמיה, אם הייתי רוצה להרע לכם כלום אני יכול, והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקב”ה חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם: {כא} וידבר על לבם. דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן, היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואני הורג אתכם מה הבריות אומרות, כת של בחורים ראה, ונשתבח בהם, ואמר אחי הם ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר, עשרה נרות לא יכלו לכבות  (נ) נר אחד כו’: {כג} על ברכי יוסף. כתרגומו. גדלן בין ברכיו:

קרדיט: סדר רש”י על פרשת ויחי שייך לתורת אמת.

מפרשים על פרשת ויחי

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – ויחי

{כח} וַיְחִי יַֽעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַֽעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָֽה:  מ  וַיְחִי יַֽעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת ויחי

{כח} ויחי וַחֲיָא יַעֲקב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שֶׁבְסְרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקב סְכוּם יוֹמֵי חֲיוֹי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין: {כט} וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵיהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵיהּ

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת ויחי

{כח}ויחי יעקב. פרש”י למה פרשה זו סתומה וכו’ ותימה שהרי יוסף מלך אחר פטירתו של יעקב וי”ל שמיד שנפטר יעקב התחילו לשעבד בהם מעט. ועוד פרש”י

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת ויחי

{כח}ויחי יעקב בארץ מצרים וגו’. למה פרשה זו סתומה, אלא כיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד. ד”א שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ד”א שנסתמו ממנו כל צרות

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת ויחי

{כט}ויחי. שים נא ידך. מפורש בדברי אליעזר. גם חסד ואמת:{ל}ושכבתי עם אבותי. כנוי למיתה. או יהיה פירושו אל נא תקברני במצרים ואשכב עם אבותי. ואיך יהיה

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת ויחי

{כח}ויחי. וירבו מאד ויחי יעקב. בגימטריא ראה ס’ רבוא וזהו שנאמר בראותו ילדיו בראותו אותיות רבואות, ילדיו. עולה ס’, לומר שראה ס’ רבוא מילדיו ד”א

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת ויחי

{כח}א כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו’, ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת ויחי

{כח}ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כבר הזכרתי (לעיל מג יד) כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז ז) רומי הרשעה כי בני

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת ויחי

{כח}ויחי יעקב. טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה’ (ל”ה י’) לא יקרא וגו’. לא יעקב יאמר עוד שמך, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפירוש פסוק

חידושי תורה על פרשת ויחי

מתה עלי רחל בדרך | פרשת יהדות

מתה עלי רחל בדרך

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: (פרשת ויחי מח,ז)יעקב אבינו

מחלות שונות | פרשת יהדות

מחלות שונות

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: (פרשת ויחי מח. א’). חז”ל אמרו (נדרים

כאפרים וכמנשה | פרשת יהדות

כאפרים וכמנשה

“וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וכו’… אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיו לִי וכו’… וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת

ויחי יעקב | פרשת יהדות

ויחי יעקב

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: (פרשת ויחי מז. כח’)פרשה זו פרשת ויחי היא

ויהי ימי יעקב | פרשת יהדות

ויהי ימי יעקב

“וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:” (פרשת ויחי פרק מז, כח).למה הזכיר הכתוב מספר

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
קידוש שישי | פרשת יהדות
קידוש שישי

קידוש שישי נוסח קידוש שישי המלא עם ניקוד ובאותיות גדולות שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי

קדיש | פרשת יהדות
קדיש

קדיש קריאת קדיש (יתום) בנוסח עדות המזרח, אשכנז ותימן. קריאת קדיש בנוסח: קדיש נוסח עדות המזרח יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא.בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ,

שיר למעלות | פרשת יהדות
שיר למעלות

שיר למעלות קריאת פרק שיר למעלות (פרק קכא’ בתהילים) לכל צרה ובקשה. שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי:עֶזְרִי מֵעִם ה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם

פרשת המן | פרשת יהדות
פרשת המן

פרשת המן נוסח פרשת המן המלא עם ניקוד ובאותיות ברורות לקריאה נעימה יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל

סגולות | פרשת יהדות
סגולות

סגולות סגולות ביהדות לכל ישועה תפילת השל”ה פיטום הקטורת פרשת המן מזמור לתודה

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות