{כח}א כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל: ב רוצה לפרש שלא היה להם שעבוד ממש אלא צרת השעבוד שהיה מבקש מהם שיעבדו לו, כדאמרינן במסכת סוטה (י"א:), בפרך בפה רך שהיו מעבידים אותם מתחילה בפה רך וכו': ג ואם תאמר לפי פירוש א' היה לו לסתום לקמן בפסוק שנכתב בו שמת יעקב, ולדבר אחר היה לו לסתום בפסוק (לקמן מ"ט א') האספו ואגידה לכם, ויש לומר דבאמצע הסדרה אינו ניכר אם נסתמה שדרכו להיות נסתם, ולא הייתי יודע הדרשות הללו, וכאן הוא מונה כל שנותיו והוי מקום מיתתו, וכן לענין גלוי הקץ דמסתמא לא היה מגלה להם הקץ אלא סמוך למיתתו, וכאן הוא מקום מיתתו כדפירש רש"י, לכן מוכח שפיר מיניה. ומהרש"ל כתב דלטעם א' קשה היה לו לסתום פרשת שמות, שהרי בפרשה זו לא הזכיר השעבוד, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לסתום הפרשה של ויקרא יעקב אל בניו וכו', לכן צריך גם לטעם א':
{כט}ד דקשה למה נאמר ויקרבו ימי בלשון רבים, וגם למה נאמר ימי דמשמע דקריבה קאי אימים, הוה ליה למימר ויקרב ישראל למות, ומפרש דאמת הוא דקריבה קאי אימים, ופירושו נתקרבו ונתקצרו הימים: ה דעת רש"י שלא תאמר דשימת יד הוא השבועה, והוכחתו מדכתיב גבי אברהם בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד ב') שים נא ידך תחת ירכי, וכתיב אחריו (שם פ' ג') ואשביעך בה', אלא הכוונה שיהיה חפץ מצוה בידו בשעה שנשבע, ואף על פי שאצלו לא היתה מצוה ראשונה, נמשך המנהג כן מאברהם, (רא"ם): ו לאו דוקא נקט רש"י חסד שעושין עם המתים, אלא רוצה לפרש כל היכא דאינו מצפה לתשלום גמול, אף על גב שהוא חי שייך ביה חסד ואמת, והנה אליעזר אמר להם שיתנו לו רבקה בחנם ואל יצפו לשום תשלום גמול, לא ממנו שיתן להם מתנות, וכל שכן שאברהם לא יתן להם מתנות כיון שהוא רחוק מהם. ואם תאמר למה לא פירש רש"י לעיל גבי אליעזר שהוא חסד של אמת, ויש לומר שהרי מצינו ששילם יעקב ליוסף על מה שנשבע לו להוליכו לארץ ישראל שאמר לו (לקמן מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' כמו שפירש רש"י לקמן (שם ד"ה ואני), לכן פירש רש"י כאן לומר עם כל זה בשעה שביקש יעקב מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל לא הבטיחו ליתן לו כלום, וגם לא היה בדעתו ליתן לו שכם, ומשום הכי נאמר כאן חסד ואמת: ז(מהרש"ל), יש לומר דצריך לג' טעמים הללו, דאי משום כנים לחוד היה לו לצוות לעשות ארון מברזל, לכך פירש גלגול מחילות, ואי משום הני תרי טעמים לחוד אם כן עדיין למה יטריח אותו להעלותו לארץ ישראל מיד, יצוה להם שיעלו עצמותיו עמהם כשיצאו מארץ מצרים כמו שציוה יוסף, לכן פירש הטעם שלא יעשוני עבודת אלילים, ולטעם עבודת אלילים לחוד קשה למה ציוה להעלותו לארץ ישראל, היה לו לצוות להשליכו אל נילוס, לכן צריך לטעם גלגול מחילות, ולהני תרי טעמי לחוד היה לו להשביעו כמו שהשביע יוסף אחיו, לכן צריך לטעם עפרה כנים:
{ל}ח משום דרש"י פירש בסמוך ושכבתי היא הגויעה, הוה ליה למימר מקודם ושכבתי שהיא המיתה ואחר כך הוה ליה למימר אל נא תקברני, לכן פירש וי"ו זו וכו': ט שהוא לשון קבורה ממש, ומפני שושכבתי מורה על ידי עצמו, וקבורתו היא על ידי אחרים, הוכרח לפרש ושכבתי כמו השכיבני, ולכך הוסיף נמי מלת במערה כיון שושכבתי עם אבותי הוא לשון קבורה ממש שפיר מפורש עם אבותי שהכי קאמר השכיבני עם אבותי במערה: י רוצה לפרש דשני סתירות הם, חדא דהיה לו לומר בתחילה ונשאתני ממצרים ואחר כך ושכבתי, דהא מתחילה צריך לישא אותו ואחר כך קוברין אותו, ועוד דכפל לשון הוא דהא כתיב אחריו וקברתני בקבורתם: כ על כרחך שכיבה דגבי דוד הוא מיתה, דאי שכיבה הוא קבורה אם כן הוה משמע דקברו אותו אצל אביו, דהיינו בבית לחם שהיה דר שם אביו של דוד, ואחר כך כתיב ויקבר בעיר דוד משמע בציון שהיא עיר דוד, אלא על כרחך צריך לומר דשכיבה הוא גויעה דהיינו מיתה:
{לא}ל(קצ"מ), מצאתי בספר, שיש חדש אחד שהשועל הוא מלך על החיות ועל אותו חדש אמר תעלא בעידניה: מ ואם תאמר והא בסמוך פירש תעלא בעידניה סגיד ליה משמע שהשתחוה ליוסף, ויש לומר דאי לא השתחוה אלא בשביל יוסף למה דוקא על ראש המטה, ואי לא השתחוה אלא בשביל שכינה, היה לו לומר וישתחו ישראל אל ה', או אל אלהים, אלא על כרחך דבשביל שכינה ובשביל יוסף היה משתחוה: נ אף על פי שלא היה עדיין חולה, מכל מקום תשש כחו והיה כחולה, דאם לא כן למה ביקש מקום קבורתו: ס(מהרש"ל), דאין לומר לצד השכינה לחוד, אם כן היה לו לומר לראש המטה, אלא היה משתחוה גם ליוסף, רק שהוא דוחק לפרש הקרא שהשתחוה ליוסף והפך לצד השכינה, לכן פירש ד"א על שהיתה וכו', וזה לבד לא יתכן דאם כן למה לי על ראש, לכן צריך גם לטעם ראשון עד כאן לשונו:
ויחי פרק-מח
{א}ע שפירש ויאמר כמו ויגד, כי על החדשות נופל לשון הגדה ולא לשון אמירה, כי מה שהיה יעקב חולה קודם מיתה היה חידוש בעולם, כי עד שלא בא יעקב לא היה חולשה בעולם (ב"מ פ"ז.), והא דלא כתיב ויגד, כי אצל המגיד לא היה כל כך חידוש כי מסתמא היה המגיד אחד מבני ביתו והיה רגיל אצל יעקב וראה בחליו: פ ולפי זה אין זה מקרא קצר, (רא"ם). ונראה לי שראייתם מדכתיב לקמן (פ' י"ד) וישלח ישראל את ימינו וגו' שכל את ידיו, הוה ליה למימר הפך את ידיו, אלא רמז לו בזה משום שאפרים היה בעל תורה והשכיל יותר ממנשה, משום הכי השכיל גם כן את ידיו, ומנין ידע יעקב זה, אלא משום שאפרים היה רגיל וכו' וק"ל: צ דאם לא כן מה צורך להזכיר זה, (רא"ם): ק דהיה יודע שתש כחו של יעקב (עיין לעיל אות נ'), ועכשיו הגידו לו שהוא חולה, אמר יוסף בלבו בדואי הגיע יום מותו, ולכן לקח בניו עמו כדי כו', (רא"ם):
{ב}ר הכא לא מצי רש"י לפרש דאפרים היה, דהא ויקח את שני בניו עמו, משמע דהיה אצל יוסף והלך עמו אל יעקב: ש שהרי יוסף היה צריך ליעקב ואף על פי כן השתחוה לו, אבל לעיל (מ"ז ל"א) פירש רש"י (ד"ה וישתחו) תעלא בעידניה וכו', לפי שיעקב היה צריך ליוסף: ת ובאמת משה ידע שגם פרעה ירד כמו שאירע בסוף, אלא משום כבוד מלכות אמר כן:
{ד}א כלומר וחלוקו לשנים נחשב כאילו נולדו שני בנים אחרים, כי כל אחד מהם אשר בם נחלק השבט אינו השבט הנחלק, (רא"ם):
{ה}ב לא עד בואי כמשמעו, דהא כתיב (לעיל מ"א נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, וכשבא יעקב ליוסף היו כבר שני שנים של רעב עוברים:
{ו}ג דמלשון אשר משמע דודאי הוא שיוליד, לכן פירש אם תוליד, דאשר הוא אם, הואיל ומצינו דאם הוא אשר, כדפירש רש"י (ד"ה עד) בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד י"ט) גם אשר הוא אם: ד דאותה נחלה שירשו השבטים היו נקראים על שמם, כמו נחלת ראובן או נחלת שמעון וכן כולם, וגם לנחלת מנשה ואפרים יקרא הנחלה על שמם, נחלת מנשה, נחלת אפרים, כלומר כל אחד ואחד תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד מן השבטים, ולא יקרא נחלת יוסף, וזהו שנקט רש"י לעיל ולא יהיה להם שם בשבטים, רוצה לפרש ולא יקרא הנחלה על שמם:
{ז}ה ואף על פי שפירש כברת מלשון מדה, מכל מקום מדאפקיה בלשון כברת שמע מינה תרתי: ו ואם תאמר והא בפסוק בהדיא כתיב שנקברה בארץ ישראל, דכתיב מתה עלי רחל בארץ כנען, וכנען הוא ארץ ישראל, ויש לומר דהא ודאי שנקברה בארץ ישראל, אלא לארץ פירושו בעיר שבני אדם יושבים, כמו ארץ נושבת (שמות ט"ז ל"ה): ז וקשה והא בפרשת (וישב)[ויצא](לעיל ל' ט"ו) פירש רש"י (ד"ה לכן) בשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה ליקבר עמו, ויש לומר שאותו דבר היה גורם לה שלא נקברה עמו במערת המכפלה, אבל עדיין קשה למה לא זכתה לילך ולהקבר בעיר ולא בשדה, אלא כדי שתהא לעזרה וגו', ואין לומר דזה הטעם לבד גרם ולא משום שזלזלה, דאם כן למה רחל לא נקברה עם יעקב יותר משאר אמהות, אלא על כרחך דתרווייהו גרמו, ואין להקשות למה לא אמר לו יעקב מזה עד עכשיו שעל פי הדבור היה, כי לא רצה לגלות לו הצרות שעתידים לבא עד עת ההכרח, דאם לא עכשיו אימתי, (ג"א): ח פירוש חורש ושונה:
{ח}ט דקשה לרש"י מה זה דכתיב מי אלה, וכי יעקב לא היה מכירן, אי נמי דקשה לרש"י וירא ישראל, והא בסמוך (פ' י') כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, ועל זה פירש ביקש לברכם וכו', ועל כרחך האי וירא ברוח הקודש קאמר, כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים (לעיל מ"ב א'):
{ט}י וקשה למה הראה לו שטר אירוסין ואחר כך ביקש רחמים, ולמה לא עשה להיפך, ויש לומר שמתחילה היה סבור דמשום הכי אינו רוצה לברך אותם משום שסובר שאינם בני קידושין והם ממזרים, לכך הראה לו שטר וכו' שאינם ממזרים, וכיון שראה שעדיין לא בירך אותם, אמר בודאי נסתלקה ממנו רוח הקודש וביקש רחמים, (מהרש"ל):
{יא}כ דקשה לרש"י פשיטא כיון שסבור שטרוף טורף איך יחשוב מחשבה לראות אותו, ועל זה פירש לא מלאני לבי, כלומר לא עלתה על דעתי מחשבה אחרת ולומר שמא לא נטרף ואראה אותך חי:
{יב}ל(נח"י), נראה לי דאזיל לטעמיה שפירש בפרשת מקץ (לעיל מ"ב ו' ד"ה וישתחוו),דכל השתחואה שבמקרא הוא פישוט ידים ורגלים, וממילא בעודו עומד לפני אביו לא היה יכול להשתטח, אלא ודאי כשחזר וכו':
{יד}מ דקשה לרש"י דכל כי שבמקרא היא נתינת טעם אלמעלה, ולפירוש התרגום דמפרש שכל לשון חכמה, אין זה נתינת טעם, ועל זה פירש אף על פי, כלומר אף על פי שהיה יודע כי מנשה הבכור וכו', והיינו חכמה כמו שמפרש הפסוק בסמוך כי יודע וכו', וכתב מהרש"ל רבים פירשו כי, כמו אף על פי, אבל אין נראה לי אלא כך הוא החיבור שכל את ידיו, ונתן טעם למה שכל ולמה לא אמר לו שיהפוך שיעמיד אפרים מימינו ומנשה משמאלו, כי מנשה הבכור, רוצה לומר בשביל שהיה מנשה הבכור לא היה רוצה לבייש אותו:
{טז}נ שאין למלאך כח לגאול שום אדם בלא רשות הקדוש ברוך הוא: ס הוצרך לפרש זה שלא תאמר דעל כרחך לאו מנשה ואפרים הוא, דהא כתיב בסמוך (פ' כ') ויברכם ביום ההוא וגו', ומה צריך לו לברך פעם אחרת, והוה אמינא דנערים הם בנים קטנים של יוסף, לכן פירש דעם כל זה על כרחך מנשה ואפרים הם, דהא לא היו לו בנים אחרים, והא דבירך אותם ב' פעמים, יש לומר דהכא כתיב ויברך את יוסף וכלל אותם בברכתו של יוסף, אבל לא בירך אותם בפני עצמם, ואחר כך ייחס להם ברכה בפני עצמו, (קצ"מ), ולענ"ד נראה מפני שכתוב הנערים בה"א הידיעה הנזכרים לעיל ולא נזכרו כי אם מנשה ואפרים, גם לא נולד ליוסף שאר נערים, דהא פירש לעיל (פ' ו' ד"ה ומולדתך) אשר הולדת אם תלד:
{יז}ע הוצרך לפרש כן מפני שהרמה שהיא ההסרה ומלת ויתמוך שמורה על הסמיכה הם שני הפכים:
{יט}פ הוצרך לפרש שלא תאמר ידעתי בני ידעתי דגם הוא יהיה לעם, והיה משמע שגם יוסף היה יודע שמנשה יהיה לעם, רק שיוסף חשב שיעקב אבינו אינו יודע, ומשום הכי קאמר לו יעקב שגם הוא יודע כמוהו שיגדל וגם יהיה לעם, זה לא מפורש בקרא, כי יוסף לא קאמר אלא כי מנשה הוא הבכור, ולזה פירש ידעתי בני ידעתי כמותך כי הוא הבכור, ועוד יודע אני מה שאין אתה יודע, שגם הוא יהיה לעם שגם זאת אני יודע שיגדל: צ דקשה לרש"י דוזרעו יהיה מלא הגוים משמע שזרעו יהיו נפוצים בכל העולם, ואדרבה זה קללה הוא, ועל זה פירש שמעו כו', רוצה לומר שם שלו כאילו אמר ושם זרעו יהיה בכל העולם, דהיינו על ידי ירח וחמה שנראין בכל העולם:
{כ}ק כי מאמר ישראל הוא כלל ישראל, והוא לשון רבים, ואיך אמר ישימך שהוא לשון יחיד, לכן הוסיף ויאמר איש לבנו וכו': ר שהשימה הזאת אינה ממשיות שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה, אלא השימה הזאת היא שימת מעלה שהוא קודם במעלה לדגלים וכו':
{כב}ש הוצרך לומר שאתה טורח וכו', מפני שבלא זה אין לפסוק זה שום קישור למעלה: ת פירוש נתתי לך כבר, לפי שבאותן ברכות שברכו אחר כך יהיו הכל שוין בו, לכך אמר לו בזו נתתי, רוצה לומר נתתי לך ולא יהיה בכלל אותן ברכות, (מהרש"ל): א(מהרש"ל), דקשה לרש"י דאם שכם הוא שם העיר למה כתיב אחד לשון זכר, אלא על כרחך אחד לאו אעיר קאי, לכן פירש העיר שכם תהיה לך חלק אחד: ב הוא פירוש על כי תשיתמו שכם: ג ולפי טעם זה קשה למה דמהו דוקא לאמורי, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לומר אמרי ולא אמורי, לכן צריך לב' טעמים, (מהרש"ל): ד רוצה לפרש בחרבי היינו חכמה, כמו שחרב מציל את בעלה כך החכמה מצילה את בעלה, כענין שנאמר (קהלת ז' י"ב) החכמה תחיה את בעליה, ובקשתי הוא לשון בקשה ותפילה:
ויחי פרק-מט
{א}ה הואיל דהאספו והקבצו ב' לשונות, רמז לקץ דכתיב (ישעיה י"א י"ב) ונפוצות יהודה יקבץ וכתיב (צפניה ג' י"ט) הנדחה אקבץ, שהוא רמז לגלות אחרון, ועוד יש לומר מדכתיב באחרית הימים למה לי, אלא רמז לקץ הימין שיהיה באחרית הימים:
{ג}ו דמלת אוני יתיר הוא, שהרי כבר כתיב כחי ואוני היינו נמי כחי כדפירש רש"י, ואף על פי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות ל"ד.), אפשר דלאה מוכת עץ היתה. והרא"ם תירץ שמעכה באצבע, ויש עוד תירוצים אחרים עיין שם, (נח"י), ולולא דבריהם הייתי מפרש שלא נתעברה מטיפה ראשונה, אלא שכל הטיפות של יעקב היה לו לראובן שלא ראה קרי מחמת הרהור, עיין שם מ"ש:
{ד}ז דחלול קאי על השם דשייך לומר חילול על הקב"ה כמו חילול השם, אבל לא שייך לשון חילול על המטה, והמפרשו כך טועה:
{ה}ח לא אמר הטעם משום שלא היה מדברים לפני אחיהם הגדולים מהם, מפני שכיון שאמר לאביהם שהיו קורין לבני השפחות עבדים, אם כן הוא הוציא שם רע עליהם והיה להם פתחון פה, שהרי יוסף קרא אותם עבדים, לכך נתן טעם ברור וכו', (מהרש"ל): ט ואם תאמר והיאך היו מדברים שמעון ולוי בפני ראובן, ותירץ מהרש"ל שלא היה ראובן באותו פעם שם שהלך לשמש את אביו: י לפי שהכ"ף במלת מכרותיהם נחלפת בגימ"ל שהם מאותיות גיכ"ק:
{ו}כ ובאמת צפורה גיורת היתה, עוד יש לומר דמשה נשאה קודם מתן תורה: ל יש לומר דלכך הביא רש"י זה דאל תקשה מנא ליה לפרש כן, דילמא מה שלא מנה יעקב במעשה זמרי ובקרח דאין דרך של קרא לייחס אלא עד השבטים, לכך הביא זה דהא מצינו שייחס עד יעקב, ואם כן למה לא יחסו גבי קרח אלא עד לוי וקשיא קראי אהדדי, אלא על כרחך צריך לומר דיעקב ביקש על זה שלא לייחסו שם, ובזה נראה שיתורץ קושיית הרא"ם שהקשה אדרבה יקשה בדברי הימים למה הוזכר שם שמו של יעקב שלא כמנהג, ועוד כתב הרא"ם אך קשה אם כן גבי זמרי בן סלוא נימא שמה שלא נאמר לשמעוני בן יעקב, הוא מפני שראשי המשפחות אינן עולין רק עד השבטים, ונראה כיון שמצינו גבי קרח שלא יחסו אותו עד יעקב מפני תפילתו כמו שכתבתי, דאם לא כן הוה קשיא קראי אהדדי, אם כן גבי זמרי נמי נימא שמפני תפלתו של יעקב הוא, דהא גבי אהדדי נקטי להו דכתיב בסודם וגו' וק"ל: מ כי נכח לזכר הוא נסתר לנקבה כמו הכא, דמלת תחד הוא לשון נסתר לנקבה וגם כן נכח לזכר וק"ל: נ לא שעקרוהו שהרי יוסף מלך, אלא מפני שמחשבתן היה לעקור נקראים עוקרים, וכמוהו ארמי אובד אבי (דברים כ"ו ה'):
{ז}ס רוצה לפרש אל היינו יעקב כדפירש רש"י שם (במדבר כ"ג ח' ד"ה מה) בפרשת בלק: ע דלפירוש א' קשה מהו ואפיצם בישראל, לכן פירש ד"א, ואין לומר אם הד"א פירוש של ואפיצם הוא, אם כן מאי ד"א הא בפירוש ראשון לא פירוש כלום על ואפיצם, יש לומר שהד"א הוא פירוש גם על אחלקם, והכי פירושו אחלקם זה מזה ובמה אחלקם ואפיצם, כלומר ואפיצם הוא פירוש על ואחלקם, (מהרש"ל): פ אחלקם ביעקב קאי אשמעון, ואפיצם בישראל קאי על לוי, לכן כתיב בישראל דהוא לשון חשיבות:
{ח}צ דהיה לו ליעקב לברך אותו שתמשול בגוים או תמלוך אתה, ולכך אמר ידך בעורף לרמז על דוד, (מהרש"ל):
{ט}ק רוצה לפרש בני קאי על יהודה ולא על יוסף, חדא דהא יהודה גם הוא בנו, ועוד דהא מטרף תמר גם כן סלק עצמו וכמו שפירש רש"י, ואם כן סלק עצמו משתיהן ולמה נקט בני על יוסף, אלא ודאי בני קאי על יהודה:
{י}ר דקשה לרש"י והא עד שאול לא היה מלך בישראל, ועל זה פירש מדוד ואילך שהוא משבט יהודה: ש(נח"י), קאי אדלעיל לא יסור שבט מושלים מיהודה, ואפילו בזמן הגלות תהיה להם שררה מועטת, וכל זה יתנהג עד כי יבא שילה מי שהשבט שלו, והרב נקט המלוכה תמורת השבט והיא היא: ת רוצה לפרש דהוא נמי מפרש שילה קאי אגואל, אבל לא מפרש שהוא לשון שילו, אלא ב' תיבות הם שי לו, פירוש מנחה לו: א מביא ראיה דיקהת בחד יו"ד לשון אסיפה: ב מקהילים קהלות סביבם הבאים ושומעים דבריהם עיין שם:
{יא}ג והכי משמע הקרא אוסרי לגפן עירה, יסבבון ישראל עיר ירושלים, ולשורקה בני אתונו וישראל יבנון בית המקדש: ד רוצה לפרש דקאי פסוק זה אתלמידי חכמים, צחורות פירוש לבנות, תלמידי חכמים שלובשים בגדים לבנים, אי נמי רוכבים על אתונות לבנות ממקום למקום כדי ללמוד תורה:
{יג}ה דכתיב ישכן, דמשמע שכונתו על חוף ימים היינו ארצו, אבל הוא עצמו לחוף האניות, כלומר במקום הנמל במקום שהאניות מביאות סחורה שם יהא מצוי. נח"י דחה כל זה ואמר שארץ זבולון היתה בסוף הים מקום המבדיל בין ארץ ישראל ובין ארצות העמים, וממילא כל הספינות עוברים דרך ארצו, עיין שם:
{טז}ו כלומר כאילו הוא הפוך ופירושו כל ישראל יחד, שהרי שמשון נקם נקמות כל ישראל יחד, ואין לפרש ידין ישפוט, כי לא מצינו זה בשום מקום:
{יז}ז נושף הוא כמין שריקה, וכן פירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ג' ט"ו ד"ה ואתה) :
{כ}ח יש לומר דלכך מביא על הפסוק זה ראיה ממשה רבינו, שאל תקשה ליה מנא ליה לפרש דשמנה דכתיב כאן הוא לשון שמן, דילמא מאכל שלו יהיה טוב ושמן, לכך מביא ראיה ממשה רבינו עליו השלום וזה פשיטא הוא דבענין זה שבירכן יעקב ברכן משה רבינו עליו השלום, והתם כתיב בהדיא וטובל בשמן רגלו וק"ל:
{כא}ט כתיב אילה שלוחה שהיא לשון נקבה, ואחר כך כתיב הנותן שהוא לשון זכר, ועל זה פירש דבורה וברק: י רוצה לפרש התרגום מתרגם כן על פסוק זה, ולפי התרגום פירושו כן, מה שאמר הנותן אמרי שפר רוצה לפרש על חלקו הוא יודה אמרי שפר, ומה שכתב רש"י לעיל הנותן אמרי שפר כתרגומו, צריך לומר לפי פירוש דלעיל שפירוש אילה שלוחה על פירות גנוסר, אז פירוש אמרי שפר לפי התרגום שהיו מברכים ברכה הראויה להם ודו"ק:
{כב}כ דקשה לרש"י דבנות משמע שהיו הרבה בנות, וצעדה משמע אחת היתה, ועל זה פירש בנות וכו' כל אחד ואחד: ל כלומר לא תי"ו הנקיבה, כי על הזכר הוא מדבר: מ דקשה לרש"י מנא ליה לתרגם כן, ועל זה פירש פורת לשון פריה ורביה, ושרבב פירוש והגדיל:
{כג}נ מדכתיב בסיפא דקרא בעלי חצים מלשון ותהי המחצה (במדבר ל"א ל"ו) אותן הראויין לחלוק עמו לנחלה: ס דאין לומר דקאי על אחיו לחוד, דהיה לו לומר ורבו וימררו, דאין למרר תחילה ואחר כך לריב, אלא ודאי דקאי גם אפוטיפר ואשתו:
{כד}ע רוצה לפרש שהתרגום הוסיף על הקרא: פ רוצה לפרש התרגום מתרגם על אבן אב ובנין, ומנין לו לתרגם כן, ועל זה פירש לשון נוטריקון אב ובן:
{כה}צ רוצה לפרש היאך הוא מלת שדים לשון אב:
{כו}ק רוצה לפרש היאך שייך מלת הורי ללשון אב: ר רוצה לפרש דזיין וצד"י מתחלפין בכמה מקומות, כמו זעקת שהוא כמו צעקת: ש וכן פירוש הפסוק עד תאות גבעות עולם, פירוש ברכות שברכני אבא גברו, כלומר טובים על הברכות שבירך את הורי לפי שהברכות שלי חמדו גדולי עולם, ומפרש רש"י מי חמדו שחמדתן אמו וכו', (מצאתי): ת דקשה לרש"י לפי התרגום דמפרש תאות לשון חמדה אם כן מה שכתוב בתחילה ברכות אביך גברו וגו', שפירושו הברכות שלי שנתן לי הקדוש ברוך הוא גברו יותר מברכות שבירך את אבותי כדפירש רש"י לעיל, אם כן לפי התרגום היאך מיושב מה שכתוב אחריו עד תאות גבעות עולם, ועל זה פירש שחמדתן אמו וכו', רוצה לפרש לפי התרגום קאי תאות על רבקה שהיא אמו של יעקב שהיא חמדה לאותן ברכות והזקיקה את יעקב לקבלן, ולכן הלבישה את יעקב בגדי עשו החמודות בשביל שיקבל יעקב הברכות:
{כז}א ויטרף אינו דבק עם זאב, שכל זאב טורף אלא טורף שב על בנימין, ורוצה לפרש בנימין זאב הוא מפני שטורף כמוהו. ומהרש"ל פירש דמקרא משמע שבנימין יטרוף את הזאב ואין שייך באדם לשון טרף, לכן פירש זאב הוא וכו':
{כח}ב(מהר"ן), ואי לאו קרא דוזאת אשר דבר להם אביהם הוה אמינא דיעקב ניחם על דבריו לגמרי וחזר ממה שקנטר, שכן ויברך אותם כולם במשמע, לכך הוצרך לומר וזאת אשר וכו' להודיע שמה שאמר בענין יהא עומד בחזקתו אלא שחזר וכללם וכו': ג לא מצאתי זה בשום מדרש, וגם תמוה בעיני היכן מצינו זה שבירך לראובן שמעון ולוי, אי משום שכללם כולם בברכה אחת, הלא זה למדנו מברך אותם, אם כן ויברך אותם למה לי:
{לג}ד בגמרא מקשה והלא חנטו אותו הרופאים, וכתיב נמי בסמוך שנשאוהו ממצרים וקברוהו בארץ כנען, יש לומר לא טעם טעם מיתה, היינו שלא היה לו צער מיתה, ועוד נאמרו בזה דברים וכו':
ויחי פרק-נ
{ג}ה רצונו לתרץ כי לא תבא לשון מלוי רק על מספר הקצוב מתחילה, כמו את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו), כלומר ימים הקצובים לו, וימלאו ימיה ללדת (לעיל כ"ה כ"ד) כלומר ימים הקצובים לימי לידתה, וכן רבים במקרא, וכאן לא היה מספר קצוב מתחילה, לכך הוצרך הרב לומר השלימו לו ימי חניטתו מפני שימי החניטה הם ימים הקצובים להם, כלומר לחניטות מ' יום, וזהו אמרו עד שמלאו מ' יום ואמר השלמה במקום וימלאו, להודיע שזה המילוי הוא מענין השלמה לא מהמילוי שהוא הפוך הריקות, (הרא"ם): ו לאפוקי שלא תפרש וימלאו לו מ' יום ואחר כך ויבכו אותו עוד שבעים יום: ז דאם לא כן למה בכו, ואין לומר משום כבוד יוסף, כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה:
{ה}ח כרי הוא לשון לעברי, ודגור הוא לשון ארמי:
{ו}ט(רא"ם), ויש לתמוה אם כן איך הורשה לדבר עם אחיו בלשון הקודש, וכדפירש רש"י על פסוק כי פי המדבר אליכם (לעיל מ"ה י"ב ד"ה והנה), יש לומר שהתנה עמו שלא ידבר עם המצריים דוקא, וכשדבר יוסף עם אחיו לא היה שום אדם אתו בבית, ולא יודע הדבר שדיבר בלשון הקודש. (נח"י), אי קשיא הא קשיא והא כל דברי המליץ היה בלשון הקודש ושם היו הרבה מצריים, ועוד קשה מדידיה אדידיה דבפסוק כי פי המדבר כתב שהרבה ממצרים היו יודעים אותו, ואם כן מה תועלת בשבועה שיוסף לא ידבר בו, והרבה מהמצריים ידברו בו, וע"ש שהאריך:
{טו}י בב"ר (פ' ק' ח') א"ר תנחומא הוא לא נתכוין אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם וכו' עד כאן, ולמטה גם כן לא היה רוצה לישב מפני כבוד המלכות: כ אף על פי שאין לו דומה במקרא, מכל מקום מצינו למימר דלו לשון שמא, דהואיל ומצינו דלו הוא לשון אולי כמו שהביא רש"י פסוקים על זה, ואולי מצינו נמי שהוא לשון שמא, אם כן לו נמי לשון שמא, דהא לו ואולי הכל לשון אחד: ל רצה לומר מזה נמי מוכח דלו ואולי הכל אחד הוא, דהא לו בכמה מקומות לשון בקשה, ויש אולי נמי לשון בקשה ואם כן מצינו למימר שלו נמי לשון שמא, כמו אולי, ויש אולי לשון אם, כמו שהביא רש"י לעיל, אם כן לו ואולי הכל אחד הוא:
{טז}מ דאין לומר שהיה אחר שאינו מן האחים דאז בודאי לא יאמין בדבר, כי היה יודע יוסף שלא יחשוד אותו אביו על זה. (ג"א), דאין סברא שהיו מגלים סוד זה וחרפתם לנכרי שמכרו אחיהם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם:
{כא}נ(ג"א), כי י"ב שבטים כנגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולכן א"ל עשרה נרות, רוצה לפרש אף שהיו חושבים להרוג אותו היה ניצל מידם, וכל זה מפני שהיה כל אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר ליאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבדם וכו', אבל אין לומר דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין ראיה דיוסף היה מלך והיה יכול לצוות על אלף אנשים להרוג אותם:
קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת ויחי שייך ל"תורת אמת".
