פרשת בחוקתי | פרשת יהדות

פרשת בחוקתי

פרשת בחוקתי המלא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ג אִם בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. שני ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. ז וּרְדַפְתֶּם, אֶת אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. ח וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. ט וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי, אִתְּכֶם. שלישי – חמישי במחוברין י וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. יא וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. יב וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ לִי לְעָם. יג אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. יד וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה. טו וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֺתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. טז אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם, וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. יז וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם. יח וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי: וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם, שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. יט וְשָׁבַרְתִּי, אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם; וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. כ וְתַם לָרִיק, כֹּחֲכֶם; וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם, אֶת יְבוּלָהּ, וְעֵץ הָאָרֶץ, לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. כא וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. כב וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם, וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם, וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם; וְנָשַׁמּוּ, דַּרְכֵיכֶם. כג וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ, לִי; וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, קֶרִי. כד וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם, בְּקֶרִי; וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי, שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. כה וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב, נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, וְנֶאֱסַפְתֶּם, אֶל עָרֵיכֶם; וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם, וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. כו בְּשִׁבְרִי לָכֶם, מַטֵּה לֶחֶם, וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד, וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל; וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תִשְׂבָּעוּ. כז וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, בְּקֶרִי. כח וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם, בַּחֲמַת קֶרִי; וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי, שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. כט וַאֲכַלְתֶּם, בְּשַׂר בְּנֵיכֶם; וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם, תֹּאכֵלוּ. ל וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם, וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם, וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם, עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם; וְגָעֲלָה נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. לא וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. לד אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. לה כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. לו וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם; וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף. לז וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב, וְרֹדֵף אָיִן; וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה, לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. לח וַאֲבַדְתֶּם, בַּגּוֹיִם; וְאָכְלָה אֶתְכֶם, אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. לט וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם, יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם, בְּאַרְצֹת, אֹיְבֵיכֶם; וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם, אִתָּם יִמָּקּוּ. מ וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֺנָם וְאֶת עֲוֺן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, וְאַף, אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. מא אַף אֲנִי, אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וְהֵבֵאתִי אֹתָם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם; אוֹ אָז יִכָּנַע, לְבָבָם הֶעָרֵל, וְאָז, יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם. מב וְזָכַרְתִּי, אֶת בְּרִיתִי יַעֲקב; וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. מג וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם, יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם; יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. מד וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם. מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה. מו אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, וְהַתּוֹרֹת, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי, בְּיַד מֹשֶׁה.

רביעי – שישי במחוברין א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת, לַיהוָה. ג וְהָיָה עֶרְכְּךָ, הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה: וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. ד וְאִם נְקֵבָה, הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ, שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל. ה וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים, וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, עֶשְׂרִים שְׁקָלִים; וְלַנְּקֵבָה, עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים. ו וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ, וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף; וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ, שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף. ז וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל; וְלַנְּקֵבָה, עֲשָׂרָה שְׁקָלִים. ח וְאִם מָךְ הוּא, מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן, וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן: עַל פִּי, אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ, הַכֹּהֵן. ט וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן, לַיהוָה: כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהוָה, יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. י לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ, וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב; וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. יא וְאִם, כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה, אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן, לַיהוָה וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה, לִפְנֵי הַכֹּהֵן. יב וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ, בֵּין טוֹב וּבֵין רָע: כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן, כֵּן יִהְיֶה. יג וְאִם גָּאֹל, יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ, עַל עֶרְכֶּךָ. יד וְאִישׁ, כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן, בֵּין טוֹב וּבֵין רָע: כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן, כֵּן יָקוּם. טו וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל, אֶת בֵּיתוֹ: וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ, עָלָיו וְהָיָה לוֹ. חמישי – שביעי במחוברין טז וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ, לְפִי זַרְעוֹ: זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים, בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. יז אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל, יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ, יָקוּם. יח וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל, יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת, עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל; וְנִגְרַע, מֵעֶרְכֶּךָ. יט וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה, הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ: וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ, עָלָיו וְקָם לוֹ. כ וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה, וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל, עוֹד. כא וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל, קֹדֶשׁ לַיהוָה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם: לַכֹּהֵן, תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ. שישי כב וְאִם, אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ, אֲשֶׁר, לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ, לַיהוָה. כג וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן, אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ, עַד, שְׁנַת הַיֹּבֵל; וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא, קֹדֶשׁ לַיהוָה. כד בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה, לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ, אֲחֻזַּת הָאָרֶץ. כה וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, יִהְיֶה הַשָּׁקֶל. כו אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיהוָה, בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ, אֹתוֹ: אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, לַיהוָה הוּא. כז וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ, וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו; וְאִם לֹא יִגָּאֵל, וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ. כח אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהוָה מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ, מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר, וְלֹא יִגָּאֵל: כָּל חֵרֶם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה. שביעי כט כָּל חֵרֶם, אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה: מוֹת, יוּמָת. ל וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ, מִפְּרִי הָעֵץ לַיהוָה, הוּא: קֹדֶשׁ, לַיהוָה. לא וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ, מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ, יֹסֵף עָלָיו. מפטיר לב וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיהוָה. לג לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע, וְלֹא יְמִירֶנּוּ; וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל. לד אֵלֶּה הַמִּצְוֺת, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּהַר סִינָי.

ספר ירמיהו פרק טז-יז’:

י וְהָיָה, כִּי תַגִּיד לָעָם הַזֶּה, אֵת כָּל הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה; וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ, עַל מֶה דִבֶּר יְהוָה עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, וּמֶה עֲוֺנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ, אֲשֶׁר חָטָאנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ. יא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי נְאֻם יְהוָה, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיַּעַבְדוּם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם; וְאֹתִי עָזָבוּ, וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ. יב וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשׂוֹת, מֵאֲבוֹתֵיכֶם; וְהִנְּכֶם הֹלְכִים, אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע, לְבִלְתִּי, שְׁמֹעַ אֵלָי. יג וְהֵטַלְתִּי אֶתְכֶם, מֵעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת, עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם; וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֶת אֱלֹהִים אֲחֵרִים, יוֹמָם וָלַיְלָה, אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם, חֲנִינָה. יד לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה; וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. טו כִּי אִם חַי יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה; וַהֲשִׁבֹתִים, עַל אַדְמָתָם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לַאֲבוֹתָם. טז הִנְנִי שֹׁלֵחַ לְדַיָּגִים רַבִּים, נְאֻם יְהוָה וְדִיגוּם; וְאַחֲרֵי כֵן, אֶשְׁלַח לְרַבִּים צַיָּדִים, וְצָדוּם מֵעַל כָּל הַר וּמֵעַל כָּל גִּבְעָה, וּמִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים. יז כִּי עֵינַי עַל כָּל דַּרְכֵיהֶם, לֹא נִסְתְּרוּ מִלְּפָנָי; וְלֹא נִצְפַּן עֲוֺנָם, מִנֶּגֶד עֵינָי. יח וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה, מִשְׁנֵה עֲוֺנָם וְחַטָּאתָם, עַל, חַלְּלָם אֶת אַרְצִי: בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם, מָלְאוּ אֶת נַחֲלָתִי. יט יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה; אֵלֶיךָ, גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל. כ הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם, אֱלֹהִים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹהִים. כא לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם, בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי; וְיָדְעוּ, כִּי שְׁמִי יְהוָה.

פרק יז’: א חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר: חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם, וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם. ב כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל עֵץ רַעֲנָן, עַל, גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת. ג הֲרָרִי, בַּשָּׂדֶה חֵילְךָ כָל אוֹצְרוֹתֶיךָ, לָבַז אֶתֵּן; בָּמֹתֶיךָ, בְּחַטָּאת בְּכָל גְּבוּלֶיךָ. ד וְשָׁמַטְתָּה, וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ: כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי, עַד עוֹלָם תּוּקָד. ה כֹּה אָמַר יְהוָה, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן יְהוָה, יָסוּר לִבּוֹ. ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ. ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. ט עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ. י אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת: וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו. יא קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל. יב כִּסֵּא כָבוֹד, מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם, מִקְדָּשֵׁנוּ. יג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת יְהוָה.

{ג} אם בחקתי תלכו. יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו  (א) הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקותי, תלכו שתהיו עמלים  (ב) בתורה: ואת מצותי תשמרו. הוו עמלים בתורה על מנת לשמור  (ג) ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה, א.) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם: {ד} בעתם. בשעה שאין דרך בני אדם לצאת,  (ד) כגון (בלילי רביעית. רש”י ישן) בלילי  (ה) שבתות (תענית כג. ת”כ פרק א, א.)ועץ השדה. הן אילני סרק,  (ו) ועתידין לעשות פירות (ת”כ שם ו.){ה} והשיג לכם דיש את בציר. שיהא הדיש מרובה, ואתם עסוקים בו עד הבציר,  (ז) ובבציר תעסקו עד שעת הזרע: ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא,  (ח) והוא מתברך במעיו (שם ז.){ו} ונתתי שלום. שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול  (ט) כנגד הכל, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא  (י) את הכל (ישעיה מע, ז.)וחרב לא תעבר בארצכם. אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור  (כ) דרך ארצכם ממדינה למדינה (ת”כ פרק ב, ג.){ז} לפניכם לחרב. איש בחרב  (ל) רעהו (שם){ח} ורדפו מכם. מן החלשים שבכם,  (מ) ולא מן הגבורים שבכם (שם ד.)חמשה מאה ומאה רבבה. וכי כך הוא החשבון,  (נ) והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטין העושין את  (ס) התורה, למרובים העושין את התורה (שם)ונפלו איביכם וגו’. שיהיו נופלין לפניכם,  (ע) שלא כדרך הארץ: {ט} ופניתי אליכם. אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר פועלים  (פ) וכו’, כדאיתא בת”כ (פרק ב, ה.)והפריתי אתכם. בפריה  (צ) ורביה (שם ה.)והרביתי אתכם. בקומה  (ק) זקופה (שם)והקימתי את בריתי אתכם. ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה (ירמיה לא, ל.), לא כברית וגו’ (ת”כ שם){י} ואכלתם ישן נושן. הפירות יהיו משתמרין וטובים  (ר) להתיישן, שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד (שם פרק ג, א.)וישן מפני חדש תוציאו. שיהיו הגרנות מלאות חדש  (ש) והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר,  (ת) לתת החדש לתוכן: {יא} ונתתי משכני. זה  (א) בית המקדש: ולא תגעל נפשי. אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר, כמו כי שם נגעל מגן גבורים (שמואל-ב א, כא.), לא קבל המשיחה, שמושחין מגן של עור בחלב מבושל כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית שלא יקוב העור: {יב} והתהלכתי בתוככם. אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים: {יג} אני ה’ אלהיכם. כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ועשיתי לכם נסים גדולים: מטת. כמין יתד בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר, כמו עשה לך מוסרות ומוטות (ירמיה כז, ב.), קביליי”א בלע”ז: קוממיות. בקומה זקופה: {יד} ואם לא תשמעו לי. להיות עמלים בתורה, ולדעת מדרש חכמים.  (ב) יכול לקיום המצות, כשהוא אומר ולא תעשו וגו’ הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. ומה תלמוד לומר לי, אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו, וכן בנמרוד גבור ציד לפני ה’ (בראשית י, ט.), שמכירו ומתכוין למרוד בו, וכן באנשי סדום רעים וחטאים לה’ מאד (שם יג, יג.), מכירים את רבונם ומתכוונים למרוד בו: ולא תעשו. משלא תלמדו, לא תעשו,  (ג) הרי שתי עבירות (ת”כ פרשתא ב, ג.){טו} ואם בחקתי תמאסו. מואס באחרים  (ד) העושים: משפטי תגעל נפשכם. שונא החכמים: לבלתי עשות. מונע את אחרים מעשות: את כל מצותי. כופר שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי, ולא נאמר את כל המצות: להפרכם את בריתי. כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן, לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר: {טז} והפקדתי עליכם. וצויתי  (ה) עליכם: שחפת. חולי שמשחף את הבשר, אנפולי”ש בלע”ז, דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית  (ו) פניו זעופה: קדחת. חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו, כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב, כב.)מכלות עינים ומדיבת נפש. העינים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא, וידאבו הנפשות של משפחתו במותו. כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממושכה, קרויה כליון עינים: וזרעתם לריק. תזרעו ולא תצמח, ואם  (ז) תצמח, ואכלוהו אויביכם: {יז} ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם: ורדו בכם שנאיכם. כמשמעו, ישלטו בכם. אגדת ת”כ מפרשה זו (פרק ד.)אף אני אעשה זאת. איני מדבר אלא באף, וכן אף אני אלך עמם בקרי: והפקדתי עליכם. שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצלכם, אביא אחרת ואסמכנה לה: בהלה. מכה המבהלת את הבריות, ואיזו, זו מכת  (ח) מותן: את השחפת. יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו, תלמוד לומר שחפת, שהוא נשחף, או עתים שהוא נשחף אבל נוח ואינו מקדיח, תלמוד לומר ואת הקדחת, מלמד שהוא מקדיח, או עתים שהוא מקדיח וסבור הוא בעצמו שיחיה, תלמוד לומר מכלות עינים, או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה, תלמוד לומר ומדיבות נפש: וזרעתם לריק זרעכם. זורעה ואינה מצמחת, ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים, ומה ת”ל ואכלוהו אויביכם, הא כיצד, זורעה שנה ראשונה, ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת  (ט) ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור,  (י) ושבפנים מתים ברעב שלא לקטו תבואה אשתקד. ד”א וזרעתם לריק זרעכם, כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהם ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם (איכה ב, כב.)ונתתי פני בכם. כמו שנאמר בטובה ופניתי אליכם, כך נאמר ברעה ונתתי פני. משלו משל למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם לרעה: ונגפתם לפני איביכם. שיהא המות הורג אתכם מבפנים,  (כ) ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ (ת”כ פרק ד, ה.)ורדו בכם שנאיכם. שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם,  (ל) שבשעה שאומות העולם עובדי אלילים עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו’ (שופטים ו, ג.), ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ (שם ד.), אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם, וכן הוא אומר ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו’ (מיכה ג, ג. ת”כ שם)ונסתם. מפני  (מ) אימה: ואין רודף אתכם. מבלי  (נ) כח: {יח} ואם עד אלה. ואם בעוד אלה  (ס) לא תשמעו: ויספתי. עוד יסורין  (ע) אחרים: שבע על חטאתיכם. שבע פורעניות  (פ) על ז’ העבירות האמורות למעלה (ת”כ פרק ה, א.){יט} ושברתי את גאון עזכם. זה בית המקדש, וכן הוא אומר הנני מחלל את מקדשי את גאון עוזכם (יחזקאל כד, כא.)ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה. זו קשה משל משה ששם הוא אומר והיו שמיך על ראשך נחשת וגו’ (דברים כח, כג.), שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה, והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ויהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה, והיא  (צ) מאבדת פירותיה: {כ} ותם לריק כחכם. הרי אדם שלא עמל שלא חרש שלא זרע שלא נכש  (ק) שלא כסח שלא עדר ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה אותו אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכסח ועדר ובא שדפון ומלקה אותו,  (ר) הרי שניו של זה קהות (ת”כ שם ד.)ולא תתן ארצכם את יבולה. אף מה שאתה  (ש) מוביל לה בשעת הזרע (שם)ועץ הארץ. אפילו מן הארץ יהא לקוי,  (ת) שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה (שם)לא יתן. משמש למעלה ולמטה, אעץ ואפרי: לא יתן פריו. כשהוא מפרה משיר פירותיו, הרי שתי קללות, ויש כאן שבע פורעניות: {כא} ואם תלכו עמי קרי. רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות. ומנחם פירש לשון מניעה, וכן הוקר רגלך (משלי כה, יז.), וכן יקר רוח, (משלי יז, כז.) וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס, לשון קושי, שמקשים לבם להמנע מהתקרב אלי: שבע כחטאתיכם. שבע פורעניות אחרים במספר שבע כחטאתיכם: {כב} והשלחתי. לשון  (א) גירוי: ושכלה אתכם. אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, תלמוד לומר ושן בהמות אשלח  (ב) בם (דברים לב, כד.), הרי שתים, ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, תלמוד לומר עם חמת זוחלי עפר (שם), מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין כבר היו שנים  (ג) בארץ ישראל, חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית: ושכלה אתכם. אלו  (ד) הקטנים: והכריתה את בהמתכם. מבחוץ: והמעיטה אתכם.  (ה) מבפנים: ונשמו דרכיכם. שבילים גדולים ושבילים קטנים, הרי שבע פורעניות, שן בהמה, ושן חיה, חמת זוחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו: {כג} לא תוסרו לי. לשוב  (ו) אלי: {כה} נקם ברית. ויש נקם שאינו בברית,  (ז) כדרך שאר נקמות, וזהו סמוי עיניו  (ח) של צדקיהו. דבר אחר נקם ברית, נקמת בריתי אשר  (ט) עברתם. כל הבאת חרב שבמקרא, היא מלחמת  (י) חיילות אויבים: ונאספתם. מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור: ושלחתי דבר בתוככם. וע”י הדבר, ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים,  (כ) וכשהם מוציאים את המת לקברו נתנים ביד אויב: {כו} מטה לחם. לשון משען, כמו מטה עז (ירמיה מח, יז.)בשברי לכם מטה לחם. אשבור לכם כל מסעד אוכל,  (ל) והם חצי רעב: ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. מחוסר  (מ) עצים: והשיבו לחמכם במשקל. שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפולה ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם: ואכלתם ולא תשבעו. זה מארה בתוך המעים בלחם. הרי ז’ פורעניות, חרב, מצור, דבר, שבר מטה לחם, חוסר עצים, פת נפולה, מארה במעים. ונתתם אינה מן המנין  (נ) שהיא החרב: {ל} במתיכם. מגדלים וברניות: חמניכם. מין עבודת אלילים שמעמידין על הגגות, ועל שם שמעמידין בחמה קרויין חמנים: ונתתי את פגריכם. תפוחי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקם  (ס) ומנשקים אותם, וכרסו נבקעת ונופל עליה: וגעלה נפשי אתכם. זה סילוק שכינה (ת”כ פרק ו, ד.){לא} ונתתי את עריכם חרבה. יכול מאדם, כשהוא אומר והשימותי אני את הארץ, הרי אדם אמור, הא מה אני מקיים חרבה, מעובר ושב: והשימותי את מקדשיכם. יכול מן הקרבנות, כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים, הא מה אני מקיים והשימותי את מקדשיכם מן הגדודיות, שיירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם. הרי שבע פורעניות, אכילת בשר בנים ובנות, והשמדת במות הרי שתים, כריתת חמנים אין כאן פורענות אלא על ידי השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות ויכרתו, ונתתי את פגריכם וגו’ הרי שלש, סלוק שכינה ארבע, חרבן ערים, שממון מקדש מן הגדודיות, ולא אריח קרבנות, הרי שבע: {לב} והשמתי אני את הארץ. זו מדה טובה  (ע) לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם,  (פ) שתהא שוממה מיושביה: {לג} ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחבירתה: והריקתי. כששולף החרב מתרוקן הנדן.  (צ) ומדרשו חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר,  (ק) כאדם שמריק את המים ואין  (ר) סופן לחזור: והיתה ארצכם שממה. שלא תמהרו לשוב לתוכה, ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות, שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור כאילו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בת”כ (פרק ז, א.){לד} אז תרצה. תפייס את כעס המקום,  (ש) שכעס על שמטותיה: והרצת. למלך את שבתותיה: {לה} את אשר לא שבתה. שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד ע’ שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה. שלש מאות ותשעים היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו מ’ שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים, הוא שנאמר ביחזקאל ואתה שכב על צדך השמאלית וגו’ (יחזקאל ד, ד.), וכלית את אלה וגו’ ושכבת על צדך הימנית ארבעים יום  (ת) ונשאת את עון בית יהודה (שם ו.), ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין, ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. ואם תאמר שנות מנשה חמשים וחמש היו,  (א) מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה, וכל שנות רשעו עשרים ושתים, כמו שאמרו באגדת חלק, ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו. צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמיטין ויובלות שבהם, והם שש עשרה למאה י”ד שמיטין וב’ יובלות הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע, לשלשים ושש שנה חמש שמיטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתירה שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים. (נ”א ואותו יובל שגלו שלא נגמר בעונם נחשב להם). ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים,  (ב) וכן הוא אומר בדברי הימים עד רצתה הארץ את שבתותיה וגומר, למלאות שבעים שנה (דברים הימים-ב לו, כא.){לו} והבאתי מרך. פחד ורך לבב מ”ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ”ם של מועד ושל מוקש: ונסו מנסת חרב. כאילו רודפים  (ג) הורגים אותם: עלה נדף. שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש  (ד) ומוציא קול, וכן תרגומו קל טרפא דשקיף, לשון חבטה, שדופות קדים, שקיפן קידום, לשון משקוף, מקום חבטת הדלת וכן תרגומו של חבורה, משקופי: {לז} וכשלו איש באחיו. כשירצו לנוס יכשלו זה בזה, כי יבהלו לרוץ: כמפני חרב. כאילו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם. ומדרשו (ת”כ פרק ז, ה.), וכשלו איש באחיו, זה נכשל בעונו של זה,  (ה) שכל ישראל ערבין זה לזה: {לח} ואבדתם בגוים. כשתהיו פזורים  (ו) תהיו אבודים זה מזה: ואכלה אתכם. אלו המתים בגולה: {לט} בעונת אבותם אתם. כשעונות אבותם אתם כשאוחזים מעשה  (ז) אבותיהם בידיהם (שם פרק ח, ב)ימקו. לשון המסה, כמו ימסו, וכמוהו תמקנה בחוריהן (זכרי’ יד, יב.), נמקו חבורותי (תהלים לח, ו.){מא} והבאתי אתם. אני בעצמי אביאם.  (ח) זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים הואיל וגלינו בין האומות עובדי אלילים נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי, שנאמר והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו’ (יחזקאל כ, לב.), חי אני וגו’ אם לא ביד חזקה וגו’ (שם לג. ת”כ שם ה.)או אז יכנע. כמו או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא, לו.) (ט) אם אז יכנע. לשון אחר אולי, שמא אז יכנע לבבם וגו’: ואז ירצו את עונם. יכפרו על עונם  (י) ביסוריהם: {מב}  וזכרתי את בריתי יעקוב. בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון  (כ) שיבוא ויבשר גאולת בניו: וזכרתי את בריתי יעקוב. למה נמנו אחרונית, כלומר, כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח: {מג} יען וביען. גמול, ובגמול אשר  (ל) במשפטי מאסו: {מד} ואף גם זאת. ואף אפילו אני עושה עמהם זאת, הפורענות אשר אמרתי, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים לכלותם ולהפר בריתי אשר אתם: {מה} ברית ראשונים. של שבטים: {מו} והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכולם נתנו למשה בסיני:



ויקרא פרק-כז

{ב} כי יפלא. יפריש בפיו: בערכך נפשת. ליתן ערך נפשו, לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו,  (מ) עלי: {ג} והיה ערכך וגו’. אין ערך זה לשון דמים,  (נ) אלא בין שהוא יוקר בין שהוא זול, כפי שניו, הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו: ערכך. כמו ערך, וכפל הכפי”ן, לא ידעתי מאיזה  (ס) לשון הוא: {ה} ואם מבן חמש שנים. לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמר ערך קטן הזה שהוא בן חמש שנים עלי: {ז} ואם מבן ששים שנה וגו’. כשמגיע לידי הזקנה האשה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, (ערכין יט) דאמרי אינשי (ערכין יט.) סבא בביתא  (ע) פחא בביתא, סבתא בביתא  (פ) סימא בביתא וסימנא טבא בביתא: {ח} ואם מך הוא. שאין ידו משגת ליתן הערך הזה: והעמידו. לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך: על פי אשר תשיג. לפי מה שיש לו יסדרנו, וישאיר לו כדי חייו, מטה כר וכסת וכלי אומנות, אם היה חמר משאיר לו חמורו: {ט} כל אשר יתן ממנו. אמר רגלה של זו עולה, דבריו קיימין,  (צ) ותמכר לצרכי עולה, ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו האבר: {י} טוב ברע. תם בבעל  (ק) מום (ת”כ פרק ט, ו.)או רע בטוב. וכל שכן טוב בטוב,  (ר) ורע ברע: {יא} ואם כל בהמה טמאה. (ת”כ. תמורה לב) בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה,  (ש) ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון, אלא א”כ הוממו (שם לב: ת”כ פרשתא ד, א.){יב} כערכך הכהן כן יהיה. לשאר כל אדם הבא  (ת) לקנותה מיד הקדש: {יג} ואם גאל יגאלנה. בבעלים החמיר הכתוב, להוסיף חומש, וכן במקדיש בית, וכן במקדיש את השדה, וכן בפדיון מעשר שני, הבעלים מוסיפין חומש, ולא שאר כל אדם (ת”כ שם ז.){טו} והיה ערכך לפי זרעו. ולא כפי שוויה,  (א) אחת שדה טובה ואחת שדה רעה פדיון הקדשן שוים, בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזירת הכתוב, והוא שבא לגאלה בתחלת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו נותן לפי החשבון, סלע ופונדיון לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למנין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה, ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות: {יז} אם משנת היובל יקדיש וגו’. אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא זה לגאלה מיד: כערכך יקום. כערך הזה  (ב) האמור יהיה, חמשים כסף יתן: {יח} ואם אחר היבל יקדיש. וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד גזבר  (ג) ובא זה לגאלה אחר היובל: וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות. כפי חשבון. כיצד הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמשים שקל, הרי שקל לכל שנה ושקל יתר על כולן, והשקל ארבעים ושמנה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכולן, ואמרו רבותינו שאותו פונדיון קלבון  (ד) לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל: ונגרע מערכך. מנין השנים שמשנת היובל,  (ה) עד שנת הפדיון: {יט} ואם גאל יגאל. המקדיש אותו יוסיף חומש על הקצבה הזאת: {כ} ואם לא יגאל את השדה. המקדיש: ואם מכר.  (ו) הגזבר: את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. לשוב ביד  (ז) המקדיש: {כא} והיה השדה בצאתו ביבל. מיד הלוקחו מן הגזבר,  (ח) כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל: קדש לה’. לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר, אלא כשדה החרם הנתון  (ט) לכהנים, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח, יד.), אף זו תתחלק לכהנים של אותו משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו: {כב} ואם את שדה מקנתו וגו’. חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך, אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה, ואם לא יגאל, וימכרנה גזבר לאחר, או אם לא יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה, ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הוצרך לומר לאשר לו אחוזת הארץ, מירושת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש: {כה} וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. כל ערכך שכתוב בו שקלים,  (י) יהיה בשקל הקדש: עשרים גרה. עשרים מעות, כך היו מתחלה, ולאחר מכאן הוסיפו שתות, ואמרו רבותינו שש מעה כסף דינר, עשרים  (כ) וארבע מעות לסלע: {כו} לא יקדיש איש אתו. לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו: {כז} ואם בבהמה הטמאה וגו’. אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך,  (ל) וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש, שהכתוב שלמעלה דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית: ופדה בערכך. כפי מה שיעריכנה הכהן: ואם לא יגאל. ע”י בעלים (ת”כ פרק ב, ב.)ונמכר בערכך. לאחרים: {כח} אך כל חרם וגו’. נחלקו רבותינו בדבר, יש אומרים סתם חרמים להקדש (שם ה.) (מ) ומה אני מקיים כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח, יד.), בחרמי כהנים, שפירש ואמר הרי זה חרם לכהן, ויש שאמרו סתם חרמים לכהנים: לא ימכר ולא יגאל. אלא ינתן לכהן, לדברי האומר סתם חרמים לכהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים, והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה, בחרמי כהנים, שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון (ערכין כח:), עד שיבואו ליד כהן,  (נ) וחרמי גבוה  (ס) נפדים: כל חרם קדש קדשים הוא. האומר סתם חרמים לבדק הבית, מביא ראיה מכאן, והאומר סתם חרמים לכהנים, מפרש כל חרם קדש קדשים הוא לה’, ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים, ועל קדשים קלים, ונותן לכהן כמו ששנינו במסכת ערכין (כח:) אם נדר, נותן  (ע) דמיהם, ואם נדבה, נותן  (פ) את טובתה: מאדם. כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים (שם כח.){כט} כל חרם אשר יחרם וגו’. היוצא ליהרג  (צ) ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום (ת”כ שם ז.)מות יומת. הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה, אין לו לא דמים, ולא ערך: {ל} וכל מעשר הארץ. במעשר שני  (ק) הכתוב מדבר: מזרע הארץ.  (ר) דגן: מפרי העץ. תירוש ויצהר: לה’ הוא. קנאו השם ומשולחנו צוה לך לעלות ולאכול  (ש) בירושלים, כמו שנאמר ואכלת לפני ה’ אלהיך, מעשר דגנך תירושך וגו’ (דברים יד, כג.){לא} ממעשרו. ולא ממעשר חבירו, הפודה מעשר של חבירו אין מוסיף חומש. ומה היא גאולתו, כדי להתירו באכילה בכל מקום, והמעות יעלה ויאכל בירושלים, כמו שכתוב ונתתה בכסף וגו’: {לב} תחת השבט. כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבועה בסקרא להיות ניכר שהוא מעשר, כן עושה לטלאים ועגלים  (ת) של כל שנה ושנה: יהיה קדש. ליקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה, ולא מצינו שיהא בשרו ניתן לכהנים: {לג} לא יבקר וגו’. לפי שנאמר וכל מבחר נדריכם (שם יב, יא.), יכול יהא בורר ומוציא את היפה, תלמוד לומר לא יבקר בין טוב לרע, בין תם בין בעל מום, חלה עליו קדושה, ולא שיקריב בעל מום, אלא יאכל בתורת מעשר, ואסור ליגזז וליעבד:

קרדיט: סדר רש”י על פרשת בחוקתי שייך ל”תורת אמת”.

מפרשים על פרשת בחוקתי

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שנים מקרא ואחד תרגום – בחוקתי

{ג} אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָֽם:  מ  אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָֽם:  ת  אִם בִּקְיָמַי תְּהָכוּן וְיָת פִּקוֹדַי תִּטְרוּן וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן: {ד} וְנָֽתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת בחוקתי

ג}אם בחקותי וכו’ ורדפו מכם חמשה וכו’. תימה שהרי חשבון זה אינו דחמשה למאה הוי אחד שרודף עשרים ומאה לרבבה הוא שאחד רודף מאה. וי”ל דתפלת

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת בחוקתי

{ג}אם בחקותי תלכו וגו’. פירש רש”י שתהיו עמלים בתורה כו’. אע”פ שרש”י הכריח זה מן יתור הפסוקים שהרי קיום המצות כבר אמור כו’, מ”מ גם מצד

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת בחוקתי

{ג} אם בחקתי אִין בִּקְיָימֵי אוֹרַיְיתִי תַּהֲכוּן וְיַת סִדְרֵי דִינַי תִּנְטְרוּן וְתַעְבְּדוּן יַתְהוֹן: {ד} וְאֶתֵּן מִטְרַיָא דְאַרְעֲכוֹן בְּעִידַנְכוֹן בַּכִּיר וְלָקִישׁ וְתִתֵּן אַרְעָא פֵּירֵי עֲלַלְתָּהּ וְאִילַן דְאַנְפֵּי בָרָא יַצְלַח

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת בחוקתי

{ג}אם בחקתי תלכו. בגי’ עמלים בדברי תורה. סמך אם בחקותי לשבת וע”א לומר ששקולים הם ככל המצות והחוקים. ועוד סמך שבת לונתתי גשמיכם בעתם דהיינו

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת בחוקתי

ג}אם בחקתי. תשמרו ועשיתם. מצוה ללמוד וללמד ולעשו’. וי”ו ונתתי כוי”ו והארץ היתה תהו ובהו ולעולם כאשר המלה מלרע עם וי”ו הטעם הוא לעתיד ואם מלעיל

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת בחוקתי

{ג}א הכי גרסינן כשהוא אומר ועשיתם אותם הרי קיום המצות אמור וכו’, ואם כן פירוש ואם בחקותי תלכו בעמלים סתם, ואת מצותי תשמרו בעמלים על מנת

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת בחוקתי

{ד}ונתתי גשמיכם בעתם. הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים ויהיה זה סיבת בריאות לגופים והפירות כולם

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת בחוקתי

{ג}אם בחקתי תלכו וגו’. בתורת כהנים אמרו ז”ל יכול אלו המצות כשהוא אומר ואת מצותי וגו’ הרי המצות אמורות מה אני מקיים אם בחקתי להיות

חידושי תורה על פרשת בחוקתי

ונסתם ואין רודף | פרשת יהדות

ונסתם ואין רודף

דבר תורה נפלא לשבת עם סיפור שהיה עם הרמב”ם בנושא ונסתם ואין רודף. מאת הרב דוד הכהן – גן יבנה בספרו אור דוד על התורה.

מה המטרה | פרשת יהדות

מה המטרה?

חידוש תורה על הפסוק “אם בחוקתי תלכו” ומה המטרה? מאת הרב דוד הכהן – גן יבנה עם משל ונמשל שמחדדים את ההבנה על הפסוק.

וישבתם לבטח בארצכם | פרשת יהדות

וישבתם לבטח בארצכם

נאמר בפסוק: “וישבתם לבטח בארצכם” ומסביר התורת כהנים בארצכם ולא בארצות אחרות.. קראו חידוש תורה נפלא מאת הרב דוד הכהן בנושא וישבתם לבטח בארצכם.

סוף הכבוד לבוא | פרשת יהדות

סוף הכבוד לבוא

חידוש תורה לפרשת בחוקתי נפלא עם סיפור, מאת הרב דוד הכהן גן יבנה בנושא סוף הכבוד לבוא.

ברית האבות הקדושים - פרשת יהדות

ברית האבות

סיפור נפלא עם מוסר השכל לפרשת בחוקתי, בנושא ברית האבות הקדושים. מאת, הרב דוד הכהן – בספרו אור דוד על התורה.

וזכרתי את בריתי יעקב | פרשת יהדות

וזכרתי את בריתי יעקב

נמשל יפה ומעניין לפרשת בחוקתי בנושא: וזכרתי את בריתי יעקב מאת, הרב דוד הכהן – גן יבנה בספרו אור דוד על התורה.

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
פרשת בהעלותך | פרשת יהדות
פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך פרשת בהעלותך המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק ח’ ראשון א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב

מנהג אכילת חלב בשבועות | פרשת יהדות
מנהג אכילת חלב בשבועות

מנהג אכילת חלב בשבועות כל הסיבות מדוע נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות – טעמים ומקורות מהו מנהג אכילת חלב בשבועות? מנהג בית ישראל, הוא

תיקון ליל שבועות - פרשת יהדות
תיקון ליל שבועות

תיקון ליל שבועות סדר תיקון ליל שבועות – הסברים ומנהגים. מהו תיקון ליל שבועות? תיקון ליל שבועות, הוא למעשה מנהג בית ישראל אשר נוהגים להישאר

קריאת התורה לחג שבועות | פרשת יהדות
קריאת התורה לחג שבועות

קריאת התורה לחג שבועות סדר קריאת התורה לחג שבועות עם ניקוד ובאותיות ברורות קריאת התורה לחג שבועות מוציאים שתי ספרי תורה: בראשון קוראים בחומש שמות

מועדי ישראל | פרשת יהדות
מועדי ישראל

מועדי ישראל מועדי ישראל הכוללים: חגי ישראל, תעניות ותאריכים מיוחדים. חגי ישראל חג שבועות הכל על חג שבועות – חג מתן תורה, מידע, מנהגים והסברים.

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות