וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: (בחוקתי כו, ה).
בארצכם אתם יושבים לבטח ולא מחוצה לה (תורת כהנים פרשת בחוקותי).
מספרים על הגאון רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל, רבה של רוז'ינוי, שכאשר היה דורש ברבים על מעלת ישוב ארץ ישראל היה מספר מעשה זה:
היה פריץ אחד שהיה מחכיר אחת מאחוזותיו ליהודי פיקח וממולח, אבל הוא לא הצליח בעסקיו, ולא היה יכול לשלם ל"פריץ" דמי החכירה, עד שהפריץ נתן לו התראה, שאם לא ישלם לו עד חודש ימים, יחרים את כל רכושו ויגרשו מן הכפר.
ובכדי להציל מה שביכולתו, אסף הכפרי את מטלטליו, את רכושו המעט, וישב עם בני ביתו בעגלת החורף שלו ועזב את הכפר. בדרך פגש את הפריץ נוסע במרכבתו. הפריץ השתומם בראותו כי היהודי "שלו" נוסע יחד עם בני ביתו לעיר הקרובה, וקרא לו מתוך חמיה: מושק'ה, מה יום מיומים? – לב היהודי התפלץ בקרבו מתוך פחד, הרהר רגע, והשיב מתוך הכנעה: אדוני הפריץ! היום בערב ולמחרתו חג לנו היהודים, והוד מעלתו יודע כי לימות החגים נוהגים יהודי הכפר לנסוע העירה יחד עם בני ביתם.
הפריץ שהיה לו משא ומתן עם יהודים, היה בקי מעט ב"לוח" המועדים של היהודים, ויודע מתי חלים החגים, אבל התפלא לשמוע כי באמצע החורף יש גם כן איזה חג ליהודים שהוא לא ידע כלל אודותיו.
הוא שאל איפוא ליהודי: מושק'ה, מה שם החג הזה? ותוך כדי שאלה החזיר לו היהודי: שמו של חגנו זה הוא "זמן פלטתינו"…
הסתפק הפריץ בתשובה זו, ונסע הלאה לכפר השני שגם שם היה לו חוכר יהודי. והנה מוצא את היהודי "שלו" עומד ובוקע עצים. הוא ידע כי עבודה זו אסורה ליהודי בחג, ופנה איפוא ליהודי כשהוא זועם: ז'יד, מתי התחלת לחלל את החגים שלך?
היהודי העמיד עליו עינים תמהות. והפריץ המשיך את דבריו: בוז לך, ז'יד, היום פגשתי בדרך את מושק'ה כשהוא נוסע יחד עם בני ביתו העירה, לחוג את החג שהוא קרא בשם "זמן פלטתינו"…
הבין היהודי את אשר קרה וענה: כן אדוני הפריץ, חג זה הוא מימים ימימה, אבל אין לו זמן קבוע, היום חוגג מושק'ה את החג, ובעוד מספר שבועות אחגוג אני…
ורבי מרדכי גימפל סיים את דרשתו: אחי האהובים, כל יהודי ויהודי כשהוא בגולה, אסור לו לשכוח, כי בזמן מן הזמנים יצטרך חלילה "לחוג" את "זמן פלטתינו", ועלינו להכין לנו מקום מפלט ומקלט בארץ מולדתנו, שכן אמרו חכמינו ("תורת כהנים" פרשת בחוקותי) על הכתוב: "וישבתם לבטח בארצכם" – בארצכם אתם יושבים לבטח ולא מחוצה לה.
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ: (ויקרא כו. ו')
מספרים שהיו שני חברים, אחד בשם ישראל ואחד בשם שלום. הם טיילו יחדיו והגיעו לנהר. אמרו: למה נכנס שנינו ונרטב? עדיף יותר שאחד ירכיב את השני! אבל מי יהיה על מי. שלום זכר פסוק שבו כתוב: "שלום על ישראל", ולכן אמר שהוא צריך לרכב על ישראל, וכן היה שישראל הרכיב את שלום על כתפו.
באמצע הדרך זרק ישראל את שלום. שאל שלום: מדוע עשית כך? ענה לו ישראל: והרי כתוב: "ונתתי שלום בארץ"… (נזר יוסף בשם הדרשן הירושלמי הרה"ג רבי שבתאי יודלביץ, זצ"ל).
מאת: הרב דוד הכהן – בספרו אוד דוד על פרשת השבוע.
