לקחת תרומה

מספרים על שופט שנפל למים, העוברים ושבים מיהרו להצילו ובקשו שיתן להם את היד שלו כדי שיוציאו אותו מהמים. לתדהמתם השופט לא נתן את ידו והיה במצב של סכנת תביעה. מיד בא חכם אחד ואמר לו: קח את ידי, רק אז נאות השופט למסור את ידו

שאלו את החכם מה פשר העניין, ואמר: השופט הזה לא מכיר את המושג לתת רק לקחת, אתם בקשתם ממנו תן את היד שלך, ואני אמרתי לו קח את היד שלי!

הימים הללו הם ימים של השמחה.

אומר האר"י הקדוש חודש זה הוא חודש תיקון המחשבה, ואמרו משנכנס אדר מרבים בשמחה, בשמחה אותיות מחשבה, עיקר קדושת האדם היא ביסוד קדושת המחשבה.

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת תרומה, תרומה מלשון התרוממות, אדם שתורם מתרומם.

פרשת תרומה היא הראשונה מתוך חמשת הפרשיות שעוסקות בענייני המשכן. בניית המשכן ארכה בסך הכל חודשיים ימים והתורה מקדישה לזה חמש פרשיות. אפילו מעמד הר סיני ומתן תורה לא זכו לאריכות כזו. לפי האריכות שהתורה מאריכה בבניית המשכן נראה שזה הנושא הכי חשוב בתורה. 

(יש מה שנקרא דבר והיפוכו כמו לבן ושחור, לעלות ולרדת, להיכנס ולצאת. יש שתי מילים בעברית הפוכות לגמרי לתת ולקחת. לתת זה כל היופי שיש באדם להרגיש את הסבל והמצוקה של הזולת ולתת משלו לאחרים. לקחת זה בדיוק הפוך, זה התאווה לצבור ולמלא את עצמי ולא אכפת לי מאחרים. אלו מילים הפוכות לחלוטין אחת מהשנייה, וכשנקרא את הפסוק הראשון בפרשה כבר נגלה שחלילה ולכאורה יש כאן טעות! טעות בניסוח של המקרא התורה אומרת ויקחו לי תרומה, היה צריך לכתוב ויתנו לי תרומה. התורה קוראת לנתינה לקיחה וזה הרי הפוך. כי לתת זה להוציא מרשותי, ולקחת זה להכניס לרשותי, זו ממש פעולה הפוכה מנתינה. אז איך זה שנתינה נקראת לקיחה?)

פרשת השבוע פותחת במשפט "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב). העובדה שנאמר "ויקחו לי תרומה" ולא "ויתנו לי תרומה" מצביעה על כך שמי שנותן הוא גם המקבל. למעשה, אדם מקבל הרבה מעבר למה שהוא נותן.

אנחנו חיים בעולם שאנשים פוחדים להתחייב, להתמסר, לתת מעצמם, ולכן רואים הרבה אנשים שלא מתחתנים, שלא מביאים ילדים לעולם, ולא מבינים שלתת זה לקחת, יותר ממה שאדם נותן הוא מקבל.

הקב"ה מבקש ממשה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (שמות כה) וכן בפרשת ויקהל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָֹה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (שמות לה ד') 

שואל האלשיך אם כל בני ישראל לוקחים מי יהיה הנותן? היה ראוי לומר ויתנו לי תרומה?

זאת ועוד הביטוי של לקיחה בלשון התורה הוא להכניס דוגמת הפסוק: 'כי יקח איש אשה', או הפסוק 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי'. אדם לוקח אשה ומכניסה לביתו. נישואין בלשון התורה נקראים לקיחה. אם כך צריך היה לומר ויתנו לי תרומה לא ויקחו לי תרומה, כי הלשון יקחו זה להכניס וכאן צריך להוציא, לתת?

כמו כן מצאנו אצל אברהם אבינו: כאשר באו המלאכים האורחים אצל אברהם אבינו אמר להם: יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. מה זה יוקח הרי הוא נותן להם היה צריך לומר יותן מעט מים. כמו"כ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם(בראשית יח) היה צריך לומר ואתנה פת לחם לא ואקחה.

כשיהודי נותן צדקה, הוא לא רק נותן אלא גם מקבל

התשובה לכך היא: כשיהודי נותן צדקה, הוא לא רק נותן אלא גם מקבל, שכן כשהעני מקבל את הנדבה, הנותן מקבל זכות בעבור המצווה שעשה, באמצעותה הוא יקבל חזרה מה' פי עשרה ממה שנתן.

ולא עוד, אלא שהצדקה היא סגולה לעשירות ופרנסה טובה. שהרי מצינו בתלמוד במסכת תענית (ט.) לגבי נתינת מעשרות, שהקב"ה אומר-ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים. שזה הדבר היחיד שמותר לנסות את הקב"ה-שלא מצינו דבר זה בשום מקום. ולמה? כי הקב"ה אומר, אם אתה רוצה שאני ייתן לך פרנסה, שאני ישקיע בך, בוא תהיה שותף איתי ואז יהיה לי שווה להשקיע בך. אז למה לנו לחשוש לבחון את הקב"ה?

דומה הדבר לאדם שבא לבנק, וביקש הלוואה של 50 אלף דולר. אמר לו הפקיד שהמנהל לא מאשר, ובשום פנים ואופן אין לו אפשרות לקבל הלוואה. לפתע אותו אדם רואה את חבירו שנכנס לבנק אחריו, וביקש גם הלוואה. מייד בא אליו המנהל ואישר לו את ההלוואה. זעם אותו אחד, ופנה למנהל ושאל, מדוע לי לא אישרת הלוואה? אמר לו-חבר שלך ביקש הלוואה לעסק שלו שגם אני שותף בו לכן אישרתי לו, כי שווה לי להשקיע בו. מה שאין כן אתה ביקשת לעצמך. לכן סירבתי לתת לך.

ממילא רואים, שכשאדם רוצה לקבל שפע ופרנסה מידיו של בורא עולם, צריך להכניס אותו שותף לעסק שלו.

מתן תרומה עבור המשכן איפשר למעשה, "לקחת" מהקב"ה הרבה יותר משהם נתנו.

משל לאדם שרואה לראשונה איכר הולך בשדה

המשיל זאת רבנו יוסף חיים זצ"ל לאדם שראה לראשונה בחייו איכר הולך בשדה, ומשליך גרעיני חיטה. לעג לו "טיפש, אלו חיטים טובות הראויות לאכילה, למה אתה משליכן כך כדומן על פני האדמה…". ולא ידע האיש כי מכל גרעין המושלך תצמח שבולת שלימה. וזהו שנאמר "זרעו לכם צדקה" (הושע י', י"ב), הצדקה כמוה כזריעה.

מלבד זה ידוע כי הנכסים האמיתיים של האדם הם הדברים הטובים שהוא עושה, הזכויות שהוא יוצר לעצמו. מעולם לא שמענו כשמספידים אדם שנפטר, מספרים כמה רכוש, כמה בתים, כמה קרקעות וכמה כסף יש לו, מה שכן אומרים עליו זה, כמה הנהגות ומדות טובות היו לו, כמה מעשה צדקה וחסד הוא עשה בחייו, אלו הם הקניינים האמיתיים של האדם ששום אחד לא יכול לקחת אותם ממנו

למה אם כן להמתין עד שנעזוב את העולם אחרי מאה ועשרים ורק אז יאמרו עלינו את הדברים הטובים למה שלא נגרום שעוד בחיינו יאמרו עלינו דברים טובים

בדברים החומריים, הגשמיים שיש לאדם אין בהם שום בטחון. כאשר אדם רוכש דבר מה כגון דירה או מכונית או כל דבר אחר אין שום ערבות שהדבר הזה ישאר שלו לעולמי עד, יכולה לקרות חלילה רעידת אדמה והכל יבלע באדמה, יכולים לקרות עוד אלף סיבות שהדברים הללו לא ישארו ביד האדם. 

הדברים היחידים שלמעשה הופכים להיות קניינו של האדם הם המעשים הטובים שעושה, המעשים הטובים הללו שום אחד לא יכול לקחת ממנו, הם שלו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא

אדם שנותן צדקה, הוא בעצם נותן לעצמו ושום אחד לא יכול לקחת זאת ממנו

על שמואל הנגיד מסופר שהיה שר האוצר אצל מלך ספרד, וכדרכם של יהודים  שהצליחו, עורר הוא את קנאתם של שאר יועצי המלך שהחלו מדברים עם המלך על כך שרבי שמואל מועל בכספי המלך בשל היותו קרוב ונוגע בכספי הממלכה.

למרות שהמלך לא קיבל את דבריהם, נכנסו הדברים כארס לליבו והחליט לבדוק מה מצבו הכספי של רבי שמואל הנגיד על מנת לראות אם אמנם מעל הוא בכספי המלך.

המלך קרא אליו את רבי שמואל הנגיד ואמר לו כי הוא סומך עליו ועל נאמנותו המוחלטת אליו, אולם עקב דיבורים רבים ולמען הסר ספק, ביקשו המלך לתעד את כל מאזנו הכספי ולהכין רישום מדויק שלו.

ואמנם כך, על פי קביעת המלך העביר לו רבי שמואל הנגיד דף נייר בו מרוכז סכום הכסף שברשותו

הסכום שהיה רשום אמנם לא היה קטן במיוחד אולם עורר את זעמו של המלך, שכן הסכום היה נראה קטן בהרבה ממה שהמלך עצמו ידע שיש ברשותו של שר האוצר שלו

שאל המלך בכעס את רבי שמואל הנגיד: "הכיצד תדווח לי על סכום כה קטן שברשותך? הרי יודע אני בבירור שיש ברשותך יותר! מה עם הבית הגדול, הצאן והבקר, השדות והכרמים שברשותך? מדוע אני לא רואה זאת ברישומים שלך?

חייך רבי שמואל הנגיד ואמר למלך: כל מה שהזכרת כעת אדוני המלך, אמנם ברשותי אולם באופן זמני, שכן בהחלטה קטנה שלך הינך יכול לשלול ממני את תפקידי, ביתי, צאני ובקרי, שדותי וכרמיי, זה אמנם שלי אבל לא ממש שלי

"הדבר היחידי שהוא בטוח שלי, זה כל מה שתרמתי לצדקה ועשיתי בו חסדים. את זה, אדוני המלך, גם אתה לא תוכל לקחת ממני. זה שלי ורק שלי! הוא הדבר שיקדם אותי לעתיד לבוא בדיני לפני בורא עולם. לכן מילאתי אחת לאחת אחר בקשתך לרשום את מה שברשותי.."

מלמדנו כאן המעשה יסוד חשוב, שבטעות החשיבה לעיתים הפוכה. האדם שנותן ומעניק, אם זה בסיוע נפשי ואם זה בסיוע כספי ועוד, מרגיש שהוא נתן ונתן והוא איבד בשל הנתינה. ההיפך הוא הנכון, הוא אמנם נתן אבל זו הקבלה הגדולה ביותר שיש. כי רק דרך הנתינה אנו יכולים לרכוש את הנכסים הללו לנצח נצחים.

מספרים על יהודי עשיר גדול שכתב לפני מותו:

"את הצוואה הראשונה תפתחו מיד אחרי מותי, עוד לפני הקבורה". כך נפתח המכתב שנכתב ברגעיו האחרונים של היהודי העשיר ביותר בעולם. "ואת הצוואה השנייה תפתחו רק שלושים יום אחרי מותי". בעיניים לחות מדמעות הם ניגשו לכספת הגדולה שבקיר, הם פתחו אותה ביחד וגילו את שתי המעטפות. הם פתחו את המעטפה הראשונה. הבכור שבהם התחיל להקריא בהתרגשות: "בניי ובנותיי היקרים, אהוביי. כשאתם קוראים את השורות האלו אני בוודאי כבר לא אתכם". פרץ של בכי נשמע בחדר, גם הבכור השתנק בקריאתו, אך הוא המשיך:

"חייתי לצידכם חיים יפים ומלאי תוכן. השתדלתי לחנך אתכם להיות טובים וישרים, ללכת בדרך התורה והמצוות, וזכיתי לראות את כולכם פורחים. אני יודע שאהבתם אותי, ולכן אני בטוח שתמלאו את בקשתי האחרונה". את הדממה בחדר היה אפשר לחתוך בסכין. הבכור עצר את קריאתו, מכין את עצמו לקראת המשפט הבא, לא בטוח שהוא קורא נכון, אבל כולם מסביב האיצו בו.

הוא כחכח בגרונו והמשיך: "אבקש שתקברו אותי עם גרבי השבת הלבנות שלי!" אחד הנכדים התפוצץ מצחוק. כולם היו בהלם. "גרביים?! בקבר?!" הם היו בטוחים שמשהו קרה לו לזקן שלהם רגעים לפני מותו, שמשהו בראש שלו השתבש. אבל תלמידי החכמים שבחבורה הסבירו לכולם ש"מצוה לקיים את דברי המת", הם פנו לחברא קדישא המטפלת בכל ענייני ההלוויה והקבורה נתנו להם את גרבי השבת הלבנים וביקשו שילבישו למת את הגרביים לפני הקבורה.

אנשי החברה קדישא סירבו. "זה בניגוד למסורת. זה נוגד את ההלכה היהודית. לא נוכל לקבור אותו עם גרביים". הם ניסו לשכנע אותם, הם ניסו להסביר להם שהאבא היה איש ספר, ואם הוא ביקש אז כנראה שהיתה לו סיבה טובה ונימוק מתאים גם אם הוא לא פירט ולא כתב. הם אפילו רמזו שהם מוכנים לממן את בניית בית ההלוויות החדש אם יסכימו לבקשתו האחרונה של הזקן, אבל נתקלו בסירוב מוחלט. הזקן נקבר בלי גרביים! בקשתו האחרונה של היהודי העשיר ביותר בעולם לא התמלאה. שלושים יום אחר כך, שוב התאספו כולם בחדרו של הזקן, הם פתחו את הכספת הוציאו את הצוואה השנייה. הבן הבכור אחז בה בידיים רועדות והתחיל להקריא.

"בניי ובנותיי האהובים. אני יודע. כן, אני יודע שלא עשיתם את מה שביקשתי. אני יודע שקברתם אותי יחף. אני יודע שלא נתנו לכם לקבור אותי עם גרבי השבת שלי. לא, אני לא כועס. אני גם לא יכול לכעוס מהמקום שבו אני נמצא כעת. לא ביקשתי את זה בשבילי. רציתי את זה בשבילכם. רציתי ללמד אתכם משהו חשוב".

הם הביטו זה בזה, מבינים פתאום שהזקן לא היה כל כך סנילי. "רציתי להראות לכם, שבן אדם יכול להיות עשיר מופלג. יכולים להיות לו מיליארד דולר בבנק, אבל לקבר הוא לא יכול לקחת אפילו לא זוג גרביים. פשוט כלום! "את הדברים הטובים שעשיתי בחיים, אותם אני לוקח איתי. שום דבר אחר לא!"

אתה עדיין צעיר. אתה עוד לא חושב על המוות, בטח שלא. מה פתאום שתחשוב על המוות? אתה לא מהסוג שמתים. אבל אתה בוודאי חושב על החיים. יש לך תוכניות גדולות על החיים. אתה רוצה לעשות הרבה דברים טובים. אתה רוצה להצליח, אתה רוצה להתקדם, אתה רוצה להגיע רחוק. זה נפלא. זה מצוין. אבל רק תזכור מה אתה לוקח אתך בסופו של דבר. יש דברים שנשארים לנצח. ויש דברים שאין להם שום משמעות.

וכך אמר התנא רבי יוסי בן קיסמא לאנשים שניסו לשכנע אותו לעזוב את חברת תלמידי החכמים שבקרבם היה גר ולבוא לגור איתם תמורת סכום כסף גדול: "ולא עוד, אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר (על התורה): בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ – בעולם הזה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ – בקבר, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ  – לעולם הבא

אדם שנותן תרומה, הוא חושב שהוא נותן אבל בעצם הוא לוקח. כי כל מה שאדם נותן לצדקה זה בעצם דבר שחוזר אליו, לחשבון האישי שלו.

כמו שהגמרא בב"ב (יא.) מספרת: מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו, אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם? אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו. אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: ולך תהיה צדקה. אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. הראה להם שכל מה שהוא נתן לצדקה זה בעצם בשביל עצמו.

וכמו שמסביר הגאון מוילנא – את הפסוק: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ. המלה "ונתנו" מיוחדת מאוד, שכן היא נקראת ישר והפוך, זה בא לרמוז לנו, שכאשר אנו נותנים, לא נחשוב שהנתינה הינה חד סטרי. ההיפך הוא הנכון: כאשר האדם נותן משלו ותורם, הוא מקבל בחזרה בכפל כפליים 

כמו כן המלה "ונתנו" מוטעמת בטעם אזלא גריש, שצורתם כשתי חצאי קשת מקבילות זו מול זו, לרמוז שמה שנותנים מהצד הזה חוזר מהצד השני.

עוד אמרו חז"ל: העני עושה עם העשיר הנותן לו, יותר ממה שהעשיר עושה עם העני, מהיכן לומדים זאת?

ידוע המעשה של משפחת נעמי ואלימלך מבית לחם שירדו לגור בשדי מואב, המשפחה שהיתה העשירה ביותר ירדה מנכסיה ולאחר מות בעלה אלימלך ושני בניה של נעמי חזרה יחד עם רות כלתה לבית לחם כשהן חסרי כל

נעמי שלחה את רות לגורן לקרוב משפחה שלה שהיה עשיר ושמו בועז אולי יסכים לייבם אותה וכך יהיה להם במה להתקיים. בועז הביע את הסכמתו לייבם אותה וגם נתן לה רשות ללקט שיבולים מהשדה 

רות חזרה לבית נעמי: וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ נעמי: אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם מאיפה ליקטת היום את השיבולים האלה, וְאָנָה עָשִׂית והיכן השתדלת ללקט את השיבולים הללו? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ אני מברכת את בעל השדה שנתן לך ללקט אצלו את השיבולים הללו, וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ רות סיפרה לנעמי חמותה את כל מה שהיא עשתה עם בועז, ואמרה לה: שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז. שמו של בעל השדה שליקטתי אצלו את השיבולים הוא בועז .

רבש"ע, בועז הוא שגאל אותך, לא היה לך מה לאכול, הוא האכיל והשקה אותך ועוד נתן לך שיבולים לקחת הבית שיהיה לך מה לאכול, ואת אומרת אני עשיתי עימו, הוא עשה עימך לא את עשית עימו?

אומר המדרש: מכאן שהעני עושה עם העשיר הנותן לו, יותר ממה שהעשיר עושה עם העני. נכון שהעני לוקח מהעשיר אך בד בבד הוא משפיע על העשיר את ברכתו של ה' יתברך

הקב"ה לא נשאר חייב, הקב"ה נתן בידנו את האפשרות לבחון אותו בענין הזה של הצדקה, של מעשר כספים, ובחנוני נא בזאת אז למה לא ננצל זאת, למה לא לבחון את הקב"ה? ויש בזה שתי דרכים. או שהקב"ה משפיע על האדם מה שמשפיע וממתין לראות איך אדם פועל בזה. כמה מיזה הוא מפריש לצדקה. אם ישכיל האדם ויתן ממילא הקב"ה יעמוד בהבטחתו וישפיע עליו כפי שהוא נתן

ויש דרך נוספת לאלץ כביכול את הקב"ה לתת לנו והרבה, על ידי שניתן יותר ממה שבאפשרותנו והקב"ה לא נשאר חייב ומחזיר לנו פי כמה וכמה. לכן אדם שנותן הוא למעשה לוקח!

אדם שנותן צדקה הוא זוכה לברכת ה'. ברכת ה' היא גדולה לאין ערוך יותר מהנתינה של האדם. אדם שנתן לצדקה עשרה אחוזים, כמה הקב"ה נתן לו כנגד זה, תשעים אחוז! יש לך לקיחה גדולה מזו, לכן התורה לא מתייחסת לנתינה אלא ללקיחה, ויקחו לי תרומה 

דומה הדבר לאדם שהולך לבנק להפקיד 1000 דולר, ובא לפקיד בטענה, למה אתה לא אומר לי "תודה רבה"? אמר לו-למה שאני יגיד לך תודה. הרי הפקדת לעצמך לחשבון שלך. לא הפקדת לי לחשבון שלי

בפרשת שקלים אומרת התורה: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָֹה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה:

מצאנו שלשה מקומות בתורה שאמר ה' למשה בלשון "זה" ופירשו שם שזה מלמד שנתקשה משה עד שהראה לו ה' באצבע.

נאמר בפסוק: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה": (שמות יב ב') הזה. נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. (רש"י)

כמו כן בפרשת בהעלותך נאמר: וזה מעשה המנורה… שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה: (רש"י)

וכן בפרשת כי תשא כשנצטוו לתת מחצית השקל נאמר: זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה ליהוה: (שמות ל יג') זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו: (רש"י)

וסימן נתנו בדבר: משה ר"ת: מ – מנורה, ש – שקלים (מחצית השקל), ה – החודש. (קידוש החודש)

ובאמת לא מובן וכי משה רבנו לא ידע צורת מטבע עד שהקב"ה כביכול היה צריך לקחת מטבע של אש מתחת כסא הכבוד להראות לו?

אלא הכוונה בזה שהתקשה משה איך אפשר לגרום ליהודי להוציא כסף מכיסו ולתת לאחרים? אנחנו כל הזמן מחפשים לאסוף ולאגור בשבילנו איך אם כן ניתן לגרום ליהודי לתת משלו לאחרים?

הראה לו הקב"ה מטבע של אש! כשם שהאש לא נחסרת בכי הוא זה כאשר מדליקים ממנה כך אדם שנותן כסף לצדקה לא יחסר ממנו כי הוא זה אלא אדרבה כך רק יוסיף לעצמו כהנה וכהנה זה שנאמר ויקחו לי תרומה, מי שנותן למעשה הוא לוקח לעצמו

טעם החיים זה כאשר אדם הוא בעל נתינה, כשהוא משפיע לאחרים, כאשר הוא יודע שהוא מועיל לחברה, שאנשים זקוקים לו, אדם שמקריב מעצמו לאחרים מבלי לצפות לקבל חזרה, אדם כזה מרגיש שהוא אדם חי.

סוד האושר והאהבה הוא בכח הנתינה

כל אדם רוצה להרגיש שהוא קיים, שהוא שווה משהו, ההתייחסות לזולת מחיה אותו, נותנת לו הרגשה שהוא שווה משהו שמעריכים אותו, הנתינה מהדקת את הקשר בין אחד לשני. זאת ועוד עלינו לזכור כי הנתינה וההשפעה אינם באים לידי ביטוי רק בכסף. הגמרא בבבא בתרא (ט' ע"א) אומרת: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות. הנתינה באה לידי ביטוי גם אם אדם מתייחס ומייקר את האחר על ידי מילה טובה או אפילו על ידי חיוך כפי שאמרו חז"ל "טוב מלבין שיניים ממשקהו חלב"

לא הכל קונים בכסף. 'לב' לא קונים בכסף, אהבה לא קונים בכסף. אבל אפשר לבטא אהבה בכסף, ואפשר לצרף לב למתת כסף, כמו שנאמר 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'. כאשר אדם נותן את הממון החביב לו, בו מונחות כל תקוותיו וכל מאודו, הריהו נותן את לבו… וככל שהמאמץ גדול יותר, ככל שההקרבה משמעותית יותר ומעומק הלב, כך הנתינה חשובה יותר והיא הראויה לבנין המשכן. תרומות לבנין המשכן נלקחו מכל אדם באשר הוא – ובתנאי שתהא זו נתינה של 'אשר ידבנו לבו'. 

את המשכן לא בנו בכסף. הקדוש ברוך הוא שנתן לעם ישראל את ביזת מצרים וביזת הים ונותן לכל אחד את ממונו, אינו זקוק לכסף שלנו, אבל הוא חפץ בלב שלנו… מאת כל איש אשר ידבנו לבו – תקחו את תרומתי!   

הנתינה והאכפתיות בין אדם לחברו או בין בני הזוג מורה על הערכה של האחד כלפי השני וזה המתכון לאהבה אמיתית, לתת, לתת ולתת כי כשאתה נותן אתה מקבל. ויקחו לי תרומה בעצם הנתינה שאתה נותן אתה מקבל בחזרה

מספרים על זוג שחיו יחד במשך שנים ולא הסתדרו ביניהם

והמריבה היתה מנת חלקם, על כל דבר ודבר היו מתווכחים עד שנקעה נפשו של  הבעל והחליט לעשות מעשה.

ניגש לרבו שהיה מקובל ועסק בקבלה מעשית סיפר לו את תלאותיו ובקש מהרב שייחד ייחודים כדי שאשתו תיפטר מהעולם

עטף הרב את ראשו בטלית, הדליק נרות, תקע בשופר ולאחר דקות ארוכות של ייחודים אמר לבעל, הבט, מבדיקה שעשיתי בעולמות עליונים ניתן לעשות זאת, רק שנגזר על רעייתך זמנים של שמחה ונחת בחייה ולא ניתן לנשל אותה מיזה. לכן עצתי שבמשך חודש ימים תשמח ותכבד אותה, ולאחר שלושים יום נוכל לבצע את בקשתך

שמח האיש ושב לביתו. מאותו יום התחיל לכבד את אשתו ולשמח אותה ברמות, ראתה האשה את השינוי הדרסטי שחל בבעלה וגם היא שינתה דרכה והחלה לנהוג בו בכבוד והערצה

ביום השלושים מקבל הבעל טלפון מהרב שאומר לו אתה זוכר שהיום אנחנו צריכים לבצע את שביקשת.

אמר לו הבעל, כבוד הרב בבקשה אולי נחכה עם זה עוד שנה!  

לפעמים מה שצריך זה קצת לתת, יש לפעמים תקופות מתוחות שאדם עובר בחיים עם האשה, עם הילדים או עם חברים, רוב האנשים הפגועים והכועסים זה בגלל שהם מרגישים מוזנחים, שלא מתייחסים אליהם מספיק. קצת צומי והכל מסתדר.

אומר הקב"ה ויקחו לי תרומה, אתה נותן קצת אתה מקבל הרבה

התורה קוראת לנתינה לקיחה

• אתה לוקח את הזכויות
• אתה לוקח את ברכת ה'
• אתה לוקח את האושר שקשור בנתינה
• אתה לוקח את הלב של האדם שנמצא מולך

ניתן לבאר באור אחר את הפסוק 'ויקחו לי תרומה'. 

הקב"ה ציוה ויקחו לי תרומה ולא ויתנו לי תרומה כי לזכות להיות שותף בבניית משכן לה' לא צריכים לכך ציווי! לכן ביקש הקב"ה ויקחו לי, לקחת ממי שבאמת רצה לתת מעצמו, ממי שנדב אותו לבו. יש דברים שלא צריך לצוות עליהם, כל בר דעת עם קצת רגש צריך לשמוח לזכות להיות שותף בבניית בית לה', ומי שהבין באמת מה זה משכן לה' לא היו צריכים לבקש ממנו תרומה, הוא בא לבד מעצמו

ובעצם כל בניית המשכן לה' הוא תמוה! אם הקב"ה רוצה לעצמו בית שיוריד אותו משמים או כמו שעשה כל כך הרבה ניסים שיעשה נס שמהאדמה יצא כסף וזהב וכל הנצרך לבניית המשכן, מה העניין לבקש כסף מעם ישראל?

אלא שבעצם השותפות שלנו לבנות בית לה' מכספנו מבטאת את הנכונות והרצון שלנו להיות יחד עם הקב"ה כביכול לחיות איתו יחד דוגמת בני זוג, קוב"ה וכנסת ישראל חד הוא

כי מה שאמרנו במעמד הר סיני נעשה ונשמע זה טוב אבל זו אמירה בעלמא, זה עדיין לא מוכיח שזה רציני כי ידוע מה שבא בחינם שווה חינם…

איך אומרים בבדיחותה, כאשר הקב"ה רצה לתת לעם ישראל את הלוחות שאלו כמה זה עולה? אמר להם בחינם. אמרו תביא שניים 

שונה הדבר כאשר אנו משלמים מכיסנו כסף וזהב אין הוכחה גדולה מזו על הנכונות ועל רצינות הדבר. הקב"ה לא זקוק לתרומות שלנו בכדי לבנות לו משכן, אלא שבזה שאנו בונים בית לה' אנחנו מביעים את הסכמתנו להינשא כביכול לקב"ה

לכן נאמר ויקחו לי תרומה ממי שרוצה לתת, אבל אני איני יכול לצוות לתת. וזה היופי שבמשכן שכל אחד נתן מרצונו הטוב ונעשה המשכן שלנו ולכן הוא נשאר טמון באדמה וב"ה בביאת משיח צדקנו ובנין בית המקדש יעלה המשכן מהאדמה ויעמוד ליד בית המקדש

והנה לנו עובדה היסטורית שיש לתת עליה את הדעת.

עם ישראל הוא עם שזוכר וזוכר טוב את ההיסטוריה שלו. אנחנו זוכרים מתי יצאנו ממצרים, כמה זמן היינו במדבר, מה אכלנו, מה שתינו, מי הנהיג אותנו ועוד ועוד.. כמו"כ את עיר הקודש ירושלים לא שכחנו ובכל הזדמנות אנו מזכירים אותה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ואילו את המקום המקודש ביותר שזה הר סיני עליו ירד הקב"ה בענן ועליו קיבלנו את התורה שכחנו, לא חלה עליו שום קדושה 

וידועה הקושיה מדוע הר סיני, שעליו נתנה תורה, לא התקדש בקדושת עולם, ואדרבא, רבים הם העולים בהר מבני עמנו ומבני נכר, ואילו הר המוריה – הר הבית שעליו היתה עקדת יצחק נתקדש בקדושת עולם, שאין עולים בו עד עצם היום הזה?

אלא שבהר המוריה היתה מסירות נפש, אב שלוקח את בנו לשוחטו לשם בעליו והבן יכול לברוח ועם כל זאת מה היתה בקשתו?

"חזק מאסרי ועת יקד יוקד בבשרי וקח עמך מהנשאר מאפרי ואמור לשרה זה ליצחק ריח"! מסירות נפש כזו מקדשת את ההר לדורות! לנצח! ואילו מעמד הר סיני היתה בו התקדשות לשעתו, שכן הקדוש ברוך הוא נתן הכל "על מוכן", דבר שכזה לא יכול להתקדש לנצח.

דברים שאדם עושה בעצמו הם שמשנים אותו ובונים את העולם שלו, פעם שאתה מוותר, בזה אתה בונה את עצמיך, פעם שעזרת למישהו זה מה שעושה אותך, האדם הוא שעושה ובונה את עצמו ואת העולם בכח העשיה והנתינה

אנחנו כהורים רוצים להותיר חותם על ילדנו שיזכרו מה אנחנו עשינו כדי שיחקו אותנו. איזו מצוה מסויימת ומיוחדת, או איזו שהיא הנהגה טובה. עלינו לדעת מה שהילדים יזכרו ויעשו זה רק מה שעשינו בהתנדבות מה שעשינו יותר ממה שהיינו חייבים.

זה שאנו הולכים להתפלל שלש תפילות ביום זה לא עושה רושם על הילדים, כיוון שאנחנו חייבים לעשות זאת כך גם תפילין וכך גם שבת. אבל אם היה לאבא איזה מנהג יפה שהוא נוהג לעשותו בשבת, או איזה שיר שאבא אוהב ומזמר אותו בכל שבת, או איזה הידור מצוה שאבא נהג לעשות זאת מעצמו, את זה הילדים יזכרו לנצח. דבר שאנחנו עושים יותר ממה שאנחנו חייבים זה מוכיח שזה בא מאיתנו וזה מה שמשאיר חותם.