פרשת בהעלותך | פרשת יהדות

פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך המלא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר, אֶל אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. ג וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת מֹשֶׁה. ד וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא: כַּמַּרְאֶה, אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה, אֶת הַמְּנֹרָה. ה וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ו קַח, אֶת הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְטִהַרְתָּ, אֹתָם. ז וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם, הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת; וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם, וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. ח וְלָקְחוּ, פַּר בֶּן בָּקָר, וּמִנְחָתוֹ, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן; וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר, תִּקַּח לְחַטָּאת. ט וְהִקְרַבְתָּ, אֶת הַלְוִיִּם, לִפְנֵי, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. י וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם, לִפְנֵי יְהוָה; וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם, עַל הַלְוִיִּם. יא וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהוָה. יב וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם, עַל רֹאשׁ הַפָּרִים; וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה, לַיהוָה, לְכַפֵּר, עַל הַלְוִיִּם. יג וְהַעֲמַדְתָּ, אֶת הַלְוִיִּם, לִפְנֵי אַהֲרֹן, וְלִפְנֵי בָנָיו; וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה, לַיהוָה. יד וְהִבְדַּלְתָּ, אֶת הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם. שני טו וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם, לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד; וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. טז כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם, לִי. יז כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: בְּיוֹם, הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם, לִי. יח וָאֶקַּח, אֶת הַלְוִיִּם, תַּחַת כָּל בְּכוֹר, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. יט וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נֶגֶף, בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל הַקֹּדֶשׁ. כ וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַלְוִיִּם: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה, לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם, וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם, וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה; וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן, לְטַהֲרָם. כב וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִפְנֵי אַהֲרֹן, וְלִפְנֵי בָנָיו: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם, כֵּן עָשׂוּ לָהֶם. כג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כד זֹאת, אֲשֶׁר לַלְוִיִּם: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמַעְלָה, יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא, בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. כה וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה; וְלֹא יַעֲבֹד, עוֹד. כו וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת, וַעֲבֹדָה, לֹא יַעֲבֹד; כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם, בְּמִשְׁמְרֹתָם.

שלישי א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. ב וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח, בְּמוֹעֲדוֹ. ג בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ; כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. ד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. ה וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ו וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. ז וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם. ט וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַיהוָה. יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ. יב לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ; כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. יג וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: כִּי קָרְבַּן יְהוָה, לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא, הָאִישׁ הַהוּא. יד וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה: חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ. רביעי טו וּבְיוֹם, הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל הָעֵדֻת; וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן, כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר. טז כֵּן יִהְיֶה תָמִיד, הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ; וּמַרְאֵה אֵשׁ, לָיְלָה. יז וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יח עַל פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ: כָּל יְמֵי, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. יט וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא יִסָּעוּ. כ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן; עַל פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל פִּי יְהוָה יִסָּעוּ. כא וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר, וְנָסָעוּ; אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. כב אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ. כג עַל פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל פִּי יְהוָה יִסָּעוּ: אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ, עַל פִּי יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם; וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה, וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. ג וְתָקְעוּ, בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ד וְאִם בְּאַחַת, יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים, רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. ה וּתְקַעְתֶּם, תְּרוּעָה וְנָסְעוּ, הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים, קֵדְמָה. ו וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה, שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים תֵּימָנָה; תְּרוּעָה יִתְקְעוּ, לְמַסְעֵיהֶם. ז וּבְהַקְהִיל, אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ, וְלֹא תָרִיעוּ. ח וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת; וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. ט וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם, מֵאֹיְבֵיכֶם. י וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם, וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. חמישי יא וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ; נַעֲלָה, הֶעָנָן, מֵעַל, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. יב וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן, בְּמִדְבַּר פָּארָן. יג וַיִּסְעוּ, בָּרִאשֹׁנָה, עַל פִּי יְהוָה, בְּיַד מֹשֶׁה. יד וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה, בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם; וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן, בֶּן עַמִּינָדָב. טו וְעַל צְבָא מַטֵּה, בְּנֵי יִשָּׂשכָר: נְתַנְאֵל, בֶּן צוּעָר. טז וְעַל צְבָא מַטֵּה, בְּנֵי זְבוּלֻן: אֱלִיאָב, בֶּן חֵלֹן. יז וְהוּרַד, הַמִּשְׁכָּן; וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי, נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן. יח וְנָסַע, דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם; וְעַל צְבָאוֹ אֱלִיצוּר, בֶּן שְׁדֵיאוּר. יט וְעַל צְבָא מַטֵּה, בְּנֵי שִׁמְעוֹן: שְׁלֻמִיאֵל, בֶּן צוּרִישַׁדָּי. כ וְעַל צְבָא, מַטֵּה בְנֵי גָד: אֶלְיָסָף, בֶּן דְּעוּאֵל. כא וְנָסְעוּ, הַקְּהָתִים, נֹשְׂאֵי, הַמִּקְדָּשׁ; וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, עַד בֹּאָם. כב וְנָסַע, דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם; וְעַל צְבָאוֹ אֱלִישָׁמָע, בֶּן עַמִּיהוּד. כג וְעַל צְבָא מַטֵּה, בְּנֵי מְנַשֶּׁה: גַּמְלִיאֵל, בֶּן פְּדָהצוּר. כד וְעַל צְבָא מַטֵּה, בְּנֵי בִנְיָמִן: אֲבִידָן, בֶּן גִּדְעוֹנִי. כה וְנָסַע, דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת, לְצִבְאֹתָם; וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר, בֶּן עַמִּישַׁדָּי. כו וְעַל צְבָא מַטֵּה, בְּנֵי אָשֵׁר: פַּגְעִיאֵל, בֶּן עָכְרָן. כז וְעַל צְבָא מַטֵּה, בְּנֵי נַפְתָּלִי: אֲחִירַע, בֶּן עֵינָן. כח אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְצִבְאֹתָם; וַיִּסָּעוּ. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה, נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. ל וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ. לא וַיֹּאמֶר, אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם. לב וְהָיָה, כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. לג וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהוָה, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לָתוּר לָהֶם, מְנוּחָה. לד וַעֲנַן יְהוָה עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, בְּנָסְעָם, מִן הַמַּחֲנֶה. שישי לה וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ. לו וּבְנֻחֹה, יֹאמַר: שׁוּבָה יְהוָה, רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. ג וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי בָעֲרָה בָם, אֵשׁ יְהוָה. ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ, אֶת הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל בִּלְתִּי, אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. ז וְהַמָּן, כִּזְרַע גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח. ח שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. ט וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה, לָיְלָה, יֵרֵד הַמָּן, עָלָיו. י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה: כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. יד לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. טו וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי. טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. יז וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. יח וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם. יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם. כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא: יַעַן, כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם. כא וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ; וְאַתָּה אָמַרְתָּ, בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ, חֹדֶשׁ יָמִים. כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר; עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי, אִם לֹא. כד וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם, אֵת דִּבְרֵי יְהוָה; וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. כה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. כו וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. כז וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. כח וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה, נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם. שביעי ל וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה, אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא, וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. לא וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה, וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם, עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. לב וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף יְהוָה, חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד. לד וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה: כִּי שָׁם, קָבְרוּ, אֶת הָעָם, הַמִּתְאַוִּים. לה מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם, חֲצֵרוֹת; וַיִּהְיוּ, בַּחֲצֵרוֹת.

א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא, גַּם בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם, אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי; אִם יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. ז לֹא כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. ט וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. יב אַל נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ. מפטיר יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף. טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. טז וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם, מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן.

הפטרת פרשת בהעלותך בספר זכריה פרק ב’:

יד רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם יְהוָה. טו וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ, כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ. טז וְנָחַל יְהוָה אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם. יז הַס כָּל בָּשָׂר, מִפְּנֵי יְהוָה כִּי נֵעוֹר, מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ.

פרק ג’: א וַיַּרְאֵנִי, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד, לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה; וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ, לְשִׂטְנוֹ. ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם; הֲלוֹא זֶה אוּד, מֻצָּל מֵאֵשׁ. ג וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים; וְעֹמֵד, לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. ד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים, מֵעָלָיו; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֺנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ, מַחֲלָצוֹת. ה וָאֹמַר, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ; וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, וּמַלְאַךְ יְהוָה, עֹמֵד. ו וַיָּעַד מַלְאַךְ יְהוָה, בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. ז כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. ח שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת, הֵמָּה: כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי, צֶמַח. ט כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת, שִׁבְעָה עֵינָיִם; הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֺן הָאָרֶץ הַהִיא, בְּיוֹם אֶחָד. י בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, תִּקְרְאוּ, אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן, וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה.

פרק ד’: א וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ: אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. ד וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר: מָה אֵלֶּה, אֲדֹנִי. ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי. ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר יְהוָה, אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. ז מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ.

{ב} בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב”ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות: בהעלתך.  (א) על שם שהלהב עולה כתיב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו מכאן, שמעלה היתה  (ב) לפני המנורה שעליה  (ג) הכהן עומד ומיטיב: אל מול פני המנורה. אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה: יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשת המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן,  (ד) וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי, ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך: {ג} ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של  (ה) אהרן שלא שנה (ספרי ס){ד} וזה מעשה המנורה. שהראהו הקב”ה  (ו) באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה (ספרי סא)מקשה. בטדי”ץ בלע”ז לשון דא לדא נקשן (דניאל ה, ו) (ז) עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וחותך  (ח) בכשיל לפשט איבריה כתקונן, ולא נעשית איברים איברים על ידי חבור: עד ירכה עד פרחה. ירכה היא השידה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים: עד ירכה עד פרחה. כלומר גופה של מנורה  (ט) כולה וכל התלוי בה: עד ירכה. שהוא אבר גדול: עד פרחה. שהוא מעשה דק  (י) שבה, הכל מקשה, ודרך עד לשמש בלשון זה, כמו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית (שופטים טו, ה)כמראה אשר הראה וגו’. כתבנית אשר  (כ) הראהו בהר, כמו שנאמר וראה ועשה בתבניתם וגו’ (שמות כה, מ)כן עשה את המנורה. מי שעשאה.  (ל) ומדרש אגדה על ידי הקב”ה  (מ) נעשית מאליה: {ו} קח את הלוים. קחם בדברים, אשריכם  (נ) שתזכו להיות שמשים למקום: {ז} הזה עליהם מי חטאת. של אפר הפרה, מפני טמאי  (ס) מתים שבהם: והעבירו תער. מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודת אלילים,  (ע) והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים: {ח} ולקחו פר בן בקר. והוא עולה, כמו שכתוב ועשה את האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודת אלילים: ופר שני. מה תלמוד לומר שני,  (פ) לומר לך מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת (ע”כ דברי ר”מ), ובזו יש סמך לדבריו בתורת כהנים (פרק ג, ד) (צ) ואומר אני, שהוראת שעה היתה,  (ק) ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודת אלילים עם פר העולה: {ט} והקהלת את כל עדת. לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם  (ר) ויסמכו את ידיהם עליהם: {יא} והניף אהרן את הלוים. כדרך שאשם מצורע טעון  (ש) תנופה חי. שלש תנופות נאמרו בפרשה זו,  (ת) הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה’, לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו’. השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה’, שאף עליהם היתה עבודת הקודש יריעות וקרשים (צ”ל וקרסים דאילו קרשים ביד משא בני מררי) הנראות בבית קדש הקדשים, והשלישית לבני מררי: {טז} נתנים נתנים. נתונים למשא נתונים לשיר: פטרת. פתיחת: {יז} כי לי כל בכור. שלי היו הבכורות בקו הדין,  (א) שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים: {יט} ואתנה וגו’. חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה,  (ב) להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה, וכך ראיתי בב”ר: ולא יהיה בבני ישראל נגף. שלא יצטרכו לגשת אל  (ג) הקדש, שאם יגשו יהיה נגף: {כ} ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו’. משה העמידן, ואהרן הניפם, וישראל  (ד) סמכו את ידיהם: {כב} כאשר צוה ה’ וגו’ כן עשו. להגיד שבח העושין והנעשה בהם,  (ה) שאחד מהם לא עכב: {כד} זאת אשר ללוים. שנים פוסלין בהם, ואין המומין פוסלין בהם: מבן חמש ועשרים. ובמקום אחר אומר מבן שלשים שנה (במדבר ד, ג), הא כיצד, מבן כ”ה בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים  (ו) ששוב אינו רואה (חולין כד.){כה} ולא יעבוד עוד. עבודת משא בכתף,  (ז) אבל חוזר הוא לנעילת שערים לשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי כתרגומו: {כו} לשמור משמרת. לחנות סביב לאהל, ולהקים ולהוריד בשעת המסעות:



במדבר פרק-ט

{א} בחדש הראשון. פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר,  (ח) למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל (פסחים ו: ספרי סד), שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו  (ט) אלא פסח זה בלבד: {ב} במועדו. אף בשבת, במועדו, אף  (י) בטומאה (פסחים עז. ספרי סה){ג} ככל חקותיו. אלו מצות שבגופו, שה, תמים, זכר, בן שנה: וככל משפטיו. אלו מצות שעל גופו  (כ) ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה, ולביעור חמץ, (ס”א, מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה וביעור חמץ){ד} וידבר משה וגו’. מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר וידבר משה  (ל) את מועדי ה’ (ויקרא כג, מד), אלא כששמע פרשת מועדים מסיני אמר להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה (ספרי סו){ו} לפני משה ולפני אהרן. כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום, ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מנין לו (ספרי סח){ז} למה נגרע. אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה, אמרו לו יזרק הדם  (מ) עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטמאים (ס”א לטהורים כ”ג רא”ם), אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו  (נ) להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי (שם){י} או בדרך רחקה. נקוד עליו, לומר, לא שרחוקה ודאי אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה  (ס) כל זמן שחיטה. פסח שני, מצה וחמץ עמו בבית,  (ע) ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו: {יד} וכי יגור אתכם גר ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו’ (ספרי עא), אלא כך משמעו וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו, כחקה וכמשפט יעשה: {טו} המשכן לאהל העדות. המשכן העשוי להיות אהל ללוחות  (פ) העדות: יהיה על המשכן. כמו הוה על המשכן, וכן  (צ) לשון כל הפרשה: {יז} העלות הענן. כתרגומו אסתלקות,  (ק) כמו ונעלה הענן, ולא יתכן לכתוב ולפי עלות הענן ועלה הענן, שאין זה לשון סלוק אלא צמוח ועלייה, כמו והנה עב קטנה ככף איש עולה מים (מלכים-א יח, מד){יח} על פי ה’ יסעו. שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים, היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו, ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה’, ונסע דגל מחנה יהודה. זו  (ר) בספרי (פד)ועל פי ה’ יחנו. כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה’ רבבות אלפי ישראל, הוי אומר על פי ה’ וביד משה: {כ} ויש. כלומר ופעמים: ימים מספר. ימים מועטים: {כב} או ימים. שנה, כמו ימים  (ש) תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט):



במדבר פרק-י

{ב} (עשה לך. שיהיו תוקעין לפניך כמלך, ויהי בישורון מלך)עשה לך. משלך: (עשה לך. אתה עושה ומשתמש בהם, ולא אחר)למקרא העדה. כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם, ותקראם לאסוף אליך, תקראם על ידי חצוצרות: ולמסע את המחנות. בשעת סלוק מסעות תתקעו בהם לסימן,  (ת) נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקב”ה ועל פי משה ועל פי חצוצרות: מקשה. מהעשת תעשה בהקשת הקורנס: {ג} ותקעו בהן. בשתיהן, והוא סימן למקרא העדה, שנאמר ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד: {ד} ואם באחת יתקעו. הוא סימן למקרא הנשיאים, שנאמר ונועדו אליך הנשיאים, ואף הן יעידתן  (א) אל פתח אהל מועד, ומגזרה שוה  (ב) הוא בא בספרי (עג){ה} ותקעתם תרועה. סימן מסע המחנות תקיעה תרועה ותקיעה,  (ג) כך הוא נדרש בספרי (עג) מן המקראות היתרים (ר”ה לד.){ז} ובהקהיל את הקהל וגו’. לפי שהוא אומר  (ד) והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות, מה מקרא העדה תוקע בשני כהנים ובשתיהן, שנאמר ותקעו בהן וגו’, אף מסע המחנות בשתיהם,  (ה) יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע, ומעתה אין חילוק בין מקרא העדה למסע את המחנות, תלמוד לומר ובהקהיל את הקהל וגו’, לומר שאין תרועה למקרא העדה והוא הדין לנשיאים. הרי סימן לשלשתם, מקרא העדה בשתים, ושל נשיאים באחת, זו וזו אין בהם תרועה, ומסע המחנות בשתים על ידי תרועה ותקיעה: {ח} ובני אהרן יתקעו. במקראות ובמסעות הללו: {י} על עולותיכם. בקרבן צבור  (ו) הכתוב מדבר (ספרי עז. ערכין יא:)אני ה’ אלהיכם. מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם, הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות,  (ז) אני ה’ אלהיכם, זו מלכיות וכו’: {יא} בחדש השני. נמצאת אתה אומר שנים עשר חדש חסר י’ ימים עשו בחורב, שהרי בראש חדש סיון חנו שם  (ח) ולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה: {יב} למסעיהם. כמשפט המפורש למסע דגליהם, מי ראשון ומי אחרון: במדבר פארן. קברות התאוה במדבר פארן  (ט) היה, ושם חנו ממסע  (י) זה: {יז} והורד המשכן. כיון שנוסע דגל יהודה, נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון, שנאמר ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה (במדבר ד, ה), ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות, והארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכוסין ונתונין על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן, ואחר כך ונסעו הקהתים: {כא} נשאי המקדש. נושאי דברים המקודשים: והקימו את המשכן. בני גרשון ובני מררי  (כ) שהיו קודמים להם מסע שני דגלים,  (ל) היו מקימין את המשכן כשהיה הענן שוכן, וסימן החנייה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים, ועדיין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המקדש, וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות. וזהו משמעות המקרא, והקימו מקימי המשכן אותו עד טרם בואם של בני קהת: {כה} מאסף לכל המחנות. תלמוד ירושלמי. לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. אתיא כמאן דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן כאשר יחנו כן יסעו (במדבר ב, יז) (מ) ואית דאמרי כקורה היו מהלכין,  (נ) ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות: {כח} אלה מסעי. זה  (ס) סדר מסעיהם: ויסעו. ביום ההוא  (ע) נסעו: {כט} חובב. הוא  (פ) יתרו שנאמר מבני חובב חותן משה (שופטים ד, יא), ומה תלמוד לומר ותבאנה אל רעואל אביהן (שמות ב, יח), מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא (ספרי עח), ושמות הרבה היו לו, יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורה, חובב על שחיבב את התורה וכו’: נסעים אנחנו אל המקום. מיד, עד ג’ ימים  (צ) אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים, ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא  (ק) נכנס (ספרי שם){ל} אל ארצי ואל מולדתי. אם בשביל נכסי אם  (ר) בשביל משפחתי (ספרי עט){לא} אל נא תעזוב. אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו לא נתגייר יתרו מחבה,  (ש) סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו: כי על כן ידעת חנותנו במדבר. כי נאה לך לעשות זאת, על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו: כי על כן ידעת. כמו על אשר ידעת, כמו כי על כן לא נתתיה לשלה בני (בראשית לח, כו), כי על כן עברתם (שם יח, ה), כי על כן באו (שם יט, ח), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י)והיית לנו לעינים. לשון עבר  (ת) כתרגומו. דבר אחר לשון עתיד,  (א) כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר ואהבתם את הגר (דברים י, יט){לב} והיה הטוב ההוא וגו’. מה טובה היטיבו לו, אמרו, כשהיו ישראל מחלקין את הארץ, היה דושנה  (ב) של יריחו ת”ק אמה על ת”ק אמה, והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו’ (שופטים א, טז){לג} דרך שלשת ימים. מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד,  (ג) שהיה הקב”ה חפץ להכניסם לארץ מיד: וארון ברית ה’ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם  (ד) למלחמה ובו שברי לוחות מונחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה (ספרי פג){לד} וענן ה’ עליהם יומם. שבעה עננים כתובים במסעיהם, ארבע מארבע רוחות ואחד למעלה ואחד למטה, ואחד לפניהם  (ה) מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים: מן המחנה. ממקום חנייתן: {לה} ויהי בנסוע הארון. עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו,  (ו) ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות  (ז) לפורענות וכו’, כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז)קומה ה’. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר (תנחומא בויקהל ז)ויפצו אויביך. המכונסין: וינסו משנאיך. אלו הרודפים: משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר ומשנאיך נשאו ראש (תהלים פג, ג), ומי הם, על עמך יערימו סוד (שם ד){לו} שובה ה’. מנחם תרגמו לשון מרגוע, וכן בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל, טו)רבבות אלפי ישראל. מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משתי אלפים  (ח) ושתי רבבות:



במדבר פרק-יא

{א} ויהי העם כמתאננים. אין העם אלא רשעים,  (ט) וכן הוא אומר מה אעשה לעם הזה (שמות יז, ד), ואומר העם הרע הזה (ירמיה יג, י), וכשהם כשרים קרואים עמי שנאמר  (י) שלח עמי (שמות ה, א), עמי מה עשיתי לך (מיכה ו, ג. ספרי פה)כמתאוננים. אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, וכן הוא אומר בשמשון כי תואנה הוא מבקש (שופטים יד, ד)רע באזני ה’. תואנה שהיא רעה באזני ה’, שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט, אמרו אוי לנו כמה לבטנו  (כ) בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך: ויחר אפו. אני הייתי מתכוין לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד: בקצה המחנה. במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם  (ל) ובגדולים: {ב} ויצעק העם אל משה. משל למלך בשר ודם  (מ) שכעס על בנו, והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא (ספרי פו)ותשקע האש. שקעה במקומה בארץ, שאילו חזרה לאחת הרוחות, היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח (ספרי שם){ד} והאספסף. אלו ערב רב, שנאספו עליהם בצאתם ממצרים (ספרי שם)וישבו. גם בני ישראל  (נ) ויבכו עמהם: מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו’ (שמות יב, לח), ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו’ (במדבר לב, א), אלא שמבקשים עלילה: {ה} אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם (שמות ה, יח), אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם  (ס) חנם, ומהו אומר חנם, חנם  (ע) מן המצות (ספרי פז)את הקשאים. אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך כו’ כדאיתא בספרי (שם)הקשאים. הם קוקומברו”ש בלע”ז: אבטחים. בורק”ש: החציר. כרישין פוריל”ש ותרגומו ית בוציניא וכו’: {ו} אל המן עינינו. מן בשחר מן בערב: {ז} והמן כזרע גד. מי שאמר זו לא אמר זו, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקב”ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו’, כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב: כזרע גד. עגול כגידא  (פ) זרע קוליינד”ר: בדולח. שם אבן טובה קריסט”ל: {ח} שטו. אין שייט אלא לשון טיול אישבני”ר, בלא עמל. וטחנו ברחים וגו’. לא ירד ברחים ולא בקדירה ולא במדוכה,  (צ) אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין: בפרור. קדרה: לשד השמן. לחלוח של שמן, כך פירשו דונש, ודומה לו נהפך לשדי בחרבוני קיץ (תהלים לב, ד), והלמ”ד יסוד,  (ק) נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ, ורבותינו פרשוהו לשון שדים, אך אין ענין שדים אצל שמן, ואי אפשר לומר לשד השמן לשון וישמן ישורון (דברים לב, טו), שאם כן היה המ”ם נקוד קמץ קטן (ציר”ה) וטעמו למטה תחת המ”ם, עכשיו שהמ”ם נקוד פתח קטן (סגול) והטעם תחת השי”ן, לשון שמן הוא, והשי”ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפת”ח קטן, מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד, לשון נוטריקון, ליש שמן דבש,  (ר) כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש, ותרגום של אונקלוס דמתרגם דליש במשחא, נוטה לפתרונו של דונש,  (ש) שהעיסה הנלושה בשמן, לחלוחית שמן יש בה: {י} בכה למשפחותיו. משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי, ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות  (ת) הנאסרות להם (ספרי צ){יב} כי תאמר אלי. שאתה אומר אלי  (א) שאהו בחיקך, והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב, לד), ואומר ויצום אל בני ישראל (שמות ו, יג), על מנת שיהיו סוקלים אתכם  (ב) ומחרפים אתכם: על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. אתה אומר לי לשאתם  (ג) בחיקי: {טו} ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה,  (ד) כשהראהו הקב”ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם, על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה: ואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב, וזה אחד מתקוני סופרים  (ה) בתורה לכינוי ולתקון לשון: {טז} אספה לי. הרי תשובה לתלונתך  (ו) שאמרת לא אוכל אנכי לבדי, והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג, טז), אלא באש תבערה מתו, וראוים היו מסיני לכך, דכתיב ויחזו את האלהים (שמות כד, יא), שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני  (ז) המלך, וזהו ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב”ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן: אשר ידעת כי הם וגו’. אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים  (ח) בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן, כדרך שנצטערו בצרתן: ולקחת אתם. קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום: והתיצבו שם עמך. כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד, ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב”ה (ספרי צב){יז} וירדתי. זו אחת  (ט) מעשר ירידות הכתובות בתורה: ודברתי עמך. ולא עמהם: ואצלתי. כתרגומו  (י) וארבי, כמו ואל אצילי בני ישראל (שמות כד, יא)ושמתי עליהם. למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום: ונשאו אתך. התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני שהם טרחנים וסרבנים (ספרי צב)ולא תשא אתה לבדך. הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי: {יח} התקדשו. הזמינו עצמכם  (י) לפורענות, וכן הוא אומר והקדישם ליום הריגה: {כ} עד חדש ימים. זו בכשרים,  (כ) שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, ברשעים הוא אומר, הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי (צד). אבל במכילתא (ויסע פ”ג) שנויה חילוף, הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום, והכשרים הבשר עודנו בין שניהם: עד אשר יצא מאפכם. כתרגומו די תקוצון  (ל) ביה, ויהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי, עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף: והיה לכם לזרא. שתהיו מרחקין אותו  (מ) יותר ממה שקרבתם (ספרי צד), ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי, שיש לשון שקורין לחרב זרא: את ה’ אשר בקרבכם. אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם,  (נ) לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו: {כא} שש מאות אלף רגלי. לא חש למנות את הפרט, שלשת אלפים היתרים. ורבי משה הדרשן פירש שלא בכו אלא  (ס) אותן שיצאו ממצרים: {כב} הצאן ובקר ישחט. זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו’, הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו (ויקרא כה, כו), ואיזו קשה, זו או שמעו נא המורים (במדבר כ, י) (ע) אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חיסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר, חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא (שם יב, ז), יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר, שש מאות אלף רגלי וגו’, ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב”ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה’ תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת (ספרי צה){כג} עתה תראה היקרך דברי. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, אי אפשר לעמוד על הטפל  (פ) מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי, אמר לפניו הריני הולך ומפייסן, אמר לו עתה תראה היקרך דברי שלא ישמעו לך, הלך משה לפייסן (זה קאי גם לרש”י לעיל), אמר להם היד ה’ תקצר הן הכה צור ויזובו מים וגו’ הגם לחם יוכל תת (תהלים עח, כ), אמרו פשרה היא זו  (צ) אין בו כח למלאות שאלתנו, וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו’: {כה} ולא יספו. לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי (צה). ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם: {כו} וישארו שני אנשים. מאותן שנבחרו, אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו (ספרי שם)והמה בכתובים. במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לי”ב שבטים ששה ששה לכל שבט ושבט, חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה, אמר משה אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד, מה עשה, נטל ע”ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל שנים  (ק) חלק, וברר מכל שבט ושבט ששה והיו ע”ב, אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו, המקום לא חפץ בך: {כז} וירץ הנער.  (ר) יש אומרים גרשום בן משה היה: {כח} כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם  (ש) כלים מאליהם (סנהדרין יז). דבר אחר תנם אל בית הכלא (ספרי צו), לפי  (ת) שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ: {כט} המקנא אתה לי. הקנאי אתה לי, הקנאתי אתה מקנא: לי. כמו בשבילי, כל לשון קנאה, אדם הנותן לב על הדבר, או לנקום או לעזור, אנפרמנ”ט בלע”ז,  (א) אוחז בעובי המשא: {ל} ויאסף משה. מפתח  (ב) אהל מועד: אל המחנה. נכנסו  (ג) איש לאהלו: ויאסף. לשון כניסה אל הבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב), ואב לכולם יצבור ולא ידע מי אוספם (תהלים לט, ז), מלמד שלא הביא עליהם פורענות עד שנכנסו הצדיקים איש לאהלו (ספרי צו){לא} ויגז. ויפריח, וכן כי גז חיש (תהלים צ, י), וכן נגוזו ועבר (נחום א, יב)ויטש. ויפשוט, כמו והנם נטושים על פני כל הארץ (שמואל-א ל, טז), ונטשתיך המדברה (יחזקאל כט, ה)וכאמתים. פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו  (ד) של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן, לא להגביה ולא  (ה) לשחות (ספרי צז){לב} הממעיט. מי שאסף פחות מכולם, העצלים והחגרים, אסף עשרה חמרים: וישטחו. עשו אותן משטיחין משטיחין: {לג} טרם יכרת. כתרגומו עד לא  (ו) פסק, דבר אחר אינו מספיק לפוסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה:



במדבר פרק-יב

{א} ותדבר. אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב, ל), ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר ויאמר אל נא אחי תרעו (שם יט, ז), ויאמר שמעו נא דברי (במדבר יב, ו. ספרי צט), כל נא לשון בקשה: ותדבר מרים ואהרן. היא פתחה בדבור תחלה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה, ומנין היתה יודעת  (ז) מרים שפירש משה מן האשה, רבי נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חבירו (ספרי שם)האשה הכשית. מגיד שהכל מודים ביפיה (ספרי שם)  (ח) כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי: כושית. בגימטריא יפת מראה: על אדות האשה. על אודות  (ט) גירושיה: כי אשה כשית לקח. מה תלמוד לומר,  (י) אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל: האשה הכשית. על שם נויה נקראת כושית,  (כ) כאדם הקורא את בנו נאה, כושי, כדי שלא תשלוט בו עין רעה: כי אשה כשית לקח. ועתה  (ל) גרשה: {ב} הרק אך. עמו לבדו  (מ) דבר ה’: הלא גם בנו דבר. ולא פירשנו מדרך ארץ: {ג} ענו. שפל וסבלן: {ד} פתאום. נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ,  (נ) והיו צועקים מים  (ס) מים, להודיעם שיפה עשה משה מה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבוע לדבור: צאו שלשתכם. מגיד ששלשתן נקראו בדבור אחד מה שאי אפשר לפה לומר ולאזן לשמוע: {ה} בעמוד ענן. יצא יחידי  (ע) שלא כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה יוצא באוכלוסין וכשיוצא לשלום יוצא במועטים, ומדת הקב”ה יוצא למלחמה יחידי שנאמר ה’ איש מלחמה (שמות טו, ג), ויוצא לשלום באוכלוסין שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים סח, יח. ספרי קב)ויקרא אהרן ומרים. שיהיו נמשכין ויוצאין מן החצר לקראת הדבור: ויצאו שניהם. ומפני מה משכן והפרידן ממשה, לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, וכן מצינו בנח, שלא בפניו נאמר איש צדיק תמים (בראשית ו, ט), ובפניו נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני (שם ז, א). דבר אחר, שלא ישמע בנזיפתו של אהרן: {ו} שמעו נא דברי. אין נא  (פ) אלא לשון בקשה: אם יהיה נביאכם. אם יהיו  (צ) לכם נביאים: ה’ במראה אליו אתודע. שכינת שמי אין נגלית עליו  (ק) באספקלריא המאירה, אלא בחלום וחזיון: {ח} פה אל פה. אמרתי לו (הוכרח לפרש כך, דאילו כפשוטו שפה אל פה הוזכר לשבח, דא”כ היה אז פה אל פה ממש כפשוטו, וזה א”א דהא כתיב בסוף נשא מדבר אליו וע”ש ברש”י, אלא פה אל פה פירושו אמרתי לו לפרוש כו’, ופא”פ לאו דוקא, אלא ר”ל בהדיא ודו”ק) לפרוש מן  (ר) האשה, והיכן אמרתי לו, בסיני, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כז. ספרי קג)ומראה ולא בחידות. ומראה, זה מראה דבור, שאני מפרש לו דבורי במראית פנים שבו, ואיני סותמו לו בחידות, כענין שנאמר ליחזקאל חוד חידה וגו’ (יחזקאל יז, ב), יכול מראה שכינה, תלמוד לומר לא תוכל לראות את פני (שמות לג, כ)ותמנת ה’ יביט. זה מראה אחורים, כענין שנאמר וראית את אחורי (שם כג)בעבדי במשה. אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי, אף על פי שאינו משה, במשה, אפילו אינו עבדי, כדאי הייתם לירא מפניו, וכל שכן שהוא עבדי, ועבד מלך מלך, היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם, ואם תאמרו איני מכיר במעשיו,  (ש) זו קשה מן הראשונה (ספרי קג. תנחומא צו יג){ט} ויחר אף ה’ בם וילך. מאחר שהודיעם סרחונם, גזר עליהם נדוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו: {י} והענן סר. ואחר כך והנה מרים מצרעת כשלג, משל למלך שאמר לפדגוג רדה את בני, אבל לא תרדנו עד שאלך מאצלך, שרחמי עליו: {יא} נואלנו. כתרגומו לשון אויל: {יב} אל נא תהי. אחותנו זו: כמת. שהמצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה  (ת) אף מצורע מטמא בביאה: אשר בצאתו מרחם אמו. אמנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב, וכן חצי בשרו, חצי בשרנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב, מאחר שיצאה מרחם אמנו, היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר כי אחינו בשרנו הוא (בראשית לז, כז). ולפי משמעו אף הוא נראה כן,  (א) אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת: אשר בצאתו. מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה, שיש כח בידו לעזור, ואינו עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא. דבר אחר, אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה  (ב) ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה שאני קרוב, ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, וזהו אשר בצאתו מרחם אמו (ספרי קה){יג} אל נא רפא נא לה. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים, ואחר כך יבקש שאלותיו: לאמר. מה תלמוד לומר, אמר  (ג) לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו ואביה ירק ירק וגו’. רבי אלעזר בן עזריה אומר, בארבעה מקומות (ספרי קה) בקש משה מלפני הקב”ה להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו, כיוצא בו וידבר משה לפני ה’ לאמר וגו’ (שמות ו, יב), מה תלמוד לומר לאמר, השיבני אם גואלם אתה אם לאו, עד שהשיבו עתה תראה וגו’. כיוצא בו ויאמר משה לפני ה’ לאמר יפקד ה’ אלהי הרוחות לכל בשר (במדבר כז, טו). כיוצא בו ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר (דברים ג, כג), השיבו רב לך (שם כו)רפא נא לה. מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה. (ד”א שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה){יד} ואביה ירק ירק בפניה. ואם אביה הראה לה פנים  (ד) זועפות הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י”ד  (ה) יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים (בבא קמא כה.)ואחר תאסף. אומר אני כל האסיפות האמורות במצורעים, על שם שהוא משולח מחוץ למחנה וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה, כתוב בו אסיפה לשון הכנסה: {טו} והעם לא נסע. זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת  (ו) שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק וגו’ (שמות ב, ד. סוטה ט:):

מפרשים על פרשת בהעלותך

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שנים מקרא ואחד תרגום – בהעלותך

במדבר פרק-ח: {א} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  מ  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  ת  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {ב} דַּבֵּר אֶֽל אַהֲרֹן וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹֽתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ט: {א}בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו’. בפ”ק דפסחים בעי תלמודא אמאי קדמיה קרא אותו מעשה דשאו את ראש בני ישראל שבתחילת הספר

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו’. הוקשה אל המפרשים מאחר שפני המנורה היינו הנר האמצעי א”כ הל”ל יאירו ששת הנרות, לומר שהששה

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {א} וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {ב} מַלֵיל עִם אַהֲרן וְתֵימַר לֵיהּ בִּזְמַן אַדְלָקוּתָךְ יַת בּוֹצִינַיָא כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָתֵי בּוֹצִינַיָא תְּלַת

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}בהעלותך. סמך נרות לחנוכה לפרסומי ניסא בנרות: בהעלתך את. בגי’ עשה בה מעלות: אל מול פני המנורה יאירו. כי אני איני צריך לאורה: פני המנורה יאירו.

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}דבר אל אהרן. כי הוא חייב במצות הדלקת הנר: אל מול פני המנורה. פירוש והאיר אל עבר פניה והנה מלת האיר יוצאה כמו תאיר

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}א דק”ל איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב הכתוב במקום בהדלקתך בהעלותך ומתרץ על שם שהלהב עולה כלומר משום הכי נופל בו לשון

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}(במדבר ח ב): “בהעלתך” – “למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}דבר וגו’ ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, גם במלות שונות. ויתבאר על פי דבריהם ז”ל (תנחומא במד”ד פט”ו) וזה לשונם למה נסמכה פרשת

חידושי תורה על פרשת בהעלותך

ותדבר מרים ואהרן במשה | פרשת יהדות

ותדבר מרים ואהרן במשה

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: (במדבר יב. א’)בילקוט “מעם לועז” כתב וז”ל: על זה אמר שלמה

קוה אל ה' | פרשת יהדות

קוה אל ה’

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: (פרשת בהעלותך יב. יג’) גאון עוזנו מרן החיד”א זצ”ל פירש בשם הקדמונים, ששתי הפעמים הן לשון בקשה ותחנונים, ועל דרך

אל תגעו במשיחי | פרשת יהדות

אל תגעו במשיחי

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (פרשת בהעלותך יב. ח’) בעבדי במשה. אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי, אף על פי שאינו משה,

התמימות והשלמות שבעבודת ה' | פרשת יהדות

התמימות והשלמות שבעבודת ה’

התמימות והשלמות שבעבודת ה’ ועל הקשר בין פרשת בהעלותך, כולל שני סיפורים נפלאים הממחישים לנו את העוצמה שבדבר. מאת: הרב דוד הכהן.

רצון לעבודת ה' | פרשת יהדות

רצון לעבודת ה’

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (פרשת בהעלותך ט. ו’)“ויאמרו האנשים ההמה

ויהי בנסוע ארון | פרשת יהדות

ויהי בנסוע ארון

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: ׁׁׁ(פרשת בהעלותך י לה’ – לו’)ׂׂׂׂ

וזה מעשה המנורה | פרשת יהדות

וזה מעשה המנורה

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: (במדבר ח ד’)וזה מעשה

צימאון לשלמות | פרשת יהדות

צימאון לשלמות

דבר תורה נפלא על פרשת בהעלותך על הפסוק בהעלותך את הנרות וגו’, מאת הרב דוד הכהן – בספרו אור דוד על פרשת השבוע.

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
פרשת מסעי | פרשת יהדות
פרשת מסעי

פרשת מסעי פרשת מסעי המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לג’ ראשון א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ

פרשת מטות | פרשת יהדות
פרשת מטות

פרשת מטות פרשת מטות המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק ל’ ראשון ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי

פרשת פנחס - פרשת יהדות
פרשת פנחס

פרשת פנחס פרשת פנחס המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כה’ ראשון י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא

פרשת בלק | פרשת יהדות
פרשת בלק

פרשת בלק פרשת בלק המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כב’ ראשון ב וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל

פרשת חוקת | פרשת יהדות
פרשת חוקת

פרשת חוקת פרשת חוקת המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק יט’ ראשון א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות