חכמים הזהרו בדבריכם

בפרשתנו פרשת תצוה נאמר: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (שמות כז. כ')

שמו של משה רבינו כידוע לא נזכר כלל בפרשה זו, מדוע?

כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ועלה משה למרום להוריד תורה לעם ישראל, התעכב משה לחזור על פי חשבונם של עם ישראל, וכך כתוב בפסוקים:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:

אמר להם אהרון אספו את הזהב שלכם, של נשותיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי. לאחר שהביאו את הזהב צר אותו בחרט ועשה אותו עגל מסכה, עמדו כולם ואמרו "אלה אלוהיך ישראל" אשר העלוך מארץ מצרים!

הקב"ה ראה וכעס מאוד ופנה אל משה ואמר לו:  לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:

עמד משה רבנו לפני הקב"ה מתחנן על עם ישראל ואומר: לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:

משה רבנו יורד לעם ישראל וכאשר רואה הוא את העגל ואת המחולות הוא כועס כעס גדול ומשליך מידיו את הלוחות ושובר אותם תחת ההר. למחרת היום אומר משה לעם ישראל, אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

 בתפילתו זו של משה רבנו על בני ישראל אמר שאם הקדוש ברוך הוא לא יסלח להם על חטא העגל – אינו רוצה ששמו יזכר בתורה: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב. לב'). ודיבורו זה – למרות שהיה על תנאי – עשה רושם. ואמרו חז"ל (מכות יא.) קללת חכם אפילו על תנאי באה. לפיכך לא הוזכר שמו בפרשה זו.

הגאון מוילנא הקשה למה דוקא בפרשת תצוה לא הוזכר שמו של משה ולא בפרשה אחרת? והשיב: מפני שבאותו שבוע שקוראים בו פרשת תצוה חל תמיד שבעה באדר יום פטירת ולידת משה רבנו עליו השלום. כך שלמרות שהוא לא הוזכר בפרשה הוא מוזכר על ידי יום ז' באדר

תירוץ נוסף שמעלה על נס את ענוותנותו של משה רבנו. משה רבנו בפרשה הזו למעשה זז הצידה כדי לעשות כבוד לאהרון אחיו, היות ופרשה זו היא פרשת הכהונה שבתורה, היא עוסקת בבגדי הכהונה, בהכשרת הכהנים לעבודתם, לכן משה זז הצידה כדי לעשות את כל הכבוד לאחיו, כדי שתהיה פרשה אחת בתורה נטו של אהרון. בכך למעשה הוא מגלה דעתו שהכהונה היא אכן של אהרון. מצד אחד הוא מצווה בפרשה הזו את כל הציוויים ומורה מה ואיך לעשות ומצד שני הכל בענווה גדולה, מאחורי הקלעים, ללא שום התבלטות, בעילום שם

אולם למרות זאת נרמז שמו של משה ברמיזה, כיצד? מספר פסוקי הפרשה ק"א, וכן מספר הנסתר מאותיות "משה", עולה מספר מאה ואחד. כיצד? מילוי אות מ' הוא ם', מילוי אות ש' הוא ין', ומילוי אות ה' הוא אות א', סך הכל הם מאה ואחד.

מחני נא מספרך אשר כתבת

תירוץ נוסף היות ומשה אמר מחני נא מספרך אשר כתבת לכן דוקא בפרשה זו לא הוזכר משה כיון שאמר מספרך – מספר ך כ' בגימטריה זה עשרים ופרשת תצוה היא הפרשה העשרים בספר התורה

שמו של משה רבנו לא הוזכר בשמונה עשר פרשיות, והם שנים עשר שבספר בראשית, ובפרשת עקב, וכן פרשיות שסימנם: 'אשר כתבת'. אש"ר, א'תם נצבים, ש'ופטים, ר'אה, כתב"ת, כ'י ת'צא ב'ראשית.

זה שנאמר: "ואתה תצוה את בני ישראל" (שמות כז. כ'), תלמדם לקח זה עצמו: ראו ששמי אינו מופיע בפרשה זו משום שהוצאתי ביטוי זה מפי. הזהרו בדבריכם שלא לומר רעה על עצמכם, ועל שום אדם.

חז"ל הקדושים סיפרו לנו, (ילקוט שמעוני אסתר ו', תתרנז) שכאשר המן הרשע הכין את העץ לתליית מרדכי הוא מדד את עצמו ביחס לעץ, לראות האם מתאים הוא לייעודו. יצאה בת קול מן השמים שהעץ אכן מתאים לו, והוא אמנם נתלה עליו… והנה, אין ספק שהמן הרשע ראוי היה להתלות, אבל מעשה זה הוא שהחיל עליו את דינו… כמה יש לנו איפוא להזהר בהוציאנו מפינו חלילה ביטויים העלולים להפלילנו במרום!

כתוב בספרים הקדושים, אדם שמלמד הלכות שחיטה אסור לו להניח הסכין על גרונו כדי להמחיש כיצד מבצעים שחיטה

ומרן החיד"א זצ"ל בספרו ("דברים אחדים") הביא דברי הזוהר הקדוש שמי שמקלל עצמו גורם רעה לעצמו, שמלאכי חבלה אומרים "אמן" ושומרים את דיבורו זה. וכמה ממונים הקרויים "אוררי יום" (איוב ג. ח') נוטלים את הדיבור ההוא שקילל האדם את עצמו ברוגזו, ומעוררים את הסטרא אחרא ומביאים קללה לעולם.

וכך כתב: בוא וראה כמה החמירו חז"ל בזה, עד שאמרו בגמרא (שבועות לו ע"א) שאפילו מי שקורא בפני חברו פסוק או משנה שיש בהם משמעות קללה, צריך לכנות (היינו שלא יאמר "יככה השם", אלא "יכהו", וכן על זה הדרך) – אפילו שקורא בלא כוונת קללה, חששו רבנן. ונגע זה מצוי מאוד, ובפרט בנשים אשר לימדו לשונם לקלל לאחרים וגם לבניהם היקרים ולעצמן, וגורמות אשר רעה תבא אליהן ולבניהן אשר ילדו.  

מילים מתקיימות, מילים עושות רושם, אין לנו רסן בפינו, אנחנו מקללים ומנאצים וצריכים לדעת שלמילים משקל כבד מאוד

מספרים על חסיד אחד ששמע על ה'חפץ חיים' והחליט לנסוע אליו לזכות ולהסתופף במחיצתו. נסע והגיע לרכבת ושם במקרה התיישב לא פחות ולא יותר אל מול ה'חפץ לחיים' בכבודו ובעצמו, החסיד שלנו לא הכירו ושאל אם הוא נוסע אל עיירתו של 'החפץ חיים' וכשנענה בחיוב התחיל החסיד שלנו לשבח ולקלס את ה'חפץ חיים'.

אולם 'החפץ חיים' ביטל אותו וטען שאין כל ממש במחמאות שהוא מעטיר ל – 'חפץ חיים' . חמתו של החסיד בערה והוא סטר בחוזקה על פניו של 'החפץ חיים' על שהעליב את 'החפץ חיים'. כשהגיעו לעיירה הלך החסיד למלון ולקראת ערב התקין עצמו ובא לבית המדרש בו מתפלל 'החפץ חיים' וכשנכנס קפא על מקומו כשנוכח שזה שסטר לו בפניו הוא הוא 'החפץ חיים' בכבודו ובעצמו. 

ניגש אליו נישק את ידו ובהכנעה גמורה ביקש רחמים וסליחה.

הביט בו 'החפץ חיים' ואמר: אני הוא האשם שהוצאתי לשון הרע על עצמי ולכן הייתה מגיעה לי המכה שסטרת בפני.

בזכותך למדתי עוד הלכה, עד כמה חמורה הוצאת לשון הרע שהיא אסורה בכל מצב אפילו האדם על עצמו.

אם כן משה רבנו לא הוזכר בפרשה זו, כי יש ערך וחשיבות למילים

לאחר שסיימתי לערוך מצוות פדיון הבן אצל אחת המשפחות יצאתי לדרכי, אחרי יצא גבר ובקש לשאול שאלה.

בחורה שברווקותה הרתה ובצעה הפלה ולאחר מכן התחזקה והתחתנה עם אברך ונולד להם בן זכר, בן ראשון, האב מאוד שמח שזכה לבן ראשון וכבר החל מתכנן סעודת פדיון הבן. השאלה היא, האם צריכה האם לומר לבעלה שהבן הנולד איננו פטר רחם כדי שלא יכשל בברכה לבטלה או שמא צריכה היא להודיעו שהבן אינו פטר רחם כיוון שבעבר היא הרתה ובצעה הפלה, ואז האפשרות שהיא תאבד את כל הערך שלה בעיניו ומי יודע לאן הסיפור הזה יוביל, אולי אפילו לגירושין?

אמרתי לשואל כי שאלה זו נשאל מר"ן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל והיא מובאת בספרו יביע אומר.

שלום בית זה לא רק שלא מתגרשים, שלום בית זה שבני הזוג מעריכים אחד את השני, מפרגנים ומעצימים אחד את השני

היה גבר נשוי שהתלונן על הוריו שהם לא אוהבים אותו. שאלתי למה אתה חושב כך? והלא עשו לך בר מצוה, רכשו עבורך כובע וחליפה, תפילין, מימנו לך את הלימודים, חיתנו אותך השקיעו בך..

והוא ענה כל מה שעשו עשו בשבילם, הביאו אותי לעולם הם צריכים לדאוג לעשות את מה שעשו הם לא עשו זאת בשבילי!

מה אם כן כוונתך שהם לא אוהבים אותך? והוא ענה: מעולם הם לא אמרו לי שהם אוהבים אותי, שהם גאים בי, שהם שמחים שנולדתי, מעולם לא החמיאו לי, מעולם לא קבלתי מהם חיבוק חם, אף פעם לא אמרו לי מילה טובה

אמרו חכמים בתלמוד: נוח לו לאדם להשליך עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים

זאת ידעה תמר כאשר הלכה לשריפה בראש מורם היא ושני עובריה ובלבד לא לבייש את יהודה כי לבייש אדם זה סוג של רצח. אנשים שהתפרסמו ברבים בקלונם הם אנשים מתים, אין להם סיבה לקום בבוקר, אדם בלי כבוד אין לו למה לחיות, אדם שמביישים אותו בציבור איך הוא אומר? היה מעדיף שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו חי! לבייש זה להרוג! אדם מחפש כבוד, וכבוד זה חשוב יותר מכסף, זה חשוב יותר מכח, זה חשוב יותר מהנאה

התורה מספרת על גדולתו של אהרון דוקא בשעת פטירתו של משה רבנו, כיון שהתורה רוצה ללמד לנו ולהעלות על נס את דרכו של אהרון בעשיית שלום ובפירגון מה שמשה רבנו לא זכה לעשות, לחבר בין בני זוג ולהביא אור של שמחה לביתם של ישראל

אומרת התורה בפרשת וזאת הברכה, "ולבן שיניים מחלב". על הפסוק הזה אומרת הגמרא טוב מלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב טוב יותר לתת יחס טוב לחבר מלתת לו כסף כיון שמה שאנשים מחפשים בחיים זה להיות מוערכים, שווים משהו, ערך עצמי, כבוד, ובשביל כבוד אדם מוכן לוותר על תאוותיו. אם ידע אדם שידעו עליו מה שהוא עושה הוא לא יעשה, הוא יוותר על התאוה הכי גדולה שיש לו בשביל הכבוד, כי כמה שאדם מחפש הנאה ועונג. יותר מזה הוא מחפש להיות מוערך כך אומר הרמב"ם

וזה מה שידע ועשה אהרון הכהן כששמע על זוג מסוכסכים הלך מאחד לשני והרעיף מחמאות וכך נתן להם להבין שהם אהובים, רצויים ומוערכים. אם ראה בחור רשע, דחוי, היה הולך ונותן לו שלום, למחר אם רצה לעבור עבירה היה מתבייש מפני אהרון איך אהרון יסתכל עלי אם אעבור העבירה ולא היה עושה העבירה

לימד אותנו אהרון הכהן שמפני השלום מותר לשנות, כך מצינו גם אצל הקב"ה כאשר בישרו לשרה שתלד היא צחקה. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַֽחֲרֵי בְלֹתִי הָֽיְתָה לִּי עֶדְנָה וַֽאדֹנִי זָקֵֽן: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָֽחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַֽאֲנִי זָקַֽנְתִּי: היא אמרה ואדוני זקן איך אלד ואברהם זקן, והקב"ה אמר ואני זקנתי כאילו ששרה אמרה על עצמה, הקב"ה שינה את דבריה של שרה מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדני זקן:

כעת מובנת מאליה התשובה לשאלה שנשאל מר"ן רבינו עובדיה זצ"ל.

הוא פסק לאותה אשה אל תאמרי לבעלך שהיית בהיריון פעם שיחשוב שזה הבן הראשון ויעשה פדיון ויברך שתי ברכות גם על הפדיון וגם שהחיינו ושיהיו ברכות לבטלה אבל שיעריך אותך, יותר חשוב שבעל יעריך את אשתו אפילו אם בשביל זה הוא יצטרך לברך ברכה לבטלה ולחשוב שהוא מקיים מצות פדיון הבן

וכך כתב ביביע אומר: איסור ברכה שאינה צריכה אינה אלא איסור מדרבנן לכן לא תאמר לו כלום כדי שלא לגרום חשש גירושין בין בני הזוג או קטטה וגם בזיון גדול לאשה ולמשפחתה הלכך יניחו לאב לעשות הפדיון עם שתי הברכות שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.

יותר חשוב שבעל יחמיא לאשתו ויעריך אותה ויחשוב שהוא זכה בפייס כשקיבל את אשתו וגם אם בשביל זה הוא מדמיין שהוא מקיים מצות פדיון הבן

מספרים על החפץ חיים

שהתארח אצל עשיר העיירה באחת העיירות, ליל שבת הם נכנסים הבית, הבית מואר השולחן ערוך בכל מיני מעדנים ואז בעל הבית מבחין שאשתו לא כסתה את החלות שעל השולחן, הוא אמר בלבו מה יאמר החפץ חיים שאנחנו עמי ארצות לא יודעים שצריך לכסות את החלות, ובכעסו צעק ובייש את אשתו לעיני כולם. האשה המסכנה מרוב התרגשות לארח את החפץ חיים שבוע ימים לא ישנה, רק עבדה והכינה לכבוד השבת, וכעת בא בעלה וצועק ומבייש אותה לעיני כל. עשו את הקידוש ונגשו ליטול ידיים, וכשעמדו לפני הנטילה מצא החפץ חיים את ההזדמנות שהיה שקט בבית ושאל את בעל הבית. יאמר לי כבו' האם אתה יודע מדוע מכסים את החלות? בעל הבית תלמיד חכם, ודאי שאני יודע אמר. כדי שהלחם לא יתבייש! תמיד מקדימים ברכה על הלחם והיות ובשבת מקדימים ברכה על היין לכן מכסים את הלחם שלא יתבייש.

אומר לו החפץ חיים תשמע אדוני, הלחם אין לו רגשות הוא לא באמת מתבייש, הוא לא ממש מרגיש, אבל יהודי צריך להיות מספיק רגיש כדי לא לבייש אפילו את מי שלא מרגיש, אשתך כן מרגישה שביישת אותה אז זה יותר חשוב מלכסות את הפת

הרעיון הוא שפעמים בבית אנחנו יותר חיות טרף מאשר בחוץ. הרבה אנשים ונשים כאחד טוענים שמתייחסים אליהם ומפרגנים להם בחוץ יותר מאשר בבית, אשה אומרת בעבודה אני מלכה, איזה כבוד, איזו הערכה יש לי, ואילו כאן בבית בעלי לא מעריך אותי, אין הערכה, אין כבוד, אותו הדבר האיש, מה שאני לא עושה בבית אין מי שיעריך ויכבד, מה שאין כן בעבודה ממש תענוג, יש לי מעמד, יש לי כבוד, יש הערכה ואילו בבית אשתי לא מעריכה אותי.

למה זה קורה?

יש בטבע האדם מה שנקרא הרגל, אנחנו מתרגלים לטוב עד כדי שאנחנו לא רואים אותו, מצד שני את הרע והחסרונות אנחנו לא רק רואים אלא רואים אותו כפול, מדוע? כיון שאדם תמיד רוצה להשתנות ולהשתפר, להיות טובים יותר, אם אתה רוצה להתקדם אתה שם לב למה שחסר לך, אז את הטוב אתה לא רואה ואתה מקבל אותו כמובן מאליו ואת הרע אתה רואה פי שניים אז דוקא אצל האנשים היותר קרובים אלינו אנחנו פחות מחמיאים מאשר לאחרים, לזרים

מלמד אותנו אהרון הכהן שבלי מחמאה אין אהבה, אדם זקוק למילה טובה זה מחיה אותו, זה נותן לו כייף להיות איתך, לא התחתנו בשביל שתהיה מי שתכבס לנו ותבשל לנו, התחתנו בכדי להיות קרובים אחד אל השני ולחיות יחד בשמחה

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד אם כתוב שבת אחים למה כתב שוב גם יחד, היינו הך? אלא יחד ר"ת יש חילוקי דעות 

כשהזוג בבחינת שבט אחים אז גם אם יש חילוקי דעות הם יחד

כשיש חילוקי דעות אין צורך לשבור את הכלים צריכים לקחת אחריות בכל מצב לכן המילה אחריות מורה על אחריות לכל הכיוונים כיון שבמילה אחריות יש את האות הראשונה א והאות האחרונה ת ללמד שצריך לקחת אחריות על עצמו מהתחלה עד הסוף. וכן האות השניה במילה אחריות היא ח יחד עם האות הראשונה זה אח יש לקחת אחריות גם על האח, ולאחר מכן יש את האות ר זה נותן לנו את המילה אחר, יש לקחת אחריות גם על האחר. ולאחר מכן אחרי ולאחר מכן אחריו ולבסוף אחריות. זאת אומרת שבמילה אחריות כל אות מגדילה את האחריות שיש לאדם גם על עצמו וגם על סביבתו

כל אחד יעשה חשבון נפש לעצמו כמה אחריות הוא לוקח על עצמו בשביל שתהיה שמחה בביתו, שיהיו רגשות בין בני הבית, שיהיה כייף לבא הבית, והכל מתחיל מהערכה הדדית

ישאל השואל בשביל להחמיא לאשתי אני צריך לשקר? התשובה היא כן, תשקר! אהרון הכהן שינה בשביל השלום והתורה פרגנה לו, אפילו הקב"ה שינה בשביל השלום

ואם תרצה אפשר להתחיל ממקום פשוט ביותר, הכרת הטוב אף צד לא צריך להרגיש שמישהו חייב לו משהו, לכן כל מה שעושים בשבילך תעריך ותאמר תודה. אשתך הכינה לך ארוחת ערב, תאמר תודה. אל תחשוב ובטח אל תאמר היא חייבת, זה התפקיד שלה

הבעל אחרי יום עבודה קשה הלך וערך קניות תעריכי ותאמרי לו תודה, הוא עשה משהו בשביל המשפחה, ההערכה והכרת הטוב ההדדית היא שמביאה את האהבה והשלום בבית ועושה את הבית למקום שכייף לבא אליו

יש מעשה בגמרא (יבמות סג.) על רבי חייא.  

רבי חייא אחד מגדולי חכמי התלמוד, אשתו היתה מצערת אותו וממררת את חייו, אף פעם לא הסתדרו, תמיד ויכוחים ומריבות, אף על פי כן יום אחד ראה אותו אחד התלמידים קונה מתנה ועוד עוטף אותה עם צלופן, משקיע במתנה, מתנה מכל הלב. שאל התלמיד בפליאה את רבו למי זה לאשתך? האם מגיע לה מתנה, והרי היא לא בסדר? היא מצערת אותך?

אמר לו הרב דיינו שמגדלות את בנינו לתלמוד תורה ומצילות אותנו מן החטא כל השאר זה בונוס כלומר מותרות, אם היא גם מכבסת ומבשלת ומגהצת ולא צועקת זה כבר יותר מדי אבל העיקר זה שני דברים אלו.

זה הכרת הטוב, אדם שסובל מאשתו, לא טוב לו איתה, לא כייף לו לבא הבית, אבל הוא יודע להכיר טובה ולהחמיא על הדברים הטובים שיש באשתו, וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך להשתדל להפוך את הבית למקום שכייף לבא אליו ולחיות בו