לחג השבועות, המכונה גם חג הביכורים, חשיבות משמעותית בלוח השנה ובמסורת היהודית. החג, המצוין בתאריך ו' סיון, נחגג בדיוק שבעה שבועות (או 49 ימים) לאחר חג הפסח. מסגרת זמן זו מסמלת את התקופה שבין יציאת בני ישראל ממצרים ועד לקבלת התורה בהר סיני. בחג השבועות ניתנו עשרת הדיברות למשה על ידי הקב"ה, הטומנים בתוכם את הברית המיוחד בין העם היהודי לבורא עולם.
"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיך" (שמות כג, יט).
בנוסף לקורבן שתי הלחם שמקריבים בחג שבועות, בזמן שבית המקדש היה קיים, זכה עם ישראל במצווה נוספת: הבאת הפירות הראשונים של השנה משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. זמן הבאת הביכורים מתחיל בחג השבועות (עצרת) עד חג האסיף (סוכות), וכך כותב גם הרמב"ם:
"אין מביאין ביכורים קודם לעצרת שנאמר "וחג הקציר ביכורי מעשיך", ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא מניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן".
ביכורים הם התבואה הראשונה של השנה. המילה ביכורים נגזרת מהשורש ב.כ.ר, כמו בכור- הילד או הילדה שנולדו ראשונים להוריהם. על פי מצוות התורה, את היבולים הראשונים הללו יש להקדיש לקב"ה לאות תודה על הצמיחה ושגשוג השדה במהלך השנה.
חג שבועות המגיע מיד לאחר סיום ימי ספירת העומר, הוא גם יום מתן-תורה וגם תחילת עונת הבאת הביכורים. הקשר בין ספירת העומר ליום מתן-תורה הוא ישיר: ימי ספירת העומר מבטאים את ימי ההתעלות והביטוי להשתוקקות לקבלת התורה. יציאת האומה מטומאת מצרים לטהרת חיי התורה. שבעה שבועות של טהרה כנגד טומאת הנידה בה נטמאנו במצרים, שבוע טהרה כנגד כל יום טומאה (אור החיים הקדוש).
טקס הבאת הביכורים בזמן המקדש
בזמן שבית המקדש היה קיים, היה עם ישראל מביא ביכורים לבית המקדש, בחדווה מרוממת של קדושה. במשנה, מסכת ביכורים פרק ג', מובא תיאור מפורט של התהליך המרגש:
יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה (הבשילה ראשונה) אשכול שביכר (הבשיל ראשון), רימון שביכר (הבשיל ראשון) קושרו ואומר: "הרי אלו ביכורים…". הקרובים (הגרים בקרבת ירושלים) מביאים התאנים והענבים, והרחוקים (מירושלים) מביאים פירות יבשים, ששוקלים פחות. עולי הרגל עולים לירושלים יחד, בקבוצות, כאשר מתקיימת תהלוכה חגיגית במיוחד: "… והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים".
כאשר העולים מגיעים לכניסה לעיר, נכבדי העיר היו מקבלים את פניהם בברכת "בואכם לשלום" וגם היו שואלים לשלום הבאים.
כאשר עולי הרגל נכנסו לירושלים, הם היו מצהירים: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". התהלוכה החגיגית המשיכה עד לפתח המקדש, כאשר כל אדם נושא את הטנא שלו בעצמו עד להגיעו להר הבית.
כאשר עולה הרגל מגיע לבית המקדש, בעוד הסל מונח על כתפו, הוא קורא פסוקים מספר דברים 'מקרא ביכורים', ולאחר מכן הכהן מניף את הסל לפני המזבח.
מדוע דווקא חג השבועות נבחר להיות חג הביכורים?
נשאלת השאלה מה עניין מיזוג חג הביכורים עם חג השבועות? מדוע דווקא בחג זה נתנה ההזדמנות לפירות הראשונים בשנה לעלות לבית מקדשנו? ניתן לענות לשאלה זו על ידי הצגת הדמיון בין המילים: 'ביכורים' ו'בכור'. שתי המילים הללו מצביעות על אופיו הייחודי של עם ישראלי – עם סגולה שהוא פרי הביכורים של הקב"ה ושל העולם כולו. ביכורי הפירות מצביעים על בשלותם, שכן דווקא הפירות שעברו תהליך של הבשלה ראויים לעלות למקדש ולהיאכל על ידי הכהנים בקדושה ובטהרה.
המצווה הפיזית של הבאת הביכורים מתחילה בתהליך הבשלה שעובר האדם היהודי. חג השבועות הוא קרש קפיצה עבור האדם להתבגרות רוחנית ונפשית, ועצם העמידה מול התורה מבטאת ציפיה ורצון להתרומם מבחינה רוחנית. כדי להגיע למדרגת ההבשלה הראויה, הדרך הטובה ביותר וכך מנחה אותנו התורה בפועל, היא לעסוק בתורה ובמצוות ולהעמיק ביסודות האמונה והמחשבה.
כך נהיה ראויים ובשלים לעלות לבית המקדש, ובימינו: לעמוד לפני ה' יתברך.
