"ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים" (פרשת קורח טז, ב).
כאשר חז"ל רוצים להגדיר מהי מחלוקת שהיא לשם שמים מביאים הם את מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים הרי זוהי מחלוקת קורח ועדתו .
כשבאים לחלוק אפילו במחלוקת שהיא לשם שמים צריכים זהירות רבה שהרי פעמים רבות ראשי העדה כוונתם לשם שמים, אך תלמידיהם והסובבים אותם אין מטרתם לשם שמים אלא לשם התנצחות לשמה ואחריתם רע ומר.
וכן יש לדקדק בדברי המשנה "איזוהי מחלוקת לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו (פרקי אבות פ"ה יז').
לכאורה למה אמרו חז"ל "מחלוקת הלל ושמאי" ולא אמרו מחלוקת בית הלל ובית שמאי ?
אלא רמז נפלא בדבר, שמאי והלל עצמם מחלוקתם היתה אך ורק לשם שמים ולא לשום פניה אחרת. אמנם לא כן תלמידיהם, כי היו ביניהם שכוונתם היתה לאיזה פניה, שזה אמר רבי שלי גדול יותר והלכה כמותו, וזה אמר רבי שלי גדול ולו משפט ההלכה, והיתה גאוה וגדלות מעורבים יחד. על כן דקדק התנא בלשונו ואמר איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים זוהי מחלוקת הלל ושמאי, ולא הזכיר תלמידיהם, שבהם היו כאלו שהגאוה הביאתם למחלוקת ולא בירור האמת.
קרח היה איש מדון ריב ומחלוקת אשר מחלוקתו לא היתה לשם שמים, פעל מתוך דחף של קנאה, אחד משלושת הדברים המוציאים את האדם מן העולם, "הקנאה, התאוה, והכבוד". וכשהם פועלים, השכל בהשעיה, יש ליקוי מאורות, הכל אצלו נבע מאינטרסים צרים שונים של תאוה, שררה ורצון להתנשאות, ניצול של תערובת רעיונות כאילו אידיאולוגיות, וזאת כדי להביא לסיפוק יצר תאוותיו.
ומה היה סופו? מיום שנברא העולם עד סופו, לא היה אדם שמת כקורח ועדתו. לא כמות כל אדם מתו, ולא פקודת כל אדם נפקדו. בריאה ברא ה', הארץ את פיה פתחה ובלעתם חיים, פיה סגרה ולא הותירה זכר. ועדיין סובבים הם בבטן שאול, מבעבעים שם כבשר בקלחת, רחמנא ליצלן. "והיה הפלא הגדול הזה, כפלא חידוש העולם" כתב רבנו בחיי (במדבר טז. ל').
ובסיומה של פרשה עגומה זו אומרת לנו התורה: "ולא יהי' כקורח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה": (במדבר יז. ה').
ויש להבין מה משמעות ביטוי זה של ביד משה?
עלינו לדעת כי האדם מתחנך דרך כלל ולומד מהוריו וממוריו אך ישנה דרך נוספת, והיא ניסיון חיים. מהשנים שחולפות מהסביבה שחי בה האדם ומכל מה שהוא רואה בעיניו ומשמוע באוזניו. גם אם לא זכה להורים מחנכים. או למורים ורבנים מעולים. אבל כבר אמרו "אין חכם כבעל ניסיון". וכמו שנאמר באיוב: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה." החכמה והתבונה הם תוצאה של גיל ושל וותק בעולם.
בשלושת הפרשיות הסמוכות, בהעלותך, שלח לך, וקורח, כחוט השני עובר אותו הרעיון של חובת שמירת הלשון ואיסור לשון הרע. ובסיומה של פרשת בהעלותך מצאנו כי מרים אחות משה מדברת עליו, ומיד נענשה בצרעת. זאת תורת המצורע אמרה התורה, מדה כנגד מדה. המדבר ומוציא שם רע על חברו הרי שבכך הוא מכפיש אותו ומרחיק אותו מהחברה, מבזה ומנדה אותו. לכן אף הוא ענשו – "בדד ישב מחוץ למחנה יהיה מושבו" מדה כנגד מדה. ומיד אחרי מעשה זה של מרים באה פרשת המרגלים. ולמה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? אומר רש"י: משום שראו אותם רשעים מה קרה למרים ולא לקחו מוסר.
על פי זה יובן "ביד משה": כשמשה רבנו עמד מול הסנה הבוער וקיבל את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים – ובפרשת שמות פרק ד' לאחר שהקדוש ברוך הוא מצווה את משה להקהיל את בני ישראל וללכת לפרעה אומר משה, הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי ואמרו הן לא נראה אליך ה'. ומיד, ויאמר לו ה' מזה בידך. והוא מוציא את ידו והיא מצורעת – מזה כתוב, כמו מיזה, כלומר, אתה הוצאת דיבה על עמי ואמרת על בני ישראל שלא יאמינו ולא ישמעו בקולי, דיברת עליהם לשון הרע. מה אם כן עונשו של המוציא שם רע? ללקות בצרעת. מזה בידך – הבט בידך וראה מיזה ללקות ולהיענש, ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג. קרח פקח היה, ללמוד חכמת חיים צריך היה ללמוד מידו של משה אך "הקנאה, התאווה, והכבוד" כשהם פועלים, השכל בהשעיה, והתוצאות לא איחרו לבוא.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
