פרשת תצוה הינה אחת מהפרשיות העוסקות בכלי המשכן. ארון הברית, הכרובים, הכפורת, שולחן לחם הפנים, ומנורת הזהב הטהור, יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו.
בפרשה זו מפרטת התורה את עשיית בגדי הקודש של אהרון הכהן ואת תהליך חנוכת עבודתם בקודש ועוד..
כשאנו קוראים פרשיות אלו חשים אנו כי ישנה איזו שהיא תחושת החמצה בזה שאנו חיים בעידן של חורבן הבית. אין בית מקדש, אין קרבנות, אין כהן גדול שיכפר בעדינו.
בהיות הבית עומד על עמדו, בהיכנסו של כל יהודי אל עזרת ישראל שבמקדש, לאחר הכנה והיטהרות, הוא חש באופן הברור ביותר במציאות ה' ובהשגחתו הניסית, בביטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה השרה ה' על עמו.
מן השמיים הייתה יורדת אש על המזבח החיצון ורובצת עליו כמין אריה. צבעה היה עז כשמש, ולא יכלו כל מים שבעולם לכבותה.
עמוד העשן העולה מן המערכה שעל המזבח היתמר בקו ישר אל השמיים, "ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" (מסכת יומא כ"א).
למעלה מכל זה, עבודת הקודש עצמה, סדר הקרבנות, הקרבת הקטורת ושאר עבודות המקדש, פעלו באופן תמידי על כל נפשות ישראל, עד שרוממו את כולן באופן עמוק לאין שעור, למצב של בהירות וזכות הנפש, שלווה, שמחה, ותודעה רוחנית גבוהה להפליא.
כשבית המקדש היה על מכונו חשנו את הקב"ה איתנו, בתוכנו. עתה בעוונותינו שחרב הבית יש כמין תחושה פנימית של ריחוק וניתוק חלילה ביננו לבין הבורא יתברך. קהו חושנו וכעין יתמות אופפת אותנו
דברי הפסוק באיכה (ה. ג') "יתומים היינו ואין אב", הם משל נפלא להבין כיצד נראה יהודי שחי בעולם הזה ואינו חש את הקב"ה.
נתבונן במשל כיצד נראה מצבו של יתום בעולמנו הגשמי.
לכל אדם בעולם גם ליתום יש אב! כי אם אין לו, כיצד הוא נולד?! אם כן, אין אדם שאין לו אב! אלא שהיתום אינו רואה את אביו, אינו חש במציאותו, כי האב כבר מת, וכעת הוא נמצא בשמים, לא כאן בארץ יחד עם בנו היתום.
והנמשל: "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ" (קהלת ה, א). כיון שסוף כל סוף הקב"ה נמצא בשמים ואנחנו נמצאים על הארץ, ממילא תיתכן אצל האדם כביכול תחושת 'יתמות'! אדם שלא מרגיש שאבא שלו – הרבש"ע – נמצא כאן, אלא מרגיש שהוא בשמים, הריהו בבחינת "יתום", כפשוטו! שכן זוהי בדיוק ההוי"ה של יתום: יש לו אבא והוא לא רואה אותו! לא חש אותו!
זהו "יתומים היינו"
אבל ישנו חלק נוסף, קשה יותר: "ואין אב"!
מה עניינה של הרגשה זו?
כל יתום מתגעגע לאביו. גם אם לא זכה להכיר אותו, לכל הפחות הוא רואה אחרים שיש להם אבא, ויודע שבהכרח שגם לו יש אב. הוא גם מבחין בטוב ובאושר הטמון בקשר שבין אב לבנו, ודבר זה עצמו גורם לו להתגעגע לאביו ולרצות לראותו. אך ישנו אדם, שיתמותו הביאתו להרגשה ש"אין אב" – כביכול מעולם לא היה לו אבא. הוא אינו מסוגל לתפוס בדעתו שהיה לו אבא, ולדידו המושג "אב" כלל אינו קיים!
והנמשל: ישנו יהודי שכביכול חושב שנברא מעצמו! הוא לא תופס שישנו בורא! ודאי אין הכוונה שבשכלו אינו יודע זאת, שהרי איננו עוסקים כאן באדם כופר. אלא שהגם שהידיעה על מציאות הבורא אינה חסרה לו, אך בהרגשה , הוא אינו חש אפילו שהוא יתום!
יכול אדם לחיות בעולמו של הקב"ה, לעבוד אותו בנאמנות, בלי להחסיר דבר. את כל התורה לשמור, לקיים את כל המצוות – קלה כבחמורה, ואף להקפיד לשמוע לקול חכמים, לעשות כל מה שיצוו עליו. את הכל לעשות כרצון הבורא, ועם כל זאת לחיות בתחושה שהוא "יתום"! ולא זו בלבד, אלא יתכן אפילו שיחוש, שחלילה "אין אב"!
יתומים היינו ואין אב!
עתה בעוונותינו חרב בית המקדש, ובוטל התמיד, ואין לנו כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, ולא ישראל במעמדו. ואתה אמרת: ונשלמה פרים שפתינו.
עלינו להתבונן במעשינו ולבדוק את דרכינו, שהלא אנו מאמינים שרק משום הרע שעשינו בא החורבן ובאים הצרות, חורבן כה עמוק עד שאיבדנו את היכולת להבחין בין עיקר לטפל, עד שמעלתנו האמיתית והראויה לנו כמעט נשכחה ואבדה, ואין אנו מיצרים עוד כי אם על עניני היום יום, על זוטות של הא ודא. ובאם נתקן את דרכינו, ישוב ה' להיטיב עימנו.
הגמרא (ברכות ה) מספרת על רבי אליעזר שהיה חולה, ועל רבי יוחנן שבא לבקרו. כשנכנס רבי יוחנן אל החדר הוארו הכתלים מחמת יופיו. הביט רבי אליעזר החולה על רעהו ופרץ בבכי.
שאלו רבי יוחנן: "מדוע הינך בוכה? האם משום שלא למדת תורה דייך? הרי לא כל אדם זוכה ללמוד כפי רצונו, והלא העיקר הם הרצון והכוונה".
המשיך רבי אלעזר בבכיו.
"ואולי משום הצער שנצטערת בגידול בניך", הוסיף רבי יוחנן לנחמו, "אני עצמי איבדתי עשרה בנים…".
"לא אלו הן הסיבות לבכיי", נענה רבי אלעזר, "בוכה אני על יופייך, על היופי הזה העתיד לבלות בעפר".
אכן, תשובה מפתיעה היא זו, הבאה מפיו של אדם שכל חייו שאף לזכך את גופו מתאוות גשמיות ובז לחיצוניות. אולם מפתיעים עוד יותר הם דבריו של רבי יוחנן, שאף הוא, כרעהו, היה זך ונקי מתאוות גשמיות: "על זה ודאי ראוי לבכות"!. ובכו שניהם.
מבאר המהרש"א פשרו של סיפור זה: הלא ידועים דברי רבי יוחנן "אני נותרתי מהיפים שבירושלים". מדוע אמר דווקא היפים שבירושלים? משום שיופיו של רבי יוחנן לא היה דווקא יופי גשמי גרידא, היה זה יופי קדוש ונשגב, יופי של צלם אלוקים, יופי ה"טומן" בחובו את יופייה וקדושתה של ירושלים עיר האלוקים "משוש כל הארץ".
כל עוד היה רבי יוחנן בחיים, יכול היה המתבונן בו להבין מהי קדושה, מהו יופי רוחני, מהו צלם אלוקים שאליו יש לשאוף. לאחר היפטרו מן העולם, איש כבר לא ידע כראוי מהו אותו יופי, מהי אותה קדושה, ואיש לא יצטער עוד על אבדנם.
על כן נענה רבי יוחנן לרעהו: "על זה ודאי ראוי לבכות", ובכו שניהם. על אותן העיתים, שכבר הגיעו בעוונותינו, בהם איש אינו שם על לב לשפלות מעלתם של ישראל, חסרון המקדש, וחסרון הקדושה והרוממות הרוחנית.
כל אחד יוכל להפיק את הלקחים לעצמו מה בידו לעשות היום כשאין לנו את בית המקדש. אולי נבין זאת מהסיפור הבא.
הישוב היהודי בירושלים לפני כמאה שנים היה ישוב קטן, העוני נתן אותותיו בכל רחוב ובכל פינה. היהודים חיו שם בצמצום ובדוחק רב, מה שהחזיק אותם אלו היו תרומותיהם של נדיבים מחו"ל שפתחו את לבם ואת כיסם לסייע לעניי ירושלים
בין היהודים שחיו שם באותה תקופה היה יהודי בשם אברהם הסתת. מלאכתו היתה לסתת אבנים ועל שם מלאכתו נקרא אברהם הסתת
באחד הימים כשהוא שקוע במלאכתו ומסתת את אחת האבנים הגדולות נפלה האבן על רגלו וריסקה אותה
הריצו אותו לבית החולים בירושלים וכידוע שבאותם ימים הרפואה בירושלים לא הייתה מן המתקדמות. לאחר בדיקות שערכו הרופאים החליטו כי אין מנוס מלקטוע את רגלו של אברהם, זאת ועוד אמרו הרופאים כי גם לאחר קטיעת הרגל עדיין יהיה בסכנת חיים מפני חשש התפשטות זיהום בכל גופו.
אבחנת הרופאים נפלה על אברהם כרעם ביום בהיר, חרב עליו עולמו ולא ידע את עצמו
חבריו ומשפחתו יעצו לו ליסוע לווינה שבאוסטריה שם הרפואה מאוד מתקדמת ויתכן ששם ימצאו מזור למחלתו. אך דא עקא והפרוטה לא מצויה בכיסו ואיך יסע לווינה?
במאמצים מרובים של חברים טובים ובני משפחה עלה בידם לגייס סכום שיספיק לנסיעה לכיוון אחד להגיע לווינה. קם ונסע
בהגיעו לווינה פנה היישר לבית החולים ששכן בסמוך לקריית הממשלה.
לאחר סדרת בדיקות שערכו הרופאים הודיעו לו שאין צורך לקטוע את הרגל וניתן להצילה תוך כדי סדרת ניתוחים ותקופת שיקום ולאחר מכן יוכל לחזור לביתו על שתי רגליו
בשורה זו שמחה את לבו אך מאידך עצב רב אפף אותו ביודעו שאין הפרוטה מצויה בכיסו ואף כסף לנסיעה חזרה לביתו אין בידו, זאת ועוד הדאגה בליבו על משפחתו שמטה לחמם נשבר, ומאין יביא סכום כזה עתק שבית החולים דורש עבור הניתוח והשיקום.
כשהוא שבור ורצוץ יצא את בית החולים והתיישב על ספסל ברחוב והחל בוכה ומתפלל לבורא עולם שיושיע אותו מצרתו.
מבין אלפי הגויים שעברו ברחוב ולא שמו לבם ליהודי שיושב וממרר בבכי היה בכל זאת גוי אחד הדור בלבושו שראה את היהודי יושב ובוכה ופנה אליו, יהודי למה אתה בוכה?
סיפר היהודי בבכי את סיפורו לאותו גוי, והדברים נגעו ללבו של אותו גוי. ביקש הגוי את עוזרו שליווה אותו שיגיש לו עט ונייר. כתב מה שכתב וחתם את שמו ומסר את הפתק ליהודי ואמר לו תמסור פתק זה לבית החולים והכל יהיה בסדר והמשיך לדרכו
חשב היהודי לעצמו, מה הגוי הזה עושה צחוק ממני, נתן לי פיסת נייר ועוד מבקש שאמסור זאת לבית החולים, מה הוא שם אותי ללעג וקלס?
לקח אברהם את הנייר והניח אותו בין המסמכים הרפואיים שהיו ברשותו והמשיך לשבת על הספסל כשהוא בוכה ומתחנן לבורא עולם שיושיע אותו
לאחר מספר שעות שביכה את מר גורלו דידה חזרה לאכסנייתו כדי לנוח מעט ולחשוב עם עצמו כיצד להמשיך הלאה ומה יוכל לעשות?
כשהגיע לאכסנייתו התעניין בעל האכסניה מה נעשה עימו בבית הרפואה? האם אפשר להציל את הרגל?
תוך כדי שהוא מגולל בפניו את שאמרו לו הרופאים מסר להראות לו את הניירת שקיבל בבית הרפואה. האכסנאי שעלעל במסמכים גילה ביניהם את המסמך שמסר לו אותו גוי אמיד. נפעם ונרגש להחזיק את המסמך בידו ושאל מי נתן לך את המסמך הזה?
סיפר לו שאיש אחד שנראה מאוד מכובד עבר ברחוב ועצר לידי ושאל למה אני בוכה, סיפרתי לו ואז הוא כתב לי כמה מילים ואמר לי לתת את זה לרופאים והכל יהיה בסדר. הבנתי שהוא לועג לי
אמר לו אתה יודע מי נתן לך את הדף הזה אתה יודע מי חתום על המסמך הזה?
קיסר אוסטריה בכבודו ובעצמו!
אתה ישבת ליד קרית הממשלה וכנראה שהקיסר עבר שם עם העוזר שלו, הוא ריחם עליך וכתב את הפתק הזה בו הוא פונה לרופאים ומבקש מהם לרפא את נושא מסמך זה וכל הוצאות הרפואה על חשבון בית המלוכה.
אברהם הסתת לא האמין למשמע אוזניו. נטל את המסמך ורץ לבית הרפואה הגיש להם את המסמך החתום על ידי קיסר אוסטריה וכל השערים נפתחו בפניו. הרופאים הטובים והמומחים ביותר טיפלו בו במסירות עד שלאחר שנה של ניתוחים ושיקום הוא חזר לירושלים על שתי רגליו בריא ושלם
התרגשות ושמחה גדולה נקרתה על פניהם של תושבי העיר ירושלים ובני המשפחה, ידידיו ומכריו בראותם את אברהם הסתת מתהלך על שתי רגליו.
הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל מי שהיה באותה תקופה רבה של ירושלים פגש אף הוא את אברהם הסתת וכמי שהכיר וידע את שעבר עליו שאל אותו, מדוע נפולות פניך? ב"ה חזרת בריא ושלם הולך על שתי רגליים מה מקום יש לך להתעצב?
אמר לו אברהם: כבוד הרב! אם הרב היה שומע איך חזרתי על שתי רגליים גם הרב היה עצוב.
מה זאת אומרת, מה קרה, שאל הרב?
סיפר לו אברהם את כל השתלשלות מסעו לווינה ואת המפגש עם קיסר אוסטריה והנייר שנתן לו למסור לבית הרפואה שכל ההוצאות הטיפוליות יהיו על חשבון בית המלוכה. אתה מבין כבוד הרב, במקום לבקש על הרגל, הייתי מספר לקיסר שהמצב הכלכלי שלי בבית הוא בכי רע, אין לי מה לאכול, העבודה שלי קשה מאוד והרגל מרוסקת איך לא ניצלתי את ההזדמנות שנקרתה לפני לספר לו על כל מצבי ובכך הייתי זוכה לחיים בריאים ומאושרים?
אמר לו הרב אתה צודק! אכן פספסת את ההזדמנות שנקרתה לפניך עם הקיסר. אבל, אני רוצה לומר לך שעדיין בידך האפשרות לשפר את חייך שיהיו גם בריאים וגם מאושרים.
כבוד הרב! יש לך קשרים עם הקיסר, אתה יכול לקבוע לי איתו פגישה שאל אברהם?
אמר לו הרב, אני יכול לסדר לך פגישה עם זה שהכתיר את הקיסר, אסדר לך פגישה עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
בעוד מספר דקות מתחילה תפילת מנחה בבית הכנסת, מקדש מעט, ציבור גדול מתאספים לתפילה ומתייחדים עם קונם. 'אלוהים ניצב בעדת אל'. בורא עולם השרה שכינתו במקדש מעט זה. גש לשם ושא תפילה מקירות לבך לאבא שבשמים ותאמר: "שמע קולנו ה' אלוקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו". תבקש את כל בקשותיך, השכינה בכבודה ובעצמה שוכנת במקום הקדוש הזה, אתה תדבר לא מול קיסר בשר ודם אלא לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שברא את כל העולמות ושאין שום מגבלה לפניו. לי הכסף ולי הזהב נאום ה'. בורא העולם הוא הנותן בריאות, נותן פרנסה, נותן חיים, כי ממך הכל ומשלך יתנו לך. הכל בידו יתברך. רק תפנה אליו וכרחם אב על בנים ירחם עלינו
כל אחד ואחד מאיתנו יכול להסיק את המסקנה לעצמו. היום אין לנו בית מקדש אבל יש לנו מקדש מעט, בתי כנסיות ובתי מדרשות. כל אחד יכול לדבר ישירות לבורא עולם ולסדר לו את החיים שיהיו חיים טובים ומאושרים. 'ושכנתי בתוכם' בתוכו של כל אדם ואדם.
כשהיה בית המקדש על מכונו היו מקריבים את הקרבנות ובכך מתכפרים עוונותינו. קרבן מלשון קירוב, אדם שהקריב קרבן הרי שבזה הוא התקרב לקב"ה. היום שאין בית המקדש ואין קרבנות התפילה היא המקרבת ומחברת ביננו לבין אבינו שבשמים, 'ונשלמה פרים שפתינו', ננצל כח זה ונזכה במהרה, 'ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים'.
