פרשת ויצא

ראשון י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל רֹאשָׁהּ. יט וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

שני א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. יג וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים. טו וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. טז וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. יז וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה. שלישי יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. יט וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי. כ וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. כג וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ. כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ, אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ, שִׁפְחָה. כה וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. כו וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה. כז מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. כח וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה. כט וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ, אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ, לְשִׁפְחָה. ל וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ; וְרָחֵל עֲקָרָה. לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. לג וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. לד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, לֵוִי. לה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.

א וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. ב וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי בָטֶן. ג וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי, מִמֶּנָּה. ד וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב. ה וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. ו וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן לִי בֵּן; עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, דָּן. ז וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד, בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל: בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב. ח וַתֹּאמֶר רָחֵל, נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, נַפְתָּלִי. ט וַתֵּרֶא לֵאָה, כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת; וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. י וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. יא וַתֹּאמֶר לֵאָה, בָּא גָד; וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, גָּד. יב וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב. יג וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, אָשֵׁר. רביעי יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל לֵאָה, תְּנִי נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. טו וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ. טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי. יח וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר. יט וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. כ וַתֹּאמֶר לֵאָה, זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים; וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, זְבֻלוּן. כא וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ, דִּינָה. כב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. כג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. כד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר. כה וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. כו תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ. חמישי כח וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה. כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי. לא וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן לָךְ; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר. לב אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי. לג וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ: כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא, אִתִּי. לד וַיֹּאמֶר לָבָן, הֵן: לוּ, יְהִי כִדְבָרֶךָ. לה וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים, וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת, כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ, וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים; וַיִּתֵּן, בְּיַד בָּנָיו. לו וַיָּשֶׂם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בֵּינוֹ, וּבֵין יַעֲקֹב; וְיַעֲקֹב, רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת. לז וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת. לח וַיַּצֵּג, אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. לט וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, אֶל הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים. מ וְהַכְּשָׂבִים, הִפְרִיד יַעֲקֹב, וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם, בְּצֹאן לָבָן; וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ, וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן. מא וְהָיָה, בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת, וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן, בָּרְהָטִים לְיַחְמֵנָּה, בַּמַּקְלוֹת. מב וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן, לֹא יָשִׂים; וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב. מג וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

א וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר, לָקַח יַעֲקֹב, אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ; וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה, אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. ב וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ. ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב, וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה, הַשָּׂדֶה, אֶל צֹאנוֹ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶן, רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן, כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי, כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם; וֵאלֹהֵי אָבִי, הָיָה עִמָּדִי. ו וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן: כִּי, בְּכָל כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת אֲבִיכֶן. ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי. ח אִם כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן, עֲקֻדִּים. ט וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם, וַיִּתֶּן לִי. י וַיְהִי, בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, בַּחֲלוֹם; וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב; וָאֹמַר, הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים, וּבְרֻדִּים: כִּי רָאִיתִי, אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. יג אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ. יד וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה, וַתֹּאמַרְנָה לוֹ: הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה, בְּבֵית אָבִינוּ. טו הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ; וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל, אֶת כַּסְפֵּנוּ. טז כִּי כָל הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא, וּלְבָנֵינוּ; וְעַתָּה, כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה. שישי יז וַיָּקָם, יַעֲקֹב; וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו, עַל הַגְּמַלִּים. יח וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ, וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם: לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו, אַרְצָה כְּנָעַן. יט וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. כ וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב, אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא. כא וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר; וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו, הַר הַגִּלְעָד. כב וַיֻּגַּד לְלָבָן, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בָרַח, יַעֲקֹב. כג וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו, עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, בְּהַר הַגִּלְעָד. כד וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי, בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. כה וַיַּשֵּׂג לָבָן, אֶת יַעֲקֹב; וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר, וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו, בְּהַר הַגִּלְעָד. כו וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי; וַתְּנַהֵג, אֶת בְּנֹתַי, כִּשְׁבֻיוֹת, חָרֶב. כז לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי; וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. כח וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי, לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי; עַתָּה, הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. כט יֶשׁ לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. ל וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ; לָמָּה גָנַבְתָּ, אֶת אֱלֹהָי. לא וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן: כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. לב עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח לָךְ; וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. לג וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה, וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא; וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה, וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. לד וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם; וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל, וְלֹא מָצָא. לה וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ, אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי; וַיְחַפֵּשׂ, וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים. לו וַיִּחַר לְיַעֲקֹב, וַיָּרֶב בְּלָבָן; וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן, מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי, כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. לז כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה, נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ; וְיוֹכִיחוּ, בֵּין שְׁנֵינוּ. לח זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ; וְאֵילֵי צֹאנְךָ, לֹא אָכָלְתִּי. לט טְרֵפָה, לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה; גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. מא זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. מב לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. שביעי מג וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לִי הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ. מד וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ. מה וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. מו וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל הַגָּל. מז וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. מח וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, גַּלְעֵד. מט וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר, יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ: כִּי נִסָּתֵר, אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. נ אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי, וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ, עִמָּנוּ; רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נא וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב: הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה, וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה, אֲשֶׁר יָרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נב עֵד הַגַּל הַזֶּה, וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה: אִם אָנִי, לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה, וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת, לְרָעָה. נג אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר, יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי, אֲבִיהֶם; וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. נד וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר, וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם; וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם, וַיָּלִינוּ בָּהָר.

מפטיר א וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם; וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן, לִמְקֹמוֹ. ב וְיַעֲקֹב, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ; וַיִּפְגְּעוּ בוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם, מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, מַחֲנָיִם.

הפטרת פרשת ויצא בספר הושע א' פרקים יב'-יד":

יג וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר. יד וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר. טו הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו.

א כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת. ב וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן. ג לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה. ד וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי. ה אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת. ו כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי. ז וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר. ח אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם. ט שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי בִי בְעֶזְרֶךָ. י אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים. יא אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי. יב צָרוּר עֲו‍ֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ. יג חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא בֵן לֹא חָכָם כִּי עֵת לֹא יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים. יד מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי. טו כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים רוּחַ יְהוָה מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה.

א תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ. ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ. ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם. ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ. ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. ז יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן. ט אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

{י} ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר, חזר  (א) לענין הראשון: ויצא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה,  (ב) ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם,  (ג) שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה,  (ד) הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה,  (ה) פנה זיוה, פנה הדרה. וכן ותצא מן המקום (רות א, ז.),  (ו) האמור בנעמי ורות: וילך חרנה. יצא ללכת  (ז) לחרן: {יא} ויפגע במקום. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום,  (ח) אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו וירא את המקום מרחוק: ויפגע. כמו  (ט) ופגע ביריחו (יהושע טז, ז.), ופגע בדבשת. ורבותינו פירשו (ברכות כו:) לשון תפילה,  (י) כמו ואל תפגע בי (ירמיה ז, טז.), ולמדנו שתקן תפלת ערבית, ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך  (כ) שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא:): כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם,  (ל) כי בא השמש משמע, ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם. וישם מראשותיו. עשאן כמין מרזב  (מ) סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו את זו,  (נ) זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו: וישכב במקום ההוא. לשון מעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה: {יב} עולים ויורדים. עולים תחלה  (ס) ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ, אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו: {יג} נצב עליו.  (ע) לשמרו: ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני,משום שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו.), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו. (תנחומא תולדות ז.): שכב עליה. קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו,  (פ) רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (חולין צא:) (כד' אמות, שזה מקומו של אדם): {יד} ופרצת. וחזקת,  (צ) כמו וכן יפרוץ: {טו} אנכי עמך. לפי שהיה ירא  (ק) מעשו ומלבן: עד אשר אם עשיתי. אם משמש  (ר) בלשון כי: דברתי לך. לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתי ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כי ביצחק, ולא כל יצחק, וכן כל לי, ולך, ולו, ולהם, הסמוכים אצל דבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דבר  (ש) קודם לכן: {טז} ואנכי לא ידעתי. שאם ידעתי, לא ישנתי  (ת) במקום קדוש כזה: {יז} כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, הסולם הזה עומד בבאר שבע,  (א) ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים, וכלפי שאמרו רבותינו, שאמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו, יעקב קראו לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא:), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזה ויפגע במקום. ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש  (ב) מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל, כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם), וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ. (בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים, ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם, והוא השדה שהתפלל בו יצחק, וכן אמרו בסוטה לכו ונעלה וגו' לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית אל. ע"כ מפרש"י מדויק): מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא כמו סוכלתנו וכסו  (ג) למלבש: וזה שער השמים. מקום תפלה, לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה  (ד) מכוון כנגד בית המקדש של מטה: {כ} אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו, שהבטיחני להיות  (ה) עמדי, כמו שאמר לי והנה אנכי עמך: ושמרני. כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך: ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז, כה.): {כא} ושבתי. כמו שאמר לי והשיבותיך אל האדמה: בשלום. שלום מן החטא, שלא  (ו) אלמד מדרכי לבן: והיה ה' לי לאלהים. שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול  (ז) בזרעי, כמו שאמר אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית יז, ז.). (זרעך מיוחס שלא ימצא בו שום פסול): {כב} והאבן הזאת. כך מפורש וי"ו זו של והאבן, אם תעשה לי את אלה ואף אני אעשה זאת: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'. כתרגומו אהי פלח עלה קדם ה', וכן  (ח) עשה בשובו מפדן ארם, כשאמר לו קום עלה בית אל (שם לה, א.) מה נאמר שם, ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך (שם יד.):

ויצא פרק-כט

{א} וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה, שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח.): {ב} ישקו העדרים. משקים  (ט) הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה: {ג} ונאספו. רגילים היו להאסף, לפי שהיתה  (י) האבן גדולה: וגללו. וגוללין ותרגומו ומגנדרין. כל לשון הווה, משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון  (כ) עבר, לפי שכל דבר ההוה תמיד, כבר היה ועתיד להיות: והשיבו. תרגומו ומתיבין: {ו} באה עם הצאן. הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא, ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו אתת, הראשון לשון עושה והשני לשון עשתה: {ז} הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירי יום אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת  (ל) האסף המקנה וגו' (ב"ר ע, יא.): {ח} לא נוכל. להשקות לפי  (מ) שהאבן גדולה: וגללו. זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד: {י} ויגש יעקב ויגל. כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית,  (נ) להודיעך שכחו גדול (ב"ר ע, יב.): {יא} ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו  (ס) לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת: {יב} כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח.). ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה: ותגד לאביה. לפי שאמה מתה,  (ע) לא היה לה להגיד אלא לו (ב"ר ע, יג.): {יג} וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא  (פ) טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים (ב"ר שם): ויחבק. כשלא ראה עמו כלום, אמר, שמא זהובים  (צ) הביא והנם בחיקו (ב"ר שם): וינשק לו. אמר, שמא מרגליות הביא  (ק) והם בפיו (ב"ר שם): ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו,  (ר) ושנטלו ממונו ממנו: {יד} אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה,  (ש) הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים,  (ת) וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו: {טו} הכי אחי אתה. לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה  (א) תעבדני חנם: ועבדתני. כמו ותעבדני, וכן כל תיבה שהיא לשון עבר, הוסיף וי"ו בראשה, היא הופכת התיבה להבא: {יז} רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו  (ב) ובכתה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכג.): תאר. הוא צורת הפרצוף, לשון יתארהו בשרד (ישעיה מד, יג.), קונפ"אס בלע"ז (צירקעל): מראה. הוא זיו קלסתר: {יח} אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו  (ג) וישבת עמו ימים אחדים (ב"ר ע, יז.), ותדע שכן הוא, שהרי כתיב ויהיו בעיניו  (ד) כימים אחדים: ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה,  (ה) ואף על פי כן לא הועיל, שהרי רמהו: {כא} מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן,  (ו) אלא להוליד תולדות אמר כך: {כה} ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה, עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים (מגילה יג:): {כז} מלא שבע זאת. דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף (פי' בשו"א), שבוע של זאת, והן ז' ימי המשתה, בגמ' ירושלמית במועד קטן וא"א לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לינקד השי"ן בפתח (ר"ל בקמץ), ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב שבעה שבועות תספר לך, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה, שטיינ"א בלע"ז (איין זיעבענטליג): ונתנה לך. לשון רבים, כמו נרדה ונבלה, ונשרפה, אף זה לשון ונתן ונתנה וגו': גם את זאת. מיד לאחר שבעת ימי המשתה  (ז) ותעבוד לאחר נשואיה: {ל} עוד שבע שנים אחרות. אחרות הקישן לראשונות,  (ח) מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה (ב"ר ע, כ.), ואף על פי שברמאות בא עליו: {לב} ותקרא שמו ראובן. רבותינו פירשו (ברכות ז:), אמרה, ראו מה בין בני לבן חמי, שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שבקש להוציאו מן הבור: {לד} הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היו  (ט) ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב, וד' נשים ישא, אמרה, מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים: על כן. כל מי שנאמר בו על כן, מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי, שהארון  (י) היה מכלה בהם (ב"ר עא, ד.): קרא שמו לוי. בכולם כתיב ותקרא, (שהיא קראה), וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה, ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו, וקרא לו שם זה, ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי: {לה} הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:

ויצא פרק-ל

{א} ותקנא רחל באחתה. קנאה במעשיה הטובים,  (כ) אמרה, אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים (ב"ר עא, ו.): הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך,  (ל) והלא התפלל עליה: מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים  (מ) שחשוב כמת (ב"ר שם): {ב} התחת. וכי במקומו אני: אשר מנע ממך. את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע  (נ) ולא ממני: {ג} על ברכי. כתרגומו ואנא ארבי: ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו, זקנך אברהם היו לו בנים מהגר,  (ס) וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה, זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי: ואבנה גם אנכי ממנה. כשרה: {ו} דנני אלהים. דנני וחייבני  (ע) וזכני (ב"ר עא, ז.): {ח} נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פירש במחברת  (פ) צמיד פתיל, חבורים מאת המקום, נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי: גם יכלתי. הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפילה, נפתולי אלהים נפתלתי, בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונתעתרתי כאחותי: נפתלתי. נתקבלה תפלתי. ומדרש אגדה יש רבים, בלשון נוטריקון: {י} ותלד זלפה. בכולן נאמר הריון, חוץ מזלפה, לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים, ואין הריון ניכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה, שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהגן, ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה {יא} בא גד. בא מזל טוב, כמו גד גדי וסנוק לא (שבת סז:), ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה, יא.). ומדרש אגדה, שנולד  (צ) מהול כמו גדו אילנא (דניאל ד, יא.), ולא ידעתי על מה נכתב תיבה אחת. דבר אחר למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים: {יד} בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה, ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו: דודאים. שיגלי עשב הוא, ובלשון ישמעאל ישמי"ן (סנהדרין צט:): {טו} ולקחת גם את דודאי בני. בתמיה, ולעשות עוד זאת, ליקח גם את דודאי בני, ותרגומו ולמיסב: לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה  (ק) זו, ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק, לא זכתה  (ר) להקבר עמו (ב"ר עב, ג.): {טז} שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה: בלילה הוא. הקב"ה סייעו,  (ש) שיצא משם יששכר (נדה לא.): {יז} וישמע אלהים אל לאה. שהיתה מתאוה ומחזרת  (ת) להרבות שבטים: {כ} זבד טוב. כתרגומו: יזבלני. לשון בית זבול, הירבריי"א בלע"ז (הערבערגע), בית  (א) מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי,  (ב) שיש לי בנים כנגד כל נשיו: {כא} דינה. פירשו רבותינו (ברכות ס.), שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה: {כב} ויזכור אלהים את רחל. זכר לה שמסרה  (ג) סימניה לאחותה  (ד) (ב"ר עג, ד.), ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט,  (ה) האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונתבהלה: {כג} אסף. הכניסה במקום שלא תראה,  (ו) וכן אסף חרפתנו (ישעיה ד, א.), ולא יאסף הביתה (שמות ט, יט.), אספו נגהם (יואל ד, טו.), וירחך לא יאסף (ישעיה ס, כ.), לא יטמן: חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ואגדה, כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות  (ז) סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך: {כד} יסף ה' לי בן אחר. יודעת היתה בנבואה, שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה, יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד, יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר: {כה} כאשר ילדה רחל את יוסף. משנולד שטנו של עשו, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א, יח.), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב: {כו} תנה את נשי וגו'. איני רוצה לצאת כי אם ברשות: {כז} נחשתי. מנחש הייתי, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר והנה רחל בתו באה עם הצאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו  (ח) אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן: {כח} נקבה שכרך. כתרגומו פריש אגרך: {כט} ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מעוט מקנך  (ט) שבא לידי מתחלה כמה היו: {ל} לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה (ב"ר עג, ח.), כמו העם אשר ברגליך (שמות יא, ח.). לעם אשר ברגלי (שופטים ח, ה.). הבאים עמי: גם אנכי לביתי. לצורך ביתי,  (י) עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני,  (כ) וצריך (אני) להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם: {לב} נקד. מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות, פונטר"א בלע"ז (פונקטירט): טלוא. לשון טלאים, חברבורות רחבות: חום. שחום  (ל) דומה לאדום רוש"ו בלע"ז (ראטה), לשון משנה, שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה: והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי, ואותן שישנן עכשיו, הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה, אלו היו שם מתחלה,  (מ) ועוד, שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן  (נ) נקודים וטלואים, תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך: {לג} וענתה בי וגו'. אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבוא צדקתי  (ס) ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום, בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה  (ע) הוא שרוי אצלי: {לד} הן. לשון  (פ) קבלת דברים: לו יהי כדברך. הלואי  (צ) שתחפוץ בכך: {לה} ויסר. לבן ביום  (ק) ההוא וגו': התישים. עזים זכרים: כל אשר לבן בו. כל אשר היתה בו חברבורות לבנות: ויתן. לבן ביד בניו: {לו} הנותרות. הרעועות שבהן, החולות והעקרות שאינן אלא שירים, אותן מסר לו: {לז} מקל לבנה. עץ הוא, ושמו לבנה,  (ר) כמא דתימא, תחת אלון ולבנה (הושע ד, יג.), ואומר אני הוא שקורין טרימב"ל שהוא לבן: לח. כשהוא רטוב: ולוז. ועוד לקח  (ש) מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים, קולדר"י בלע"ז (האזעלנוס שטרוך): וערמון. קשטניי"ר בלע"ז (קאזטאניס בוים): פצלות. קלופים קלופים, שהיה עושהו מנומר: מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל, כשהיה קולפו, היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקלוף: {לח} ויצג. תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה, ונעיצה היא בלשון ארמית, והרבה יש בגמ' דצה ושלפה, דץ ביה מידי, דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו: ברהטים. במרוצות המים  (ת) בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן: אשר תבאן וגו'. ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות, שם הציג המקלות  (א) לנכח הצאן: ויחמנה וגו'. הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה,  (ב) והזכר רובעה, ויולדת כיוצא בו (ב"ר עג, י.). רבי אושעיא אומר, המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו'. (ור"ל בתיבה זו התחברו לשון זכר ונקבה כמ"ש הראב"ע): {לט} אל המקלות. אל מראות  (ג) המקלות: עקודים. משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהם ורגליהם: {מ} והכשבים הפריד יעקב. הנולדים עקודים נקודים, הבדיל והפריש לעצמן, ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, זהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצא  (ד) בצאן לבן: וישת לו עדרים. כמו שפירשתי: {מא} המקשרות. כתרגומו הבכירות, ואין לו עד במקרא. ומנחם חברו עם אחיתופל בקושרים (שמואל-ב טו, לא.). ויהי הקשר אמיץ אותן המתקשרות יחד למהר עבורן: {מב} ובהעטיף. לשון איחור, כתרגומו ובלקשות. ומנחם חברו עם המחלצות והמעטפות (ישעיה ג, כב.), לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן, ואינן מתאוות להתייחם על ידי הזכרים: {מג} צאן רבות. פרות ורבות  (ה) משאר צאן: ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים,  (ו) ולוקח לו כל אלה:

ויצא פרק-לא

{א} עשה. כנס, כמו ויעש חיל (שמואל-א יד, מח.), ויך את עמלק: {ג} שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך,  (ז) אבל בעודך מחובר לטמא, אי אפשר  (ח) להשרות שכינתי עליך: {ד} ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן וגו', הקדימו רחל ללאה: {ז} עשרת מנים. אין מונים  (ט) פחות מעשרה: מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו  (י) מאה פעמים: {י} והנה העתודים. אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן,  (כ) לעדר שביד יעקב (ב"ר עג, יד.): וברדים. תרגומו ופצוחין, פייש"ר בלע"ז (גישפריינקלט), חוט של לבן מקיף את גופו סביב, וחברבורות שלו פתוחה ומפולשת מזו אל זו,  (ל) (ס"א מזן אל זן), ואין לי להביא עד מן המקרא: {יג} האל בית אל. כמו אל בית אל, הה"א יתירה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר לד, ב.): משחת שם. לשון רבוי וגדולה כשנמשח למלכות, כך ויצק שמן על ראשה להיות משוחה למזבח: אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות: {יד} העוד לנו. למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים: {טו} הלוא נכריות נחשבנו לו. אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות כי מכרנו לך (שעבדת אותו בנו י"ד שנה ולא נתננו לך אלא) בשכר הפעולה: את כספנו. שעכב דמי שכר  (מ) פעולתך: {טז} כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום, אלא מה שהציל הקב"ה מאבינו, שלנו הוא: הציל. לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב: {יז} את בניו ואת נשיו. הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים,  (נ) שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו' (בראשית לו, ו.): {יח} מקנה קנינו. מה שקנה מצאנו,  (ס) עבדים ושפחות וגמלים וחמורים: {יט} לגזוז את צאנו. שנתן ביד בניו דרך שלשת ימים  (ע) בינו ובין יעקב: ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה  (פ) מעבודת אלילים נתכוונה (ב"ר עד, ה.): {כב} ביום השלישי. שהרי דרך שלשת ימים היה ביניהם: {כג} את אחיו. קרוביו: דרך שבעת ימים. כל אותן ג' ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו, נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים,  (צ) הלך לבן ביום אחד, (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ולא נאמר וירדוף אחריו שבעת ימים): {כד} מטוב עד רע. כל טובתן  (ק) של רשעים רעה היא אצל הצדיקים (יבמות קג:): {כו} כשביות חרב. כל חיל הבא למלחמה קרוי  (ר) חרב: {כז} ותגנב אתי. גנבת את דעתי: {כט} יש לאל ידי. יש כח וחיל בידי לעשות עמכם רע. וכל אל שהוא לשון קדש, על שם עזוז ורוב אונים הוא: {ל} נכספתה. חמדת, והרבה יש במקרא נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פד, ג.), למעשה ידיך תכסוף (איוב יד, טו.): {לא} כי יראתי וגו'. השיבו על ראשון ראשון, שאמר לו ותנהג את בנותי וגו': {לב} לא יחיה. ומאותה קללה מתה רחל בדרך (ב"ר עד, ט.): מה עמדי. משלך: {לג} באהל יעקב. הוא אהל רחל,  (ש) שהיה יעקב תדיר אצלה, וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב, ובכולן לא נאמר אשת יעקב: ויבא באהל רחל. כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל  (ת) קודם שחפש באהל האמהות (ס"א השפחות), וכל כך למה, לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית: {לד} בכר הגמל. לשון כרים וכסתות, כתרגומו בעביטא דגמלא, והיא מרדעת העשויה כמין כר, ובעירובין (טז.) הקיפוה בעביטין, והן עביטי גמלים, בסט"ו בלע"ז (זאטטעל): {לו} דלקת. רדפת, כמו על ההרים דלקונו (איכה ד, יט.), וכמו מדליק אחרי פלשתים (שמואל-א יז, נג.): {לז} ויוכיחו. ויבררו  (א) עם מי הדין, אפרובי"ר בלע"ז (פריפפען אונטערזוככען): {לח} לא שכלו. לא הפילו עיבורם, כמו רחם משכיל (הושע ט, יד.), תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא, י.): ואילי צאנך. מכאן אמרו (בבא קמא סה:), איל בן יומו  (ב) קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא: {לט} טרפה. על ידי ארי וזאב: אנכי אחטנה. לשון קולע באבן אל השערה ולא יחטא (שופטים כ, טז.), אני ובני שלמה חטאים (מלכים-א א, כא.), חסרים, אנכי אחסרנה, אם חסרה,  (ג) חסרה לי, שמידי תבקשנה: אנכי אחטנה. תרגומו דהות שגיא ממנינא, שהיתה נפקדת ומחוסרת, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט.), תרגומו ולא שגא: גנבתי יום וגנבתי לילה. גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי: גנבתי. כמו רבתי בגוים שרתי במדינות (איכה א, א.), מלאתי משפט (ישעיה א, כא.), אוהבתי לדוש (הושע י, יא.): {מ} אכלני חרב. לשון אש  (ד) אוכלה: וקרח. כמו משליך קרחו (תהלים קמז, יז.), תרגומו גלידא: שנתי. לשון שינה: {מא} ותחלף את משכרתי. היית משנה תנאי שבינינו, מנקוד לטלוא, ומעקודים לברודים: {מב} ופחד יצחק. לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, ויעקב נתיירא לומר  (ד) ואלהי, ואמר ופחד: ויוכח. לשון תוכחה הוא, ולא לשון הוכחה הוא: {מג} מה אעשה לאלה. איך תעלה על לבי  (ה) להרע להן: {מד} והיה לעד.  (ו) הקב"ה: {מו} לאחיו. הם בניו (ב"ר עד, יג.), שהיו לו אחים, נגשים אליו לצרה ולמלחמה: {מז} יגר שהדותא. תרגומו של גלעד: {מח} (ע"כ קרא שמו) גלעד. גל עד: {מט} והמצפה אשר אמר וגו'.  (ז) והמצפה אשר בהר הגלעד, וכמו שנאמר ויעבר את מצפה גלעד (שופטים יא, כט.), ולמה נקרא שמה מצפה, לפי שאמר כל אחד מהם לחברו, יצף ה' ביני ובינך אם תעבור את הברית: כי נסתר. ולא נראה איש את רעהו: {נ} בנתי בנתי. ב' פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש: אם תענה את בנתי. למנוע מהן עונת תשמיש (יומא עז:): {נא} יריתי. כמו ירה בים, כזה שהוא יורה החץ: {נב} אם אני. הרי אם משמש בלשון אשר,  (ח) כמו עד אם דברתי דברי (בראשית כד, לג.): לרעה. לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא (ב"ר עד, טו.): {נג} אלהי אברהם.  (ט) קדש (שם טז.): ואלהי נחור. חול: אלהי אביהם. חול: {נד} ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה: לאחיו. לאוהביו  (י) שעם לבן: לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם,  (כ) כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א.), נשחיתה עץ בלחמו (ירמיה יא, יט.):

ויצא פרק-לב

{ב} ויפגעו בו מלאכי אלהים. מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו, ללותו לארץ: {ג} מחנים. שתי מחנות,  (ל) של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן. ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו (ב"ר עה, י. – תנחומא וישלח ג.): 

קרדיט: סדר רש"י על פרשת ויצא שייך לתורת אמת.