כלי יקר על פרשת ויצא

{י}ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. פירש רש"י לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. ויש להתבונן וכי אברהם ויצחק לא הלכו ממקום למקום ולמה לא נכתב אצלם לשון יציאה. ויש פנים לכאן ולכאן כי לפום ריהטא דלרבותא נקט כאן ויצא כי אברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם פשיטא שיציאתם עשה רושם אבל כאן הרי יצחק ורבקה נשארו שם סד"א שאין יציאתו עשה רושם קמ"ל. ודוגמא לזה מסיק ברבתי (סח.ו) שמביא שם ראיה מן ותצא מן המקום הנאמר ברות. ומקשה, שם ניחא דתמן לא היתה כי אם אותה צדקת בלבד אלא הכא דהוות יצחק ורבקה. ר' עזריא אומר אינו דומה זכותו של צדיק אחד לשני צדיקים עכ"ל.
ויש לפרש לאידך גיסא, לומר שדוקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק ע"כ לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים. וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר. ולפי זה צריכין אנו לומר שגם בשדה מואב היו חסידי אומות העולם.
דבר אחר, לכך הזכיר כאן לשון יציאה ובמקום אחר (בראשית יב.י) וירד אברם מצרימה, לפי שארץ ישראל מקום גלוי שכינתו ית' וההולך משם ירידה הוא לו ויציאה מן קו השווי, כי כל יציאה הוא מן המקום שהוא ראוי להיות בו כמו אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא.ד) נמצא שיציאה זו עשתה רושם גם בו בעצמו. ובילקוט (כח.קיז) מסיק יש שזוגו הולך אליו ויש שהולך אצל זוגו, יעקב הלך אצל זוגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ואיך למד מפסוק זה שהלך אצל זוגו בברחו מפני עשו, אין זה כי אם קושית ויצא יעקב וילך מבעי ליה הכריחו לומר שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורת אביו ואמו, על כן נקרא יוצא, לומר לך שיצא מכל וכל. לאפוקי ההולך מאיזו מקום ודעתו לחזור אז לעולם מחשבתו משוטטת במקום אשר הלך משם, וזה נקרא הולך ולא יוצא, כי לא יצא מכל וכל, שהרי עדיין מחשבתו שמה, ועל כן קשה לבעל מדרש זה מי התיר ליעקב לעזוב אביו ואמו מכל וכל, על זה אמר כמתרץ לפי שהלך אצל זוגו, והכתוב אומר (בראשית ב.כד) ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.
דבר אחר לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן כ"ב שנה שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם, ויש להקשות הלא הלך ברשות אביו ואמו ובמצותיהם ולמה נענש על כל אותן הימים, כי אף את"ל שעבר על מה שאמרה אמו (שם כז. מד) וישבת עמו ימים אחדים מ"מ למה נענש על כל הימים, אלא ודאי לפי שאביו אמר לו קום לך פדנה ארם התיר לו לילך אבל לא לצאת מכל וכל, כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה נקרא הולך ולא יוצא, והוא לא כן עשה אלא ויצא יעקב מכל וכל כאילו שכח כל בית אביו ואמו על כן נענש בכיוצא בו, שבן אחד מבניו והוא יוסף לא כבדו כ"ב שנה, ולא זכר בו יוסף וישכחהו כמ"ש (שם מא.נא) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. וידע יוסף כי מאת ה' היתה זאת, על כן אמר נשני אלהים אבל הוא בצדקתו היה לו חשק ורצון להיות לו בית אביו תמיד לזכרון נגד עיניו ולא יכול כי נשני אלהים.
{יא}ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. רז"ל אמרו (חולין צא:עיי"ש) שזהו הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק, קרא למקום ההוא סתם מקום לפי שכל מקום יש לו שם לווי, על שם בעליו, או על שם מהות המקום, כי בזה יובדל משאר מקומות וזה המקום נעלם מהותו ושמו, כמבואר למעלה פר' וירא בפסוק ה' יראה, (כב.יד) על כן קראו סתם מקום כי אין בו עדיין השם אשר בו יובדל משאר מקומות.
ד"א לכך קראו מקום סתם, לפי שהוא מקומו של עולם, הן מצד ששם אבן שתיה ומשם הושתת העולם, הן מצד שעדיין כל העולם מיוסד עליו כי ממנו יוצא השפע לכל העולם ויעקב הרגיש כי זה יהיה מקום המקדש לפי שראה ששקעה עליו השמש שלא בעונתה, לפי שמקום קדוש זה מכהה גלגל חמה ואינו צריך אל השמש, ואדרבה השמש צריכה אליו כמ"ש רז"ל (במד"ר טו.ב) א"ר אבין אתה מוצא מי שמבקש לעשות לו חלונות עושה אותם רחבות מבפנים וצרות מבחוץ כדי שיהיה שואבין האורה מבחוץ, אבל חלונות של בהמ"ק היו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים למה שיהא האור יוצא מן המקדש ומאיר לעולם, שנאמר (יחזקאל מג.ב) והארץ האירה מכבודו וכתיב (ירמיה יז.יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. עיין נוסח זה בילקוט פר' תצוה, ומכאן ראיה שאין השמש מאירה אל המקדש על כן כהה אור השמש מיד בבואו אל מקום הקדוש, והיה לעת ערב יהיה אור כי האיר ה' אור העליון ממקום קדוש זה עד שנראה ה' אליו במחזה בלילה ההוא.
ויש עוד רמז נכון, במה שאמרו במדרש ילקוט ששקעה השמש שתי שעות קודם זמנה, ולמה דווקא שתי שעות, אלא שרמז כאן על העתיד שככה תשקע שמשן של ישראל שתי שנים קודם זמנו כמו שפירש"י פר' ואתחנן (דברים ד.כה) שמיהר ה' את הגלות שתי שנים קודם הזמן, שנאמר (דניאל ט.יד) וישקוד ה' על הרעה, ואם כן בית המקדש שיבנה במקום זה סופו ליחרב ב' שנים קודם זמן שקיעה על כן בא הרמז אל יעקב בשקיעה זו, שיהיה סימן מסור בידו שלעתיד יחרב המקדש ב' שנים קודם הזמן, ע"כ ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ואמרו במדרש (מביאו רמ"א או"ח תקנה ב) שחסידים ואנשי מעשה נוהגים בליל ט' באב לשום אבן תחת הראש ואמרו שיש להם סמך מן פסוק זה, ויקח מאבני המקום כו' כי יעקב ראה החורבן ומי הגיד לבעל מדרש זה שראה יעקב החורבן, אלא ודאי שלמד זה מן שקיעת השמש שתי שעות קודם כאמור.
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו'. אחר שנודע לו כי מקום זה יהיה בית אלהים המכהה גלגל חמה, על כן לקח מן אבני המקום וישם אותם שומר לראשו להראות חבת הקודש שעליהן כמ"ש (תהלים קב.טו) כי רצו עבדיך את אבניה. ולקח י"ב אבנים כנגד י"ב שבטים כדאיתא במדרש (בר"ר סח.יא) והיו האבנים מריבות כל אחד אמר עלי יניח צדיק ראשו עד שנעשו לאבן אחת, רמז לעתיד על דרך שכתב הרב המורה שלכך העלים הקב"ה מקום זה שיהיה מקום מקדש והיכל מלך כדי שלא יהיה מריבה בין השבטים כי כל שבט ירצה במקום המקודש ההוא, ומפני השלום נאמר (דברים יב.ה) אשר יבחר ה' מכל שבטיכם וכתיב (שם יד) כ"א במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך הא כיצד אלא שבשעה שקנה דוד את הגורן מן ארונה היבוסי גבה את הכסף מכל השבטים, וכן פירש"י שם, וא"כ מריבה זו שהיתה בין האבנים ונעשו לסוף אבן אחת זה היה אות ומופת על העתיד, שככה תהיה מריבה בין אבני נזר י"ב שבטי יה, כי כל שבט יאמר עלי יניח צדיקו של עולם ראשו זה בית המקדש שנאמר בו מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיה יז.יב) ולסוף נעשו לאבן אחת ע"י שגבה דוד הזהב מן כולם. ועל אבן זה נאמר בבנין שני והוציא את האבן הראשה, (זכריה ד.ז) רצה לומר אותו שהיה מראשותיו של יעקב הוציאו ליסד בו את היכל ה', ועשה יעקב ממנו מטה לשכב עליו להיות סימן שזה יהיה מטתו שלשלמה מלך שהשלום שלו, כמו שפירש"י בשיר השירים על פסוק הנה מטתו שלשלמה. (ג.ז).
וישכב במקום ההוא. משמע אבל קודם לכן לא שכב במטה כי לא רצה לעלות על ערש יצועיו עד אשר מצא מקום מטתו שלשלמה, וכן נדר דוד שנא' (תהלים קלב.ב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, הזכיר את יעקב תמיד כי גם הוא נדר נדר כזה כמו כן, מאומרו וישכב במקום ההוא אבל לא קודם לכן.
{יב}ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו'. כתב הרב המורה שביאר הקב"ה ליעקב סדר השתלשלות המדריגות של ג' עולמות, כי באמרו מוצב ארצה זהו העולם התחתון. וראשו מגיע השמימה זה העולם האמצעי. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו זה עולם המלאכים. והנה ה' נצב עליו להורות כי השי"ת גבוה מעל כל גבוה ומושל על כולם. והקשה על דבריו מהרי"א כי מראה זו ליעקב אינה כפי הזמן ולא כפי המקום. ואומר אני לישב דברי המורה שאין מראה זו חוץ לזמנה ולא חוץ למקומה, כי ידוע מה שכתבו הקדמונים וכן תמצא בעקידה וברבינו בחיי וכן כתב מהרי"א בעצמו, שאפילו חכמי האומות הסכימו על זה כי ג' חלקי המשכן הם כנגד ג' עולמות, כאשר תמצא הכל באר הטיב בספרי הגאונים שהזכרנו ולפי ציור זה ודאי כאן מקומו, כי יעקב היה במקום הר המוריה אשר הוכן מקדם לבנות עליו בהמ"ק, על כן הראה לו ה' במראה זו תבנית שלשה עולמות וציורם לרמז שלעתיד יבנה כאן הבית המקדש על תבנית ציור ג' עולמות אלו.
דבר אחר לכך הראה לו הקב"ה תבנית כל העולמות להורות שמקורם ממקום זה שנקרא אבן שתיה כי משם הושתת העולם. ד"א לפי שמשם יוצא השפע לכל העולמות כי התחתונים מוסיפין כח בגבורה של מעלה כביכול, וע"כ מלאכי אלהים עולים תחלה כי משם ישאבון מי השפע ממעייני הישועה ואח"כ יורדים להשפיע מלמעלה למטה וסוד זה רמז בדברי רש"י בשיר השירים בפסוק מה יפו פעמיך (ז.ב) שישראל מקלסין להקב"ה מלמעלה למטה והקב"ה מונה קילוסם מלמטה למעלה כדרך שהתחיל כאן בסולם מוצב ארצה מלמטה למעלה וכבוד אלהים הסתר דבר. ותמה אני על מהר"י אברבנאל שכתב שאין מראה זו מקומה כאן, וכל שכן לדברי המדרש (בר"ר סח.יב) האומר והנה סולם זה כבש. מוצב ארצה זה מזבח כו'. אתה הראית לדעת כולם כי ענין הסלם מורה על המקדש אשר היה בו יעקב בלילה זו.
ועוד כי בבהמ"ק, שם ישבו על כסאות הסנהדרין אשר משם תצא תורה, והחכמה הקנויה לאדם ע"י מדריגות חלוקות כי מתחילה צריך החוקר אחר המושכלות להכיר במהות נמצאי מטה וזהו סלם מצב ארצה. ומשם יעלה למדריגה גדולה מזו והוא להכיר במהות הנמצאים שבעולם התיכון במהלך הגלגלים ותנועתם וז"ש וראשו מגיע השמימה. ומשם יעלה להבין במהות השכלים הנבדלים שבעולם העליון. וז"ש והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והזכיר עולים ויורדים כי הם ד' מחנות שכינה כדמסיק ברקנט"י פרשת בלק אוריאל שר אויר, מיכאל שר מים, רפאל שר עפר, גבריאל שר אש, וידוע שבטבע המים והעפר לירד, וטבע האויר והאש לעלות, על כן הזכיר עולים שנים ויורדים שנים. ומשם יעלה להשיג במציאת האל יתברך ז"ש והנה ה' נצב עליו, ולכל דעות אלו מראה זו הוא לפי המקום. אמנם כפי הזמן הוא, לפי שיעקב ברח מעשו ומורא יעלה על ראשו שלא יפגעהו בחרב ע"כ מן השמים יעכבוהו להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, כי המקדש בית תפלה יקרא, וכבר הותנה שכל זמן שיעקב מצפצף בקולו אין ידי עשו שולטות בו. ועוד שבהמ"ק הפכו של עשו כי עשו אומנותו לוטש חרש נחושת וברזל לעשות ממנו החרב, ובמקדש כתיב (מ"א ו.ז) כל כלי ברזל לא נשמע, וכתיב (דברים כז.ה) לא תניף עליהם ברזל וגו', ע"כ הראו ליעקב מקום המקדש לומר שבזכותו ינצל מכלי ברזל כמ"ש והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך.
ולדעת רז"ל(בר"ר סט.ז) היה הסלם מוצב בבאר שבע, וסוף הסלם בבית אל, ואמצע שיפועו כנגד בהמ"ק, היינו להורות שהמקדש הוא האמצעי, המחבר שני הקצוות העליונים אשר ראשם בשמימה ותחתונים מוצבים ארצה, כי שם מדור לשכינה עם התחתונים כמ"ש (שמות כה.ח) ושכנתי בתוכם. היינו בתוך המקום העומד באמצע כדי לחבר הקצוות והיו לאחדים בארץ. וי"א שענין הסולם הוא להורות כי ה' נצב עליו על יעקב, ועשה לו השי"ת מדור בתחתונים עם כל מלאכיו עושי רצונו, ע"כ נאמר תחלה עולים ואח"כ יורדים לפי שדירתם למטה בתחתונים. ובסלם נאמר מצב ארצה ולא נאמר מצב בארץ אלא ודאי שרגלי הסלם בשמים ומגיע עד לארץ לכך נאמר ארצה כמו לארץ. ומ"ש וראשו מגיע כל קצה נקרא ראש, והורה שע"י יעקב העולם הפוך, וכל מבקש ה' ירד למטה, כי שם ה' נצב עליו.
{יג}אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. מצינו אצל מרע"ה שסמוך למותו קראו איש האלהים (דברים לג.א) ואחר מותו ממש הזכיר בו השם המיוחד, שנאמר (שם לד.ה) וימת משה עבד ה', כך אברהם שכבר מת נתיחד עליו בשם המיוחד ואמר ה' אלהי אברהם, אבל יצחק שלא היה כי אם חשוב כמת ע"י שהיה סומא וכלוא בבית ומ"מ לא היה מת ממש ע"כ הזכיר בו שם אלהים לבד, כי שם זה משותף לה' ולבריות כמ"ש (שמות ז.א) ראה נתתיך אלהים לפרעה. ומה שהזכיר אביך באברהם ולא ביצחק, או כדי להוציא מלב האומרים מאבימלך נתעברה שרה, או להורות שבני בנים הרי הן כבנים, ומ"ש הארץ אשר אתה שוכב עליה, קפל כל הארץ תחתיו, עיין פירוש דבר זה פר' בראשית בפסוק אשר לוקח משם, (ג.כג) לפי ששם אבן שתיה ושם מרכז העולם והשוכב במקום ההוא דומה כאילו שוכב על כל הארץ, כי משם מתפשטים כל האקלימים לכך נאמר ופרצת ימה ר"ל ממקום זה תפרוץ לכל ד' רוחות, כי ע"י קניית מקום זה תקנה כל ד' רוחות העולם כי משם מקורם.
{יד}והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת. ויפרוצו מבעי ליה למימר, רמז למה שארז"ל במדרש (רבה איכה ב.ז) כשהרעה באה אין מרגיש בה כ"א יעקב, שנאמר (איכה ב.ג) ויבער ביעקב כאש להבה וכשהטובה באה אין מרגיש בה כי אם יעקב שנאמר (תהלים יד.ז) בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, לכך נאמר ופרצת כי מצד שיעקב לבד מרגיש בטובתם לכך דומה כאילו הוא הפורץ.
וענין עפר הארץ, נראה שעל גלות מצרים באה נבואה זו, כי בזמן ההוא ארז"ל (סוטה יא:) שהיו המצרים חורשים על גבם שנאמר (תהלים קכט.ג) על גבי חרשו חורשים, והיו באים לביתם עדרים עדרים כו' נמצא שסבת רבוים היה בעבור שהיו כעפר הארץ שחורשים על גבה, כך חרשו על גבם, ובסבה זו ידגו לרוב בקרב הארץ ממש, והיו כל כך רבים עד שהיה בהם כדי חלוקה לארבעה דגלים לכל רוח, לכך נאמר ופרצת ימה וקדמה וגו' וכמ"ש (במדבר כג.י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, ותרגומו מארבע משריתא לומר לך שזכו לארבעה דגלים מצד היות יעקב כעפר זה שהכל חורשים עליה.
דבר אחר, והיה זרעך כעפר. בזכות העינוי שיהיו כעפר זה שהכל דשים עליה יפרצו וירבו, כי כל מה שהיה בעינוי פן ירבה היה בשכר כן ירבה. ד"א בזכות הענוה באברהם שאמר (בראשית יח.כז) ואנכי עפר ואפר יזכו לפרוץ לכל ארבע רוחות כמ"ש (תהלים לז.יא) וענוים יירשו ארץ. ד"א לפי שנאמר בשומרי שבת והאכלתיך נחלת יעקב אביך, (ישעיה נח.יד) דהיינו נחלה בלי מצרים האמורה כאן, לכך אמר שיהיה זרעך כעפר הארץ, כי כמו שהארץ צריכה לשבות שנאמר ושבתה הארץ שבת לה', כך זרעך ישבתו ביום השביעי, ובזכות זה יפרצו ימה וקדמה וגו'.
ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. מה שהזכיר הרוחות המקבילין זה כנגד זה, ולא הזכירן כסדרן, לפי שאמרו במדרש (עיין מדרש תהלים מד.ב) אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות, שנאמר (תהלים מד.כו) כי שחה לעפר נפשינו וגו', מה כתיב בתריה קומה עזרתה לנו. וטעם של דבר שכל זמן שאינן בתכלית השפלות אז אינן תולין בטחונם בה' וחושבים תחבולות להנצל מפח יקוש ע"י תחבולות אנושיות, וע"כ ריחק ה' את האדם ורבה העזובה, כי לא בטחו בתשועת ה' אך כשיראו כי אזלת יד השתדלותם ואין עוזר וסומך, אז עיניהם נשואות אל ה' לקרוא אליו בעת הצר להם וה' שומע, ובאותו זמן התשועה באה דרך בריחה מן הקצה אל הקצה, דהיינו מן תכלית השפלות אל תכלית המעלה, ולפי שכפי הטבע לא יאומן כי יסופר שיעלו בשפל מצבם אל רום מעונה, ע"כ נאמר ליעקב במראה זו ג' מעלות בדרך לא זו אף זו, כי מתחילה אמר והיה זרעך כעפר הארץ באותו זמן שיהיה שחה לעפר נפשם באותו זמן ופרצת ר"ל יעלה הפורץ לפניהם להעלותם אל גרם המעלה. וא"ת אף אם יעלו מן השפלות אל איזו מעלה מ"מ א"א שיברחו מן הקצה אל הקצה להיות במדריגה גדולה אלא בהכשלם יעזרו עזר מעט, כנבואת דניאל (יא.לד) ת"ל ימה וקדמה, כי שני רוחות אלו מקבילין והם הפכיים, כי במזרח לעולם זריחת השמש ובמערב לעולם שקיעתה, ואחר שבזמן שיהיה הערב שמשן של ישראל כמו שפרש"י על פסוק ולערב יחלק שלל (בראשית מט.כז) באותו זמן שקיעה יברחו לקצה שכנגדו להיות כסאם כשמש נגדו ית'. וא"ת שזה יהיה דוקא אם יהיו כרוח מערבי שאף אם השמש שוקעת שם, מ"מ יש לה גם זריחה באותו רוח קצת כך ישראל בזמן שיהיה להם זריחה מעט משם יעלו להיות כרוח מזרחי, כי גם שם אין השמש זורחת לעולם כמו בתקופת טבת, כך לא תתמיד שררתם. ת"ל צפונה ונגבה כי אף אם יהיו כרוח צפוני זה שבו צר ואור חשך בעריפיה, (ישעיה ה.ל) ואין בו אורה כלל כך יהיו ישראל נעדרי האורה לגמרי משם יעלו אל הקצה האחרון שכנגדו להיות כרוח דרומי זה שנקרא כן על שם דר רום, כי לעולם השמש זורח הוא שם ודר ברומו כך תתמיד זריחת שמשן של ישראל לעולם, כמ"ש (שם ס.כ) לא יבא עוד שמשך, וידורו לעולם ברומו של עולם, וזה הבטחה על הגאולה האחרונה.
{טז}אכן יש ה' במקום הזה וגו'. הזכיר ג"פ לשון מקום כנגד ג' מקדשים, כנגד מקדש ראשון ששרתה שם השכינה ואעפ"כ לא ידעו את ה' כי אחר גילוליהם לבם הלך, אמר כאן אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. כנגד בית שני נאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, כי ידוע שבבית שני היה מורא מקדש על כל העמים, כי אפילו אלכסנדרוס מוקדון היה מתירא לשלוח בו יד והיה קם על רגליו מפני שמעון הצדיק, אע"פ שחסרו בו ה' דברים עקריים השכינה, והנבואה, וארון, ואורים ותומים, ואש מן השמים, ולא נשאר בו כ"א השם שנקרא בית אלהים ע"ז אמר כאן אין זה כי אם בית אלהים, כי בבית ראשון נראה להם ה' עין בעין עד אשר היו מראין על כבודו ית' לאמר זה אלי ואנוהו, הנה אלהינו זה, אבל בבית שני אין זה ולא נשאר בו כ"א השם שהוא בית אלהים. כנגד בית ג' אמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. כאלו לא נעקר ממנו שם לוז אחר שנחרב לאחר בנינו, אבל לעתיד יהיה בנינו נצחי, כי קריאת השם מורה על הקיום הנצחי, וזה שמו לעולם וכמו שנאמר (יחזקאל מח.לה) ושם העיר מיום ה' שמה. פירש הרד"ק שר"ל שלעולם לא יסור שמו ית' מתוכה.
וכן בתחלת הפר' ג"פ לשון מקום, כנגד בית ראשון אמר, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, יען כי לא ארכו להם שם הימים כי אם כשיעור לינה אחת, זה שבתם הבית מעט רמז לקוצר זמן עמידת הבית בקדושתו, עד כי בא השמש, כי שמש וירח אספו נגהם, (יואל ב.י) ולמעלה ביארנו ענין שקיעתו ב' שעות קודם זמנה רמז לשקיעת שמשן של ישראל שתי שנים קודם הזמן הקצוב. כנגד בית שני אמר, ויקח מאבני המקום, כי כן נאמר בבנין בית שני והוציא (זכריה ד.ז) את האבן הראשה וגו' ומאבני ולא כל אבני, כי חסרו אבני הלוחות ואבני אורים ותומים. כנגד בית הג' אמר, וישכב במקום ההוא כי כאשר ראה הבית הג' בבנינו ונצחיותו אז שכב וערבה שנתו, לאמר זאת מנוחתי עד עד, לאפוקי בשני בתים ראשונים לא נחו מאויביהם.
{כ}אם יהיה אלהים עמדי וגו'. חלילה לומר שהיה יעקב מסופק בהבטחת השי"ת כי כבר אמר לו האלהים והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, אלא ביאור הענין הוא שיעקב לא בקש כלל על שמירת הגוף שכבר הובטח בו, אלא בקש עכשיו על שמירת הנפש מן החטא, והעד על זה כי בהבטחת הש"י נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך ויעקב אמר ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך והיה לו לומר ושמרני בכל אשר אלך, גם מלת אנכי מיותרת לגמרי. הקב"ה אמר והשיבותיך אל האדמה, תלה ההשבה בהש"י, ויעקב אמר ושבתי בשלום אל בית אבי, תלה ההשבה בעצמו, הש"י אמר אל האדמה, ויעקב אמר אל בית אבי, מכל השנויים האלו נוכל ללמד שיעקב לא ביקש כי אם על שמירת הנפש מן החטא, כי זה דבר התלוי בבחירתו של אדם וצריך גם עזר אלהי, שכן התפלל דוד ואמר (תהלים קיט.לז) העבר עיני מראות שוא, לכך הזכיר בשמירת הגוף ושמרתיך בכל אשר תלך, הזכיר לשון כל, כי כל הדרכים בחזקת סכנה והליכתו בדרכים רבים, אמנם הדרך הטוב אינו כ"א אחד, ע"כ אמר ושמרני בדרך הזה, כמראה באצבע אל איזו דרך מיוחד אשר יאמר עליו כי הוא זה, והוא דרך ה' בתורה ומצות, כי כבר אמר אכן יש ה' במקום הזה כי משם תצא תורה, ע"כ אמר הזה כמראה באצבע על דבר שהוא לפניו, והוא בית אלהים אשר ממנו דורכים דרך סלולה לילך בדרכי הש"י. ולפי שההליכה בדרך התורה תלוי בבחירתו של אדם, ע"כ הוסיף מלת אנכי ואמר אשר אנכי הולך, כי בי תלוי הדבר בצירוף העזר האלהי אשר עליו אמר ושמרני. ולכך אמר ושבתי בשלום שלם מן החטא, ותלה ההשבה בעצמו כי הדבר תלוי בבחירתו כאמור. ובענין שמירת הגוף אמר והשיבותיך אל האדמה כי ארץ ישראל עיני ה' דורש בה תמיד, ע"כ ביותר הוא צריך שמירה בחו"ל מבארץ, לפיכך לא הוצרך הבטחה כי אם שיושיבו אל האדמה לא"י וכבואו אל האדמה הרי הוא נשמר ממילא. אבל בענין השמירה מן החטא שלא ילמד מדרכי לבן ולאו דווקא לבן שהרי אפילו הכנעני יושב הארץ לא טוב עשה בעמיו, ויש לחוש שלא ילמוד גם מדרכי האמורי, ע"כ אמר אל בית אבי כי אז ינצל מחשש זה שלא ילמוד מדרכי הרשעים.
והטיל בין הדבקים תנאי, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש כי השמירה מן החטא הוא שלא ילמוד מדרכי הרשעים ויש עוד דרך אחר אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע והוא העושר המעוור עיני בעליו ומונע את האדם מן הדרך הישר, כי לא לחנם בקש שלמה ואמר (משלי ל.ח) רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. ע"כ אמר גם יעקב שימנעהו ה' מן זהב ורב פנינים, אלא יתן לו לחם כדי לאכול ובגד כדי ללבוש, דהיינו ההכרחי ולא יתן לו מותרות, ובזה מיושב מה שהזכיר לאכול וללבוש כי הל"ל ונתן לי לחם ובגד, וכי ס"ד שילבוש הלחם ויאכל הבגד עד שהוצרך לפרש לחם לאכול, אלא ודאי שרצה לשלול בזה שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא, ע"כ אמר מיד ושבתי בשלום אל בית אבי כי בתנאי זה אוכל לשוב בשלום שלם מן החטא כמו שפירש"י.
{כא}והיה ה' לי לאלהים. קבל עליו בנדרו לעבוד את ה' מאהבה ולא מיראה, כי העובד מיראה נקרא עובד אלהים היינו למדת הדין אשר ממנו הוא ירא, והעובד מאהבה נקרא עובד ה' כי אהבה ורחמים ענין אחד, לכך נאמר והיה ה' לי לאלהים. ואם תרצה לפרש שהתחלת הנדר מן והאבן הזאת כפירש"י, אמר והיה ה' לי, שלא ידון אותי במדת הדין לבד, אלא יצרף גם של רחמים אל שם אלהים, זה"ש והיה ה' לי לאלהים יצרפו אל שם אלהים, אז והאבן הזאת וגו'.
ובבר"ר (ע.ד)דרש אם יהיה ה' עמדי ושמרני היינו מן ד' ראשי עבירות והם ע"ג וג"ע וש"ד ולשון הרע ואסמכוה אקרא. נראה שגם מדרש זה רצה לתרץ קושיא זו וכי היה יעקב מסופק בהבטחת הש"י, אלא לפי שאמר לו השי"ת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי, בלשון אם הורה כאילו אמר אם אעשה או לא אעשה, וזה תלוי בדבר אם לא יגרום החטא, ע"כ אמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני מן החטא ופרט ד' אבות נזיקין אלו, כי המה היו סיבת חורבן בית ראשון ושני על כן אמר שאם ישמור אותי ה' מן ד' ראשי עבירות אלו אז והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, ומכלל הן נשמע לאו כי אם לא ישמרו מן ד' ראשי עבירות אלו אז לא יהיה בית אלהים כי יחרב בעבורם.

ויצא פרק-כט

{א}וישא יעקב רגליו וילך. לפי שבהליכה ראשונה ארז"ל (סנהדרין צה.) שקפצה לו הארץ ולפי זה לא היתה ההליכה תלויה בזירוז רגליו כי אם בנס, הוצרך לומר שמכאן והלאה לא הלך על ידי קפיצת הארץ כי אם ברגליו כשאר אדם.
{ב}וירא והנה באר בשדה. נזדמן לו שראה ג' עדרי צאן רובצים עליה סימן הוא שג' הם שנזדמנה להם אשה אל הבאר והם יצחק יעקב ומשה לפי שהאשה נמשלת לבאר שנאמר (משלי ה.טו) שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ונוכל לומר עוד שג' עדרי צאן רובצים עליה רמז ששלשה שותפין באדם וע"כ נזדמנה לו שג' עדרי צאן שתו מן הבאר כך ג' שותפין שבאדם משם ישקו כל הנולדים, והאבן הגדולה ע"פ הבאר, כי האשה הצנועה נקראת גן נעול מעין חתום, וכאלו נחתם באבן, ולא יפתח כי אם בעת התולדה ואחר זה ישיבו האבן למקומו, שלא להשתמש מזה הבאר כ"א בעת הצורך לקיום המין.
ורז"ל דרשו(בר"ר ע.ח-ט) ענין הבאר בכמה פנים שונות, י"א והנה באר זה בית המקדש, וי"א זה סיני כו' ולדעת כולם אין המקראות יוצאין מידי פשוטם אלא כוונתם לומר שלכך נזדמן ליעקב ענין הבאר והרועים כדי שיהיה סימן מסור בידו על העתיד, ובדבר זה נחלקו החכמים על מה הענין מרמז.
{ה}הידעתם את לבן בן נחור. הוה ל"ל לבן בן בתואל, ובמקום ידענו הל"ל ידענוהו, ונראה שלא שאלם אם הם מכירין אותו או לא, כי חשב פשיטא שאנשי מקומו מכירין אותו, אך ששאלם על מעשיו ועל יחס שלו. כי על מעשיו שאל אם הוא מתיחס אחר נחור, שהיה איש תם וישר, או אחר אביו בתואל הרמאי שהיה בועל כל הבתולות, ואמר הידעתם את לבן אם הוא בן נחור דומה לו בתולדה, ויאמרו ידענו כי הוא בן נחור מתיחס אחריו ודומה לו במעשיו. ועל יחוס שלו שאל אם הוא נולד מנחור אחי אברהם כי אולי אמו יולדתו מאיש אחר, ורצה לידע אם לא יצא שם רע על אמו כמו שיצא על בתואל שבעל כל הבתולות, וחשש שמא גם אשתו זנתה עד שנולד לבן מאיש אחר, ואינו מתיחס אחר נחור, והשיבו ידענו שהוא בן נחור בבירור כי לא נשמע על אמו שום שמץ פסול. ויאמר להם השלום לו, כי ידע שכל אנשי מקומו רשעים ואם הוא צדיק לפי דבריהם מסתמא אין שלום לו מפני הרשעים שדרכם להתגרות בצדיקים, ויאמרו שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן ואלו לא היה היה לו שלום לא היה שולח את בתו בין הרועים פן יתעללו בה.
ויש אומרים, שלכך אמר להם הן עוד היום גדול לבדקן אם הם חשודים על הגזל, כי סתם רועים חשודים, (עיין פירש"י) וחשב יעקב שאם אינן כשרים א"כ שלא כדין נתיחדה רחל עמהם כי אין היתר להתיחד כ"א בעיר בשני אנשים ובשדה עם ג' אנשים כשרים, ועל כן פרט לך הכתוב שהיו ג' עדרי צאן וכשרים היו, וא"כ בדין נתיחדה עמהם.
{יד}אך עצמי ובשרי אתה. לפי שנאמר ויספר ללבן את כל הדברים האלה. ולא פירש במקרא איזו דבר דברים הדברים אשר ספר לו, והוה ל"ל את כל אשר קרהו אלא ודאי שספר לו אותן הדברים אשר דבר עשו בלבו, שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי, והוצרך לספר לו מאיזו טעם רצה להרגו והוא בעבור הבכורה והברכות, ע"כ אמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה, במלת אך מיעט את עשו כי אוהבי עשיר רבים, וכל אחי רש שנאוהו, ואמר לפי זה עשיר אתה וא"כ אך אתה לבד עצמי ובשרי ולא עשו, וע"כ אינך צריך ליראה ממנו כי הוא אינו קרובי.
דבר אחר, לפי שלא ראה אצלו מאומה שהרי בא בידים ריקנות א"כ אין בך הקורבה שמקרבין העשירים, כי אם קורבת שאר בשר לבד. ד"א שספר לו איך שרימה את עשו בלקיחת הבכורה אמר אך עצמי ובשרי אתה רמאי כמוני על כן ראוי לקרבך אלי כי כמוני כמוך.
{ל}ויאהב גם את רחל מלאה. משמע שהיה אוהב את לאה, זולת שאהב את רחל יותר מלאה, והפסוק אומר וירא ה' כי שנואה לאה. ועוד מהו גם, ונראה לפי שיתרון החכמה בא מן הסכלות כיתרון האור הבא מן החושך, כי אין ניכר איזו מעלה עד אשר רואין ההעדר ורואין זה כנגד זה, אז נראה ביותר יתרון החכמה והאור, כך יעקב היה אוהב את רחל מצד עצמה, ונוסף על אהבה זו עוד הוסיף בה אהבה מצד לאה, כי ראה את זו כנגד זו ונגלה ביותר יתרונה של רחל, ז"ש ויאהב גם את רחל מלת גם בא לרבות תוספת האהבה הנמשכת לרחל מן לאה, ומ"ם של מלאה אינה מ"ם היתרון. וי"א שתוספת אהבה זו נמשך מלאה בעבור שמסרה סימניה ללאה, ודבר זה חשב לה לצדקה על כן הוסיף בה אהבה.
{לג}כי שמע ה' כי שנואה אנכי. אע"פ שבלידת בן ראשון אמרה כי עתה יאהבני אישי וכ"ש שלא ישנאה, ולמה זה אמרה כי שנואה אנכי. מ"מ נראה שהיא סברה שיהיה כן ולא עלתה בידה, כי היא סברה מאחר שאין אשה אלא לבנים והבן אהוב בלי ספק, ואיך תהיה בור שנואה ומימיה חביבין, ע"כ אמרה כי עתה יאהבני אישי, ואח"כ ראתה שהלכה בטעות שהרי מן הדין היה שאחותי תלד בן שני ומה נתן לי ה' גם את זה אלא לפי שגלוי לפני הש"י שעודנו בשנאתו, לכך אמרה כי שמע ה' הוא ית' לבדו בוחן לבו ושמע כל דבריו שעם לבו, אבל אני לא ידעתי זה כי חשבתי שכבר סרה שנאתו.
ועוד יכול להיות, שבלידת בן ראשון אהב אותה וביני ביני נתקלקלה השורה וחזר לשנאתו, כי כן הוא המנהג שבשבעת הלידה ישמח האב ביוצא חלציו ואגבו ישמח גם באשתו אשר לקח, וברוב הימים הכל נשכח וסרה אהבתו, והיא גם היא אמרה בנבואה כי עתה יאהבני אישי, דווקא עתה בשעת לידה וקרוב ללידה, ולא אח"כ וידעה זה מגודל ריחוק לבבו שאהבה זו לא תהיה כי אם לפי שעה, ע"כ אמרה כי עתה, ובבן שני אמרה כי שנואה אנכי. ובבן הג' נאמר על כן קרא שמו לוי, יעקב קרא לו להראות שהוא מסכים לדבריה וכי רצונו לידבק בה אבל בבנים הקודמים היא קראה להם שמות המורים על האהבה, אבל לא ראינו עדיין הסכמתו עד שילדה בן שלישי אז גלה דעתו כי סרה שנאתו מכל וכל.
{לד}הפעם ילוה אישי אלי וגו'. פירש"י ע"ש שלווהו במתנות כהונה קרא שמו לוי. והכתוב אומר שקראו לוי על שם הפעם ילוה אישי אלי, והקרוב אלי לומר בזה כי האמהות רוח ה' דבר על לשונם, ומה שאמרה בלידת בן הראשון כי עתה יאהבני אישי, היתה הכוונה בעבור שנולד בן הבכור עובד עבודת הש"י כי העבודה היתה בבכורות, ולפיכך יצחק אהב את עשו לפי שהוא בכור וחשב שהוא יהיה עובד עבודה, ורבקה אוהבת את יעקב כי ראתה בנבואה שעל ידה תשוב הבכורה ליעקב. כך אמרה לאה כי עתה יאהבני אישי ע"י בן הבכור, כי ברית כרותה שלעולם יהיה בן הבכור לשנואה כדי לסבב לה אהבה, וכן פי' מהרי"א פרשת כי תצא בפסוק והיה הבכור לשניאה (כא.טז). אבל הקב"ה ידע שלסוף תסוב הבכורה מראובן ע"י חלול יצועי אביו, וא"כ עדיין היא שנואה ז"ש כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה, ולא אמרה שבן זה יסבב האהבה בעבור איזו סבה, עד שילדה את לוי שקרא לו ה' לוי על שם שלווהו במתנות כהונה חלף עבודת ה' אשר עליו, ובסבה זו ילוה אלי אישי ויאהבני, כי ממני נולד הפעם אותו בן אשר עליו יהיה משא עבודת הש"י, ולפי זה מסכים פירש"י עם פשט המקרא.

ויצא פרק-ל

{ב}התחת אלהים אנכי. לפי שרחל אמרה היה לך להתפלל עלי, ויעקב השיב לה וכי בעבור זה אמרת הבה לי בנים, משמע על כל פנים וכי בטוח אני שיקבל ה' תפלתי כי אולי יגרום החטא שיסכך ה' בענן לו מעבור תפלה, כי כל מי שנתקבלה תפלתו דומה כאילו עומד תחת אלהים ממש ואין שום דבר חוצץ בינו לבין אלהים, אבל בזמן שאין תפלתו נשמעת דומה כאלו יש מסך מבדיל וחוצץ בינו לבין אלהים, כמ"ש (איכה ג.מד) סכות בענן לך מעבור תפלה, וענן זה הוא החומר האפל אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, כמ"ש (ישעיה נט.ב) עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם, ולכך אמר אשר מנע ממך פרי בטן כי מאחר שמנע ממך ולא ממני א"כ ודאי יודע ה' שיש בך איזו עון אשר גרם למנוע ממך פרי בטן, ואותו עון יסכך בלי ספק מעבור תפלה. מיד נתנה רחל אל לבה לפשפש במעשיה איזו עון גרם לה ולא מצאה כ"א מדת הקנאה שהיתה בה, שנאמר ותקנא רחל באחותה וחשבה שעון זה גרם לה שלא הועילה תפלת יעקב ע"כ נתנה אל לבה לשוב בתשובה להטות אל קצה האחרון בדבר שחטאה בו, והוא שמתחלה נתקנאה אפילו באחותה ואח"כ לא נתקנאה אפילו בשפחתה ע"כ אמרה שבזכות שאכניס צרתי לביתי ואבנה גם אנכי ממנה.
{ו}על כן קראה שמו דן. כל מי שנאמר בו ע"כ היה מרובה באוכלוסין, חוץ מן שבט לוי לפי שהיה הארון מכלה בהם, ותדע שלשון ע"כ לא נאמר כ"א בלוי ויהודה ודן, כי ברוב עם הדרת מלך, ויהודה גור אריה ממנו הוד מלכות. ודן ידין עמו יקח נקמות עמו כאחד שבטי ישראל, היינו כדוד המלך המיוחד שבשבטים והלוקח נקמות עמו צריך ג"כ אוכלוסין, ומטעם זה נאמר (דברים לג.כב) דן גור אריה, המשילו לדוד שנמשל ג"כּ לגור אריה. ושבט לוי ממנו כתר תורה וכתר כהונה, כי משה קבל תורה ואהרן הכהונה, וכ"ש שהיה מן הראוי ששבטו של לוי יהיו רבים כי ממנו משרתי אלהינו וברוב עם הדרתם אך שהיה הארון מכלה בהם. י"א שמצד שהיו קרובים אל הארון היו פרושים מנשותיהם וע"כ לא פרו ורבו כל כך, ומקשים על זה והלא היו מעטים קודם שנמסר להם משא הארון, ע"כ פירשו שארון זה היינו ארונו של יעקב, ואין צורך לזה כי לעולם הארון הקודש הסבה כי בעבור שלוי עתיד לישא ארון הקודש, ע"כ אמר יעקב לוי לא ישא ארונו לפי שלעתיד ישא ארון הקודש, וע"כ נהגו המצרים כבוד בשבט לוי כי ראו שיעקב נהג בו כבוד, וע"כ לא נשתעבדו בהם המצריים ולא היו בכלל פן ירבה וע"כ לא היו גם בכלל כן ירבה, וטעמו של דבר שכל מי שהיה בכלל פן ירבה ובקשו המצרים להמעיטם מעוצר רעה ויגון, הוצרך הקב"ה להראות להם שכל חכמתם לא עמדה להם נגד רצון האל יתברך, והפרם והרבם שלא כדרך העולם, אבל שבט לוי שלא היו בעינוי מצרים ולא בקשו להמעיטם, לא הוצרך הקב"ה להרבותם כנגד הטבע על כן לא היו מרובים באוכלוסין כל כך. ונראה שגם מטעם זה היו שבט לוי עניים ולא היה להם נחלה בארץ כי כל שפרע חוב כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם, היה בכלל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וקל להבין.
{כה}ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו'. טעמו של דבר שלא בקש יעקב שלחני נא כ"א אחר שנולד יוסף לפי שהיה יעקב מסופק אם יצאו ממנו י"ב שבטים או לא כדמסיק (בבר"ר סח.יא) אמר יעקב אם האבנים מתאחות זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כו' שמע מינה שהיה מסופק אם יצאו ממנו י"ב שבטים, וכשאמרה רחל בנבואה יוסף ה' לי בן אחר ולא בקשה בנים הרבה ש"מ שרוח ה' דבר בה שיצאו מן יעקב י"ב שבטים ולא יותר, ע"כ אמר יעקב שלחני נא כי אז היה בטוח שלא יוכל עשו להרגו, שהרי עדיין לא נולד בנימין, גם לא היתה מעוברת עדיין שהרי עשה בסכת זמן רב בערך ב' שנים ואח"כ נולד בנימין, ומצד שהיה יעקב בטוח שלא יוכל לו עשו ע"כ אמר שלחני נא עכשיו, כי ודאי לא יעשה לי מאומה מאחר שלא יצאו ממני עדיין כל י"ב שבטים.
ורז"ל אמרו(ב"ר ע"ג.ז) משנולד שטנו של עשו דהיינו יוסף שנאמר (עובדיה א.יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש כו' אע"פ שמקרא זה נאמר לעתיד אולי ידע יעקב ברוח הקודש שסופו ליפול ביד יוסף, ואע"ג שאיהו לא חזא מזליה חזא ע"כ ודאי יפול לבו של עשו בראותו את יוסף, וע"כ לא יכול לו ליעקב. ועוד שיוסף שטנו לפי שעשו אין לו טענה על יעקב כ"א מה שלקח ממנו הבכורה, ולעתיד יוסף משיב לו כשם שנלקחה הבכורה מראובן ע"י חלול יצועי אביו ונתנה ליוסף, כך בדין נלקחה מעשו שהיה צד נשים תחת בעליהן ונתנה ליעקב, וקבלת הברכות תלוי בבכורה כמבואר למעלה פר' תולדות (כה.לא). טעם אחר קודם שילדה רחל היה מתבייש לבא אל אביו שלא יאמר שלקח אשת יפת תואר לשם תאוה, כי מטעם זה אמרה רחל אסף אלהים חרפתי כי חוש המשוש שלא לקיום המין חרפה היא לנו.

ויצא פרק-לא

{א}לקח יעקב את כל אשר לאבינו. ואח"כ אמרו ומאשר לאבינו עשה את הכבוד הזה, מאשר משמע מקצת אשר ולא כל אשר, וא"כ דבריהם סתרי אהדדי, ובלאו הכי קשה איך אמרו שקר מפורסם וכי לקח יעקב כל אשר לאביהם וכי לא השאיר לו כלום, הלא היה ללבן עדיין צאן ובקר ואהלים. וביאור הדברים כך הוא שמתחלה לא דברו כנגד הרכוש כלל, כ"א כנגד התחבולות ועניני רמאות שהיה אביהם בקי בהם ובשמותיהם יותר מכל העולם, עד שהיה הוא יכול לרמאות את אחרים, אבל אחרים לא יכלו לרמאותו, ויעקב למד מלבן כל רמאתו עד שאפילו לבן לא יכול לעמוד לפניו כי הוא רימה את לבן, ועל זה אמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו כל רמאותו לקח ממנו, וכנגד הרכוש אמרו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה.
{ח}אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וגו'. אם כה אמר הל"ל, כי יאמר להבא משמע, ונראה שזה קאי על מה שאמר ולא נתנו אלהים להרע עמדי, כי כבר נראה לו בחלום ראיתי את כל אשר לבן עושה לך וגו', ע"כ אמר אם כה יאמר להבא כי פשיטא בשעת שימת המקלות שיולדו עקודים וטלואים, אלא אפילו להבא כשלא אשים המקלות מ"מ יהיה הכל לפי תנאו שאם יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כולם נקודים, כי כך הובטחתי בחלום מפי הגבורה, לפי שראה ה' בעניי את כל אשר לבן עושה לי, כי אני אמרתי הסר משם כל שה נקוד וטלוא, היתה כוונתי לומר שיהיו שני עדרים סמוכים זה לזה ואם ילכו הנקיבות אל עדר הנקודים והטלואים מזלי גרם, ואם יתעברו בעדרם מזלך גרם, ומסתמא יסכים לבן על זה כי יותר קרוב לו מה שיתעברו בעדרם ממה שילכו לעדר אחר, ולבן הרחיק דרך ג' ימים באופן שיהיה נמנע שילכו הנקיבות לאותו עדר כדי שילך יעקב ריקם, על כן הוצרך לעשות ענין המקלות והסכים הקב"ה על ידו לומר שאף בלא שימת המקלות יהיה כן להבא.
ובספר תולדות יצחק פירש, שלכך נאמר אם כה יאמר, לפי שלבן ראה שכל אשר חפץ יעקב עושה ה' ומסכים על ידו ע"כ חשב לעשות תחבולה נגד רצון האל יתברך והוא, להתנות מתחלה נקודים וכאשר יתעברו נקודים אז יחזור ויתנה טלואים כי כבר נתעברו נקודים, אבל הקב"ה ידע מה שבלבו של לבן שכך יאמר אחר שיתעברו, ועשה הקב"ה שנתעברו מאותה מראה שלבן יאמר לעתיד בשעת ההריון במראה זו אני חפץ, לכך נאמר אם כה יאמר להבא.
{כד}מטוב עד רע. ומה שביני ביני היינו הדברים המשתמעים לתרי אפי, ולפי זה אסר לו שלשה מיני דברים. ראשונה אסר לו לדבר עמו מטוב דברים טובים ונחומים כי טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, לפי שעל כל פנים לבבו של הרשע להרע לצדיק, וכשהוא מדבר עמו טובות ודאי כל דבריו על צד החנופה כדי שלא יהיה הצדיק יודע להזהר ולהשמר ממנו, ודבר זה פשיטא שלא תדבר עמו כי יבא לידי היזק על ידם, אלא אפילו הדיבור הממוצע המשתמע לתרי אפי ס"ד אמינא שמותר לך לדבר עמו, והיה לו לשום על לבו ולמיחש מיהא בעי, קמ"ל מלת עד לומר לו שאסור לך להטעותו בדברים ולא זו שני מיני דברים אלו שהם אסורים לך כי יוכל הצדיק לבוא לידי מכשול על ידם, אלא אפילו רע גמור ס"ד אמינא שמותר לך לגזם לו בדברים רעים כדי שיהיה נזהר ונשמר ממנו, ואם הוא לא נזהר אני את נפשי הצלתי, קא משמע לן רע, לומר לך לא תגזם לו ולא תעשה לו שום רעה.
ובזה מתרצים, מה שנאמר בסמוך ואתה לא תעבור את הגל הזה אלי לרעה. משמע אבל לטובה תוכל לעבור, ובהפכו אמר לבן אם אני לא אעבור אליך את הגל, משמע בשום פנים לא אעבור אפילו לטובה, וזה לפי שטובתי בל עליך, כי כבר אמש אמר לי אלהים השמר לך מדבר עם יעקב מטוב, שמע מינה שאינו חפץ בטובתי כי חשוד אני בעיניו שכל טובתי לך לרעה. ואמר אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה אפילו אם לא אעבור גם המצבה, אבל אתה לא תעבור אלי הגל והמצבה לרעה, משמע אבל הגל לבד בלא העברת המצבה מותר אף לרעה, לפי שביני ביני ודאי ינחם יעקב על הרעה מה שאין כן בלבן ופשט זה נכון.
{מא}זה לי עשרים שנה בביתך. ולמעלה אמר זה עשרים שנה אנכי עמך, ולא הזכיר מלת לי, גם אמר עמך במקום בביתך. כי באמת יעקב לא היה בביתו של לבן כי אם חודש אחד, שנאמר וישב עמו חודש ימים משמע רק חודש ימים היה יושב עמו בביתו, אבל בכל שאר הזמנים היה מתגורר בשדות ואהלים לרעות צאן לבן ולא היה בביתו של לבן, כמו שאמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, לכך אמר זה כ' שנה אנכי עמך אבל לא בביתך. ומ"מ אפילו זה החודש ימים אשר ישב בביתו של הרשע והרמאי לא היו בעיניו כימים אחדים, אלא כזמן ארוך לפי שימי צער היו לו שנראים כימים רבים, ואמר אויה לי כי גרתי משך זמן רב עם הרשע, ואם מעט הוא, לי. ר"ל בעיני שקול כאלו הייתי כל כ' שנה בביתו, לכך אמר זה לי עשרים שנה בביתך, באמת אינם כ' שנה כ"א חודש אחד לבד, אבל לי הוא שקול חודש זה כעשרים שנה, לא כמו שאמרה אמי וישבת עמו ימים אחדים, כי אולי לא ידעה אמי בגודל רשעתו, ולבי יודע מרת נפשו כמה צער סבלתי על היותי עמך בביתך ממש.
דבר אחר, מתחלה הזכיר יעקב את כל אשר עשה הוא עמו, איך היה עושה עמו באמונה, ואח"כ הזכיר את כל אשר עשה לבן לו, לכך אמר מתחלה זה עשרים שנה אנכי עמך, ר"ל אני עשיתי עמך באמונה, טרפה לא הבאתי אליך וגו', וכל סיפור זה הכל מדבר מאמונתו של יעקב. ואח"כ אמר לו ראה לעמת זה מה שעשית לי, ואמר זה לי עשרים שנה בביתך, ראה מה שעשית לי, הנה עבדתיך י"ד שנה בשתי בנותיך ושש בנים בצאנך, ועל כל זה ותחלף את משכורתי עשרת מונים, ולא כגמול ידי עשית לי, ובזה מיושב היטב מה שהזכיר מתחלה עמך, ואח"כ אמר זה לי ופירוש יקר הוא.
{מב}לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. אמר כי מן אברהם זקיני אע"פ שכבר מת ולא יראת ממנו, מ"מ אלהיו קיים לנצח, וממנו יראת פן ידרוש דמי מידך אם תעשה לי איזו רעה או תשלחני ריקם מכל עמלי. אבל יצחק אבי שהוא עדיין חי יראת ממנו, כי פחד יצחק ר"ל שאתה פחדת ממנו כי הוא שר וגדול שמו בגוים, ממנו יראת לעשות לי רעה או לשלחני ריקם מכל וכל פן יתבע עלבוני מידך, ולולא שתים אלו אז ריקם שלחתני, וא"ת מאן יוכח שמא מיושר לבבך עשית כל זה ולא מיראה, על זה אמר ויוכח אמש, האמש יוכיח שכן הוא כדברי, שהרי אתה אמרת יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו', שמע מינה שמיראה נמנעת מלהרע ולא מאהבה.
ומה שאמר וישבע בפחד יצחק אביו. כתב מהרי"א שנשבע בעקידת יצחק כמו שנשבע במצוה, וכן כתב בתולדת יצחק. ולפי דברינו נשבע במורא אביו כי זה היתה מצוה חביבה עליו ור"ל שנשבע במצות מורא אביו, ודוקא במצוה זו לפי שהיה עכשיו ממהר לילך לבית אביו לקיים מצוה זו ע"כ נזכר במצוה זו ונשבע בה.

קרדיט: סדר כלי יקר על פרשת ויצא שייך ל"תורת אמת".