פרשת מטות | פרשת יהדות

פרשת מטות

פרשת מטות המלא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. ג אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. ד וְאִשָּׁה, כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ. ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, אָבִיהָ וְקָמוּ, כָּל נְדָרֶיהָ, וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, יָקוּם. ו וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַיהוָה, יִסְלַח לָהּ, כִּי הֵנִיא אָבִיהָ, אֹתָהּ. ז וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ. ח וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ: וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ. ט וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ, יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיהוָה, יִסְלַח לָהּ. י וְנֵדֶר אַלְמָנָה, וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, יָקוּם עָלֶיהָ. יא וְאִם בֵּית אִישָׁהּ, נָדָרָה, אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ, בִּשְׁבֻעָה. יב וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ, לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ, כָּל נְדָרֶיהָ, וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, יָקוּם. יג וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם: אִישָׁהּ הֲפֵרָם, וַיהוָה יִסְלַח לָהּ. יד כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר, לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ, וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. טו וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ, מִיּוֹם אֶל יוֹם, וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ, אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם, כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. טז וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם, אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא, אֶת עֲוֺנָהּ. יז אֵלֶּה הַחֻקִּים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה, בֵּין אִישׁ, לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ, בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.

א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת יְהוָה, בְּמִדְיָן. ד אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. ה וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף, חֲלוּצֵי צָבָא. ו וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ. ז וַיִּצְבְּאוּ, עַל מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת מֹשֶׁה; וַיַּהַרְגוּ, כָּל זָכָר. ח וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם, אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב. ט וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת טַפָּם; וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם, בָּזָזוּ. י וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ. יא וַיִּקְחוּ, אֶת כָּל הַשָּׁלָל, וְאֵת, כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה. יב וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה: אֶל עַרְבֹת מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. שלישי (שני במחוברין)  יג וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם: אֶל מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה. יד וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. טו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם, כָּל נְקֵבָה. טז הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּדְבַר בִּלְעָם, לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה, עַל דְּבַר פְּעוֹר; וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה, בַּעֲדַת יְהוָה. יז וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף; וְכָל אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. יח וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ, לָכֶם. יט וְאַתֶּם, חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל, תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם, וּשְׁבִיכֶם. כ וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים, וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ. כא וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא, הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. כב אַךְ אֶת הַזָּהָב, וְאֶת הַכָּסֶף; אֶת הַנְּחֹשֶׁת, אֶת הַבַּרְזֶל, אֶת הַבְּדִיל, וְאֶת הָעֹפָרֶת. כג כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ, בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא; וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. כד וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּטְהַרְתֶּם; וְאַחַר, תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה. רביעי כה וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כו שָׂא, אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי, בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה. כז וְחָצִיתָ, אֶת הַמַּלְקוֹחַ, בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה, הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין, כָּל הָעֵדָה. כח וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַיהוָה, מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ, מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת: מִן הָאָדָם, וּמִן הַבָּקָר, וּמִן הַחֲמֹרִים, וּמִן הַצֹּאן. כט מִמַּחֲצִיתָם, תִּקָּחוּ; וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, תְּרוּמַת יְהוָה. ל וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים, מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה; וְנָתַתָּה אֹתָם, לַלְוִיִּם, שֹׁמְרֵי, מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה. לא וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת מֹשֶׁה. לב וַיְהִי, הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז, אֲשֶׁר בָּזְזוּ עַם הַצָּבָא: צֹאן, שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים. לג וּבָקָר, שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף. לד וַחֲמֹרִים, אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף. לה וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר: כָּל נֶפֶשׁ, שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף. לו וַתְּהִי, הַמֶּחֱצָה חֵלֶק, הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא: מִסְפַּר הַצֹּאן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף, וְשִׁבְעַת אֲלָפִים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. לז וַיְהִי הַמֶּכֶס לַיהוָה, מִן הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת, חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים. לח וְהַבָּקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים, אָלֶף; וּמִכְסָם לַיהוָה, שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים. לט וַחֲמֹרִים, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת; וּמִכְסָם לַיהוָה, אֶחָד וְשִׁשִּׁים. מ וְנֶפֶשׁ אָדָם, שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף; וּמִכְסָם, לַיהוָה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים, נָפֶשׁ. מא וַיִּתֵּן מֹשֶׁה, אֶת מֶכֶס תְּרוּמַת יְהוָה, לְאֶלְעָזָר, הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת מֹשֶׁה. חמישי מב וּמִמַּחֲצִית, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חָצָה מֹשֶׁה, מִן הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים. מג וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה, מִן הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף, שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. מד וּבָקָר, שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף. מה וַחֲמֹרִים, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. מו וְנֶפֶשׁ אָדָם, שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף. מז וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת הָאָחֻז אֶחָד מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה; וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם, שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת מֹשֶׁה. מח וַיִּקְרְבוּ, אֶל מֹשֶׁה, הַפְּקֻדִים, אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. מט וַיֹּאמְרוּ, אֶל מֹשֶׁה, עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ; וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ, אִישׁ. נ וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְהוָה, אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ, לִפְנֵי יְהוָה. נא וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם: כֹּל, כְּלִי מַעֲשֶׂה. נב וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיהוָה שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, שָׁקֶל: מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת. נג אַנְשֵׁי, הַצָּבָא, בָּזְזוּ, אִישׁ לוֹ. נד וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֶת הַזָּהָב, מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וְהַמֵּאוֹת; וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְהוָה.

שישי (שלישי במחוברין) א וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה. ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. ג עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן. ד הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה. ה וַיֹּאמְרוּ, אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה: אַל תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת הַיַּרְדֵּן. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה. ז וְלָמָּה תְנִיאוּן, אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, יְהוָה. ח כֹּה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם, בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. ט וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל, וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וַיָּנִיאוּ, אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, יְהוָה. י וַיִּחַר אַף יְהוָה, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּשָּׁבַע, לֵאמֹר. יא אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, אֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: כִּי לֹא מִלְאוּ, אַחֲרָי. יב בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הַקְּנִזִּי, וִיהוֹשֻׁעַ, בִּן נוּן: כִּי מִלְאוּ, אַחֲרֵי יְהוָה. יג וַיִּחַר אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם, כָּל הַדּוֹר, הָעֹשֶׂה הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה. יד וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים: לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל. טו כִּי תְשׁוּבֻן, מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד, לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר; וְשִׁחַתֶּם, לְכָל הָעָם הַזֶּה. טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם, אֶל מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב, אֶל בָּתֵּינוּ עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ. יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה: כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. שביעי (רביעי במחוברין) כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה, לַמִּלְחָמָה. כא וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו, מִפָּנָיו. כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה. כג וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן, הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה; וּדְעוּ, חַטַּאתְכֶם, אֲשֶׁר תִּמְצָא, אֶתְכֶם. כד בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם; וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם, תַּעֲשׂוּ. כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה: כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי, דֹּבֵר. כח וַיְצַו לָהֶם, מֹשֶׁה, אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן; וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְהוָה, וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ, לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד, לַאֲחֻזָּה. ל וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים, אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לא וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר: אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה. לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה, אֶרֶץ כְּנָעַן; וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. לג וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף, אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְאֶת מַמְלֶכֶת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן: הָאָרֶץ, לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ, סָבִיב. לד וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד, אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת, וְאֵת, עֲרֹעֵר. לה וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר, וְיָגְבְּהָה. לו וְאֶת בֵּית נִמְרָה, וְאֶת בֵּית הָרָן: עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן. לז וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ, אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא, וְאֵת, קִרְיָתָיִם. לח וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן, מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה; וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת, אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ. לט וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ; וַיּוֹרֶשׁ, אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ. מ וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד, לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה; וַיֵּשֶׁב, בָּהּ. מא וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֺּתֵיהֶם; וַיִּקְרָא אֶתְהֶן, חַוֺּת יָאִיר. מב וְנֹבַח הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ; וַיִּקְרָא לָה נֹבַח, בִּשְׁמוֹ.

הפטרת פרשת בהעלותך בספר ירמיה פרק א’-ב’:

א דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן חִלְקִיָּהוּ, מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן. ב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ. ג וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. ד וַיְהִי דְבַר יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ה בְּטֶרֶם אֶצָּרְך בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ. ו וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי נַעַר, אָנֹכִי. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר. ח אַל תִּירָא, מִפְּנֵיהֶם: כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם יְהוָה. ט וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל פִּי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. י רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. יא וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ. יג וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. טו כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם יְהוָה; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל עָרֵי יְהוּדָה. טז וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם. יז וְאַתָּה, תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ, וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ; אַל תֵּחַת, מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ, לִפְנֵיהֶם. יח וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ: לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. יט וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ, וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ: כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְהוָה לְהַצִּילֶךָ.

א וַיְהִי דְבַר יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה.

ב} ראשי המטות. חלק כבוד לנשיאים, ללמדם תחלה, ואחר כך לכל  (א) בני ישראל, ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר וישיבו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם, ואחרי כן נגשו כל בני ישראל (שמות לד, לא-לב). ומה ראה לאומרה כאן, למד  (ב) שהפרת  (ג) נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלשה הדיוטות.  (ד) או יכול, שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד,  (ה) נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר, (ויקרא יז, ב), מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו’, אף זו נאמרה לכולן (בבא בתרא קכ:)זה הדבר. משה נתנבא בכה אמר ה’ כחצות הלילה (שמות יא, ד), והנביאים נתנבאו בכה אמר ה’, מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה  (ו) הדבר (ספרי קנג) (ז) דבר אחר, זה הדבר, מיעוט  (ח) הוא, לומר, שהחכם בלשון התרה,  (ט) ובעל (ואב) בלשון הפרה,  (י ) כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו, אין מותר ואין מופר (ספרי קנג. נדרים עח.){ג} נדר. האומר הרי עלי קונם  (כ) שלא אוכל  (ל) או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור: לא יחל דברו. כמו לא יחלל  (מ) דברו, לא יעשה דבריו חולין: {ד} בבית אביה. ברשות אביה  (נ) ואפילו אינה בביתו (ספרי שם)בנעוריה. ולא קטנה ולא בוגרת, שהקטנה אין נדרה נדר,  (ס) והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה. ואי זו היא קטנה, אמרו רבותינו, בת י”א שנה ויום אחד נדריה נבדקין, אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה, נדרה נדר, בת י”ב שנה ויום אחד אינה צריכה להבדק: {ו} ואם הניא אביה אותה. אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה. הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר,  (ע) ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה. ופשוטו, לשון מניעה והסרה, וכן ולמה תניאון (במדבר לב, ז), וכן שמן ראש אל יני ראשי (תהלים קמא, ה), וכן וידעתם את תנואתי (במדבר יד, לד), את אשר סרתם מעלי: וה’ יסלח לה. במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה, ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר, ואם המופרין צריכין סליחה, קל וחומר לשאינן מופרין (ספרי קנג){ז} ואם היו תהיה לאיש. זו ארוסה, או אינו  (פ) אלא נשואה, כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה, הרי נשואה אמור, וכאן בארוסה,  (צ) ובא לחלוק  (ק) בה, שאביה ובעלה מפירין נדריה (נדרים סז.), הפר האב ולא הפר הבעל, או הפר הבעל ולא הפר האב, הרי זה אינו מופר, ואין צריך לומר אם קיים  (ר) אחד מהם: ונדריה עליה. שנדרה בבית אביה ולא שמע בהן אביה,  (ש) ולא הופרו ולא  (ת) הוקמו: {ח} ושמע אישה וגו’. הרי לך, שאם קיים הבעל שהוא קיים: {ט} והפר את נדרה אשר עליה.  (א) יכול אפילו לא הפר האב  (ב) תלמוד לומר בנעוריה בית אביה, כל שבנעוריה ברשות אביה היא: {י} כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. לפי שאינה לא ברשות אב ולא ברשות בעל,  (ג) ובאלמנה מן הנשואין הכתוב מדבר, אבל אלמנה מן האירוסין, מת הבעל, נתרוקנה וחזרה לרשות האב: {יא} ואם בית אישה נדרה. בנשואה  (ד) הכתוב מדבר: {יד} כל נדר וכל שבעת אסר וגו’. לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע, תלמוד לומר, לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש  (ה) בלבד, והם מפורשים במסכת נדרים (עט.){טו} מיום אל יום. שלא תאמר מעת לעת,  (ו) לכך נאמר מיום אל יום, ללמדך שאין מפר אלא עד  (ז) שתחשך: {טז} אחרי שמעו. אחרי ששמע וקיים, שאמר אפשי בו,  (ח) וחזר והפר לה אפילו בו ביום: ונשא את עונה. הוא נכנס תחתיה, למדנו מכאן, שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין:


במדבר פרק-לא

{ב} מאת המדינים. ולא מאת המואבים,  (ט) שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא אל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט), אבל מדינים נתעברו על ריב  (י) לא להם. דבר אחר, מפני ב’ פרידות  (כ) טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית: {ג} וידבר משה וגו’. אף על פי ששמע שמיתתו תלויה  (ל) בדבר, עשה בשמחה ולא איחר (ספרי קנז)החלצו. כתרגומו, לשון חלוצי צבא, מזויינים: אנשים. צדיקים,  (מ) וכן בחר לנו אנשים (שמות יז, ט), וכן אנשים חכמים וידועים (דברים א, טו)נקמת ה’. שהעומד כנגד ישראל, כאילו עומד  (נ) כנגד הקב”ה: {ד} לכל מטות ישראל. לרבות  (ס) שבט לוי (ספרי קנז){ה} וימסרו. להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר, עוד מעט וסקלוני (שמות יז, ד), ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו  (ע) על כרחן: {ו} אותם ואת פינחס. מגיד שהיה פינחס  (פ) שקול כנגד כולם. ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר,  (צ) אמר הקב”ה, מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי  (ק) בת צור, יגמור. דבר אחר, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו (בראשית לז, לו), ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף, שנאמר מבנות פוטיאל (שמות ו, כה), מזרע יתרו שפיטם עגלים לעבודת אלילים, ומזרע יוסף שפטפט ביצרו (סוטה מג.). דבר אחר, שהיה משוח מלחמה (שם)וכלי הקדש. זה הארון והציץ,  (ר) שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב אל חלליהם, בספר יהושע (יג, כב)בידו. ברשותו,  (ש) וכן ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא, כ){ח} חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת, אלא ללמדך, ששוו כולם בעצה, והושוו כולם בפורענות (ספרי קנז), בלעם הלך שם ליטול  (ת) שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה,  (א) אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי”ב אלף אתם באים להלחם, נתנו לו שכרו משלם  (ב) ולא קפחוהו: בחרב. הוא בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה, ובא הוא ותפש אומנתם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב, שנאמר ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ){י} טירתם. מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חוקיהם. דבר אחר, לשון מושב שריהם, כמו שמתורגם סרני  (ג) פלשתים, טורני פלשתאי: {יא} ויקחו את כל השלל וגו’. מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו’, ועליהם מפורש בקבלה, שניך כעדר הרחלים וגו’, אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים: שלל. הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין: בז. הוא ביזת מטלטלין  (ד) שאינם תכשיטין: מלקוח. אדם ובהמה, ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח, שבי באדם, ומלקוח בבהמה: {יג} ויצאו משה ואלעזר הכהן. לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הבזה: {יד} ויקצוף משה על פקודי החיל. ממונים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות: {טז} הן הנה. מגיד שהיו מכירים אותן, זו היא שנכשל פלוני בה: בדבר בלעם. אמר להם, אפילו אתם מכניסים כל המונות (ס”א האומות) שבעולם אין אתם יכולין להם, שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור, בואו ואשיאכם עצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו’, כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי (קנז){יז} וכל אשה יודעת איש. ראויה להבעל  (ה) אף על פי שלא נבעלה,  (ו) ולפני הציץ העבירום, והראויה להבעל פניה מוריקות (יבמות ס:)הרגו. למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים וגו’, איני יודע אם להרוג (וכל אשה יודעת) עם הזכרים, או להחיות  (ז) עם הטף, לכך נאמר  (ח) הרוגו (ספרי קנז){יט} מחוץ למחנה. שלא יכנסו  (ט) לעזרה: כל הרג נפש. רבי מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאילו נוגע במת עצמו.  (י) או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל הנוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו אף הורג על ידי חבורו (ספרי חקת קכז)תתחטאו. במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי עובדי גילולים אינן מטמאין באהל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא), אתם קרוים אדם ואין עובדי גילולים קרוין אדם, מודה הוא שהעובדי גילולים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טומאת  (כ) אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד)אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית. אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו,  (ל) צריכין הזאה: {כ} וכל מעשה עזים. להביא  (מ) כלי הקרנים והטלפים והעצמות: {כא} ויאמר אלעזר הכהן וגו’. לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר (ויקרא י, יז), בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע (במדבר כ, יא), על ידי הכעס טעה: אשר צוה ה’ וגו’. תלה ההוראה  (נ) ברבו (ספרי קנז){כב} אך את הזהב וגו’. אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טומאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות גיעול, ואך לשון מיעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים, אפילו לאחר טהרתן מטומאת המת, עד שיטהרו מבליעת איסור נבילות. ורבותינו אמרו, אך את הזהב, לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא: {כג} כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו  (ס) כלום: תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור: אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו, חטוי זה לטהרו מטומאת מת,  (ע) אמר להם, צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, ומי נדה הכתובין כאן דרשו, מים הראויים לטבול בהם נדה, וכמה הם ארבעים סאה: וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות, שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור: תעבירו במים. מטבילו ודיו, ודוקא כלי מתכות: {כד} אל המחנה. למחנה שכינה. שאין טמא מת טעון שילוח ממחנה לויה וממחנה ישראל: {כו} שא את ראש. קח את  (פ) החשבון: {כז} וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו’. חציו לאלו וחציו  (צ) לאלו: {לב} ויהי המלקוח יתר הבז. לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו ולא בא לכלל חלוקה, מספר הצאן וגו’: {מב} וממחצית בני ישראל אשר חצה משה. לעדה, והוציאה להם מן  (ק) האנשים הצובאים: {מג} ותהי מחצת העדה. כך  (ר) וכך: {מז} ויקח משה וגו’. {מח} הפקדים. הממונים: {מט} ולא נפקד. ולא נחסר, ותרגומו ולא שגא, אף הוא בלשון ארמי חסרון, כמו אנכי אחטנה (בראשית לא, לט), תרגומו דהות שגיא ממנינא, וכן כי יפקד מושבך (שמואל-א כ, יח), יחסר מקום מושבך, איש הרגיל לישב שם, וכן ויפקד מקום דוד (שם כז), נחסר מקומו ואין איש יושב שם: {נ} אצעדה. אלו צמידים של רגל: וצמיד. של יד: עגיל. נזמי אוזן: וכומז. דפוס של בית הרחם, לכפר על הרהור הלב של  (ש) בנות מדין:


במדבר פרק-לב

{ג} עטרות ודיבן וגו’. מארץ סיחון  (ת) ועוג היו: {ו} האחיכם. לשון תמיהה הוא: {ז} ולמה תניאון. תסירו ותמנעו לבם מעבור, שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם: {ח} מקדש ברנע. כך שמה,  (א) ושני קדש היו: {יב} הקנזי. חורגו של קנז היה, וילדה לו אמו  (ב) של כלב את עתניאל (סוטה יא:){יג} וינעם. ויטלטלם, מן נע ונד. (ס”א, וטלטלם בנע ונד){יד} לספות. כמו ספו שנה על שנה (ישעיה כט, א), עולותיכם ספו וגו’ (ירמיה ז, כא), לשון תוספת: {טז} נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן,  (ג) עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם: {יז} ואנחנו נחלץ חשים. נזדיין מהירים, כמו מהר שלל חש בז (ישעיה ח, א), ימהר יחישה (שם ה, יט)לפני בני ישראל. בראשי גייסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד, וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג, כ). ואף משה חזר ופירש להם באלה הדברים, ואצו אתכם בעת ההיא וגו’ חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל (שם ג, יח), וביריחו כתיב והחלוץ הולך לפניהם (יהושע ו, יג), זה ראובן וגד שקיימו תנאם: וישב טפנו. בעודנו  (ד) אצל אחינו: בערי המבצר. שנבנה  (ה) עכשיו: {יט} מעבר הירדן וגו’. בעבר  (ו) המערבי: כי באה נחלתנו. כבר קבלנוה בעבר המזרחי: {כד} לצנאכם. תיבה זו  (ז) מגזרת צנה ואלפים כלם (תהלים ח, ח), שאין בו אל”ף מפסיק בין נו”ן לצד”י, ואל”ף שבא כאן אחר הנו”ן במקום ה”א של צנה הוא. מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן: והיוצא מפיכם תעשו. לגבוה,  (ח) שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק, שמשה לא בקש מהם אלא ונכבשה ואחר תשובו, והם קבלו עליהם עד התנחל, הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו, וכן  (ט) עשו: {כה} ויאמר בני גד. כלם כאיש  (י) אחד: {כח} ויצו להם. כמו עליהם, ועל תנאם  (כ) מינה אלעזר ויהושע, כמו ה’ ילחם לכם (שמות יד, יד){לב} ואתנו אחוזת נחלתנו. כלומר, בידינו וברשותנו  (ל) תהי אחוזת נחלתנו מעבר הזה: {לו} ערי מבצר  (מ) וגדרת צאן. זה סוף הפסוק מוסב על תחלת הענין, ויבנו בני גד את הערים הללו להיות ערי מבצר וגדרות צאן: {לח} ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם. נבו ובעל מעון שמות עבודת אלילים הם, והיו האמוריים קורים עריהם  (נ) על שם עבודת אלילים שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו מוסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר: ואת שבמה. בנו שבמה,  (ס) והיא שבם האמורה למעלה: {לט} ויורש. כתרגומו ותריך, שתיבת רי”ש משמשת שתי חלוקות לשון ירושה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך: {מא} חוותיהם. כפרניהון: ויקרא אתהן חות יאיר. לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון: {מב} ויקרא לה נבח. לה אינו מפיק ה”א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא. ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה, ויאמר לה בועז (רות ב, יד) (ע) לבנות לה בית (זכריה ה, יא).

מפרשים על פרשת מטות

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שנים מקרא ואחד תרגום – בהעלותך

במדבר פרק-ח: {א} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  מ  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  ת  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {ב} דַּבֵּר אֶֽל אַהֲרֹן וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹֽתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ט: {א}בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו’. בפ”ק דפסחים בעי תלמודא אמאי קדמיה קרא אותו מעשה דשאו את ראש בני ישראל שבתחילת הספר

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו’. הוקשה אל המפרשים מאחר שפני המנורה היינו הנר האמצעי א”כ הל”ל יאירו ששת הנרות, לומר שהששה

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {א} וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {ב} מַלֵיל עִם אַהֲרן וְתֵימַר לֵיהּ בִּזְמַן אַדְלָקוּתָךְ יַת בּוֹצִינַיָא כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָתֵי בּוֹצִינַיָא תְּלַת

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}בהעלותך. סמך נרות לחנוכה לפרסומי ניסא בנרות: בהעלתך את. בגי’ עשה בה מעלות: אל מול פני המנורה יאירו. כי אני איני צריך לאורה: פני המנורה יאירו.

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}דבר אל אהרן. כי הוא חייב במצות הדלקת הנר: אל מול פני המנורה. פירוש והאיר אל עבר פניה והנה מלת האיר יוצאה כמו תאיר

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}א דק”ל איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב הכתוב במקום בהדלקתך בהעלותך ומתרץ על שם שהלהב עולה כלומר משום הכי נופל בו לשון

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}(במדבר ח ב): “בהעלתך” – “למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת בהעלותך

במדבר פרק-ח: {ב}דבר וגו’ ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, גם במלות שונות. ויתבאר על פי דבריהם ז”ל (תנחומא במד”ד פט”ו) וזה לשונם למה נסמכה פרשת

חידושי תורה על פרשת מטות

ותדבר מרים ואהרן במשה | פרשת יהדות

ותדבר מרים ואהרן במשה

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: (במדבר יב. א’)בילקוט “מעם לועז” כתב וז”ל: על זה אמר שלמה

קוה אל ה' | פרשת יהדות

קוה אל ה’

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: (פרשת בהעלותך יב. יג’) גאון עוזנו מרן החיד”א זצ”ל פירש בשם הקדמונים, ששתי הפעמים הן לשון בקשה ותחנונים, ועל דרך

אל תגעו במשיחי | פרשת יהדות

אל תגעו במשיחי

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (פרשת בהעלותך יב. ח’) בעבדי במשה. אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי, אף על פי שאינו משה,

התמימות והשלמות שבעבודת ה' | פרשת יהדות

התמימות והשלמות שבעבודת ה’

התמימות והשלמות שבעבודת ה’ ועל הקשר בין פרשת בהעלותך, כולל שני סיפורים נפלאים הממחישים לנו את העוצמה שבדבר. מאת: הרב דוד הכהן.

רצון לעבודת ה' | פרשת יהדות

רצון לעבודת ה’

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (פרשת בהעלותך ט. ו’)“ויאמרו האנשים ההמה

ויהי בנסוע ארון | פרשת יהדות

ויהי בנסוע ארון

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: ׁׁׁ(פרשת בהעלותך י לה’ – לו’)ׂׂׂׂ

וזה מעשה המנורה | פרשת יהדות

וזה מעשה המנורה

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: (במדבר ח ד’)וזה מעשה

צימאון לשלמות | פרשת יהדות

צימאון לשלמות

דבר תורה נפלא על פרשת בהעלותך על הפסוק בהעלותך את הנרות וגו’, מאת הרב דוד הכהן – בספרו אור דוד על פרשת השבוע.

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
אבלות בין המצרים | פרשת יהדות
אבלות בין המצרים

ימים אלו ימי בין המצרים, אבלים אנו כל בית ישראל די בכל אתר ואתר, על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, על אשר ניטלה עטרת ראשנו, על

בין המצרים | פרשת יהדות
בין המצרים

בין המצרים הכל על תקופת בין המצרים אלו תאריכים נקראים בין המצרים? הימים שבין צום יז’ בתמוז ועד צום תשעה באב, נקראים “בין המצרים”.  ע”פ

פרשת דברים | פרשת יהדות
פרשת דברים

פרשת דברים פרשת דברים המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק א’ ראשון א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל

פרשת מסעי | פרשת יהדות
פרשת מסעי

פרשת מסעי פרשת מסעי המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לג’ ראשון א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ

פרשת מטות | פרשת יהדות
פרשת מטות

פרשת מטות פרשת מטות המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק ל’ ראשון ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות