פרשת חוקת | פרשת יהדות

פרשת חוקת

פרשת חוקת המלא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. ג וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ; וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. ה וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה, לְעֵינָיו: אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ, עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. ו וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. ז וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר, יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה; וְטָמֵא הַכֹּהֵן, עַד הָעָרֶב. ח וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם; וְטָמֵא, עַד הָעָרֶב. ט וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר, אֵת אֵפֶר הַפָּרָה, וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, בְּמָקוֹם טָהוֹר; וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא. י וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה, אֶת בְּגָדָיו, וְטָמֵא, עַד הָעָרֶב; וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם. יא הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא, שִׁבְעַת יָמִים. יב הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר; וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר. יג כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא, אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִיִּשְׂרָאֵל: כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו, טָמֵא יִהְיֶה עוֹד, טֻמְאָתוֹ בוֹ. יד זֹאת, הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל: כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. טו וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא, הוּא. טז וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת, אוֹ בְעֶצֶם אָדָם, אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא, שִׁבְעַת יָמִים. יז וְלָקְחוּ, לַטָּמֵא, מֵעֲפַר, שְׂרֵפַת הַחַטָּאת; וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים, אֶל כֶּלִי. שני יח וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם, אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים, וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם; וְעַל הַנֹּגֵעַ, בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל, אוֹ בַמֵּת, אוֹ בַקָּבֶר. יט וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. כ וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל: כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא, מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא. כא וְהָיְתָה לָהֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם; וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה, יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה, יִטְמָא עַד הָעָרֶב. כב וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא, יִטְמָא; וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת, תִּטְמָא עַד הָעָרֶב.

א וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה, אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה, אֲלֵיהֶם. שלישי ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ח קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם. רביעי יד וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. טו וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים; וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם, וְלַאֲבֹתֵינוּ. טז וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה, וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם; וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. יז נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ. יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. יט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. כ וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. כא וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו. חמישי כב וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה, הֹר הָהָר. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, בְּהֹר הָהָר, עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם, לֵאמֹר. כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי, לְמֵי מְרִיבָה. כה קַח, אֶת אַהֲרֹן, וְאֶת אֶלְעָזָר, בְּנוֹ; וְהַעַל אֹתָם, הֹר הָהָר. כו וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם. כז וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. כח וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר; וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, מִן הָהָר. כט וַיִּרְאוּ, כָּל הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.

א וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת עָרֵיהֶם. ג וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, חָרְמָה. ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם סוּף, לִסְבֹב, אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם, בַּדָּרֶךְ. ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. ו וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת הָעָם; וַיָּמָת עַם רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל נֵס; וְהָיָה, כָּל הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס; וְהָיָה, אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. שישי י וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ, בְּאֹבֹת. יא וַיִּסְעוּ, מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב, מִמִּזְרַח, הַשָּׁמֶשׁ. יב מִשָּׁם, נָסָעוּ; וַיַּחֲנוּ, בְּנַחַל זָרֶד. יג מִשָּׁם, נָסָעוּ, וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי: כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב, בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי. יד עַל כֵּן, יֵאָמַר, בְּסֵפֶר, מִלְחֲמֹת יְהוָה: אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. טו וְאֶשֶׁד, הַנְּחָלִים, אֲשֶׁר נָטָה, לְשֶׁבֶת עָר; וְנִשְׁעַן, לִגְבוּל מוֹאָב. טז וּמִשָּׁם, בְּאֵרָה: הִוא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. יז אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. יח בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. יט וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. כ וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. שביעי כא וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. כב אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. כג וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל. כד וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי חָרֶב; וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן, עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז, גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. כה וַיִּקַּח, יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל הֶעָרִים, הָאֵלֶּה; וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי, בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ. כו כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, הִוא; וְהוּא נִלְחַם, בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן, וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ, עַד אַרְנֹן. כז עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים, בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן; תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, עִיר סִיחוֹן. כח כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן, לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן: אָכְלָה עָר מוֹאָב, בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. כט אוֹי לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ; נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית, לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. ל וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן, עַד דִּיבֹן; וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח, אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא. לא וַיֵּשֶׁב, יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ, הָאֱמֹרִי. לב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר, וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ; וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם. לג וַיִּפְנוּ, וַיַּעֲלוּ, דֶּרֶךְ, הַבָּשָׁן; וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ, לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. מפטיר לד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ, וְאֶת אַרְצוֹ; וְעָשִׂיתָ לּו כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. לה וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ, עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד; וַיִּירְשׁוּ, אֶת אַרְצוֹ.

א וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

הפטרת פרשת חוקת בספר שופטים פרק יא’:

א וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא, בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה; וַיּוֹלֶד גִּלְעָד, אֶת יִפְתָּח. ב וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ, בָּנִים; וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח, וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת, אָתָּה. ג וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב; וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים, וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ. ד וַיְהִי, מִיָּמִים; וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן, עִם יִשְׂרָאֵל. ה וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל; וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד, לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב. ו וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה, וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין; וְנִלָּחֲמָה, בִּבְנֵי עַמּוֹן. ז וַיֹּאמֶר יִפְתָּח, לְזִקְנֵי גִלְעָד, הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי, וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי; וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי, עַתָּה, כַּאֲשֶׁר, צַר לָכֶם. ח וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח, לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ, וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ, וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ, לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד. ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד, אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם, לְפָנָי אָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ. י וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד, אֶל יִפְתָּח: יְהוָה, יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה. יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד, וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין; וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה, בַּמִּצְפָּה. יב וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים, אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר: מַה לִּי וָלָךְ, כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי. יג וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח, כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק, וְעַד הַיַּרְדֵּן; וְעַתָּה, הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם. יד וַיּוֹסֶף עוֹד, יִפְתָּח; וַיִּשְׁלַח, מַלְאָכִים, אֶל מֶלֶךְ, בְּנֵי עַמּוֹן. טו וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה אָמַר יִפְתָּח: לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב, וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן. טז כִּי, בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף, וַיָּבֹא קָדֵשָׁה. יז וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם, וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח, וְלֹא אָבָה; וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בְּקָדֵשׁ. יח וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר, וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב, וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב, וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן; וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב. יט וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן; וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל, נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי. כ וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ, וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, עִם יִשְׂרָאֵל. כא וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ, בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם; וַיִּירַשׁ, יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא. כב וַיִּירְשׁוּ, אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן, וְעַד הַיַּבֹּק, וּמִן הַמִּדְבָּר, וְעַד הַיַּרְדֵּן. כג וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵי, עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל; וְאַתָּה, תִּירָשֶׁנּוּ. כד הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ, כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ. כה וְעַתָּה, הֲטוֹב טוֹב אַתָּה, מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב: הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל, אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם. כו בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם, בָּעֵת הַהִיא. כז וְאָנֹכִי, לֹא חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה, לְהִלָּחֶם בִּי: יִשְׁפֹּט יְהוָה הַשֹּׁפֵט, הַיּוֹם, בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן. כח וְלֹא שָׁמַע, מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח, אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו. כט וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה, וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה; וַיַּעֲבֹר, אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד, עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה. לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם יְהוָה, בְּיָדוֹ. לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

{ב} זאת חקת התורה. לפי שהשטן  (א) ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה,  (ב) לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (במ”ר יט, ה)ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך,  (ג) פרה שעשה משה  (ד) במדבר: אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות,  (ה) שאם היו בה שתי שערות שחורות  (ו) פסולה: ויקחו אליך. משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם, כך יביאו זו לכפרה משלהם: פרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה  (ט) ותכפר על העגל: אדומה. על שם אם יאדימו כתולע (ישעיה א, יח), שהחטא קרוי אדום: תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לא עלה עליה עול. כשם שפרקו מעליהם עול שמים: {ג} אלעזר. מצותה  (ז) בסגן (ספרי קכג)אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש  (ח) מחנות (יומא סח.)ושחט אותה לפניו. זר שוחט  (ט) ואלעזר רואה (יומא מב.)אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל, לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור: {ד} אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו  (י) של ירושלים, ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם (יומא סח.){ה} ושרף את הפרה. כשם שנשרף העגל: {ו} עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ג’ מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו: {ז} אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות, אלא זב  (כ) ובעל קרי ומצורע: וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו, וטמא  (ל) עד הערב ואחר יבא אל המחנה: {ט} והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים  (מ) מתחלקת, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל (פרה פ”ג מי”א). זה של משמרות היה חוץ לעזרה, ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנה, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: למי נדה. למי הזיה, כמו וידו אבן בי (איכה ג, נג), לידות את קרנות הגוים (זכריה ב, ד), לשון זריקה: חטאת הוא. לשון חטוי  (נ) כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים להאסר  (ס) בהנאה: למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו’ (שמות לב, לד), וכשם שהעגל  (י) מטמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו שנאמר ויזר על פני המים וגו’ (שם כ), כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו’: {יב} הוא יתחטא בו. באפר הפרה  (ע) (ס”א הזה){יג} במת בנפש. ואיזה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה  (פ) שאין טומאתה צריכה הזאה (ולא טומאת שבעה). דבר אחר, בנפש, זו רביעית  (צ) דם (חולין עב.)את משכן ה’ טמא. אם נכנס  (ק) לעזרה אפילו בטבילה, בלא הזאת שלישי ושביעי: עוד טומאתו בו. אע”פ שטבל: {יד} כל הבא אל האהל. בעוד שהמת  (ר) בתוכו: {טו} וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה  (ש) מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו, טהור: פתיל. לשון מחובר בלשון עברי, וכן נפתולי אלהים נפתלתי (בראשית ל, ח), נתחברתי עם  (ת) אחותי: {טז} על פני השדה. רבותינו דרשו (חולין עב.) לרבות גולל ודופק,  (א) ופשוטו, על פני השדה שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה: {יט} וחטאו ביום השביעי. הוא גמר  (ב) טהרתו: {כ} ואיש אשר יטמא וגו’. אם נאמר מקדש למה נאמר  (ג) משכן כו’, כדאיתא בשבועות (טז:){כא} ומזה מי הנדה. רבותינו אמרו (יומא יד. נדה ט.) שהמזה טהור,  (ד) וזה בא ללמד שהנושא מי  (ה) חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע, וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה: והנוגע וגו’ יטמא. ואין טעון  (ו) כבוס בגדים: {כב} וכל אשר יגע בו. הטמא הזה שנטמא  (ז) במת, יטמא: והנפש הנגעת. בו בטמא  (ח) מת: תטמא עד הערב. מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה, ומטמא אדם, זהו פירושה לפי משמעה והלכותיה. ומדרש אגדה, העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן. וזהו:

במדבר פרק-כ

{א} כל העדה. עדה השלמה,  (כ) שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים: ותמת שם מרים. למה נסמכה מיתת מרים  (ל) לפרשת פרה אדומה, לומר לך, מה קרבנות  (מ) מכפרין, (ס”א כמו שפרה אדומה מכפרת) אף מיתת צדיקים  (נ) מכפרת (מועד קטן כח.)ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה.  (ס) ומפני מה לא נאמר בה על פי ה’,  (ע) שאינו דרך כבוד של מעלה (שם), ובאהרן נאמר על פי ה’, באלה מסעי (במדבר לג, לח){ב} ולא היה מים לעדה. מכאן, שכל מ’ שנה היה להם הבאר  (פ) בזכות מרים: {ג} ולו גוענו. הלואי  (צ) שגוענו: בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגונה ממנה: בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן  (ק) לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע (בחולם){ח} ואת בעירם. מכאן שחס הקב”ה  (ר) על ממונם של ישראל (במ”ר יט, ט){י} ויקהלו וגו’. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט  (ש) את המרובה (במ”ר שם)המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו,  (ת) לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים, סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים: {יא} פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא  (א) טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה, שנאמר והכית בצור (שמות יז, ו), ונזדמן להם אותו סלע והכהו: {יב} יען לא האמנתם בי. גלה הכתוב  (ב) שאלולי חטא זה בלבד  (ג) היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם, כעון  (ד) שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן. והלא הצאן ובקר ישחט (במדבר יא, כב) קשה מזו,  (ה) אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב, מפני קדוש השם: להקדישני. שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה, כמו לכן נשבעתי לבית עלי (שמואל-א ג, יד), נשבע  (ו) בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך: {יג} המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב)ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקב”ה עושה דין במקודשיו, הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו), וכן הוא אומר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג){יד} אחיך ישראל. מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו, בני אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג), ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו: אתה ידעת את כל התלאה. לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם לו, י), מפני השטר חוב המוטל עליהם,  (ז) והטילו על יעקב: {טו} וירעו לנו. סבלנו צרות  (ח) רבות: ולאבותינו. מכאן שהאבות מצטערים  (ט) בקבר כשפורענות באה על ישראל: {טז} וישמע קולנו. בברכה שברכנו  (י) אבינו הקול קול יעקב (שם כז, כב), שאנו צועקים ונענים: מלאך. זה משה,  (כ) מכאן שהנביאים קרוים מלאכים, ואומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים (דברי הימים-ב לו, טז){יז} נעברה נא בארצך. אין לך לעורר על הירושה  (ל) של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב, עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך: ולא נשתה מי באר. מי בורות היה צריך לומר, אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול  (מ) ובאר לשתות, לא נשתה ממנו, אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם. מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול יקנה מן החנוני, כדי להנות את אושפיזו (במ”ר יט, טו)דרך המלך נלך וגו’. אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו  (נ) לכאן ולכאן לאכול: {יח} פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, ואמרתם (דברים כ, טז) ונצעק אל ה’ וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה  (ס) שהורישני אבי ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ){יט} רק אין דבר. אין שום דבר מזיקך: {כ}  וביד חזקה. בהבטחת  (ע) זקננו והידים ידי עשו (שם כב){כב} כל העדה. כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ,  (פ) שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם, שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן חיים כלכם היום (דברים ד, ד)הר ההר. הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהן, הר סיני לתורה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן: {כג} על גבול ארץ אדום. מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט, בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה’ את מעשיך (דברי הימים-ב כ, לז){כה} קח את אהרן. בדברי ניחומים, אמור לו, אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך: {כו} את בגדיו. את בגדי כהונה גדולה  (צ) הלבישהו,  (ק) והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו, אמר לו הכנס למערה  (ר) ונכנס, ראה מטה מוצעת ונר דלוק, אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו כאשר מת אהרן אחיך (דברים לב, נ), מיתה שנתאוית לה: {כז} ויעש משה. אף על פי שהדבר קשה לו  (ש) לא עכב (במ”ר יט, יט){כט} ויראו כל העדה וגו’. כשראו משה ואלעזר יורדים  (ת) ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן, אמר להם מת, אמרו, אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות, מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו: כל בית ישראל. האנשים והנשים,  (א) לפי שהיה אהרן רודף שלום, ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו: כי גוע. אומר אני, שהמתרגם דהא מית, טועה הוא, אלא אם כן מתרגם ויראו ואתחזיאו, שלא אמרו רבותינו ז”ל כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד, וכדאמר רבי אבהו (ראש השנה ג.), דאמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו, ועל לשון זה נופל לשון דהא, לפי שהוא נתינת טעם למה שלמעלה הימנו, למה ויראו לפי שהרי מת אהרן, אבל על תרגום וחזו כל כנישתא אין לשון דהא נופל, אלא לשון אשר, שהוא מגזרת שמוש אי, שמצינו אם משמש בלשון אשר, כמו ואם מדוע לא תקצר רוחי (איוב כא, ד), והרבה מפורשים מזה הלשון אם חרוצים ימיו (שם יד, ה):

במדבר פרק-כא

{א} וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד  (ב) כו’ כדאיתא בראש השנה (ג.), ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות: יושב הנגב. זה עמלק,  (ג) שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (במדבר יג, כט), ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב”ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי: דרך האתרים. דרך הנגב שהלכו בה מרגלים, שנאמר ויעלו בנגב (שם כב). דבר אחר, דרך האתרים, דרך התייר הגדול  (ד) הנוסע לפניהם, שנאמר דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה (שם י, לג)וישב ממנו שבי. אינה אלא  (ה) שפחה אחת: {ב} והחרמתי. אקדיש  (ו) שללם לגבוה: {ג} ויחרם אתהם. בהריגה: ואת עריהם. חרמי גבוה: {ד} דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו,  (ז) חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזרה עליהם גזירת מרגלים, שנאמר וסעו המדברה דרך ים סוף (דברים א, מ), וכאן חזרו לאחוריהם (עיין פרשת פנחס) שבע מסעות, שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן (שם י, ו), וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו  (ח) כאילו הוא בפניהם. צא ובדוק במסעות, ותמצאם שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר: לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבור בארצו: ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך, שהוקשה להם, אמרו, עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמנה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך, ובלשון לע”ז אנקרודלו”ר. ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותם בדרך, ולא פירש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא, מפורש שם במה קצרה, כגון ותקצר נפשי בהם (זכריה יא, ח), וכגון ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י, טז). וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו, ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גודל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא, ח), גדלה עלי, ויגאה כשחל תצודני (איוב י, טז), כללו של פירושו, כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסובלו הוא, שאין הדעת סובלתו: {ה} באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו (במ”ר יט, כא)למה העליתנו. שניהם שוים: ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס: בלחם הקלוקל. לפי שהמן נבלע באיברים קראהו קלוקל, אמרו, עתיד המן הזה שיתפח  (ט) במעינו,  (י) כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא (ע”ז ה.){ו} את הנחשים השרפים. ששורפים  (כ) את האדם בארס שיניהם: וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה, יבוא נחש שכל המינין נטעמין לו טעם אחד, (טעם עפר), ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה מטעמים (במ”ר יט, כב){ז} ויתפלל משה. מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול: {ח} על נס. על כלונס שקורין פירק”א בלע”ז, וכן וכנס על הגבעה (ישעיה ל, יז), ארים נסי (שם מט, כב), שאו נס (שם יג, ב), ולפי שהוא גבוה לאות  (ל) ולראיה קוראו נס: כל הנשוך. אפילו כלב או חמור נושכו  (מ) היה נזוק ומתנוונה  (נ) והולך (במ”ר יט, כג), אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אותו, ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו’, שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכוונה. ואמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים (נ”א ניזוקים){ט} נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקב”ה קוראו נחש,  (ס) ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון: {יא} בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים,  (ע) ועי לשון חורבה הוא, דבר הטאוט במטאטא,  (פ) והעי”ן בו יסוד לבדה, והוא מלשון יעים ויעה ברד (ישעיה כח, יז)העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו  (צ) אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי: על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב: {יג} מגבול האמורי. תחום סוף מצר  (ק) שלהם, וכן גבול מואב (דברים ב, יח), לשון קצה וסוף: מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה, עד שבאו מעבר השני לארנון, בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב: היוצא מגבול האמורי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים, ונכנסת לגבול מואב עד ארנון שהוא גבול מואב, ושם חנו ישראל ולא באו לגבול מואב, (כי ארנון גבול מואב והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם, ואף על פי שלא פירשה משה, פירשה יפתח), כמו שאמר יפתח וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה (שופטים יא, יז), ומשה רמזה כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער (דברים ב, כט), מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן: {יד} על כן יאמר. על חניה זו  (ר) ונסים שנעשו בה, יאמר בספר מלחמות ה’, כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו’: את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב, והוי”ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם והרבה נסים בים סוף: ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים: {טו} ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד, שפך הנחלים, שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר בתוך הנחל, אמרו אמוריים, כשיכנסו ישראל [לארץ] לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות, והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע  (ש) ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב. (בס”א אינו. ועברו ישראל על ההרים ולא ידעו הנסים האלו אלא על ידי הבאר שנכנס לשם){טז} ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקב”ה מי מודיע לבני הנסים הללו המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו, לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים, ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה: {יז} עלי באר. מתוך הנחל, והעלי מה שאת מעלה,  (ת) ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה, וכי משם היתה  (א) והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים (במ”ר יט, כה), וכן אז ישיר ישראל, השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, מה ראה להכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו: {יח} באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים, משה ואהרן: במשענותם. במטה: וממדבר. נתנה להם: {יט} וממתנה נחליאל. כתרגומו: {כ} ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה  (ב) ושם בטלה  (ג) הבאר. דבר אחר, כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו, ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט: במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים לג, כא). ולמה לא נזכר משה בשירה זו,  (ד) לפי שלקה על ידי הבאר, וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב”ה, משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם ואם לאו איני הולך: ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא: פסגה. לשון גובה, וכן פסגו ארמנותיה (תהלים מח, יד), הגביהו ארמנותיה: ונשקפה. אותה הפסגה,  (ה) על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר  (ו) על פני הישימון, שנגנזה בימה של טבריא, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והיא הבאר. כך דרש רבי תנחומא (תנחומא כא){כא} וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב, כו), וכן וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדבר כ, יד), וביפתח הוא אומר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו’ (שופטים יא, יז), הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל: {כב} אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתוח  (ז) להם בשלום, בקשו מהם שלום: {כג} ולא נתן סיחון וגו’. לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס,  (ח) שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך, אמר להם, כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם, ואתם אומרים כך: ויצא לקראת ישראל. אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן שהיה בחשבון. אמר הקב”ה מה אני מטריח על בני  (ט) כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות, ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם, כי אין שם איש אלא נשים וטף: {כד} כי עז. ומהו חזקו, התראתו של הקב”ה שאמר להם אל תצורם וגו’ (דברים ב, יט){כה} בנתיה. כפרים הסמוכים לה: {כו} והוא נלחם. למה הוצרך להכתב, לפי שנאמר אל תצר את מואב (שם ט), וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם, ועל ידו טהרה לישראל: מידו. מרשותו: {כז} על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב: יאמרו המושלים. בלעם, שנאמר בו וישא משלו (במדבר כג, ז)המושלים. בלעם ובעור, והם אמרו: באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה, והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו’ (שם כב, ו)תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות  (י) עירו: {כח} כי אש יצאה מחשבון. משכבשה  (כ) סיחון: אכלה ער מואב. שם אותה המדינה  (ל) קרוי ער בלשון עברי, ולחיית בלשון ארמי: ער מואב. ער  (מ) של מואב: {כט} אוי לך מואב. שקללו את מואב  (נ) שימסרו בידו: כמוש. שם אלהי מואב: נתן. הנותן את בניו של מואב: פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו’: {ל} ונירם אבד. מלכות שלהם: אבד חשבון עד דיבון. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון,  (ס) תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבון, ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו למען היות ניר לדוד עבדי (מלכים-א יא, לו)ונשים. שי”ן דגושה, לשון שממה, כך יאמרו המושלים: ונשים. אותם: עד נפח. השימונום עד נפח: {לב} וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה,  (ע) אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם: {לד} אל תירא אותו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו  (פ) זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג), הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דברים ג, יא. נדה סא.){לה} ויכו אותו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (נד:), עקר טורא בר תלתא פרסי וכו’:

מפרשים על פרשת חוקת

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שנים מקרא ואחד תרגום – חוקת

במדבר פרק-יט: {א} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַהֲרֹן לֵאמֹֽר:  מ  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַהֲרֹן לֵאמֹֽר:  ת  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: {ב} זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת חוקת

במדבר פרק-יט: {יז}מים חיים אל כלי. מכאן רמז לקרות בתורה כהן ולוי וישראל כלומר ונתן עליו התורה שנקראת מים כד”א הוי כל צמא לכו למים וגם

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת חוקת

במדבר פרק-יט: {ב}זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר. תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר. ונראה לפי שהאומות

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת חוקת

במדבר פרק-יט: {א} וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: {ב} דָא גְזֵירַת אַחְוָיַת אוֹרַיְיתָא דְפַקֵיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מֵאַפְרָשׁוּת לִישְׁכְּתָא תוֹרָתָא

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת חוקת

במדבר פרק-יט: {ב}זאת חקת התורה. סמך חוקת התורה לבהרימכם את חלבו ממנו רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שנייה לה לאוכלי תרומה ועוד רמז

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת חוקת

במדבר פרק-יט: {ב}זאת חקת. גם זאת הפרשה במדבר סיני נאמרה כאשר צוה השם וישלחו מן המחנה ובפסח היו טמאי מתים. ונסמכה זאת הפרשה בעבור שהיא

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת חוקת

במדבר פרק-יט: {ב}א דק”ל למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש”י דהא הרבה פעמים כתיב בתורה כמו

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת חוקת

במדבר פרק-יט: {ב}זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת חוקת

במדבר פרק-יט: {ב}זאת חקת התורה. צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו’ או זאת חקת הטומאה או

חידושי תורה על פרשת חוקת

שכר על מסירות נפש | פרשת יהדות

שכר על מסירות נפש

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (פרשת פנחס כה. יב’) זכה פנחס וקיבל שכר שלא כדרך הטבע. וכך פירש התרגום יונתן בן עוזיאל

מסירות נפש | פרשת יהדות

מסירות נפש

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי

זכות פנחס - פרשת יהדות

זכות פנחס

פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (פרשת פנחס כה.

מצוות עשה ולא תעשה | פרשת יהדות

מצוות עשה ולא תעשה

מספרים על רב שהגיע לקהילה חשובה בחו”ל והוזמן לדרוש בפני הקהילה בשבת. בערב שבת התעניין נשיא הקהילה אצל הרב על מה מתכונן לדבר? אמר הרב,

גלגולים ותיקונים | פרשת יהדות

גלגולים ותיקונים

פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – פנחס

{י} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  מ  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  ת  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {יא} פִּֽינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת פנחס

{יא}פינחס בן אלעזר. כלומר אין להם לשנאתו אם הרג זמרי שהרי על ידי כן השיב את חמתי מעליהם ולא כליתי אותם:{יב}לכן. שעשה דבר הגון לפני הנני נותן

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת פנחס

במדבר פרק-כה: {יא}פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו’. הכל לרבותא נקט כי אע”פ שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת פנחס

{י} וידבר יי וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {יא} פִּנְחָס קַנָאָה בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא אָתֵיב יַת רִתְחִי מֵעַל בְּנֵי יִשְרָאֵל בִּזְמַן דְקַנֵי יַת קִנְאָתָא וְקָטִיל חַיָיבָא

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת פנחס

{יא}השיב את חמתי מעל. בגימטריא זהו את המלאך של אף ושל חמה: בקנאו את קנאתי. תגין על הקו”ף לומר שעטרו על שקנא לה’. ג”פ קנאה כנגד

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת פנחס

{יא}בקנאו. קל הנו”ן להקל על הלשון והטעם כי הוא קנא כקונו וכתוב על השם כי הוא אל קנא בע”א ולולי הוא שקנא הייתי מכלה כל

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת פנחס

{יא}א דאם לא כן הא כתיב לעיל בסוף פרשת בלק פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ולמה כתיב כאן אלא על כרחך כדי ליחסו ואם כן

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
פרשת מסעי | פרשת יהדות
פרשת מסעי

פרשת מסעי פרשת מסעי המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לג’ ראשון א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ

פרשת מטות | פרשת יהדות
פרשת מטות

פרשת מטות פרשת מטות המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק ל’ ראשון ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי

פרשת פנחס - פרשת יהדות
פרשת פנחס

פרשת פנחס פרשת פנחס המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כה’ ראשון י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא

פרשת בלק | פרשת יהדות
פרשת בלק

פרשת בלק פרשת בלק המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כב’ ראשון ב וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל

פרשת חוקת | פרשת יהדות
פרשת חוקת

פרשת חוקת פרשת חוקת המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק יט’ ראשון א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות