במדבר פרק-יט: {ב}זאת חקת התורה. סמך חוקת התורה לבהרימכם את חלבו ממנו רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שנייה לה לאוכלי תרומה ועוד רמז שהמחזיקים בתורת ה’ יש להם מנות שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ: לא תחללו. וסמיך ליה חוקת התורה שת”ח שחוטא הוא חילול השם: ולא תמותו. וסמיך ליה חקת התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה: פרה אדומה. בגימטריא זה על עון עגל: לא עלה עליה על. על כתיב חסר שאפי’ לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה:
{ה}ושרף את הפרה לעיניו. הפסוק מתחיל ומסיים בשריפה לומר שמרבים עצים בשריפתה:
{ט}ואסף. ג’. הכא ואידך ואסף המצורע ואסף נדחי ישראל המצורע איתקש למת וכשם שאפר הפרה מטהרת כך תפלת הצדיקים גם כן מטהרת. ואסף נדחי ישראל לעתיד אז ואסף את המצורע דכתיב אז ידלג כאיל פסח וכן לא יצטרכו לאפר פרה דכתיב בלע המות לנצח:
{טו}פתוח. ד’ במסרה וכל כלי פתוח. שרשי פתוח אלי מים. קבר פתוח גרונם. אשפתו כקבר פתוח. היינו דאמרו ד’ מדות בכלי חרס ניקב ככונס משקה נפסל מלקדש בו מי חטאת והיינו כלי פתוח האמור כאן אצל מי חטאת שאינו חשוב כלי. ועדיין כלי הוא לענין זרעים. ניקב כשורש קטן כלוף (פי’ הוא מאכל עורבים) דהיינו מין קטניות טהור הוא לענין זרעים שאם היו זרעים זרועים בעציץ נקוב אינו מקבל טומאה והיינו שרשי פתוח אלי מים. ועדיין כלי הוא לענין זיתים. ניקב כמוציא זית טהור מסתם כלי חרס העומד לזיתים והיינו פתוח גרונם דסתם אכילה בכזית. ועדיין כלי הוא לרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור מכלום והיינו אשפתו כקבר פתוח כלומר כשניקב כרמון ופתוח כמוציא רמון זורקין אותו לאשפה ואין שם כלי עליו עוד:
{יז}אל כלי. ב’ במסרה. ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי שצריך שתהא חיותן בכלי ולא שיוריקום מכלי אל כלי:
{כא}במי. ה במסרה. במי הנדה. אך במי נדה יתחטא. במי מריבת קדש. במי הירדן. אם התרחצתי במי שלג. זהו מה שדרשו ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא שכיון שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות ששכח להורות להם הלכות גיעול זהו במי מריבת כיון שבא לכלל מריבה טעה במי נדה. במי הירדן לומר שמי הירדן כמי נדה וצריכים ארבעים סאה והיינו כשמואל דאסר (בשבת דף סה) לטבול בנהרות שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ואינן מטהרין דרך זחילה. במי שלג לומר שיכולין לעשות מקוה משלג כדאיתא בפרק ז’ דמסכת מקואות העידו אנשי מידבא על רבי ישמעאל שהיה אומר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה:
במדבר פרק-כ
{א}בחדש הראשון. סמך זה לפרשת פרה שבראשון נשרפה הפרה וגם כמו שדרשו חז”ל שמיתת צדיקים מכפרת כמו פרה. פרה אדומה. בגימ’ מכפר: ותמת שם מרים ותקבר שם. שם בגימטריא מכפר. שם בגימטריא אסור בהנאה הוא:
{ג}וירב. ב’ במסרה. וירב העם ואידך וירב בנחל לומר שעשו מריבה על עסקי נחל שפסק מהם דהיינו הבאר שהיה מושך כנחל:
{ה}העליתנו. חסר וי”ו שעיקר התרעומות היה על משה: ותאנה וגפן. ורמון. ולהלן הקדים גפן דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון. אלא בכל מקום מקדים גפן כדכתיב איש תחת גפנו ותחת תאנתו וכאן הקדים תאנה משום דסליק מפרה רמז למה שאמרו בררו משם עצי תאנה:
{ח}והקהל את העדה. אלו הטהורים הגדולים שבעדה והוא לא עשה כן אלא ויקהילו משה ואהרן את הקהל גדולים וקטנים:
{י}פני הסלע. פני בגימטריא כלפי מלמד שהיו כל ישראל אל פני הסלע פנים אל פנים והיה המועט מחזיק את המרובה: המן. ג’ במסרה המן הסלע המן העץ כמו ששם הפר הציווי גם כאן נמי הפר הציווי ואידך המן הגורן או מן היקב כמו שהיה שם רעב גם כאן ארץ ציה בלי מים וסמך למ”ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה זהו המן העץ המן הגורן ולמ”ד אשכול היה דכתיב או מן היקב:
{יא}ויך את הסלע. הוא הכה לסלע אחד ונבקעו כל הצורים שבמדבר שנאמר יבקע צורים במדבר:
{יב}לכן. בגימט’ מדה במדה:
{טז}ויצאנו. חסר יו”ד על ידי י’ מכות הוציאנו משה:
{יז}נעברה נא בארצך. ובסיחון אמר אעברה נא. אלא אמר זכור מה שאמר עשו נסעה ונלכה ולכך אמר אחיך ישראל:
{יח}פן בחרב אצא לקראתך. והיינו דכתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה:
{יט}מכרם. ג’ במס’ ואם מימיך נשתה ונתתי מכרם. ואעיד ביום מכרם ציד. על מכרם בכסף צדיק. בשביל שמכרו בכסף צדיק וצדו את אביהם ביום מכרם בפיהם ואמרו לו חיה רעה אכלתהו על כן ונתתי מכרם והוצרכו לשתות מימיהם בכסף:
{כה}והעל. ב’ במסורה עיין מ”ש בפרשת וארא:
{כו}והלבשתם. ב’ במסורה והלבשתם את אלעזר והלבשתם כתנות דאיכא מאן דאמר כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה כשם דוהלבשתם כתנות דהתם היתה במשיחה אף והלבשתם דהכא הי’ במשיחה:
{כח}וימת אהרן שם. בגי’ מלמד כי מת בנשיקה:
{כט}ויראו. בגימטריא בעננים:
במדבר פרק-כא
{ד}ותקצר נפש העם. מלמד שראו כל הצרות שיבאו עליהם בגלות אדום ואיך ימשך הגלות: ותקצר. ד’ במסרה ותקצר נפש העם ותקצר נפשו בעמל ישראל ותקצר נפשו למות ותקצר נפשי בהם כיון שבאו לגבול אדום ותקצר נפש העם וידברו בה’ ובמשה וקצרה נפשו בעמל ישראל שחטאו ותקצר נפשו למות שמת אהרן בגבול אדום וכן תקצר נפשי בהם דרישא דקרא ואכחיד ג’ הרועים בירח אחד שדרשו אותו על אהרן ומרים ומשה שמתו שלשתן בחדש אחד:
{ה}קלקל. בגימ’ זה רמ”ח, שנבלע ברמ”ח אברים:
{ו}הנחשים. לפי שעשו מעשה נחש שהוציאו לה”ר על המן: את הנחשים. לרבות כלבים וחיות רעות:
{ט}וישמהו על הנס. כדרך המייסר את בנו שמשים השוט שמכהו בו במקום גבוה כדי שיראה אותו בכל פעם ויזכור:
{יג}משם נסעו. ולא אמר ויסעו מנחל זרד כדרך הכתוב בכל המסעות לפי שעל נחל זרד היו מקומות רבות דיבון גד ועלמון דבלתימה ונסעו הכל על הנחל ממקום למקום:
{יד}את והב בסופה. כמו יהב וכן הוה גביר כמו היה גביר פי’ אשר ניתן לנו בסופה כלומר במהירות כמו כעבור סופה שבמהרה לקנו הון רב וזהו שכתוב במלחמות ה’ דכתיב רק הבהמה ושלל הערים בזזנו לנו: בסופה. ב’ ואת והב בסופה, ואידך בסופה ובשערה דרכו, זהו שתרגם אונקלוס בסופה כשיזכירו נסים של ים סוף דכתיב ה’ בסופה וגו’ וסופיה דקרא גוער בים סוף ויבשהו והכא נמי איירי ביבושת ים סוף:
{טו}ואשד הנחלים. ס”ת דם שהדם היה יורד מן ההרוגים שנהרגו בנחל: לשבת. שנים במסורה לשבת ער, לשבת אברם, שבזכות אברהם זכו לזה. ד”א היינו דאמרינן בגמ’ נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שהוא יכול להוציאה וילפינן מדכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען שלקח הגר והיינו לשבת ער שישב ערירי יכול לישא אשה אחרת וכמה מקץ עשר שנים: ונשען. שנים במסורה ונשען לגבול מואב, ונשען על ה’ קדוש ישראל באמת, כיון שבאו לגבול מואב וראו הנסים שנעשו להם ונשען על ה’ קדוש ישראל באמת:
{יז}עלי באר ענו לה. כשחזרו מן המלחמה חנו על הבאר ואמרו שירה במקום טהרה דכתיב בין משאבים שם יתנו צדקות ה’: ענו. שנים במסורה עלי באר ענו לה, ענו לה’ בתודה, שעל הבאר ענו לה בתודה ואמרו שירה:
{כ}ומבמות הגיא. קרי בא מות בגי דכתיב ויקבור אותו בגיא:
{כב}אעברה בארצך. ולא אמר נא כדרך שאמר באדום שלא רצה לפייסו כל כך ולא שלח לו אלא כדי לפתוח לו בשלום ועל כן לא השיב לו תשובה כמו שעשה מלך אדום אלא מיד יצא לקראתו למלחמה:
{כז}על כן יאמרו המושלים. בגימ’ אלה המה המושלים ביצרם:
{ל}אשר עד מידבא. רי”ש נקודה ונשאר אש כי שרפה באש וניטל ראש שלה:
{לב}ויורש. כתיב ויירש, שלא הוצרכו להורישם אלא ברחו מעצמם:
קרדיט: סדר בעל הטורים על פרשת חוקת שייך ל”תורת אמת”.
