רמב”ן על פרשת חוקת

במדבר פרק-יט: {ב}זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה לשון רש”י מדברי רבותינו (יומא סז) וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח) מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ וטעם טומאת המת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע”פ על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן והפרשה הזאת תשלום תורת הכהנים ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כהן תהיה וטעם זאת חקת התורה אשר צוה ה’ כטעם ואל משה אמר עלה אל ה’ (שמות כד א) או הוא כמו מסורס דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר
“”דבר”” – ולא “דברו” כי משה הוא העיקר וטעם אליך שיעשו כן במדבר לשעתם ואחרי כן (בפסוק י) יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורותם וכן ויקחו אליך שמן זית זך וגו’ (שמות כז כ) ואחרי כן חקת עולם לדורותם (שם פסוק כא) ואמר ונתתם ולא ונתת להכניס אהרן עמו לכבודו כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט לפניו או אמר ” ונתתם ” לרבים עכשיו ולדורות והטעם כי אלעזר השוחט מיד ב”ד יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם כענין ששנינו (פרה פ”ג מ”ה) ומי עשאן הראשונה עשה משה רבינו והשניה עשה עזרא שבע מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים וכו’
{ג}אל אלעזר הכהן. מצותה בסגן לשון רש”י ואין הכוונה לומר שיהיה חיוב המצוה בסגן יותר מכהן גדול או כהן הדיוט אלא הוראת שעה היתה בפרה ראשונה שתהיה באלעזר והוא היה הסגן ולשון ספרי (חקת ח) בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא עשויה בסגן תדע שכן שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכהן גדול דברי רבי מאיר רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומרים זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט והענין לומר כי המצוה הזאת לעומק סודה ראויה להנתן לגדול שבכהונה ולא נתנה לאהרן ואולי הוא לגדולתו כי הוא קדוש ה’ וחסידו המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה אחת מן המצוות של כהונה גדולה או היה לעונש העגל כדברי רבי משה הדרשן והנה עשה הקב”ה גם אהרן נביא במצוה הזאת והוא ומשה רבינו יתנו אותה לאלעזר שהוא גדול הכהונה אחרי אהרן והוא המשוח בשמן המשחה וזה רמז לדורות שתעשה בגדול הכהונה והוא הכהן הגדול וכן שנינו (פרה פ”ד מ”א) פרת חטאת ששחטה שלא בכהן גדול פסולה ורבי יהודה מכשיר ובגמרא במסכת יומא (מב) ונתתם אותה אל אלעזר הכהן אותה אל אלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט ואיכא דאמרי לדורות בכהן גדול והוא סתם משנתינו והנכון בטעם ולדברי האומר לדורות בכהן הדיוט צוה באלעזר לפי שלא היה שם כהן אחר כי אינו הגון שיהיה אחיו הקטן קודם אליו
{יג}את משכן ה’ טמא. הזכיר הכתוב הכרת הזה בסתם ואמר את משכן ה’ טמא בעבור שכבר הזהיר במקדש מן הטומאה כמו שאמר (ויקרא יב ד) בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא כי הזכיר שם בטומאה הקלה כאשה היולדת בימי טוהר שהוא בתולדתה והוא הדין בכל הטמאים וכבר הזכיר גם כן הטבילה (שם יז טז) ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו כלומר שישא עונו בעברו על המוזהר ממנו ולפיכך אמר כאן בטומאת המת כי הנוגע במת ולא יתחטא אע”פ שיכבס בגדיו ורחץ במים יחשב מטמא המשכן כאלו לא טבל כלל ולא היה צריך לפרש רק שהחטוי מעכב בטהרתו וזה טעם טומאתו בו כלומר אע”פ שטבל כשאר הנטהרים עודנו טמא כי מי נדה לא זורק עליו ויתכן שירמוז לאיש וטעמו כל הנוגע במת בנפש ולא יתחטא אשר את משכן ה’ טמא ונכרתה וכמוהו בחסרון שי”ן או מלת אשר לכל יבוא גבורתיך (תהלים עא יח) וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט ד) את הדרך ילכו בה (שמות יח כ) ורבים כן
{יד}וטעם אדם כי ימות באהל. אדם כי ימות והוא עתה באהל או שדבר הכתוב בהווה והוא הדין אם ימות בחוץ והכניסוהו לאהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל הכלים שבתוכו והאהל עצמו בכלל הזה כמו שאמר (פסוק יח) והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם והזכיר הכתוב האהל להגיד שהוא עצמו טמא שבעה וצריך הזיה ועוד מפני שהיו ישראל יושבי אוהלים במדבר ודבר הכתוב בהווה כי המצוה מיד ולדורות אבל הוא הדין לבית ולכל המאהילים שמביאים את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות ששם אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה בעצמו כלל והנה הזכיר הכתוב במת טומאת מגע ואהל ולא הזכיר בו משא אבל רבותינו (ספרי) דורשין אותו בקל וחומר מן הנבילה ומרבים אותו לטומאת שבעה כמגע וכן הוא כפי פשט הכתוב הזכיר כי באדם המת והשחוט טומאת שבעה והזיה במגע וכבר הוא ידוע כי מגע התורה הנגיעה ממש והנגיעה על ידי דבר אחר שישא אותו
{טז}על פני השדה. רבותינו אמרו (חולין עב) לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת בנגיעה לשון רש”י ואין גולל ודופק על דעת חכמים נדרש מן הכתוב אבל הוא הלכה ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו אבל ” על פני השדה ” הוא לרבותינו כפשוטו שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל עליו ומפני יתורו עשו בו מדרש כך אמרו בנזירות בפרק כהן גדול (נג) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה ויהיה להם “בחלל חרב” חסר וא”ו “ובחלל חרב” ומפני שאמר ” פני השדה ” ולא אמר “השדה” דרש בו רבי ישמעאל (חולין שם) עוד להוציא עובר במעי אמו שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום ואמר בחלל חרב כי דבר הכתוב בהווה והוא הדין לחלל אבן או אגרוף והזכיר חלל ומת כנגד הבהמות שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה ורבותינו (נזיר נג) עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל ” אדם כי ימות באהל ” שאינו רק על האדם עצמו ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמרא (שם נד) שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אע”פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל (פסוק יח) כתוב ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ולא אמר או בחלל חרב וא”כ הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רבותינו ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש עד יערה עלינו רוח ממרום ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו
{יז}ונתן עליו מים חיים אל כלי. אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן מים על האפר שכך שנו רבותינו (סוטה טז) שהנותן אפר תחלה ואח”כ המים פסול דקדקו ” מים חיים אל כלי ” שתהא חיותן בכלי ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים אבל פירושו ונתן על האפר מים חיים שהיו בכלי לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו וטעם כי את מקדש ה’ טמא (בפסוק כ) כאשר את מקדש ה’ טמא כמו כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) וחבריו הרבים והזכיר הכתוב הכרת שני פעמים ועל דעת רבותינו (שבועות טז) הוא לחייבו במשכן אהל מועד ובמקדש בית עולמים ואפשר כפי פשוטו כי “מקדש ה'” קדשי הקרבן כי כבר חייב כרת באוכל בשר מזבח השלמים אשר לה’ וטומאתו עליו (ויקרא ז כ) וכאן חייב עוד גם על מי שלא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי אע”פ שטבל ויהיה פירוש “מקדש ה'” קדשי ה’ כמו את מקדשו ממנו (לעיל יח כט) הנה הכרת בפרשה על טומאת מקדש וקדשיו והנכון בעיני בפשוטו כי הכרת הראשון בנוגע במת (כאן) כמו שאמר כל הנוגע במת בנפש והשני גם במאהילים שלא נגעו בעצם ובקבר כי טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא (פסוק כ) ואיש אשר יטמא בכל אלה הנזכרים ולא יתחטא ועל דרך האמת יתכן שיהיה “מקדש ה'” רמז למקדש המקדש

במדבר פרק-כ

{א}ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן. העדה עדה שלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים לשון רש”י וכן דעת ר”א ואם כן מה צורך להזכיר כן בבואם אחרי כן אל הר ההר (פסוק כב) ור”א אמר כי הזכיר זה בעבור כי יצא אדום להלחם בם הזכיר הכתוב שלא נפקד מהם איש בבואם מעיר אדום ואינו נכון כי ישראל נטו מעליו ולא נלחם בם כלל והנכון בעיני כי מנהג הכתוב להזכיר כן במקום התלונות ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני (שמות טז א) ויסעו כל עדת בני ישראל למסעיהם ויחנו ברפידים (שם יז א) יודיענו הכתוב כי היו כלם בתלונה וכן ותשא כל העדה ויתנו את קולם (לעיל יד א) וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת (שם יז ו) ואמר כן בבואם אל הר ההר להודיע שהיו כלם בהספדו של אהרן קדוש ה’ כמו שאמר ויבכו את אהרן כל בית ישראל וגו’ (פסוק כט) ואמר לעיני כל העדה (פסוק כז) ובמדבר סיני רבה (יט ט) ראיתי שהזכיר הלשון הזה עדה שלימה וכו’ בכתוב השני בהר ההר בלבד כי הראשון מפני התלונה נאמר כאשר פירשתי וטעם וישב העם בקדש לומר כי כאשר נכנסו במדבר צין עד קדש מתה מרים וטעה ר”א שאמר בעבור שישבו שם ימים רבים כי כן כתוב כי קדש אשר כתוב בו (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם הוא קדש ברנע והוא במדבר פארן ומשם נשתלחו המרגלים בשנה השניה ושם חזרו אבל קדש זה הוא במדבר צין ובאו שם בשנת הארבעים ושם מתה מרים ומקראות מפורשים הם
{ח}ודברתם אל הסלע. ולא אמר והכיתם שאלו דברו היה הקב”ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב”ה אנו על אחת כמה וכמה ודברי אגדה הם אבל לא נתחוורו כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך והוא להכות בו ולפעמים יאמר נטה את ידך ורצונו לומר להכות במטה כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה כי הכל שוה אצל הסלע ועוד למה אמר בזה (דברים לב נא) מעלתם בי והצוואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה צוה שיאמרו והיא שומעת כי השם יוציא מים מן הסלע הזה כדרך כי היא שמעה את כל אמרי ה’ (יהושע כד כז) וכן עשו כמו שאמר (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם וגו’ והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולן וטענות רבות למפרשים בחטא הזה כבר סתר בו ר”א דברים רבים מהם והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון כי אם משה אבד כוונתו בעבור מריבת העם ולא דבר אל הסלע ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה וחזר והכהו פעם שניה בכוונה הדבקה בכל ויצאו המים הנה חטאו בפעם הראשונה אבל אינו ראוי שיאמר בזה “לא האמנתם בי להקדישני” (פסוק יב) כי אין כאן חסרון אמונה כלל וה”ר רבי משה (סוף פ”ד משמנה פרקים) סבר בו סברא ואמר כי משה רבינו ע”ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים דקדק עליו הש”י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש אבל אמרו בו “מריתם פי” (להלן כז יד) הוא כמו שאבאר שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג) וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין אבל אמר (פסוק ח) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו והאמת יורה דרכו אלו דבריו ז”ל והוסיף הבל על הבלים שהכתוב אמר “מריתם פי” שעברו על דברו ואמר ” לא האמנתם בי ” שלא האמינו בו אין העונש בעבור שכעס ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל (להלן לא יד) בחנם והכתוב לא ספר כלל שכעס כי ” שמעו נא המורים ” תוכחת כדרך ממרים הייתם עם ה’ (דברים ט כד) ועוד כי אהרן לא כעס מימיו כי בשלום ובמישור הלך מעודו ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו “למה העליתנו ממצרים” שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ) יען כי מאסתם את ה’ אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות יז ג) והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה כמו שאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו’ ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה’ ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו ומשה אמר (דברים א לז) גם בי התאנף ה’ בגללכם לאמר אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל ומה שאמר לא מצינו בה’ יתברך שכעס אבל אמר קח את המטה וגו’ דע כי כאשר צריכים במחיתם דבר אע”פ שמתלוננים וחוטאים בו והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח (שמות יז ה) עבור לפני העם וגו’ אע”פ שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו טז) וכן במן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד) בדרך אהבה וחבה אלא שאמר בסוף בדבור השני (שם פסוק יב) שמעתי את תלונות הודיע להם חטאם בלבד אבל כאשר יתלוננו חנם ישפוך עליהם חמת אפו ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה שנאמר (פסוק ו) וירא כבוד ה’ אליהם שרומז אל הקהל הנזכר והוא מראה יד ה’ ההווה במגפות כאשר תראה במרגלים (לעיל יד י) וביום קרח (לעיל טז יט) וממחרת (לעיל יז ז) והתימה על הרב שהרי מקרא מלא הוא (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה’ במדבר והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה והוא טוב לדחות השואל הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים וראוי שיאמרו יוציא ה’ לכם מים כדרך שאמרו (שמות טז ח) בתת ה’ לכם בערב בשר לאכול וגו’ וכן בכל הנסים יודיעום כי ה’ יעשה עמהם להפליא ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא) ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה’ הגדול הוא אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן ויתכן שיאמר בזה “מעלתם בי” (דברים לב נא) כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה וכן “מריתם פי” (להלן כז יד) שהוא צוה ודברתם אל הסלע לעיניהם והטעם שאתקדש לעיניהם או שניתם דברי מן ותמר את משפטי (יחזקאל ה ו) כי לא צויתי שתאמרו ככה ויהיה “לא האמנתם בי” (פסוק יב) יוצא אל בני ישראל או הוא לשון חזוק לא התחזקתם להקדישני לעיניהם מן ואמנה על המשוררים (נחמיה יא כג) היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כב כה) והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה כי בראשונה אמר לו (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד ה’ האש האוכלת בראש ההר ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים אבל בכאן לא פירש לו כן והסכימו שניהם להכות בצור פעמים והנה זה חטא ועל כן אמר ” לא האמנתם בי ” לשום אמונה בשמי ובאמונה יעשה הנס ונאמר “מריתם פי” כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום “פי ה'” ולכך אמר “מעלתם בי” ואין מעילה אלא שיקור והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב וכן אמר המשורר (תהלים קיד ז ח) מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה שאמר (דברים ג כד) ה’ אלהים אתה החלות כי התחנן לשם הנכבד שימחול לו ועל דעת רבותינו (ספרי) שמזכירין לו הכעס יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט כוונתו על הכעס ותמהו אל הדבר והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי והוא החטא על שניהם ועל דעתי טעם ודברתם אל הסלע כמו על הסלע וכן כה אמר ה’ צבאות אל העמודים ועל הים ועל המכונות בבלה יובאו (ירמיה כז יט כב) יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כלם שהשם יוציא להם מים מן הסלע וכן עשה ואל יקשה עליך ודברתם אל הסלע לעיניהם כי טעמו כמו לפניהם שישמעו כלם וכן ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר ה’ ככה אשבר את על נבוכדנאצר מלך בבל וגו’ (שם כח יא) וכן רבים או טעם “לעיניהם” בכאן שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם כמו שאמר בעשייה (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים כמו שהזכירו חכמים (מכילתא בשלח ו) שלא יאמרו מעינות היו שם ויתכן שהוא כמסורס הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו וטעם ונתן מימיו שיהיו מיד מים רבים נובעים ממנו כמו שאמר (פסוק יא) ויצאו מים רבים כי הנתינה תאמר על הרבוי כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו ד) כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח יב) כלם על הריבוי יבטיחם וכן כתוב (תהלים עח כ) ונחלים ישטפו ואין טעם “מימיו” כמו “תתן יבולה” ו”יתן פריו” שאין בטבע הסלע להיות בו מים אבל טעמו המים אשר יצאו ממנו כי בהפוך השם החלמיש למעינו מים ובו יהיו וממנו יצאו יקראו על שמו “מימיו” וכן וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כג כה) לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו לג טז) ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעינות רבים רק מאמצעו וכן כתוב (תהלים קיד ח) ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים וחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע כי אתה בעודך שם תוציא להם המים מן הסלע “להם” שכולם יראו אותם נובעים
“והשקית את העדה” – שתצוה אותם לשתות לפניך וכל זה לפרסם הנס ובמעשה לא הזכיר כן “וישק את העדה ואת בעירם” אבל אמר (פסוק יא) ” ותשת העדה ובעירם ” כי מרוב הצמאון ובראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב ולפיכך יפרשו “מימיו” אשר היה דרכו לתת כי עתה נסתם מעינו במות מרים כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו והוא מה שאמר “אל הסלע” הנודע ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם גם אפשר לפרש ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם כלומר הראשון שיראו
{י}המן הסלע הזה נוציא לכם מים. חלילה חלילה שיהיה התימה למניעות כי משה רבינו הנאמן בכל בית ה’ לא יפלא ממנו כל דבר מה’ והוא וכל ישראל עמו ראו גדולות ונפלאות מזו ואף כי הוא אשר נעשה כן על ידו פעם אחרת בצור בחורב ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות כמו הנגלה נגליתי (שמואל א ב כז) הרואה אתה ( טו כז) התשפוט (יחזקאל כב ב) המן העץ אשר צויתיך (בראשית ג יא) אבל ר”א כתב המן הסלע יש לנו כח להוציא לכם ממנו מים ירצה לפרש שאמר להם שמעו נא המורים בה’ האומרים ולמה הבאתם את קהל ה’ אל המקום הרע הזה המן החלמיש הזה יהיה לנו כח בטבע שנוציא אנחנו ממנו מים רק תכירו כי מאת ה’ הוא כי הוא אשר הוציא אתכם ממצרים והביא אתכם אל המקום הזה והוא אשר יפרנס אתכם בו וזה כטעם שאמר להן במן (שמות טז ו) וידעתם כי ה’ הוציא אתכם מארץ מצרים ולפי דעתי הה”א הזו לשאלה המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא כי הכתוב פעם יפרש בשאלה הן ולאו היש בה עץ אם אין (לעיל יג כ) התשמור מצותיו אם לא (דברים ח ב) ופעם יזכיר הן לבדו הזה אחיכם הקטן (בראשית מג כט) הידעתם את לבן בן נחור (שם כט ה) האבכה בחדש החמישי הנזר (זכריה ז ג) אבל היתה השאלה הזאת להם שאלת הנסיון אמר שמעו נא המורים מה תחשבון על ה’ המן הסלע הזה החזק נוציא לכם מים היהיה הדבר הזה אם לא הפליג במרים והגיד כי הם קטני אמנה וכאשר יריבו אליו הוא מפני מחשבתם שלא יעשה השם עמהם להפליא כענין שנאמר (תהלים עח יח-כ) וינסו אל בלבבם היוכל אל לערוך שולחן במדבר הגם לחם יוכל תת וכך אמרו (אבות ה ד) עשר נסיונות נסו אבותינו להקב”ה במדבר וכמו השאלה במחשבת הנשאל במקומות רבים ההשב אשיב את בנך (בראשית כד ה) אם רצונך כן הנלך אל רמות גלעד אם אחדל (דהי”ב יח ה) אם עצתך כן אף כאן אם מחשבתכם שנוציא לכם מים מזה וכן דעתי בהנגלה נגליתי הראית כי נכנע אחאב מלפני (מלכים א כא כט) המן העץ אשר צויתיך התשפוט כי כלם שאלות אבל ענינם לשאול בדבר מפורסם שיודה בו הנשאל על כרחו אם נגליתי לבית אביך ובחרתי בכם אם ידעתם זה ולמה תבעטו בזבחי ובמנחתי הלה’ תגמלו זאת הגמולה וכן אם מן העץ אשר צויתיך אכלת ותבוש ותחבא או למה תתחבא ובדרך הזה האחרים אבל הרואה אתה שאלה גמורה בדבר המסופק אם יועץ אתה תשוב אל העיר כלשון רואה אני את דברי אדמון (כתובות קח קט) וכבר פירשתי בסדר בראשית (א ד)
{יג}ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם כשהקב”ה עושה דין במקודשיו הוא מתירא ומתקדש על הבריות שנאמר (ויקרא י ג) בקרובי אקדש וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך לשון רש”י גם כן פירש ר”א ואיננו נראה בעיני כי עדיין לא מתו משה ואהרן ואיננו מתפרסם לבריות שימותו בחטא הזה שיתירא הקב”ה על ידי כך כאשר היה בנדב ואביהוא ובפרץ עוזא ( ו ח) ועוד כי הכתוב אמר אשר רבו בני ישראל את ה’ ויקדש בם כי במריבים נתקדש מלשון בקרובי אקדש וראוי היה לדבריהם שיאמר “ויכבד על פניהם” והנכון בעיני כי מעשה הצור הראשון היה לעיני זקני ישראל בלבד כמו שמפורש שם (שמות יז ו ז) ובזה אמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל וגו’ על כן אמר הכתוב כי מי מריבה האלה שנגזרה בהם הגזרה על משה ועל אהרן המה אותם מי מריבה אשר רבו בני ישראל את השם ויקדש בם לעיני כלם כענין שכתוב (יחזקאל לט כז) וקבצתי אתם מארצות איביהם ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים ודע כי בראשונה היתה להם מריבה עם משה כמו שאמר (שמות יז ב) וירב העם עם משה וכן אמר (שם פסוק ד) עוד מעט וסקלוני והיו מנסים את השם היש ה’ בקרבנו (שם פסוק ז) אבל בכאן היו מריבים כלפי מעלה ולא היה בכאן נסיון ועל כן אמר כי אלה מי מריבה שנגזרה בהם הגזרה הזאת המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה’ ויקדש בם לעיניהם ולא הראשונים אשר נסו את השם ולא נתקדש רק לעיני זקני ישראל ובעבור היות ענין הסלע שני פעמים הוצרך לבאר על איזה מהם נענשו הצדיקים
{יד}אל מלך אדום. לא הזכיר הכתוב שמו כי אין צורך אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם בעבור כי היו ידועים בגבורה ולהם שם בגוים להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא כמו שנאמר (תהלים קלו יז-כ) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשנו את ארצם כענין שהזכיר ביהושע חמשת מלכי האמורי אדוני צדק מלך ירושלים והוהם מלך חברון ופראם מלך ירמות ויפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון (יהושע י ג) ויובב מלך מדון ויבין מלך חצור (שם יא א) ושאר המלכים הזכירם במספר (שם יב ט-כד) לא בשמות ואמר הכתוב ויאמר אליו אדום כי נסכמו כל עמו עם אדוניהם במיאון הזה
{יט}במסלה נעלה. הנה מתחלה היו אומרין לבא בערים רק ישתמרו שלא יכנסו בשדה ובכרם כדרך מחנות עם רב ששוללים את הגרנות ונכנסים בכרמים אבל ילכו בדרך המלך שהיא דרך הרבים לא דרך היחיד והיו אומרים שלא ישתו כלל המים אשר להם בבארות לצרכם אחרי כן שלחו להם שלא יקרבו לערים כלל אבל ילכו במסלה העולה לארץ כנען שהיא סלולה וכבושה לכל ואם ישתו מימי הנהרות בדרכים הם והבהמות בעברם בנהר יתנו דמיהם שנהנו מהם על כן אמר רק אין דבר שאין בזה הפסד שום דבר ואחרים פרשו לא נשתה מי באר אם לא בדמים ואיננו נכון כי למה יחזור לשלוח לו מה שלא רצה בתחלה ומדרשו (תנחומא חקת יב) לא נשתה מי באר שלנו ונקח מכם כמו שכתב רש”י (בפסוק יז) ואמרו ישראל לאדום עד אשר נעבר גבלך ולא הזכירו לו “אל הארץ אשר ה’ אלהינו נותן לנו” שלא יקנא בהם על הארץ לאמר כי להם היתה לולי שלקח בכורתו וברכתו במרמה אבל לסיחון הזכירו עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה’ אלהינו נותן לנו כמו שהזכיר משה במשנה תורה (דברים ב כט)
{כא}ויט ישראל מעליו. קצר הכתוב בזה כי מפי הגבורה נצטוו (דברים ב ד ה) ונשמרתם מאד אל תתגרו בם כאשר פירש להם משה ועל פי הדבור נטו מעליו כי לא יכלו לעשות דבר אחר כיון שלא הניחם לעבור
{כו}והפשט את אהרן את בגדיו. הם בגדי כהונה גדולה שנתרבה בהם אלעזר בנו עתה והקרוב כי כאשר ירד אהרן מעשות התמיד והקטיר הקטורת והעלה הנרות העלה אותו אל הר ההר כשהיה לבוש בגדי כהונה והפשיט אותם ועל דרך הפשט הלבישו תכריכי המת אשר הכין לו והפשיט את אלעזר בגדי החול והלבישו בגדי הקדש כאשר עשה עמו ביום המלואים (ויקרא ח ז-ט) ומדרש רבותינו שנעשו בהם נסים אמרו היאך משה יכול להפשיט את אהרן כסדרן והלא העליונים הם העליונים לעולם והתחתונים הם התחתונים לעולם אלא מעשה נסים עשה לו המקום במיתתו יותר מבחייו העמידו משה אל הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם
“וילבש” – אותם את אלעזר בנו (פסוק כח) וכי היאך יכול להלביש את הבגדים כסדרן לאלעזר אבל כבוד גדול חלק לו המקום לאהרן במיתתו יותר מבחייו שנלבשו בגדי שכינה תחלה למטה וחזר משה והפשיט את אהרן הבגדים כסדרן והלביש אלעזר כסדרן כך שנוי בת”כ (מלואים א ו)

במדבר פרק-כא

{א}וישמע הכנעני. מצינו בכיבושי יהושע (יהושע יב יד) מלך ערד אחד ועוד כתיב במסעות (להלן לג מ) והוא יושב בנגב בארץ כנען והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם מעבר לירדן מזרחה כמו שאמר (להלן לד ב) ארץ כנען לגבולותיה ועוד כי היה ראוי שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל והכתוב יספר בכל מקום כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה ותשעת המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען ואולי נאמר כי החרימו ישראל את ארצם ולא ישבו בה כלל ואינו נכון וכן רש”י מפרש והחרמתי את עריהם (פסוק ב) שהקדיש שללם לגבוה והנכון בעיני כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם וזה טעם “וישמע” ולכך ספר הכתוב “והוא יושב בנגב בארץ כנען” כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל ונדרו ישראל נדר לה’ שאם יתן אותו בידם שיחרימו כל אשר להם לה’ וספר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונדרו נדר לה’ ושלמו אותו כי הרגו אותם עתה בימי משה כמו שצוה (ויקרא כז כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת ונתנו כל שללם לאוצר בית ה’ והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה והוא מה שנאמר בספר שופטים (א טז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד ושם כתוב (פסוק יז) וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה ושם נשלם הנדר הזה אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן וזה כענין הפרשה שאמרה ברדת המן (שמות טז לד לה) ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח (יהושע ה יב) וכן אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו’ (להלן לד יז) נבואה שיהיו חיים וקיימים כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה גם נכון הוא לומר שהחרימו ישראל עתה בימי משה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב וקראו שם מקום המלחמה חרמה ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם ובני יהודה בבאם בעריהם החרימו אותם גם כן וקראו שם הערים חרמה כי השלימו את נדרם אשר נדרו אבותם ” והחרמתי את עריהם ” ולכך אמר כאן ויקרא שם המקום חרמה ושם כתוב ויקרא את שם העיר חרמה שם כל עיר שהיתה ממלך ערד כי השלימו נדרם והיה שללם מחרמי גבוה והנה כל הנזכר כאן היה בבת אחת זולתי שהזכיר ” ואת עריהם ” שהיה לעתיד בבואם בעריהם ולכך אמר והחרמתי את עריהם ולא אמר אתהם ואת עריהם כי הזכיר הנדר העתיד כי הם במלחמה ימותו ושם יתמו ולשון הכתוב נאות למה שפירשנו שהיה ראוי לומר ויתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם ויקראו שם המקום חרמה אבל חסר הכנויין לרמוז שנתן הכנעני ביד מי שנתנו מישראל מהם עתה ומהם לעתיד כי השם שמע את תפלתם והם קיימו את נדרם וטעם כי בא ישראל דרך האתרים על דעת אונקלוס כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב וחזרו להם הרגישו בהם יושבי הארץ ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב בנגב ובא בדרך שהלכו הם עד הגיעו למחנה ישראל ויפה פירש ורבותינו אמרו (ר”ה ג) מה שמועה שמע כי הוקשה להם הכתוב בפרשת המסעים (להלן לג מ) וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל שלא הזכיר שם המלחמה ולא שום דבר על כן אמרו שהשמועה היתה במיתת אהרן הנזכרת שם יזכיר כי שמעו אויבי ישראל במיתת הצדיק ונתעוררו בה להלחם עמהם וכן אמרו (במדבר רבה יט יא) שהכנעני הזה הוא עמלק ולא כבש ארצם ולא חלק אותה אבל החרים עריהם
“וישב ממנו שבי” – אינה אלא שפחה אחת לשון רש”י מדברי רבותינו נתעוררו החכמים בזה מפני דעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם כגון במלחמת עמלק הראשונה מפני שאמרו היש ה’ בקרבנו (שמות יז ז) ובשניה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה (לעיל יד מא-מה) אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה ולפיכך פירשו הכתוב הזה וישב ממנו השבי שהיה בידו והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם כלשון בכור השבי (שמות יב כט) שהוא בכור השפחה כי לא אמר וישב ממנו אנשים או נשים וטף ועל דרך הפשט ענין הכתוב כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם אבל שבה מהם מעטים וכאשר נתן השם אותו בידם השיבו את הכל ולא נפקד מהם איש והזכיר הכתוב הזה להודיע כי מפני שראו ישראל מתחלה כי גבר הכנעני נדרו הנדר הזה להחרים כל שללם לה’ וישמע השם בקולם ויתכן שנאמר עוד כי קצף השם על הכנעני הזה בעבור שבא מארץ מרחקים להלחם בישראל ולא ירא אלהים ורצה שיהיה לחרם על כן הגביר אותו מתחלה כדי שידרו להחרימו לה’
{ט}ויעש משה נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת אלא אמר משה הקב”ה אמר לי נחש אני אעשנו של נחשת לשון נופל על הלשון זה לשון רש”י מדברי רבותינו (ב”ר לא ח) ולא הבינותי זה שהרי הקב”ה לא הזכיר לו “נחש” אלא ” עשה לך שרף ” אבל דעתם לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו והנראה בעיני בסוד הדבר הזה כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א) בויורהו ה’ עץ (שמות טו כה) וכן במלח אלישע במים (מלכים ב ב כא) וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד) וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש וכשיהיה כל זה כך ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל וצוה הקב”ה למשה לעשות להם דמות שרף הוא הממית אותם וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון כי הזכרת השם בלבד תזיק והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי היה חי להודיעם כי השם ממית ומחיה
{יג}כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי. היה ארנון שם עיר למואב והיא בסוף תחום האמורי תחלת גבול מואב יושבת על נחלים נוזלים ממנה
{יד}את והב בסופה. וגו’ ונשאו בה משל (להלן פסוק כז) בואו חשבון וגו’ ושם עיר אחת מן הערים שהיו למואב והב ואשד הנחלים מדרון הנחל שהנחלים נגרים ונמשכים מן אשדות הפסגה (דברים ג יז) וכן ההר והנגב והשפלה והאשדות (יהושע י מ) בסופה מן בסופה ובשערה (נחום א ג) והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות ה’ את והב בסופה או שכתבו נלחם ה’ את והב בסופה ואת הנחלים אשר לארנון ושפך הנחלים אשר נטה למושב ער ונשען האשד לגבול מואב הכל השמיד ה’ בסופה ובסערה כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה וכן אמרו (להלן פסוק כח) כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וגו’ והנה הכתוב מביא ראיה מספר המלחמות כי ארנון הוא גבול מואב ואסור לישראל והנחלים וכל האשדות עד ארנון מותרין להם כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל ונשאר ארנון למואב והוא יגבול בו כדכתיב (דברים ג טז) ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול וכן אמר יפתח (שופטים יא יח) ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב
{טז}וטעם ומשם בארה. יחזור למעלה (פסוק יד) לומר כי חנו מעבר ארנון ומשם נסעו והקיפו בארה כי לא נכנסו בארנון וממנו והלאה כי הוא גבול מואב הנשאר וקורא בכאן שם המקום על שם הנס ואין שמו כן במסעים
{יח}וטעם וממדבר מתנה. כדברי אונקלוס והוא לשון קצר יבא בשירות יאמר כי מן המדבר אשר הוא ארץ ציה וצמאון המתנה הזאת לנו ומן המתנה לנחלים ומן הנחלים לבמות עד הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה ילל ישימון אין בה נחל אחר ולא מקור נובע זולתי זה והוא בארה של מרים על דעת רבותינו (במדב”ר יט כה כו) או באר שיצא על פי משה מפי הגבורה ולא שאלוהו ישראל והשם אמר לו אסוף את העם ואתנה להם מים ונחלים ישטופו ממנה והלכו למרחקים
{כא}וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו’ אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום לשון רש”י ועוד אבאר בע”ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום חוץ מעמון ומואב אבל באמת מה שאמר לו “אעברה בארצך” זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה שיהיה מושבם יחד ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך ועוד אמרו רבותינו (במדב”ר ז ח) בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו’ ולא שלחו אל עוג דברי שלום כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה
{כו}כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי היא. כלומר עתה כאשר נלחמו בו ישראל עירו של סיחון מלך האמורי היתה כלומר עיר מושב המלך כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך או “הראשון” קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון וחשבון בתחלת גבול הכבוש על כן תחשב לאמורי ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו’ כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק לד) וכן נאמר בספר יהושע (יג י) סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון והיו המושלים אומרים לאמורי באו חשבון ותשבו בה תבנה ותכונן אחרי חורבנה עיר סיחון אשר המלך עליה ואחר שישב סיחון בחשבון אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל על כן אמרו המושלים כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אשר יושב בה ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות כענין ובמות עולם למורשה (יחזקאל לו ב) ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק כמו שנאמר ביהושע (יג כד כה) ויתן משה למטה גד וגו’ יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח כמו שאמר (שופטים יא יג) כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק ועד הירדן
{כט}וטעם אוי לך מואב אבדת עם כמוש. כי היה עם מואב עובד לכמוש אלוהו בונה במות ובטוח בו יותר מכל עם ובעת צרתו אמר לו קומה והושיענו וכן הכתוב מזכיר בהם בכל מקום כמו שכתוב (ישעיהו טז יב) והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל ונאמר ויצא כמוש בגולה כהניו ושריו יחדו (ירמיהו מח ז) והשבתי למואב נאם ה’ מעלה במה ומקטיר לאלהיו (שם פסוק לה) ולכך יאמרו המושלים דרך לעג כי כמוש נתן בניו פליטם כלומר בורחים ונסים מפני חרב ובנתיו בשבית כי המאמינים בו יקראו בניו ובנותיו כאשר יקראו עמו וכן בת אל נכר (מלאכי ב יא) ולא כדברי רש”י שפירש נתן הנותן בניו פלטים מחרב והיה כמוש נעבד גם לבני עמון כמו שאמר יפתח (שופטים יא כד) את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש והיה להם עוד בארצם (מלכים א יא ה) מלכום שקוץ עמונים או הזכיר יפתח לעמון כמוש בעבור מה שתפשו ישראל ממואב כאשר הזכיר להם (שם פסוק כה) בלק מלך מואב לומר שלא הציל כמוש אלהיהם ולא בלק מלכם את ארצם מיד ישראל והגון הוא מאד שנאמר כדברי רבותינו (במדב”ר יט יח) כי המושלים בלעם וכיוצא בו מן הקוסמים שהיו נושאים משל בעתידות
{לד}אל תירא אותו. כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר בו (בראשית יד יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים לשון רש”י מדברי רבותינו (במדב”ר יט יט) נתעוררו גם בזה מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר כי עמו ה’ אלהינו וכל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו והוא המזהיר את ישראל אל תיראו ואל תערצו מפניהם (דברים לא ו) והוא המאשים אותם ביראתם כענין שנאמר במרגלים (שם א כט ל) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה’ אלהיכם הוא ילחם לכם אבל נתירא משה מפני הזכות שידע לו ועל דרך הפשט לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון ועוג כאשר פירשתי (לעיל פסוק כא כב) והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה וילחם בם על כרחם אז הודיעו השם ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש (דברים ב לא) כי מכאן התחיל בכבוש שבעה עממים אבל עוג אסף כל חילו אדרעי והיא עיר בקצה גבולו והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו והשם אמר לו אל תירא אותו ולך אצלו והתגר בו מלחמה כי בידך נתתי אותו ובמדבר סיני רבה (יט לב) ראיתי למה נתירא אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה וכולה אגדה וכך היא יראת כל הצדיקים וכן ביהושע (ח א)

קרדיט: סדר רמב”ן על פרשת חוקת שייך ל”תורת אמת”.