פרשת בראשית | פרשת יהדות

פרשת בראשית

פרשת בראשית המלא - עם ניקוד וטעמים - חיודש תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי טוֹב. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ; וַיְהִי כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי טוֹב. יג וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ; וַיְהִי כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי טוֹב. יט וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי. כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. כג וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי. כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. שני ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן הָאֲדָמָה, כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת. טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה, כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. שלישי כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. כד עַל כֵּן, יַעֲזָב אִישׁ, אֶת אָבִיו, וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל הָאִשָּׁה, אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. טז אֶל הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל בָּךְ. יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. רביעי כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד, אֶת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

א וְהָאָדָם, יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה. ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל; וַיְהִי הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לַיהוָה. ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. ז הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל בּוֹ. ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ, לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. יב כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ. יג וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל יְהוָה: גָּדוֹל עֲוֺנִי, מִנְּשֹׂא. יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי. טו וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה, לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן, שִׁבְעָתַיִם, יֻקָּם; וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ. טז וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד, קִדְמַת עֵדֶן. יז וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ. יח וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ, אֶת עִירָד, וְעִירָד, יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל; וּמְחִיָּיאֵל, יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל, וּמְתוּשָׁאֵל, יָלַד אֶת לָמֶךְ. חמישי יט וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ, שְׁתֵּי נָשִׁים: שֵׁם הָאַחַת עָדָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. כ וַתֵּלֶד עָדָה, אֶת יָבָל: הוּא הָיָה אֲבִי, יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. כא וְשֵׁם אָחִיו, יוּבָל: הוּא הָיָה אֲבִי, כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. כב וְצִלָּה גַם הִוא, יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ, כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל; וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן, נַעֲמָה. כג וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי: כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כד כִּי שִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם קָיִן; וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. כה וַיֵּדַע אָדָם עוֹד, אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת: כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. כו וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.

שישי א זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם, בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים, עָשָׂה אֹתוֹ. ב זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם הִבָּרְאָם. ג וַיְחִי אָדָם, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ, כְּצַלְמוֹ; וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, שֵׁת. ד וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת, שְׁמֹנֶה מֵאֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. ה וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם, אֲשֶׁר חַי, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיָּמֹת. ו וַיְחִי שֵׁת, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת אֱנוֹשׁ. ז וַיְחִי שֵׁת, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ, שֶׁבַע שָׁנִים, וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. ח וַיִּהְיוּ, כָּל יְמֵי שֵׁת, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיָּמֹת. ט וַיְחִי אֱנוֹשׁ, תִּשְׁעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת קֵינָן. י וַיְחִי אֱנוֹשׁ, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. יא וַיִּהְיוּ, כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ, חָמֵשׁ שָׁנִים, וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיָּמֹת. יב וַיְחִי קֵינָן, שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת מַהֲלַלְאֵל. יג וַיְחִי קֵינָן, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. יד וַיִּהְיוּ, כָּל יְמֵי קֵינָן, עֶשֶׂר שָׁנִים, וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיָּמֹת. טו וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל, חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת יָרֶד. טז וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. יז וַיִּהְיוּ, כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל, חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה, וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה; וַיָּמֹת. יח וַיְחִי יֶרֶד, שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת חֲנוֹךְ. יט וַיְחִי יֶרֶד, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ, שְׁמֹנֶה מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כ וַיִּהְיוּ, כָּל יְמֵי יֶרֶד, שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיָּמֹת. כא וַיְחִי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת מְתוּשָׁלַח. כב וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כג וַיְהִי, כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. כד וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים. שביעי כה וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח, שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת לָמֶךְ. כו וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ, שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה, וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כז וַיִּהְיוּ, כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח, תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיָּמֹת. כח וַיְחִי לֶמֶךְ, שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, בֵּן. כט וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה. ל וַיְחִי לֶמֶךְ, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ, חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה, וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. לא וַיְהִי, כָּל יְמֵי לֶמֶךְ, שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה, וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיָּמֹת. לב וַיְהִי נֹחַ, בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד נֹחַ, אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

א וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. מפטיר ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. ח וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

הפטרת פרשת בראשית בספר ישעיה פרקים מב’-מג’:

ה. כֹּה אָמַר הָאֵל יְהוָה, בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ; נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ. ו. אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם. ז. לִפְקֹחַ, עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ. ח. אֲנִי יְהוָה, הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים. ט. הָרִאשֹׁנוֹת, הִנֵּה בָאוּ; וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד, בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם. י. שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם. יא. יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו, חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר; יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע, מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ. יב. יָשִׂימוּ לַיהוָה, כָּבוֹד; וּתְהִלָּתוֹ, בָּאִיִּים יַגִּידוּ. יג. יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה; יָרִיעַ, אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו, יִתְגַּבָּר. יד. הֶחֱשֵׁיתִי, מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ, אֶתְאַפָּק; כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד. טו. אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת, וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ; וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים, וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ. טז. וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים. יז. נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת, הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל; הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה, אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ. יח. הַחֵרְשִׁים, שְׁמָעוּ; וְהַעִוְרִים, הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. יט. מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח; מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם, וְעִוֵּר כְּעֶבֶד יְהוָה. כ. ראית רַבּוֹת, וְלֹא תִשְׁמֹר; פָּקוֹחַ אָזְנַיִם, וְלֹא יִשְׁמָע. כא יְהוָה חָפֵץ, לְמַעַן צִדְקוֹ; יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר. כב .וְהוּא, עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי, הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם, וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ; הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל, מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב. כג. מִי בָכֶם, יַאֲזִין זֹאת; יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע, לְאָחוֹר. כד. מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים, הֲלוֹא יְהוָה: זוּ, חָטָאנוּ לוֹ, וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ. כה. וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ, וֶעֱזוּז מִלְחָמָה; וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע, וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב.

א. וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהוָה, בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב, וְיֹצֶרְךָ, יִשְׂרָאֵל: אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ, קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה. ב. כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ: כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ. ג. כִּי, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעֶךָ; נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם, כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ. ד. מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ, וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ; וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ, וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ. ה. אַל תִּירָא, כִּי אִתְּךָ אָנִי: מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. ו. אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ. ז. כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו: יְצַרְתִּיו, אַף עֲשִׂיתִיו. ח. הוֹצִיא עַם עִוֵּר, וְעֵינַיִם יֵשׁ; וְחֵרְשִׁים, וְאָזְנַיִם לָמוֹ. ט. כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת, וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ; יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת. י. אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהוָה, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה.

{א} בראשית אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל  (א) את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו  (ב) ישראל (כי עיקר התורה אינה אלא למצותיה, והגם שנמצאו בס’ בראשית ג”כ קצת מצות כמו מילה וגיד הנשה, היה יכול לכותבן בהדי שאר המצות), ומה טעם פתח  (ג) בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו.), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם,  (ד) שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה (נשמע מהודעת הבריאה) ונתנה לאשר ישר בעיניו, (כנשמע מספורי אדם הראשון ומבול והפלגה וסדום ומלחמת אברהם עם המלאכים ומפלת מצרים. וירושת הארץ היא משכר המצות וחשובה כמצו’ ועיין מזה באריכות ברא”ם ויפ”ת) ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו (ביפ”ת כתב שכ”ז הוא מהתנחומא, רק פסוק כח מעשיו וגו’ לקחו רש”י מהבראשית רבה ע”ש, אך בילקוט פסוק החודש, הביא בשם התנחומא כמו שהוא כאן, וי’ בשה”ר פ’ הביאני)בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דורשני, (דלפשוטו צריך לשנות נקודת תיבת ברא, ולהורות סדר הבריאה ג”כ א”א כמ”ש בסמוך)  (ה) כמו שאמרו חז”ל (בראשית רבה א, ו.) בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח, כב.) (ו) ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב, ג.). ואם באת לפרש כפשוטו  (ז) כך פרשהו, בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ היתה תוהו ובהו וחושך וגו’, ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות, כך היה לו לכתוב, בראשונה ברא את השמים וגו’, שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו, כמו בראשית ממלכת יהויקים (שם כו, א.), ראשית ממלכתו (בראשית י, י.), ראשית דגנך (דברים יח, ד.), אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו’ כמו בראשית ברוא  (ח), ודומה לו תחלת דבר ה’ בהושע (הושע א, ב.)  (ט), כלומר תחלת דבורו של הקב”ה בהושע ויאמר ה’ אל הושע וגו’. ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו  (י), ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו כי לא סגר דלתי בטני (איוב ג, י.), ולא פירש מי הסוגר, וכמו ישא את חיל דמשק (ישעיה ח, ד.), ולא פירש מי ישאנו, וכמו אם יחרוש בבקרים (עמוס ו, יב.), ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו, י.), ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר (כ”י וכן בכאן בראשית הכל). אם כן תמה על עצמך,  (כ), שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה (המקרא בסידור הקודמים והמאוחרים כולם) (בכ”י ליתנהו הנך תיבות וכן הגיה הש”א) בריית המים מתי היתה, הא למדת,  (ל) שקדמו המים לארץ, ועוד שהשמים מאש וממים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום: ברא אלהים. ולא אמר ברא ה’, (ר”ל שהיל”ל ברא ה’ אלקי’ כמ”ש גבי ביום עשות כו’)  (מ) שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב  (נ) ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים (בזה”ל הובא באלשיך בשם הב”ר פי”ב){ב} תהו ובהו. תהו לשון תמה ושממון, שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה (ונקראת הארץ כן, כמו שנקראים רפאים ע”ש שכל הרואה אותם מתרפה, ויהיה ו’ ובהו במקום ב’ כמו וה’ שלחני וריחו)תהו. אשטורדי”שין בלע”ז: בהו. לשון  (ס) ריקות וצדו (סא”א)על פני תהום. על פני המים  (ע) שעל הארץ: ורוח אלהים מרחפת. כסא כבוד  (פ) עומד באויר, ומרחף  (צ) על פני המים ברוח פיו של הקב”ה  (ק) ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן, אקובטי”ר בלע”ז: {ד} וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה (חגיגה יב.) (ר) ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים  (ש) (בכ”י ליתנהו) לעתיד לבא. (כי לא יכול הבדל רק בדברים המתערבים, ואור וחושך הם העדר וקנין וא”א חיבורם בעת מן העתים) ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא,  (ת) וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה: {ה} יום אחד. לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון,  (א) כמו שכתוב בשאר הימים, שני, ושלישי, רביעי, למה כתב אחד, לפי שהיה הקב”ה יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג, ח-ט.){ו} יהי רקיע.  (ב) יתחזק הרקיע, שאף על פי שנבראו שמים ביום הראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקב”ה באומרו יהי רקיע, וזהו שנאמר עמודי שמים  (ג) ירופפו (איוב כו, יא.), כל יום ראשון, ובשני  (ד) יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו: בתוך המים. באמצע המים,  (ה) שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ, הא למדת, שהם תלוים במאמרו של מלך: {ז} ויעש אלהים את הרקיע.  (ו) תקנו על עמדו, והוא עשייתו, כמו  (ז) ועשתה את צפרניה: מעל לרקיע. על הרקיע לא נאמר, אלא מעל לרקיע, לפי שהן תלויים באויר. ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני,  (ח) לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום השלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל וגמר מלאכה אחרת, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחת לגמר מלאכת השני,  (ט) ואחת לגמר מלאכת היום: {ח} ויקרא אלהים לרקיע שמים. שא מים,  (י) שם מים,  (כ) אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים (ס”א שמים. שם מים ד”א אש ומים){ט} יקוו המים. שטוחין היו על פני כל הארץ, והקוום באוקינוס הוא הים הגדול שבכל הימים: {י} קרא ימים. והלא ים אחד הוא,  (ל) אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים  (מ) באספמיא: {יא} תדשא הארץ דשא עשב.  (נ) לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים: תדשא הארץ. תתמלא ותתכסה לבוש עשבים, בלשון לע”ז נקרא דשא ארברי”ץ (גראזיכט), כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב: מזריע זרע.  (ס) שיגדל בו זרע לזרוע ממנו  (ע) במקום אחר: עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו’ ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי,  (פ) לפיכך כשנתקלל אדם על עונו  (צ) נפקדה גם היא על עונה (ונתקללה ס”א אינו ודו”ק)אשר זרעו בו. הן גרעיני כל פרי, שמהן האילן צומח  (ק) כשנוטעין אותן: {יב} ותוצא הארץ וגו’. אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחומר בעצמן,  (ר) כדמפורש באגדה בשחיטת חולין (חולין ס.){יד} יהי מארת וגו’. מיום ראשון נבראו,  (ש) וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה: יהי מארת. חסר וי”ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו, ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפול בתינוקות: להבדיל בין היום ובין הלילה. משנגנז האור הראשון,  (ת) אבל בשבעת (נ”א בג’) ימי בראשית, שמשו האור והחשך הראשונים יחד, בין ביום בין בלילה: והיו לאתת. כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר מאותות השמים אל  (א) תחתו וגו’ (ירמיה י, ב.), בעשותכם רצון הקב”ה, אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות: ולמועדים. על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות, והם נמנים למולד  (ב) הלבנה: ולימים. שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו הרי  (ג) יום שלם: ושנים. לסוף שס”ה ימים (ס”א ורביע יום), יגמרו מהלכתם בי”ב  (ד) מזלות המשרתים אותם, והיא שנה, (ס”א והוא שס”ה יום ורביע יום) וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון: {טו} והיו למאורת.  (ה) עוד זאת ישמשו שיאירו  (ו) לעולם: {טז} המארת הגדולים. שוים נבראו,  (ז) ונתמעטה הלבנה, על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד: ואת הכוכבים. על ידי שמיעט את הלבנה,  (ח) הרבה צבאיה להפיס דעתה: {כ} נפש חיה. שיהא בה  (ט) חיות: שרץ. כל דבר חי שאינו גבוה  (י) מן הארץ קרוי שרץ. בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים  (כ) וחיפושים ותולעים, ובבריות  (ל) כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם וכן הדגים: {כא} התנינם. דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה (פרק הספינה בבא בתרא עד:) הוא  (מ) לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא,  (נ) שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב: נפש החיה. נפש שיש בה חיות: {כב} ויברך אותם. לפי שמחסרים אותם וצדין מהם  (ס) ואוכלין אותם, הוצרכו לברכה, ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה לכך לא ברכן,  (ע) שלא יהא הוא בכלל: פרו. לשון פרי, כלומר עשו פירות: ורבו. אם לא אמר אלא פרו, היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד  (פ) הרבה: {כד} תוצא הארץ. הוא שפירשתי שהכל נברא מיום ראשון  (צ) ולא הוצרכו אלא להוציאם: נפש חיה. שיש בה  (ק) חיות (עיין לעיל פסוק כ’)ורמש. הם שרצים, שהם נמוכים ורומשים על הארץ ונראים כאילו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובי”ש (רענען){כה} ויעש. תקנם בצביונם  (ר) בתקונן  (ש) ובקומתן: {כו} נעשה אדם. ענותנותו של הקב”ה למדנו מכאן, לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהן, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב, שאמר לו מיכה ראיתי את ה’ יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, וכן בגזירת עירין פתגמא  (ת) ובמאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין כדמותי בתחתונים הרי יש קנאה במעשה בראשית: נעשה אדם. אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן,  (א) ואם כתב אעשה אדם, לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו, אלא עם עצמו, ותשובתו  (ב) כתובה בצדו, ויברא את האדם, ולא כתיב ויבראו: בצלמנו. בדפוס  (ג) שלנו: כדמותנו. להבין  (ד) ולהשכיל: וירדו בדגת הים. יש בלשון הזה לשון רידוי  (ה) ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובהמות, לא זכה, נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו: {כז} ויברא אלהים את האדם בצלמו. בדפוס העשוי לו,  (ו) שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר ותשת עלי כפכה (תהלים קלט, ה.), נעשה בחותם, כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוני”ץ (ובכ”י קוי”ן והוא בלשון אשכנז שטעמפעל), וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם (איוב לח, יד.)בצלם אלהים ברא אותו. פירש לך, שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא: זכר ונקבה ברא אותם. ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו וגו’ (בראשית ב, כא.), מדרש אגדה שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואחר כך חלקן, ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר: {כח} וכבשה. חסר וי”ו,  (ז) ללמדך שהזכר כובש את הנקבה, שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך, שהאיש שדרכו  (ח) לכבוש, מצווה על פריה ורביה, ולא האשה: {כט} לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ. השוה להם בהמות וחיות למאכל,  (ט) ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה  (י) ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם,  (כ) וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגו’, כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל: {לא} יום הששי. הוסיף ה’ בששי, בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת  (ל) שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום הששי, שכלם  (מ) תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון (ס”א שביום ו’ בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה, וזהו יום הששי בה”א, שאותו יום ו’ בסיון) המוכן למתן תורה:

בראשית פרק-ב

{ב} ויכל אלהים ביום השביעי. ר’ שמעון אומר,  (נ) בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב”ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו  (ס) כחוט השערה ונראה  (ע) כאלו כלה בו ביום. דבר אחר, מה היה העולם חסר, מנוחה,  (פ) באת שבת באת מנוחה, כלתה  (צ) ונגמרה המלאכה: {ג} ויברך ויקדש. ברכו במן,  (ק) שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגולת, ובששי לחם משנה. וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת, והמקרא כתוב  (ר) על שם העתיד: אשר ברא אלהים לעשות. המלאכה  (ש) שהיתה ראויה לעשות בשבת, כפל ועשאה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (יא, ט.){ד} אלה. האמורים  (ת) למעלה: תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה’. ללמדך שכלם  (א) נבראו בראשון. דבר אחר בהבראם, בה’ בראם,  (ב) שנאמר ביה ה’ צור עולמים, (ישעיה כו, ד.) בב’ אותיות הללו של השם, יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה  (ג) נברא בה”א, (ס”א רמז כמו שה”א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה, ועולם הבא נברא ביו”ד, לומר שצדיקים שבאותו זמן מועטים, כמו י’ שהיא קטנה באותיות). רמז שירדו הרשעים למטה לראות שחת,  (ד) כה”א זאת שסתומה מכל צדדיה, ופתוחה למטה לרדת דרך שם: {ה} טרם יהיה בארץ. כל טרם שבמקרא לשון עד לא  (ה) הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה  (ו) מוכיח, ועוד אחר  (ז) כי טרם תיראון (שמות ט, ל.), עדיין לא תיראון.  (ח) ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם, וכל עשב השדה עדיין לא צמח, ובג’ שכתוב ותוצא, לא יצאו, אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי, ולמה, כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם,  (ט) התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים: ה’ אלהים. ה’ הוא שמו,  (י) אלהים, שהוא שליט ושופט  (כ) על כל העולם, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה’ שהוא אלהים: {ו} ואד יעלה. לענין  (ל) ברייתו של אדם העלה התהום,  (מ) והשקה עננים לשרות העפר, ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה, ואחר כך וייצר: {ז} וייצר. שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה  (נ) לתחיית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין, לא נכתב ביצירתה שני יודי”ן: עפר מן האדמה. צבר עפרו מכל  (ס) האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות שם, תהא קולטתו  (ע) לקבורה. דבר אחר, נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כ.), הלואי תהא לו אדמה כפרה ויוכל לעמוד: ויפח באפיו. עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד: לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור: {ח} מקדם. במזרחו  (פ) של עדן נטע את הגן, ואם תאמר הרי כבר נאמר  (צ) ויברא וגו’ את האדם וגו’, ראיתי בברייתא של ר’ אליעזר בנו של ר’ יוסי הגלילי מל”ב מדות שהתורה נדרשת וזו אחת מהן, כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ויברא את האדם וגו’, זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש ויצר ה’ אלהים וגו’, ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן, ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב ויצר ה’ וגו’ מן האדמה כל חית השדה, כדי לפרש ויבא אל האדם לקרות שם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק: {ט} ויצמח. לענין  (ק) הגן הכתוב מדבר: בתוך הגן.  (ר) באמצע הגן: {יא} פישון. הוא נילוס נהר מצרים, ועל שם שמימיו מתברכין  (ש) ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו ופשו פרשיו. דבר אחר פישון, שהוא מגדל פשתן, שנאמר אצל מצרים ובושו עובדי פשתים (ישעיה יט, י.){יג} גיחון. שהיה הולך והומה והמייתו גדולה מאד, כמו וכי יגח (שמות כא, כח.), שמנגח והולך והומה: {יד} חדקל. שמימיו חדין וקלין: פרת. שמימיו פרין ורבין, ומברין את האדם: כוש ואשור. עדיין לא היו,  (ת) וכתב המקרא על שם העתיד: קדמת אשור. למזרחה  (א) של אשור: הוא פרת. החשוב על כולם,  (ב) הנזכר על שם ארץ ישראל: {טו} ויקח.  (ג) לקחו בדברים נאים, ופתהו  (ד) ליכנס (ב”ר טז, ה.){יח} לא טוב היות וגו’. שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקב”ה בעליונים יחיד ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג: עזר כנגדו. זכה עזר, לא זכה  (ה) כנגדו (ב”ר יז, ג.) להלחם: {יט} ויצר וגו’ מן האדמה. היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה ויעש אלהים את חית הארץ וגו’, אלא בא ופירש שהעופות נבראו מן הרקק, לפי שאמר למעלה מן המים נבראו, וכאן אמר מן האדמה נבראו. ועוד למדך כאן, שבשעת  (ו) יצירתן, מיד בו ביום, הביאם אל האדם לקרות להם שם (חולין כז:). ובדברי אגדה (ב”ר יז, ד.) יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו כי תצור אל עיר (דברים כ, יט.), שכבשן תחת ידו של אדם: וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו’. סרסהו ופרשהו, כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם,  (ז) הוא שמו לעולם: {כ} ולאדם לא מצא עזר: {כא} ויפל ה’ אלהים תרדמה. כשהביאן, הביאן לפניו כל מין ומין, זכר ונקבה, אמר, לכלם יש בן זוג ולי אין בן זוג (ב”ר שם.), מיד ויפל: מצלעותיו. מסטריו,  (ח) כמו ולצלע המשכן, זהו שאמרו שני פרצופין  (ט) נבראו (עירובין יח.)ויסגור.  (י) מקום החתך (שם)ויישן ויקח. שלא יראה חתיכת הבשר  (כ) שממנו נבראת, ותתבזה עליו: {כב} ויבן. כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה, לקבל הולד, כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יכביד משאו על קירותיו: ויבן את הצלע לאשה. להיות  (ל) אשה, כמו ויעש אותו גדעון לאפוד (שופטים ח, כז.), להיות אפוד: {כג} זאת הפעם. מלמד  (מ) שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה (יבמות סג.)לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו’. לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש (ב”ר יח, ד.){כד} על כן יעזב איש. רוח הקדש  (ס) אומרת כן, לאסור על בני נח  (ע) העריות (סנהדרין נז:)לבשר אחד. הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה  (פ) בשרם אחד (שם נח.){כה} ולא יתבוששו. שלא היו יודעים דרך  (צ) צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות לו שמות, לא נתן בו יצר הרע, עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע, וידע מה בין טוב לרע:

בראשית פרק-ג

{א} והנחש היה ערום. מה ענין זה לכאן, היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו  (ק) כתנות עור וילבישם, אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועסוקים בתשמיש  (ר) לעין כל, ונתאוה לה (ב”ר יח, ו.)ערום מכל. לפי ערמתו וגדולתו  (ש) היתה מפלתו, ערום מכל ארור מכל (שם יט, א.)אף כי אמר וגו’. שמא אמר לכם  (ת) לא תאכלו מכל וגו’, ואף על פי שראה אותם אוכלים  (א) משאר פירות, הרבה עליה דברים, כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ: {ג} ולא תגעו בו. הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו (משלי ל, ו.){ד} לא מות תמותון. דחפה עד  (ב) שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה  (ג) כך אין מיתה באכילה (ב”ר יט, ג.){ה} כי יודע. כל אומן שונא את בני אומנותו, מן העץ אכל  (ד) וברא את העולם (שם, ד.)והייתם כאלהים. יוצרי עולמות: {ו} ותרא האשה. ראתה דבריו של נחש (שם)  (ה) והנאו לה והאמינתו: כי טוב העץ. להיות  (ו) כאלהים: וכי תאוה הוא לעינים. כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם: ונחמד להשכיל. כמו שאמר לה יודעי טוב ורע: ותתן גם לאישה. שלא תמות היא ויחיה הוא  (ז) וישא אחרת: גם. לרבות בהמה  (ח) וחיה: {ז} ותפקחנה וגו’. לענין החכמה  (ט) דבר הכתוב, ולא לענין ראיה ממש, וסוף המקרא מוכיח: וידעו כי עירומים הם. אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה (ב”ר יט, ו.)עלה תאנה. הוא העץ שאכלו  (י) ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע:), אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם. ומפני מה לא נתפרסם העץ,  (כ) שאין הקב”ה חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זה שלקה העולם על ידו. (מדרש רבי תנחומא וירא פי”ד){ח} וישמעו. יש מדרשי אגדה רבים, וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו: וישמעו. מה שמעו, שמעו את קול הקב”ה שהיה  (ל) מתהלך בגן: לרוח היום. לאותו רוח שהשמש באה משם (ס”א לשם ודוק כי כן עיקר), וזו היא מערבית, שלפנות ערב חמה במערב והמה סרחו בעשירית (סנהדרין לח:){ט} איכה. יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין אמר לו אי הבל אחיך (בראשית ד, ט.), וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך (במדבר כב, ט.), ליכנס עמהם בדברים,  (מ) וכן בחזקיהו בשלוחי מרודך בלאדן (ישעיה לט, א.){יא} מי הגיד לך. מאין לך לדעת  (נ) מה בשת יש בעומד ערום: המן העץ.  (ס) בתמיה: {יב} אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:){יג} השיאני. הטעני, כמו אל ישיא אתכם חזקיהו (דברי הימים-ב לב, טו.){יד} כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד  (ע) דברי מי שומעין (סנהדרין כט.)מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מבהמה נתקלל, מחיה  (פ) לא כל שכן, העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (ח.), ללמד שימי עיבורו של נחש  (צ) שבע שנים: על גחונך תלך. רגלים היו לו  (ק) ונקצצו: {טו} ואיבה אשית. אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא  (ר) תחלה ותשא את חוה,  (ש) ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות, ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית (סוטה ט:)ישופך. יכתתך, כמו ואכות אותו (דברים ט, כא.), ותרגומו ושפית יתיה: ואתה תשופנו עקב. לא יהא לך קומה,  (ת) ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו.  (א) ולשון תשופנו, כמו נשף בהם (ישעיה מ, ד.), כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון,  (ב) כתב לשון נשיפה בשניהם: {טז} עצבונך. זה צער גידול בנים (עירובין ק:)והרנך. זה צער העבור: בעצב תלדי בנים. זה צער הלידה: ואל אישך תשוקתך. לתשמיש, ואף על פי כן אין לך  (ג) מצח לתובעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו  (ד) ולא ממך: תשוקתך. תאותך, כמו ונפשו שוקקה (ישעיה כט, ח.){יז} ארורה האדמה בעבורך. תעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים ופרעושים ונמלים,  (ה) משל ליוצא לתרבות רעה, והבריות מקללות שדים שינק מהם: {יח} וקוץ ודרדר תצמיח לך. הארץ, כשתזרענה מיני זרעים, תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות,  (ו) והן נאכלים  (ז) על ידי תיקון (ביצה לד.)ואכלת את עשב השדה. ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו’, אלא מה אמור כאן בראש הענין, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה, ואחר העצבון וקוץ ודרדר  (ח) תצמיח לך, כשתזרענה קטניות או ירקות גנה, היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עשבי שדה, ועל כרחך תאכלם: {יט} בזעת אפיך. לאחר שתטרח  (ט) בו הרבה: {כ} ויקרא האדם. חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק, אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה, כמו שכתוב ולאדם לא מצא עזר כנגדו, לפיכך ויפל תרדמה, ועל ידי שכתב ויהיו שניהם ערומים, סמך לו פרשת הנחש, להודיעך, שמתוך שראה אותם ערומים וראה אותם עסוקים בתשמיש, נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה: חוה. נופל על לשון חיה,  (י) שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר מה הוה לאדם (קהלת ב, כב.) בלשון היה: {כא} כתנות עור. יש דברי אגדה אומרים  (כ) חלקים כצפורן היו מדובקים על עורן. ויש אומרים דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבת שהוא רך וחם, ועשה להם כתנות ממנו: {כב} היה כאחד ממנו. הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד  (ל) בעליונים, ומה היא יחידתו, לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה וחיה: ועתה פן ישלח ידו וגו’. ומשיחיה לעולם, הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו, ולומר אף הוא אלוה. ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו: {כד} מקדם לגן עדן. במזרחו  (מ) של גן עדן, חוץ לגן: את הכרובים. מלאכי חבלה: החרב המתהפכת. ולה  (נ) להט לאיים עליו מלכנוס עוד לגן. תרגום להט שנן, כמו שלף שננא ובלשון לע”ז למ”א (קלינגע). ומדרש אגדה יש, ואני איני בא אלא לפשוטו:

בראשית פרק-ד

{א} והאדם ידע. כבר קודם הענין של מעלה,  (ס) קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם, נשמע שלאחר שנטרד  (ע) היו לו בנים: קין. על שם קניתי: את ה’. כמו עם ה’, כשברא אותי ואת אישי, לבדו בראנו, אבל בזה  (פ) שותפים אנו עמו (נדה לא.)את קין את אחיו את הבל. ג’ אתים ריבויים הם, מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שנים, לכך נאמר  (צ) ותוסף (ב”ר כב, ג.){ב} רועה צאן. לפי שנתקללה האדמה,  (ק) פירש לו מעבודתה: {ג} מפרי האדמה. מן  (ר) הגרוע. ויש אגדה שאומרת  (ש) זרע פשתן היה. (דבר אחר מפרי, מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר){ד} וישע. ויפן. וכן ואל מנחתו לא שעה, לא פנה. וכן ואל ישעו, אל יפנו. וכן שעה מעליו (איוב יד, ו.), פנה מעליו: וישע. ירדה אש  (ת) ולחכה מנחתו: {ז} הלא אם תיטיב. כתרגומו פירושו: לפתח חטאת רובץ. לפתח קברך  (ת) חטאתך שמור: ואליך תשוקתו. של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך: ואתה תמשל בו. אם תרצה תתגבר עליו: {ח} ויאמר קין. נכנס עמו בדברי ריב ומצה,  (א) להתעולל עליו להרגו. ויש בזה מדרשי אגדה, אך זה ישובו של מקרא: {ט} אי הבל אחיך. להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב  (ב) ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך: לא ידעתי. נעשה כגונב  (ג) דעת העליונה: השומר אחי. לשון תימה הוא, וכן כל ה”א הנקודה בחטף פת”ח: {י} דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר שעשה בו פצעים הרבה,  (ד) שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה (סנהדרין לז:){יא} ארור אתה מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר  (ה) בעונה, וגם בזו הוסיפה  (ו) לחטוא: אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו’. והנני מוסיף לה קללה אצלך, לא תוסף תת כחה (ס”א הכל דבור אחד ממן האדמה עד כאן){יב} נע ונד. אין לך רשות לדור במקום אחד: {יג} גדול עוני מנשוא. בתמיה,  (ז) אתה טוען עליונים ותחתונים,  (ח) ועוני אי אפשר לטעון (ב”ר כב, יא.){טו} לכן כל הורג קין. זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו  (ט) ולא פירשו, לכן כל הורג קין, לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו: שבעתים יוקם. איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו, שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבל מקין, למדנו שתחלת מקרא לשון  (י) גערה היא, שלא תהא בריה מזיקתו. וכיוצא בו ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצנור (שמואל-ב ה, ח.), ולא פירש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז,  (כ) כל מכה יבוסי ויגע בצנור ויקרב אל השער ויכבשנו,  (ל) ואת העורים וגו’, וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח לא יבא אל תוך הבית, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו, ובדברי הימים א (יא, ו.) פירש יהיה לראש ולשר: וישם ה’ לקין אות. חקק לו אות משמו  (מ) במצחו. (ס”א) כל מוצאי יהרגני, הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו, אלא אמר, עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות, כמו שנאמר ומוראכם כו’, ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד וישם ה’ לקין אות, החזיר מוראו על הכל: {טז} ויצא קין. יצא בהכנעה  (נ) כגונב דעת העליונה: בארץ נוד. בארץ שכל הגולים נדים שם: קדמת עדן. שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר וישכן מקדם לגן עדן וגו’, לשמור את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם,  (ס) ומצינו שרוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר אז יבדיל משה וגו’ מזרחה שמש (דברים ד, מא.). דבר אחר בארץ נוד, כל מקום שהלך, היתה הארץ מזדעזעת תחתיו,  (ע) והבריות אומרים סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו: {יז} ויהי. קין בונה עיר,  (פ) ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך: {יח} ועירד ילד. יש מקום שהוא אומר בזכר הוליד, ויש מקום שהוא אומר ילד, שהלידה משמשת שתי לשונות, לידת האשה נישטר”א בלע”ז, וזריעת תולדות האיש אינזינד”ר בלע”ז, כשהוא אומר הוליד בלשון הפעיל, מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, וכשהוא אומר ילד, מדבר בזריעת האיש, והוא בלע”ז אניידרי”ר: {יט} ויקח לו למך. לא היה  (צ) לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף הענין שקיים הקב”ה הבטחתו, שאמר שבעתים יוקם קין, ועמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי, והרג את קין, זהו שאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו’: שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש  (ק) משקה כוס של עקרין (ס”א אינו) כדי שתעקר, ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (כד, כא.) רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, (ב”ר כ”ג, ב.) כמו שמפורש באגדת חלק: עדה. היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו (ס”א ממאכלו), עדה תרגום של סורה: צלה. היא של תשמיש, על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (שם){כ} אבי ישב אהל ומקנה. הוא היה הראשון  (ר) לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום זה הולך ותוקע אהלו במקום אחר. ומדרש אגדה בונה בתים לעבודת אלילים, כמה דאת אמר סמל הקנאה המקנה (יחזקאל ח, ג.), וכן ואחיו תופש כנור ועוגב, לזמר לעבודת אלילים: {כב} תובל קין. תובל אומנתו של קין. ותובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים: לוטש כל חרש נחשת וברזל.  (ש) מחדד אומנות נחשת וברזל, כמו ילטוש עיניו לי (איוב טז, ט.), חורש אינו לשון פועל (בסגו”ל) אלא לשון פועל (בציר”י), שהרי נקוד קמץ קטן, וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אומנות נחשת וברזל: נעמה. היא  (ת) אשתו של נח, בבראשית רבה (כג, ג.){כג} שמען קולי. שהיו נשיו פורשות ממנו מתשמיש, לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו, שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה, ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו, וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו, והוא מפייסן: שמען קולי. להשמע לי לתשמיש, וכי איש אשר הרגתי לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי, וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי בתמיה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי: פצעי. מכת חרב או חץ, מקאדור”ה בלע”ז: {כד} כי שבעתים יקם קין. קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה: שבעים ושבעה. לשון רבוי שביעיות אחז לו, כך דרש ר’ תנחומא (בראשית יא.). ומדרש בראשית רבה (כג, ד.), לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה,  (א) לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו, מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל,  (ב) והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל, שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון, ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה, וזה קל וחומר של שטות,  (ג) אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקיים את דברו: {כה} וידע אדם וגו’. בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להם, וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום,  (ד) אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו, אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם וגו’, ומהו עוד, ללמוד שנתוספה לו תאוה  (ה) על תאותו. בבראשית רבה (כג, ה.){כו} אז הוחל. לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב”ה, לעשותן אלילים ולקרותן אלהות:

בראשית פרק-ה

{א} זה ספר תולדות אדם. זו היא ספירת תולדת אדם, ומדרשי אגדה יש רבים: ביום ברא וגו’. מגיד שביום שנברא  (ו) הוליד: {ג} שלשים ומאת שנה.  (ז) עד כאן פירש מן האשה (ב”ר כד, ו.){כב} ויתהלך חנוך.  (ח) צדיק היה, וקל (ס”א וקבל) בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב”ה וסילקו והמיתו קודם זמנו (שם כה, א.), וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו: {כד} כי לקח אותו. לפני זמנו, כמו הנני לוקח ממך את מחמד עיניך (יחזקאל כד, כז.){כח} ויולד בן.  (ט) שממנו נבנה העולם: {כט} זה ינחמנו. יניח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו. ואם לא תפרשהו כך,  (י) אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם: {לב} בן חמש מאות שנה. אמר רבי יודן, מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקב”ה, אם  (כ) רשעים הם, יאבדו במים ורע (ס”א לזרע של צדיק זה) לצדיק זה, ואם צדיקים הם, אטריח עליו לעשות תיבות הרבה, כבש את מעינו ולא הוליד עד חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין  (ל) לפני המבול (ב”ר כו, ב.), דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות (ישעיה סה, כ.), ראוי לעונש לעתיד, וכן לפני  (מ) מתן תורה: את שם את חם ואת יפת. והלא יפת הגדול הוא, אלא בתחלה אתה דורש  (נ) את שהוא צדיק, ונולד כשהוא מהול, ושאברהם יצא ממנו וכו’. (בבראשית רבה כו, ג.):

בראשית פרק-ו

{ב} בני האלהים. בני השרים והשופטים. דבר אחר בני האלהים, הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבין בהם. כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח ואתה תהיה לו לאלהים (שמות ד, טז.), ראה נתתיך אלהים (שם ז, א.)כי טבת הנה. אמר רבי יודן טבת כתיב, כשהיו מטיבין  (ס) אותה מקושטת ליכנס לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחלה (ב”ר כו, ה.)מכל אשר בחרו. אף  (ע) בעולת בעל, אף הזכר והבהמה (ב”ר שם){ג} לא ידון רוחי באדם.  (פ) לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם: לעולם. לאורך ימים,  (צ) הנה רוחי נידון בקרבי אם להשחית ואם לרחם,  (ק) לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים: בשגם הוא בשר. כמו בשגם בסגו”ל,  (ר) כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה. כיוצא בו עד שקמתי דבורה, (שופטים ה, ז.), כמו שקמתי, וכן שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם: והיו ימיו וגו’. עד ק”ך שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו, אביא עליהם מבול. ואם תאמר משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו:), כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כ”ח). יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו: {ד} הנפילים. על שם שנפלו  (ש) והפילו  (ת) את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא: בימים ההם. בימי דור אנוש ובני קין: וגם אחרי כן.  (א) אף על פי שראו באבדן של דור אנוש, שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם (ב”ר כו, ז.)אשר יבאו. היו יולדות  (ב) ענקים כמותם: הגבורים. למרוד במקום: אנשי השם. אותם שנקבו בשמות, עירד, מחויאל, מתושאל,  (ג) שנקבו על שם אבדן, שנמוחו והותשו. דבר אחר, אנשי שממון, ששממו את העולם: {ו} וינחם ה’ כי עשה. נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה  (ד) ממרידן. בבראשית רבה (כז, ד.)ויתעצב. האדם אל לבו של מקום,  (ה) עלה במחשבתו של מקום להעציבו, וזהו תרגום אונקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם  (ו) שעשה בארץ. וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות, ובן אדם ויתנחם (במדבר כג, יט.), ועל עבדיו יתנחם (דברים לב, לו.), וינחם ה’ על הרעה (שמות לב, יד.), נחמתי כי המלכתי (שמואל-א טו, יא.), כולם לשון מחשבה אחרת הם: ויתעצב אל לבו. נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו נעצב המלך על בנו (שמואל-ב יט, ג.), וזו כתבתי לתשובת אפיקורוס אחד ששאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו, אין אתם מודים שהקב”ה רואה את הנולד, אמר לו הן, אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן, אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתי  (ז) את הכל, אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקב”ה,  (ח) אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן, לא נמנע מלבראן (ועיין ברא”ם), בשביל הצדיקים  (ט) העתידים לעמוד מהם: {ז} ויאמר ה’ אמחה את האדם. הוא עפר, ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי: מאדם עד בהמה. אף הם  (י) השחיתו דרכם (ב”ר כח, ח.). דבר אחר, הכל נברא בשביל האדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו (שם ו.)כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים:

מפרשים על פרשת בראשית

אין האור ניכר אלא מתוך החושך | פרשת יהדות

אין האור ניכר אלא מתוך החושך

“וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל בין האור ובין החשך” (פרשת בראשית א.ד)ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשים בערבוביא וקבע לזה

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – בראשית

{א} בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָֽרֶץ:  מ  בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָֽרֶץ:  ת   בְּקַדְמִין בְּרָא יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא: {ב} וְהָאָרֶץ הָֽיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת בראשית

{א}בראשית. לפיכך התחילה התורה בבי”ת, לפי שהעולם דומה לב’, שהוא מסובב משלש רוחותיו ורוח צפונית אינה מסובבת, ובאותה שעה בא אות האל”ף וקראה תגר, ושלם לה

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת בראשית

{א}בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מה שהתחיל התורה בבי”ת לפי שבכל ספר קהלת מדמה שלמה המלך התורה לשמש שאין מהלכה כי אם בשלש רוחות

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת בראשית

{א} בראשׁית מִן אַוְולָא בְּרָא יְיָ יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא: {ב} וְאַרְעָא הֲוַת תַּהֲיָיא וּבַהֲיָיא צַדְיָא מִבְּנֵי נַשׁ וְרֵיקַנְיָא מִן כָּל בְּעִיר וַחֲשׁוֹכָא עַל אַפֵּי תְהוֹמָא וְרוּחַ רַחֲמִין

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת בראשית

{א}בראשית ברא. בגימטריא בראש השנה נברא (העולם), בראשית נוטריקון בראשונה ראה אלהים שיקבלו ישראל תורה. בראשית ברא אלהים ס”ת אמת מלמד שברא העולם באמת כמו שנאמר

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת בראשית

{א}בראשית. חכמינו אמרו שהבי”ת נוסף כבי”ת בראשונה כי נמצא ראשונה יסעו ואילו היה טעמו כן היה הבי”ת קמוץ בקמץ גדול ויש אומרים כי בראשית לעולם

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת בראשית

{א}א דהא התורה לא נתנה לישראל אלא בשביל המצות הכתובים בה שיקיימו אותם, (ועל כן נקראת בלשון תורה), אם כן כל הני סיפורי דברים לא היה לו

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת בראשית

{א}בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” (שמות יב ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם

חידושי תורה על פרשת בראשית

ותדבר מרים ואהרן במשה | פרשת יהדות

ותדבר מרים ואהרן במשה

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: (במדבר יב. א’)בילקוט “מעם לועז” כתב וז”ל: על זה אמר שלמה

קוה אל ה' | פרשת יהדות

קוה אל ה’

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: (פרשת בהעלותך יב. יג’) גאון עוזנו מרן החיד”א זצ”ל פירש בשם הקדמונים, ששתי הפעמים הן לשון בקשה ותחנונים, ועל דרך

אל תגעו במשיחי | פרשת יהדות

אל תגעו במשיחי

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (פרשת בהעלותך יב. ח’) בעבדי במשה. אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי, אף על פי שאינו משה,

התמימות והשלמות שבעבודת ה' | פרשת יהדות

התמימות והשלמות שבעבודת ה’

התמימות והשלמות שבעבודת ה’ ועל הקשר בין פרשת בהעלותך, כולל שני סיפורים נפלאים הממחישים לנו את העוצמה שבדבר. מאת: הרב דוד הכהן.

רצון לעבודת ה' | פרשת יהדות

רצון לעבודת ה’

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (פרשת בהעלותך ט. ו’)“ויאמרו האנשים ההמה

ויהי בנסוע ארון | פרשת יהדות

ויהי בנסוע ארון

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: ׁׁׁ(פרשת בהעלותך י לה’ – לו’)ׂׂׂׂ

וזה מעשה המנורה | פרשת יהדות

וזה מעשה המנורה

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: (במדבר ח ד’)וזה מעשה

צימאון לשלמות | פרשת יהדות

צימאון לשלמות

דבר תורה נפלא על פרשת בהעלותך על הפסוק בהעלותך את הנרות וגו’, מאת הרב דוד הכהן – בספרו אור דוד על פרשת השבוע.

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
מה מברכים על גרנולה?

נחלקו האחרונים מה ברכתה של אכילת גרונלה (גרעינים העשויים שיבולת שוער ואפויים בתנור), חלק מהאחרונים סוברים שברכתה בורא פרי האדמה, ויש מאחרונים שסוברים שברכתה בורא

מה מברכים על סמבוסק?

האור לציון (חלק ב’ פרק מ”ו הלכה י”א) כותב סמבוסק עשוי כבצק לחם בלא תוספת בעיסה, וממלאים אותו בחומוס, ומטגנים אותו בשמן, ברכתו בורא מיני

מה מברכים על אפרופו?

אפרופו ברכתו שהכול נהיה בדברו, ובסופו ברכת בורא נפשות רבות. וכך מובא בספר הליכות ברכות (סימן ר”ב הלכה ל”א), וזהו דעת השולחן ערוך, והרמב”ם.ואף שהם

מי יכול להיות עד בחופה?

עד לחופה צריך להיות אדם לחפש עד כשר לעדות, שהוא הוחזק עוסק במצוות, ובגמילות חסדים, ונוהג ביושר, ויש בו דרך ארץ, ומצווה לחזר אחר עדים

מה מברכים על קורנפלקס?

קורנפלקס, אם עשוי מקמח תירס ברכתו שהכול נהיה בדברו, ואם עשוי מגרעיני תירס ברכתו אדמה.האור לציון (חלק ב’ פרק מ”ו הלכה מ”א) כתב על הקורנפלקס

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות