פרשת בלק | פרשת יהדות

פרשת בלק

פרשת בלק המלא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון ב וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. ג וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא. ה וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ: לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. ו וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר. ז וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק. ח וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי; וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב, עִם בִּלְעָם. ט וַיָּבֹא אֱלֹהִים, אֶל בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ. י וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל הָאֱלֹהִים: בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב, שָׁלַח אֵלָי. יא הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ; עַתָּה, לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא. שני יג וַיָּקָם בִּלְעָם, בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק, לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם: כִּי מֵאֵן יְהוָה, לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. יד וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב, וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק; וַיֹּאמְרוּ, מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ. טו וַיֹּסֶף עוֹד, בָּלָק, שְׁלֹחַ שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. טז וַיָּבֹאוּ, אֶל בִּלְעָם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר, אַל נָא תִמָּנַע, מֵהֲלֹךְ אֵלָי. יז כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה; וּלְכָה נָּא, קָבָה לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה. יח וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק, אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה. יט וְעַתָּה, שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה; וְאֵדְעָה, מַה יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי. כ וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. שלישי כא וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. כב וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. כג וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. כה וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. כח וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. לא וַיְגַל יְהוָה, אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו. לב וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ יְהוָה, עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים; הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. לג וַתִּרְאַנִי, הָאָתוֹן, וַתֵּט לְפָנַי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים; אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. לד וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהוָה, חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי. לה וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל בִּלְעָם, לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר; וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם שָׂרֵי בָלָק. לו וַיִּשְׁמַע בָּלָק, כִּי בָא בִלְעָם; וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה הַגְּבוּל. לז וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם, הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ, אֵלָי; הַאֻמְנָם, לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ. לח וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק, הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר. רביעי לט וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם בָּלָק; וַיָּבֹאוּ, קִרְיַת חֻצוֹת. מ וַיִּזְבַּח בָּלָק, בָּקָר וָצֹאן; וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם, וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ. מא וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם, וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל; וַיַּרְא מִשָּׁם, קְצֵה הָעָם.

א וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק, בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. ב וַיַּעַשׂ בָּלָק, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם; וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל, בַּמִּזְבֵּחַ. ג וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק, הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ, וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי, וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ; וַיֵּלֶךְ, שֶׁפִי. ד וַיִּקָּר אֱלֹהִים, אֶל בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי, וָאַעַל פָּר וָאַיִל, בַּמִּזְבֵּחַ. ה וַיָּשֶׂם יְהוָה דָּבָר, בְּפִי בִלְעָם; וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק, וְכֹה תְדַבֵּר. ו וַיָּשָׁב אֵלָיו, וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא, וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב. ז וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. ח מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם יְהוָה. ט כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. י מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל; תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ. יא וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם, מֶה עָשִׂיתָ לִי: לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. יב וַיַּעַן, וַיֹּאמַר: הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר. חמישי יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק, לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה; וְקָבְנוֹ לִי, מִשָּׁם. יד וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים, אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה; וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת, וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. טו וַיֹּאמֶר, אֶל בָּלָק, הִתְיַצֵּב כֹּה, עַל עֹלָתֶךָ; וְאָנֹכִי, אִקָּרֶה כֹּה. טז וַיִּקָּר יְהוָה אֶל בִּלְעָם, וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו; וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק, וְכֹה תְדַבֵּר. יז וַיָּבֹא אֵלָיו, וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ, וְשָׂרֵי מוֹאָב, אִתּוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק, מַה דִּבֶּר יְהוָה. יח וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: קוּם בָּלָק וּשְׁמָע, הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר. יט לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם; הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. כ הִנֵּה בָרֵךְ, לָקָחְתִּי; וּבֵרֵךְ, וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. כא לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל; יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. כב אֵל, מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם, לוֹ. כג כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה פָּעַל, אֵל. כד הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה. כה וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם, גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ; גַּם בָּרֵךְ, לֹא תְבָרְכֶנּוּ. שישי כו וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק: הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה. כז וַיֹּאמֶר בָּלָק, אֶל בִּלְעָם, לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ, אֶל מָקוֹם אַחֵר; אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים, וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם. כח וַיִּקַּח בָּלָק, אֶת בִּלְעָם, רֹאשׁ הַפְּעוֹר, הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק, בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִם. ל וַיַּעַשׂ בָּלָק, כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם; וַיַּעַל פָּר וָאַיִל, בַּמִּזְבֵּחַ.

א וַיַּרְא בִּלְעָם, כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם, לִקְרַאת נְחָשִׁים; וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר, פָּנָיו. ב וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו, רוּחַ אֱלֹהִים. ג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. ד נְאֻם שֹׁמֵעַ, אִמְרֵי אֵל: אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. ה מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. ז יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים; וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. ח אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ; יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. ט כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר. י וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו; וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. יא וְעַתָּה, בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד. יב וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל בָּלָק: הֲלֹא, גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר. יג אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה, לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי: אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֲדַבֵּר. שביעי יד וְעַתָּה, הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי; לְכָה, אִיעָצְךָ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. טו וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. טז נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. יח וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל, עֹשֶׂה חָיִל. יט וְיֵרְדְּ, מִיַּעֲקֹב; וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד, מֵעִיר. כ וַיַּרְא, אֶת עֲמָלֵק, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. כא וַיַּרְא, אֶת הַקֵּינִי, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: אֵיתָן, מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע, קִנֶּךָ. כב כִּי אִם יִהְיֶה, לְבָעֵר קָיִן עַד מָה, אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ. כג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: אוֹי, מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל. כד וְצִים מִיַּד כִּתִּים, וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר; וְגַם הוּא, עֲדֵי אֹבֵד. כה וַיָּקָם בִּלְעָם, וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ; וְגַם בָּלָק, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ.

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה, מִיִּשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. מפטיר ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.

א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא, גַּם בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם, אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי; אִם יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. ז לֹא כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. ט וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. יב אַל נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ. מפטיר יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף. טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. טז וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם, מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן.

הפטרת פרשת בלק בספר מיכה פרקים ה’-ו’:

ו וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְהוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. ז וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל. ח תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ. ט וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ. י וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ. יא וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ. יב וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. יג וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ. יד וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ.

א שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְהוָה אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ. ב שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְהוָה וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַיהוָה עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח. ג עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי. ד כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. ה עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה. ו בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. ז הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. ח הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.

במדבר פרק-כב: {ב} וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. אמר, אלו  (א) שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם, לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה  (ב) וכמה, לפיכך ויגר מואב: {ג} ויגר. לשון מורא כמו גורו לכם (איוב יט, כט)ויקץ מואב. קצו  (ג) בחייהם (כמו קצתי בחיי, והוא מקרא קצר){ד} אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר המכה  (ד) את מדין בשדה מואב (בראשית לו, לה), שבא מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב  (ה) ליטול עצה ממדין,  (ו) כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו, מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו, אמרו לו, אין כחו אלא בפיו, אמרו, אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו: כלחך השור. כל מה שהשור מלחך אין  (ז) בו סימן ברכה (במ”ר כ, ד)בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות מנסיכי  (ח) מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה: {ה} פתורה. כשולחני  (ט) הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם (במ”ר כ, ז) (י) ולפי פשוטו של מקרא, כך שם  (כ) המקום: ארץ בני עמו. של בלק, משם היה, וזה היה מתנבא  (ל) ואומר לו, עתיד אתה למלוך (במ”ר שם), ואם תאמר, מפני מה השרה הקב”ה שכינתו על גוי רשע,  (מ) כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר, אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות, וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות (במ”ר כ, א)לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו,  (נ) שהיה פוסק לו ממון הרבה: עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה  (ס) מזיקך: הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו, עמדו עליהם והרגום: והוא יושב ממלי. חסר כתיב,  (ע) קרובים הם להכריתני, כמו כי אמילם (תהלים קיח, י){ו} נכה בו. אני ועמי  (פ) נכה בהם. דבר אחר, לשון משנה הוא, מנכה לו מן הדמים לחסר  (צ) מהם מעט (במ”ר כ, א)כי ידעתי וגו’. על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב: {ז} וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר, קסם זה נטלו בידם  (ק) זקני מדין, אמרו, אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו  (ר) להם (במ”ר שם ח){ח} לינו פה הלילה. אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אומות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (בראשית לא, כד), כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא: כאשר ידבר ה’ אלי. אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם  (ש) אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים מכם: וישבו. לשון עכבה: {ט} מי האנשים האלה עמך. להטעותו  (ת) בא, (ר”ל ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כוונת הש”י שאמר מי האנשים היתה לטובה, ליכנס עמו בדברים, כמ”ש רש”י בפרשת בראשית בתיבת איכה, אך בא לבלעם לטעות כי הוא טעה), אמר, פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין: {י} בלק בן צפור וגו’. אף על פי שאיני חשוב בעיניך,  (א) חשוב אני בעיני המלכים: {יא} קבה לי. זו קשה מארה לי,  (ב) שהוא נוקב  (ג) ומפרש (במ”ר כ, ט)וגרשתיו. מן העולם,  (ד) ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק (שם){יב} לא תלך עמהם. אמר לו אם כן אקללם במקומי,  (ה) אמר לו לא תאור את העם, אמר לו אם כן אברכם, אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה (ס”א לדבורה) לא מדובשיך ולא מעוקציך (במ”ר כ, י){יג} להלך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם, למדנו שרוחו גבוהה,  (ו) ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום, אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק: {יז} כי כבד אכבדך מאד.  (ז) יותר ממה שהיית נוטל לשעבר (ר”ל במלחמת סיחון) אני נותן לך (במ”ר שם){יח} מלא ביתו כסף וזהב. למדנו שנפשו רחבה  (ח) ומחמד ממון אחרים, אמר, ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח: לא אוכל לעבור. על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות  (ט) שנתברכו האבות מפי השכינה: {יט} גם אתם. פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש  (י) כראשונים: מה יסף. לא ישנה דבריו  (כ) מברכה לקללה, הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו: {כ} אם לקרא לך. אם הקריאה שלך, וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם: ואך. על כרחך, את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, ואף על פי כן וילך בלעם, אמר, שמא אפתנו ויתרצה: {כא} ויחבש את אתנו. מכאן, שהשנאה מקלקלת את השורה,  (ל) שחבש הוא בעצמו, אמר הקב”ה, רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו (בראשית כב, ג): עם שרי מואב. לבו כלבם שוה (במ”ר כ, יב){כב} כי הולך הוא. ראה שהדבר רע בעיני המקום  (מ) ונתאוה לילך: לשטן לו. מלאך של רחמים  (נ) היה (במ”ר שם יג), והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד: ושני נעריו עמו. מכאן, לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני  (ס) אנשים לשמשו, וחוזרים  (ע) ומשמשים זה את זה: {כג} ותרא האתון. והוא לא ראה, שנתן הקב”ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין: וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח  (פ) כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח){כד} במשעול. כתרגומו בשביל, וכן אם ישפוק עפר שומרון לשעלים (מלכים-א כ, י), עפר הנדבק בכפות הרגלים בהלוכן, וכן מי מדד בשעלו מים (ישעיה מ, יב), ברגליו ובהלוכו: גדר מזה וגדר מזה. סתם גדר של  (צ) אבנים הוא: {כה} ותלחץ היא עצמה: ותלחץ. את אחרים, את רגל בלעם: {כו} ויוסף מלאך ה’ עבור. לעבור עוד לפניו  (ק) להלן, להיות לפניו במקום אחר, כמו והוא עבר לפניהם (בראשית לג, ג). ומדרש אגדה יש בתנחומא (תנחומא ח) מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני  (ר) אבות הראהו: {כח} זה שלש רגלים. רמז לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש  (ש) רגלים בשנה: {כט} התעללת. כתרגומו, לשון גנאי ובזיון: לו יש חרב בידי. גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים,  (ת) זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין: {ל} ההסכן הסכנתי. כתרגומו, וכן הלאל יסכן גבר (איוב כב, ב). ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא, אמרו ליה מאי טעמא לא רכבת אסוסיא, אמר להון ברטיבא  (א) שדאי ליה כו’, כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד:){לב} כי ירט הדרך לנגדי. רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה.) נוטריקון, יראה,  (ב) ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר  (ג) לקנאתי ולהקניטני. ולפי משמעו, כי חרד הדרך לנגדי, לשון רטט,  (ד) כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומהר הדרך  (ה) שהוא לכעסי ולהמרותי, ומקרא קצר הוא, כמו ותכל דוד (שמואל-ב יג, לט) (ו) לישנא אחרינא, ירט לשון  (ז) רצון, וכן ועל ידי רשעים ירטני (איוב טז, יא), מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים: {לג} אולי נטתה. כמו לולא,  (ח) פעמים שאולי משמש בלשון לולא: גם אתכה הרגתי. הרי זה מקרא מסורס,  (ט) והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד  (י) קראתך על ידי, כי גם ההריגה: ואותה החייתי. ועתה מפני שדיברה והוכיחתך  (כ) ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב ויאמר לא, הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות (במ”ר כ, יד), וכן ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ, טו), וכן והרגת את האשה ואת הבהמה (שם טז){לד} כי לא ידעתי. גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי: אם רע בעיניך אשובה לי. להתריס נגד המקום  (ל) היא תשובה זו, אמר לו, הוא בעצמו צוני ללכת ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך שאומר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם קח נא את בנך וגו’ (בראשית כב, ב) ועל ידי מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב: {לה} לך עם האנשים. בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין  (מ) אותו: ואפס. על כרחך את הדבר  (נ) אשר אדבר וגו’: לך עם האנשים. כי חלקך עמהם,  (ס) וסופך ליאבד מן העולם (במ”ר כ, טו)עם שרי בלק. שמח לקללם כמותם: {לו} וישמע בלק. שלח שלוחים לבשרו: אל עיר מואב. אל מטרפולין שלו (במ”ר שם טז) (ע) עיר החשובה שלו, לומר, ראה מה אלו מבקשים לעקור: {לז} האמנם לא אוכל כבדך. נתנבא שסופו  (פ) לצאת מעמו בקלון: {לט} קרית חצות. עיר מלאה שווקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר, ראה ורחם שלא יעקרו אלו: {מ} בקר וצאן. דבר מועט,  (צ) בקר אחד וצאן אחד בלבד (במ”ר שם יז){מא} במות בעל. כתרגומו לרמת דחלתיה, שם עבודת אלילים:



במדבר פרק-כג

{ג} אולי יקרה ה’ לקראתי. אינו רגיל לדבר  (ק) עמי ביום: וילך שפי. כתרגומו יחידי, לשון שופי ושקט, שאין עמו  (ר) אלא שתיקה: {ד} ויקר. לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון,  (ש) ולא היה נגלה אליו ביום, אלא בשביל להראות חבתן של ישראל: את שבעת המזבחות. שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו, אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כלן, אברהם בנה ארבעה, ויבן שם מזבח לה’ הנראה אליו (בראשית יב, ז), ויעתק משם ההרה וגו’ (שם ח), ויאהל אברם וגו’ (שם יג, יח), ואחד בהר המוריה, ויצחק בנה אחד ויבן שם מזבח וגו’, ויכרו שם עבדי יצחק באר (שם כו, כה), ויעקב בנה שתים, אחד בשכם, ואחד בבית אל: ואעל פר ואיל במזבח. ואברהם  (ת) לא העלה אלא איל אחד: {ז} ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל. בשני שמותיהם אמר לו לקללם,  (א) שמא אחד מהם אינו מובהק: {ח} מה אקוב לא קבה אל. כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו,  (ב) כשהזכיר אביהם את עונם כי באפם הרגו איש, לא קלל אלא אפם, שנאמר ארור אפם (בראשית מט, ז), כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם, גם ברוך יהיה (שם כז, לג), במברכים נאמר אלה יעמדו לברך את העם (דברים כז, יב), במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה, לא רצה להזכיר עליהם שם קללה (במ”ר כ, יט)לא זעם ה’. אני אין כחי, אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב”ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו  (ג) שבאתי אליך, וזהו שנאמר עמי זכר נא מה יעץ וגו’ ומה ענה אותו בלעם וגו’, למען דעת צדקות ה’ (מיכה ו, ה. ברכות ז){ט} כי מראש צרים אראנו. אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות  (ד) ואמהות: הן עם לבדד ישכן. הוא אשר זכו לו אבותיו  (ה) לשכון בדד, כתרגומו: ובגוים לא יתחשב. כתרגומו, לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות עובדי גילולים, שנאמר כי אעשה כלה בכל הגוים וגו’ (ירמיה ל, יא), אינן נמנין עם השאר. דבר אחר, כשהן שמחין  (ו) אין אומה שמחה עמהם, שנאמר ה’ בדד ינחנו (דברים לב, יב), וכשהאומות עובדי גילולים בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד, ואין עולה להם מן החשבון, וזהו ובגוים לא יתחשב: {י} מי מנה עפר יעקב וגו’. כתרגומו דעדקיא דבית יעקב כו’, דארבע משריתא  (ז) ארבע דגלים. דבר אחר, עפר יעקב, אין חשבון במצות שהם  (ח) מקיימין בעפר, לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב, י), לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט), אפר פרה, ועפר סוטה, וכיוצא בהם: ומספר את רבע ישראל. רביעותיהן, זרע היוצא מן התשמיש שלהם: תמת נפשי מות ישרים.  (ט) שבהם: {יג} וקבנו לי. לשון צווי, קללהו לי: {יד} שדה צופים. מקום גבוה היה, ששם הצופה עומד לשמור אם יבא חיל על העיר: ראש הפסגה. בלעם לא היה קוסם כבלק, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם, ששם מת משה, כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה: {טו} אקרה כה. מאת הקב”ה: אקרה. לשון אתפעל: {טז} וישם דבר בפיו. ומה היא השימה הזאת,  (י) ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר, אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו, ונתן לו הקב”ה רסן וחכה בפיו, כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה, אמר לו, על כרחך  (כ) תשוב אל בלק: {יז} ושרי מואב אתו. ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב, כיון שראו שאין בו תקוה הלכו להם מקצתם, ולא נשארו אלא מקצתם: מה דבר ה’. לשון צחוק הוא זה,  (ל) כלומר אינך ברשותך (במ”ר כ, כ){יח} קום בלק. כיון שראהו מצחק בו נתכוין לצערו, עמוד על רגליך, אינך רשאי לישב, ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום: בנו צפור. לשון מקרא הוא זה, כמו חיתו יער (תהלים קד, כ) וחיתו ארץ (בראשית א, כד), למעינו מים (תהלים קיד, ח){יט} לא איש וגו’. כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אומות, ואתה סבור להמיתם במדבר: ההוא אמר וגו’. בלשון תימה,  (מ) ותרגומו ותיבין ומתמלכין, חוזרים  (נ) ונמלכין לחזור בהם: {כ} הנה ברך לקחתי. אתה שואלני מה דבר ה’, קבלתי ממנו  (ס) לברך אותם, (ס”א ברך כמו לברך)וברך ולא אשיבנה. הוא ברך אותם, ואני לא אשיב  (ע) את ברכתו: וברך. כמו וברך, וכן הוא גזרת רי”ש, כמו אויב חרף (תהלים עד, יח) כמו חרף, וכן ובוצע ברך (שם י, ג), המהלל ומברך את הגוזל ואומר אל תירא כי לא תענש שלום יהיה לך, מרגיז הוא להקב”ה. ואין לומר ברך שם דבר, שאם כן היה נקוד בפתח קטן (ר”ל סגול תחת הרי”ש) וטעמו למעלה, אבל לפי שהוא לשון פעל, הוא נקוד קמץ קטן (צירי) וטעמו למטה: {כא} לא הביט און ביעקב וגו’. כתרגומו. דבר אחר, אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה: לא הביט. הקב”ה און שביעקב, שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם, להתבונן באוניות  (פ) שלהם ובעמלן שהן עוברים על דתו: עמל. לשון עבירה כמו הרה עמל (שם ז, טו), כי אתה עמל וכעס תביט (שם י, יד), לפי שהעבירה היא עמל לפני המקום: ה’ אלהיו עמו. אפילו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן: ותרועת מלך בו. לשון חבה ורעות כמו רעה דוד (שמואל-ב טו, לז), אוהב דוד, ויתנה למרעהו (שופטים טו, ו). וכן תרגם אונקלוס ושכינת מלכהון ביניהון: {כב} אל מוציאם ממצרים. אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו, אלא האלהים הוציאם: כתועפות ראם לו. כתוקף רום  (צ) וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב, כה), לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א, כ), המעופף ברום וגובה  (ק) ותוקף רב הוא זה: תועפות ראם. עפיפת גובה. דבר אחר, תועפות ראם. תוקף ראמים, ואמרו רבותינו (גיטין סח:) אלו  (ר) השדים: {כג} כי לא נחש ביעקב. כי ראויים הם לברכה, שאין בהם מנחשים וקוסמים: כעת יאמר ליעקב וגו’. עוד עתיד להיות עת כעת הזאת,  (ש) אשר תגלה חבתן לעין  (ת) כל, שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל, וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל, כ). דבר אחר, יאמר ליעקב, אינו לשון עתיד אלא לשון הוה, אינן צריכים למנחש וקוסם, כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב”ה ומה גזרותיו במרום, אינן מנחשים וקוסמים,  (א) אלא נמסר להם על פי נביאיהם מה היא גזרת המקום, או אורים ותומים מגידים להם, ואונקלוס לא תרגם כן: {כד} הן עם כלביא יקום וגו’. כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין: לא ישכב. בלילה על מטתו עד שהוא אוכל  (ב) ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד קורא את שמע על מטתו, ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקב”ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם  (ג) חללים. דבר אחר, הן עם כלביא יקום וגו’, כתרגומו: ודם חללים ישתה. נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין  (ד) חללים ויהרג הוא עמהם (במ”ר כ, כ), שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם (יהושע יג, כב){כה} גם קב לא תקבנו. גם ראשון מוסב על גם השני, וגם שני  (ה) על גם ראשון, וכן גם לי גם לך לא יהיה (מלכים-א ג, כו), וכן גם בחור גם בתולה (דברים לב, כה){כז} וקבתו לי. אין זה לשון צווי  (ו) כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם. מלדיר”ש בלע”ז: {כח} ראש הפעור. קוסם היה בלק, וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור, ולא היה יודע במה, אמר, שמא הקללה תחול עליהם משם, וכן כל החוזים בכוכבים  (ז) רואים ואין יודעים מה רואים:



במדבר פרק-כד

{א} וירא בלעם כי טוב וגו’. אמר איני צריך לבדוק בהקב”ה, כי לא יחפוץ לקללם: ולא הלך כפעם בפעם. כאשר עשה ב’ פעמים: לקראת נחשים. לנחש אולי יקרה ה’ לקראתו כרצונו, אמר, רוצה ולא רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם,  (ח) והקללה על הזכרת עונותיהם תחול: וישת אל המדבר פניו.  (ט) כתרגומו: {ב} וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה.  (י) והרי יש לך ג’ מדותיו, עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, האמורים למעלה (אבות פ”ה מי”ט)שכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו: ותהי עליו רוח אלהים. עלה בלבו  (כ) שלא יקללם: {ג} בנו בער. כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח). ומדרש אגדה שניהם  (ל) היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן  (מ) פרס היה: שתם העין. עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא, כדי שישתום  (נ) ויסתום ויגוב (ע”ז סט.). ורבותינו אמרו (נדה לא.), לפי שאמר ומספר את רובע ישראל, שהקב”ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל, מתי תבא טפה שנולד הצדיק ממנה, אמר בלבו, מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם. ויש מפרשים, שתום העין, פתוח העין,  (ס) כמו שתרגם אונקלוס. ועל שאמר שתום העין  (ע) ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה: {ד} נפל וגלוי עינים. פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו, כשהיה נגלה  (פ) עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו, ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו: {ה} מה טבו אהליך. על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה: משכנתיך. חניותיך, כתרגומו. דבר אחר, מה טובו אהליך, מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן, שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם: משכנתיך. אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליהן וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה’ את חמתו, ובמה כלה, ויצת אש בציון (איכה ד, יא){ו} כנחלים נטיו. שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק. אמרו רבותינו, מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם, כשאמר להשית אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו, ברכם מעין אותם קללות שבקש לומר כו’, כדאיתא בחלק (סנהדרין קה.)כאהלים. כתרגומו, לשון מר ואהלות (תהלים מה, כ)נטע ה’. בגן עדן. לשון אחר, כאהלים נטע ה’ כשמים המתוחין כאהל, שנאמר וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ, כב) (ולשון זה אינו, דאם כן היה לו לנקוד כאוהלים הא’ בחול”ם)נטע ה’. לשון נטיעה מצינו באוהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו: {ז} מדליו. מבארותיו. ופירושו כתרגומו: וזרעו במים רבים. לשון הצלחה הוא, זרעו כזרע הזרוע על פני המים: וירם מאגג מלכו. מלך ראשון שלהם  (צ) יכבוש את אגג מלך עמלק: ותנשא מלכתו. של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה: {ח} אל מוציאו ממצרים. מי גורם להם הגדולה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו.  (ק) יאכל את הגוים, שהם צריו: ועצמותיהם. של צרים: יגרם. מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן לא גרמו לבקר (צפניה ג, ג), וכן ואת חרשיה תגרמי (יחזקאל כג, לד), ואני אומר, לשון עצם הוא, שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על  (ר) ערמימותו: וחציו ימחץ. אונקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם, כמו בעלי חצים, מרי פלוגתא,  (ש) (ס”א ל’ חלוקה וחציה), וכן ימחץ. לשון ומחצה וחלפה רקתו (שופטים ה, כו), שיחצו את ארצם, ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקב”ה ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם. כמו למען תמחץ רגלך בדם (תהלים סח, כד), ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאילו מחוץ ונגוע: {ט} כרע שכב כארי. כתרגומו, יתישבו בארצם בכח ובגבורה: {י} ויספוק. הכה זו על זו: {יג} לעבר את פי ה’. כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקב”ה ונטרד: {יד} הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי,  (ת) שנסתלק הקב”ה מעלי: לכה איעצך. מה לך לעשות,  (א) ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו’ כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.), תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא, טז)אשר יעשה העם הזה לעמך. מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים ומחץ פאתי מואב. התרגום מפרש קוצר העברי ויקטול וכו’ (אלו תיבות ויקטול וכו’ הוא מיותר ומן מקרא קצר וכו’ עד כאן הכל דבור אחד ור”ל שבאחרית הימים ימחץ פאתי מואב. ומ”ש התרגום מפרש כו’ ר”ל שמתרגם אמלכינך מה דתעביד ואחוי לך מה דיעביד עמא הדין לעמך כו’. דב”ט){טז} וידע דעת עליון. לכוין  (ב) השעה שכועס בה: {יז} אראנו. רואה אני שבחו של יעקב וגדולתו,  (ג) אך לא עתה הוא אלא לאחר זמן: דרך כוכב. כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד), שהכוכב עובר כחץ, ובלע”ז דישטינ”ט כלומר, יקום מזל: וקם שבט. מלך רודה ומושל: ומחץ פאתי מואב. זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו’ (שמואל-ב ח, ב)וקרקר. לשון קורה,  (ד) כמו אני קרתי (מלכים-ב יט, כד), מקבת בור נקרתם (ישעי נא, א), יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז), פורו”יר בלע”ז: כל בני שת. כל האומות, שכלם יצאו מן שת  (ה) בנו של אדם הראשון: {יח} והיה ירשה שעיר איביו. לאויביו  (ו) ישראל: {יט} וירד מיעקב. ועוד יהיה מושל אחר  (ז) מיעקב: והאביד שריד מעיר. מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תהלים עב, ח) ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח){כ} וירא את עמלק. נסתכל  (ח) בפורענותו של עמלק: ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כולם  (ט) להלחם בישראל, וכך תרגם אונקלוס, ואחריתו להאבד בידם,  (י) שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט){כא} וירא את הקיני. לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו’ (שמואל-א טו, י), הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדולתם של בני יתרו, שנאמר בהם תרעתים שמעתים  (כ) שוכתים (דברי הימים-א ב, נה)איתן מושבך. תמה אני מהיכן זכית  (ל) לכך, הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י), ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל: {כב} כי אם יהיה לבער קין וגו’. אשריך שנתקעת לתוקף זה, שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך: עד מה אשור תשבך. עד היכן הוא מגלה אותך, שמא לחלח וחבור,  (מ) אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום, ותשוב עם שאר הגליות: {כג} וישא משלו וגו’. כיון שהזכיר את שביית אשור אמר: אוי מי יחיה משמו אל. מי יכול להחיות את עצמו משומו את אלה,  (נ) שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האומות, ועוד יבואו צים מיד כתים, ויעברו כתיים שהן ארמיים בבירניות גדולות על אשור: {כד} וענו אשור וענו עבר. וענו אותם שבעבר הנהר: וגם הואס עדי אבד. וכן פירש דניאל (ז, יא), עד דקטילת חיותא והובד גשמה: וצים. ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא), ובורני רבתא:



במדבר פרק-כה

{א} בשטים. כך  (ע) שמה: לזנות אל בנות מואב. ע”י עצת בלעם כדאיתא  (פ) בחלק (סנהדרין קו.){ב} וישתחוו לאלהיהן. כשתקף יצרו עליו  (צ) ואומר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה, ואומרת לו השתחוה לזה: {ג} פעור. על שם שפוערין  (ק) לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו: ויחר אף ה’ בישראל. שלח בהם  (ר) מגפה: {ד} קח את כל ראשי העם. לשפוט  (ש) את העובדים לפעור (סנהדרין לה.)והוקע אותם. את העובדים, והוקע היא תלייה כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה’ (שמואל-ב כא, ו), ושם תלייה מפורשת. עובד עבודת אלילים בסקילה,  (ת) וכל הנסקלים נתלין: נגד השמש. לעין כל.  (א) ומדרש אגדה, השמש מודיע את החוטאים, הענן  (ב) נקפל מכנגדו  (ג) והחמה זורחת עליו: {ה} הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.){ו} והנה איש וגו’. נתקבצו שבטו של שמעון  (ד) אצל זמרי, שהיה נשיא שלהם, ואמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו’, כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין פב.)את המדינית. כזבי בת צור. לעיני משה. אמרו לו, משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך  (ה) וכו’ כדאיתא התם: והמה בכים. נתעלמה ממנו  (ו) הלכה (כל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו), געו כולם בבכיה (סנהדרין שם). בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר ויטחן עד אשר דק וגו’ (שמות לב, כ), וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו: {ז} וירא פינחס. ראה מעשה ונזכר הלכה,  (ז) אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין  (ח) פוגעין בו, אמר ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין פב.), מיד ויקח רומח בידו וגו’: {ח} אל הקבה. אל האהל: אל קבתה. כמו הלחיים (ס”א אל הקיבה) והקיבה, כוון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כולם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו  (ט) לו וכו’ כדאיתא התם (סנהדרין שם):

מפרשים על פרשת בלק

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שנים מקרא ואחד תרגום – בלק

{ב} וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָֽאֱמֹרִֽי:  מ  וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָֽאֱמֹרִֽי:  ת  וַחֲזָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יָת כָּל דִי

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת בלק

במדבר פרק-כב: {ב}וירא בלק כו’ לאמורי. לסיחון מלך האמורי ונשא ק”ו בעצמו ומה סיחון שנצח מלך מואב לא היה יכול לעמוד מפניהם אני על אחת כמה

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת בלק

במדבר פרק-כב: {ב}וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. והלא ניסי מצרים היו גדולים מאלו ולמה לא התבונן באותן גדולות ונוראות אשר עשה

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת בלק

{ב} וירא וַחֲמָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יַת כָּל מַה דְעָבַד יִשְרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי: {ג} וּדְחִילוּ מוֹאֲבָאֵי מִן קֳדָם עַמָא לַחֲדָא אֲרוּם סַגִי הוּא וְאִתְיַעֲקוּ מוֹאֲבָאֵי בְּחַיֵיהוֹן מִן קֳדָם בְּנֵי

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת בלק

במדבר פרק-כב: {ב}וירא בלק. בא ללוק דמן של ישראל: בן צפור. שעף עליהם כצפור לקללם. וזהו כצפור נודדת מן קנה כן קללת חנם לא תבא. וירא.

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת בלק

{ב}לאמורי. בקמצות הלמ”ד והטעם לידוע שהוא סיחון ועוג ולא הי’ במלכי כנען גדולים כאלה והעד אשר כגובה ארזים גבהו:{ג}ויגר מואב. כמו ויירא וכן גורו לכם: ויקץ.

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת בלק

במדבר פרק-כב: {ב}א דק”ל וכי הוא ראה ואחרים לא ראו אלא הוא שם על לבו לפיכך תלה הראיה בו. א”נ דקשה ליה וישמע הל”ל דמסתמא לא

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת בלק

{ג}ויגר מואב מפני העם. בעבור כי רב הוא שהיה מואב קטן בגוים כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח ויגורו מאד מפני

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת בלק

במדבר פרק-כב: {ב}וירא בלק בן צפור וגו’ ויגר מואב וגו’. צריך לדעת לאיזה ענין תלה הראיה בבלק ולא בבעלי המגור שהם מואב. ב’. למה לא

חידושי תורה על פרשת בלק

כחה של מילה | פרשת יהדות

כחה של מילה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא: (בלק כב. יב’) פעמיים שולח בלק לבלעם לבוא ולקלל את עם

ללכת או לא ללכת? | פרשת יהדות

ללכת או לא ללכת?

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם (פרשת בלק כב. יב’)וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם

איזה כלי אתה? | פרשת יהדות

איזה כלי אתה?

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ

זקני מדין - פרשת יהדות

זקני מדין

וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא: (בלק כב.

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
הלכות ערב שבת | פרשת יהדות
הלכות ערב שבת

הלכות ערב שבת השו”ע בסימן רנ’ סעיף א’ כותב: ישכים בבוקר ביום שישי להכין צרכי שבת מסביר המשנה ברורה דכתיב: והיה ביום השישי והכינו את

הלכות נרות שבת | פרשת יהדות
הלכות נרות שבת

הלכות נרות שבת נרות שבת עניינם הוא משום שלום בית. והפירוש: בעבר, לא היו מנורות ואורות כמו היום ולכן כדי שיהיה אור בבית היו מדליקים

פרשת וילך | פרשת יהדות
פרשת וילך

פרשת וילך פרשת וילך המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לא’ ראשון א וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

פרשת ניצבים | פרשת יהדות
פרשת ניצבים

פרשת ניצבים פרשת ניצבים המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כט’ ראשון ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות