תשעה באב, המכונה גם ט' באב, הוא יום אבל בלוח השנה היהודי. בט' באב פקדו כמה וכמה טרגדיות את העם היהודי לאורך ההיסטוריה, ובראשן חורבן בית המקדש הראשון והשני בירושלים. יום זה משמש זמן להתבוננות, זיכרון וחזרה בתשובה. משמעותו של תשעה באב טמונה בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. ביום זה בית המקדש הראשון, שנבנה על ידי שלמה המלך, נחרב על ידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, ואילו בית המקדש השני נחרב על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. אירועים אלו מסמלים את אובדן הריבונות היהודית, הקשר הרוחני והאחדות.
החורבן הוא הסיבה לכל קושי בחיינו
תשעה באב הוא יום אבל לעם ישראל בו נחרב בית המקדש, זאת כולנו יודעים. מצד שני, לא מעט אנשים השייכים לעם ישראל לא מבינים אפילו בשביל מה צריך לצום ולהתאבל. אנחנו נוטים להשוות את בית המקדש לדברים הגשמיים שאנו מכירים כמו הדירה שלנו או לחילופין בית הכנסת, ולכן מעט מתקשים להבין מה יש לבכות כל כך הרבה שנים על עצים ואבנים. אבל חורבן בית המקדש הוא הרבה יותר מסתם בית שנחרב. הוא למעשה החוסר הגדול ביותר בחיינו, שנותן קיום לכל החוסרים שכל אדם מרגיש בחייו. הבעיה הגדולה ביותר היא שאנחנו בכלל לא מבינים את זה.
לכל אדם יש חוסרים בחייו. כל דבר שלא הולך לנו בדיוק כמו שרצינו, ייסורים, עצבות ושאר כל הדברים שהופכים אותנו ללא מושלמים הם בעצם חוסרים שיש לנו. לכל החוסרים ישנה סיבה אחת ויחידה – הריחוק ממקור השלמות שהוא כמובן הקדוש ברוך הוא. במלה אחת ניתן לכנות את המצב הזה בשם "גלות". הרי אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא מושלם, ומתוך השלמות שלו אנו מקבלים את הקיום שלנו ושל העולם. לכן מובן שככל שנהיה קרובים למקור השלמות, כך נזכה להיות שלמים יותר. ככל שנתרחק ממנו לעומת זאת, נהיה חסרים יותר.
המצב של עם ישראל ב-2000 השנים האחרונות הוא מצב של גלות וריחוק מהקדוש ברוך הוא. כאשר אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש בתשעה באב, אנו למעשה מתאבלים על הריחוק שלנו ממקור השלמות ועל כל העוונות והחטאים שלנו שהרחיקו אותנו מהקדוש ברוך הוא, וגרמו לנו על ידי כך להרבה צרות וייסורים שנובעים מהחוסר שנוצר. כל דבר קטן שמטריד אותנו, כל צער שנגרם לנו, הכל תוצאה ישירה של ריחוק מהקדוש ברוך הוא. לו היינו קרובים אליו יותר, היינו קרובים יותר לשלמות. אושר עילאי ללא הפסקה, עונג ושמחה, הכל טוב ללא שום קיום לרע.
טרגדיות נוספות שאירעו ביום ט' באב
חטא המרגלים
הפעם הראשונה בה תשעה באב נכנס לדפי ההיסטוריה היתה זמן קצר לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים. לפי בקשתם, משה רבינו שלח שנים-עשר מרגלים לארץ כנען כדי לאתר את הדרך הנוחה ביותר לכבוש את הארץ המובטחת. עשרה מתוך שנים עשר המרגלים (יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא הצטרפו למהלך) שבו ובפיהם דיווח מטיל אימה על הענקים היושבים בארץ ועל הערים המבוצרות. כתוצאה מההסתה, עם ישראל התמרד וסירב להכנס לארץ ישראל. כעונש על הסירוב וחוסר הבטחון בה', הקב"ה גזר כי כל אנשי המלחמה לא יזכו להכנס לארץ.
חורבן ביתר
שנים לאחר המרד הלא מוצלח בירושלים, אדם בשם בר כוכבא פתח במרד נוסף הידוע בשם 'מרד ביתר'. רבים האמינו כי בר כוכבא הוא המשיח וכי הוא יושיע את ישראל. אך המרד דוכא ביד אכזרית. בתשעה באב הכוחות הרומאים פרצו אל העיר, והרגו גברים, נשים וילדים. כך שוב נכנס תשעה באב להיסטוריה כיום עצוב במיוחד.
חרישת הר הבית
בתשעה באב הרומאים חרשו את הר הבית עד היסוד, מה שהוביל לכך שהמתחם המקודש ביותר לעם ישראל, חרב לחלוטין.
ביום ט' באב מתגלית השייכות האמיתית לקב"ה
הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל בספרו 'נפש שמשון גלות ונחמה', מחדד כי ביום תשעה באב מתגלה מצבו הרוחני האמיתי של כל אחד מאיתנו. כיצד? קל יותר לשמוח בחגים שמחים כמו ראש השנה וחג הפסח, אולם המבחן האמיתי של היהודי מתגלה בתשעה באב. כאן אנו מגלים עד כמה יש לנו שייכות פנימית לבית המקדש, כיוון שצער עמוק, כגון על קרוב שנפטר, ניתן לחוש רק כאשר אנו קשורים אליו.
לא לחינם אמרו חז"ל (אגדת בראשית, פרק סח) "שביום שהחריב נבוכדנצר את הבית (כלומר יום תשעה באב) נולד משיח". רק בשעה שמגיע תשעה באב ויהודי זוכה להרגיש שייכות וכתוצאה מכך בוכה ומזיל דמעות, נפתחים שערי תפילה והקב"ה מקשיב ומאזין.
ונסיים בסיפור מרגש על תשעה באב שכתבה קרן גוטליב:
בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה. מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים. בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותי לאיזורים אחרים לגמרי. בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה. בואו נודה בזה, קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.
נקודת המפנה – "מבצע שלמה" בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה. בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו. היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.
העולים לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה – אך ניכר היה שהם יהודים.
הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם. כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת. במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי. במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'? החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.
הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח. היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח. "היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש". אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?" חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!" התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"
כבר אלפיים שנה שאין בית מקדש!
אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש! שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו? החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי. אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?" "שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!". אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה? ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה. כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה. אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
על מה כל הצעקות? מה כבר אמרתי?
בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים. כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר. השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?" ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג. "למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?" הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר. הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם? ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש. כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?" "כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?" "הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.
"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?" הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?" עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש חרב, שאינו קיים היום". האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי. פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם. הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?" לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין – האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי. נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה. עמדתי מולם, והייתי המומה. הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!
תשעה באב שלי כבר לא יהיה אותו הדבר
לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפיתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההסטוריה. הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה. קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים: "איכה ישבה בדד… היתה כאלמנה… בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים". לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם. הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית באותו הרגע הבנתי. הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו. מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.
