תולדותיו של עם ישראל שזורות בתולדותיה של בבל מראשיתו של העם ועד תקופת הראשונים.
לאחר המבול, יצאו מן התיבה רק נח ואשתו ושלושת בניו ונשותיהם. משפחה אחת בלבד שרדה מכל האנושות, וחיה בהררי אררט, מקום מנוחת התיבה. עם השנים המשפחה הלכה וגדלה עד שצר היה להם המקום בהרי אררט, והלכו לחפש להם מקום אחר גדול ומרווח. נוח ומשפחתו מצאו בקעה בארץ שנער היא בבל, ושם הקים המלך נמרוד את ממלכתו, והטעה את הבריות לעבוד עבודת אלילים (בראשית יא, ב). כיצד הצליח לסחוף אחריו את העולם בעוד נח ובניו חיים וקיימים? על פרטי התעלומה הזו מציעים המפרשים מספר הסברים, אך גם בלי להכנס לפרטים, שאינם מעניינו של מאמר זה, הלקח הוא ברור: כוחו של היצר הרע להטעות את האדם הוא עצום, ועל האדם לשמור מכל משמר את ליבו כי ממנו תוצאות חיים (משלי ד,כג).
בניית מגדל בבל: מגדל לעבודה זרה
בארץ זו החלו לבנות אז את מגדל בבל, שהיה מגדל לעבודה זרה, והקב"ה בלל את שפתם שלא ישמעו איש את שפת רעהו, וזה לבד כבר הספיק כדי לשבור את האחדות המזוייפת ביניהם, והיה "זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו, ומכח זה נתפרדו ונפוצו על פני כל הארץ ונתפרדו ממשפחה אחת לעמים רבים".
בארץ זו באותה תקופה גדל אבינו אברהם, שכשהגיע לגיל שלוש, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה "והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם.
ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן (רמב"ם עבודה זרה א,ג).
עם ישראל יוצא לגלות בבל לאחר חורבן בית המקדש
מאז עזב אברהם אבינו את בבל ונהיה לעם גדול עצום ורב, שבה בבל ומופיעה פה ושם בהיסטוריה היהודית, אבל המופע הגדול הבא שלה, הוא בגלות בבל שהיתה גלות קצרה אך משמעותית.
שבעים שנה בסך הכל ארכה גלות זו, מחורבן בית המקדש הראשון ועד בנין בית המקדש השני, והטביעה את חותמה בספרי עזרא ונחמיה, דניאל ואסתר, והשפיעה על היהדות: שמות החדשים עלו מבבל (ירושלמי ראש השנה א,ב) וצורת האותיות (מסכת סנהדרין דף כא).
חיבור ששה סדרי משנה וחתימת הגמרא
גם עם העלייה מגלות בבל לארץ ישראל לא חרב הישוב היהודי בבבל, והמשיך להתפתח במקביל לארץ ישראל, ועולם הישיבות התבסס שם. בינתיים השלטון הבבלי פרסי ששלט בארץ ישראל נכבש על ידי היוונים, ואחר כך הוא בתורו נכבש על ידי הרומאים, וכאשר התגברו הצרות שעוללה מלכות רומי והישיבות בארץ ישראל נתדלדלו עמד רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא וחיבר את ששה סדרי משנה, וכעבור שלושה ארבעה דורות כבר שקעה שמשה של יהדות ארץ ישראל. אך תקומה עמדה לעמנו בישיבות בבל מהדור שאחר המשנה, ובמשך ששה דורות נתחבר בבבל התלמוד הבבלי, הנקרא גם גמרא, שהוא הספר המרכזי של היהדות אחרי המשנה, והוא הספר האחרון שאין רשות לאף חכם מחכמי ישראל לחלוק עליו (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה), ובמשנה ובגמרא נתבארו כל פרטי המצוות (ערוך השולחן אורח חיים א,יב).
הגמרא שנתנה לנו יהדות בבל, היא עמוד השדרה הרוחני של העם, כלומר היא מקנה לו את היציבות ההלכתית, ומספקת מסגרת שאין לחרוג ממנה, ולכן אין שינויים הלכתיים מרחיקי לכת בעם ישראל, בניגוד לעמים אחרים, וכל קבוצה שניסתה לעשות מהפכות הלכתיות נאלצה לפרוש מן התלמוד ואיתו לפרוש מעיקר ישראל ולהצמד אליו כאבר מדולדל.
אחרי חתימת הגמרא, הנקראת תקופת האמוראים (כך מכונים חכמי הגמרא), היתה תקופת הסבוראים שנסתיימה עם התקוממות מעין קומוניסטית בבבל, שנהרגו בה הרבה מחכמי ישראל. אך שוב השתקם עולם הישיבות בבבל והעמיד לנו את תקופת הגאונים. הם חיברו ספרים חשובים לבאר את התלמוד ולפסוק הלכות וללמד תורה לעם ישראל, וכל דבריהם נחשבים דברי מסורת המקובלת מפי חכמי התלמוד האמוראים.
מעשה ארבעת השבויים שחתם את תקופת הגאונים
תקופת הגאונים נחתמה בסיפור מופלא הנקרא מעשה ארבעת השבויים. ארבעה מחכמי ישראל בסוף תקופת הגאונים הפליגו בספינה, ורב החובל שבה אותם ומכר אותם לעבדות בקהילות שונות. היהודים המקומיים פדו אותם, ולאחר שהכירו בגדולתם בתורה מינו אותם לראשי ישיבות, וכך התפתחו מרכזי התורה מחוץ לבבל. ותקופה קצרה לאחר מכן נחרבה יהדות בבל, אך שוב מצאה לה התורה מנוח בתפוצות אחרות.
אמרו חז"ל: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל שיקבעו בארץ ישראל (מסכת מגילה כט, ב). וכתב על זה החזון אי"ש באגרותיו (א,צ) את הדברים הכל כך מרגשים הללו: "והנה מאות בשנים שהישיבות של בבל נודדים והולכים סוללים המסלה לשוב אל ארץ שגלו ממנה, חרבו בבבל ובנו הנהרסות באדמת נכר בספרד, בצרפת ובאשכנז, חלפו שמותיהם אבל לא חלפה נפשם. זאת התורה שגלתה עשר גלויות ושבנתה ביתה בארץ שנער, ושגלתה מבבל לארצות המערב, זאת התורה החוזרת עכשיו מערבות שממות המערביות אל ארץ הצבי ארץ הקדושה הניתנה לאבותינו לנחלת עולם, אשר היתה למעון לה בבואה מסיני להופיע בקרני אורה בקרב ישראל".
