רבי מאיר בעל הנס

בתקופת חורבן בית שני אחרי מות אותו גדול רבי עקיבא בן יוסף שהיה נחשב לאיש שהציל את עם ישראל מבורות, אותו רבי עקיבא שנהרג על קידוש ה' בהיותו בן מאה ועשרים שנה ביום הכיפורים בקיסריה והובא לקבורה בטבריה.
אמרו חכמים, שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו, לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס, וכולן מתו בפרק אחד – מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שומם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנה להם: רבי מאיר (בעל הנס) ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון בו יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה.

תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת במיתה רעה. ומה היא, אסכרה" (יבמות סב ע"ב). מכל תשע מאות ושלושה מיני מיתות שנבראו בעולם, מיתת האסכרה היא הקשה שבכולם, ויציאת הנשמה מחמתה מיוסרת כהתרת גיזת צמר, שנאחזה בסבך קוצים (ברכות ח ע"א). מכה זו, המתחילה בבני המעיים ומסתיימת בגרון, באה כעונש על דיבור לשון הרע, המתחיל בכליותיו ולבו של האדם ויוצא לפועל בגרונו ובפיו, (שבת לג ע"ב) עד שגורם לחנק רחמנא ליצלן.

ראשון תלמידיו היה רבי מאיר בעל הנס שהיה מיוחד במינו בתורה בגדלות בצדקות באותות ובמופתים ולמעשה גם בעמוד התפילה.
לאורך ההיסטוריה מוצאים אנו דמויות שהיו גדולים בתורה במעשים טובים ובצדקות, ולעומת זאת היו דמויות לא פחות גדולים שהיו מפורסמים בתפילתם. רבי מאיר היה מפורסם בשתיהם!
גדול בתורה – כלל בידנו, כל משנה שאין מוזכר בה שמו של בעל המאמר, זו משנה שאמרה רבי מאיר. ידועים לנו היום חמש מאות עשרים וארבע פרקים של משניות שמי שבקיא בהם ויודע אותם בעל פה, מכונה הוא בשם 'גאון' כי המילה גאון מורכבת מהאותיות ג' א' ו' ן' בגימטריא שישים, ומספר המסכתות של המשנה הם גם שישים, ולמעשה מי שכתבם הוא לא אחר מאשר רבי מאיר בעל הנס.
כתוצאה מהחורבן והגלות צומצמו ונשתכחו מספר המשניות עד שעמד רבנו הקדוש ר' יהודה הנשיא וכתב המשניות, כי עד זמנו של רבנו הקדוש לא כתבו המשניות כי דברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל פה אין אתה רשאי לכותבם. כלומר, אסור לנו לומר פסוקי תנ"ך בעל פה, אלא אם הפסוק שגור בפינו היטב או אז מותר לאומרו בעל פה. אבל פסוקים סתם שאיננו בקיאים בהם או שאין הכל שגורים בפיהם אסור לאומרם בעל פה אלא מתוך הכתב, מתוך הספר.
כנ"ל הדברים שבעל פה, כל הפירושים על התורה אסור לכותבם. אם כן איך היום כותבים אותם?

רבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא שחי לפני אלף ושבע מאות שנה, ראה שהתורה הולכת ומשתכחת, והגלות שמה לדרך פעמיה, והולכת ומתעצמת ועם ישראל הולך ומתפזר בארצות שונות, חשש רבנו שתשתכח תורה מעם ישראל, לכן עמד ואמר, בפסוק נאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". משום עת לעשות לה' לכן הפרו את תורתך.. מותר להפר התורה כדי שלא תשתכח. ישב וכתב המשניות ובכך הציל את שארית הפליטה של המשניות והם אותם חמש מאות עשרים וארבעה פרקים שהזכרנו ורובם ככולם בשמו של רבי מאיר, חוץ ממשניות מסוימות ששם מוזכרים שמותיהם של אומרם כרבי יוסי, רבי שמעון, רבי טרפון, רבי יוסי הגלילי, רבי יוחנן בן זכאי, הלל, שמאי ועוד…

לפי זה יובן כי סתם משנה זה רבי מאיר. כלומר רבי מאיר היה כל כך גדול ועצום בתורה שהוא למעשה יסד לנו את התורה, הוא גם היה תלמידו של רבי עקיבא ושאב את תורתו מרבו רבי עקיבא. אבל רבי מאיר הוא האיש שהנחיל לנו את המשנה והמחיש לנו את עוצמתם של התנאים. זה היה רבי מאיר, עד שהכלל התלמודי אומר: "סתם משנה רבי מאיר"! כלומר כל משנה שלא מוזכר בה שם אומרה הרי היא מיוחסת לרבי מאיר שהוא אמרה.

ואם הזכרנו קודם דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ יש משהו סותר זאת.
יש תלמוד בבלי ויש תלמוד ירושלמי. התלמוד הידוע והמוכר שנמצא בידנו והוא פחות או יותר שלם, זהו התלמוד בבלי שנכתב בבבל אחרי ארבע מאות שנה של אמוראים שבסוף התקופה. רבינא, רב אשי ומר זוטרא ישבו ועמלו וערכו את התלמוד הבבלי וזהו למעשה ספר החוקים והבסיס ליהדות כולה, ומזה כ- אלף וחמש מאות שנה שמשתמשים בו בכל העולם!
באותה תקופה או קצת מוקדם ממנה, כאשר בארץ ישראל היה הישוב היהודי דל ביותר, היו מתי מעט יהודים בארץ ישראל. בראש הישיבה עמד האמורא הגדול ר' יוחנן המפורסם גיסו של ריש לקיש והוא שחיבר את התלמוד הירושלמי. התלמוד הירושלמי שונה מהתלמוד הבבלי, הוא כתוב וערוך בסגנון אחר, בצורה שונה וגם השפה שלו שהיא ארמית כתלמוד הבבלי, שונה היא וקשה יותר משפת הארמית שבתלמוד הבבלי.
בתלמוד הירושלמי מובא מעשה שהיה עם רבי מאיר בעל הנס שהגיע לעיר בצפון ששמה עסי'ה בתקופת פורים, ולא היה בנמצא מגילת אסתר. היו צריכים לכתוב מגילה חדשה כדי שיוכלו לקרוא בציבור. כפי הידוע להלכה כאשר כותבים מגילת אסתר, צריכים להעתיקה מהכתוב, כדין ספר תורה, תפילין ומזוזה, ולכוון בכתיבתם לשם קדושתם.
בהיות שלא היה בנמצא בכל העיר מגילה כתובה שיהיה ניתן להעתיק ממנה ישב רבי מאיר וכתב על קלף את כל המגילה בעל פה. וצריך לזכור איפה כתוב אחשורוש עם ו' איפה כתוב אחשורוש בלי ו', איפה כתוב יהודים ואיפה יהודיים ואת כל המגילה ידע בעל פה וכתב אותה ללא טעות אחת.

הגמרא מספרת עוד, ידוע שבזמן התנאים הקדושים הם לימדו תורה בחינם, ולא קבלו שום תמורה עבור שלימדו תורה. כפי שדורשת הגמרא על הפסוק שאומר משה רבנו: "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני יהוה אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה": (דברים ד. ה') מה אני בחינם אף אתם בחינם, מה אני לא שילמתי להקב"ה תשלום עבור זה שלימד אותי תורה גם אתם שמלמדים תורה אל תקבלו תשלום על כך. בכל אופן הרמב"ם פסק להלכה שמותר לרב לקבל שכר בגדר הסביר, או כמו שנקרא במונח ההלכתי "שכר בטלה".

רבי מאיר גם עבור שכר בטלה לא רצה לקבל! וממה הייתה פרנסתו? אומרת הגמרא, לבלר היה – סופר סת"ם. היה כותב ספרי תורה תפילין ומזוזות והיה מקבל עבורם שכר בטלה, וכמה היה שכרו? שלוש מטבעות בשבוע, שליש היה מוציא לכלכלת הבית, מטבע שני לביגוד ואחזקת הבית ומטבע שלישי היה מחלק לעניים. שאלו אותו תלמידיו רבנו כלום לא ישאיר לבניו לבני ביתו לצאצאיו איזה תכנית חיסכון איזה קופת גמל? אמר להם, כתוב בפסוק: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". אם בני ילכו בדרך ה' אני בטוח שמזונם לא יחסר לעולם, כך הבטיח הקב"ה, ואם חלילה לא יהיו ראויים ולא ילכו בדרך ה' מה אני מניח עמלי לאויבי ה'?
מחריד! באיזה לשון התבטא ר' מאיר נגד מי שאינו הולך בדרך ה', גם אם אלו הם בניו, אויבי ה'! אם חלילה הבנים לא הולכים בדרך ה' הרי הם אויבי ה'? אני צריך לדאוג במקומם? לסייע בידי עוברי עבירה? זה היה רבי מאיר.

הגמרא במסכת גיטין מספרת: כשעלה נירון קיסר לירושלים כדי להחריבה בתקופת בית שני היה בפחד גדול, כיוון שידע את מעלתו וקדושתו של בית המקדש, ידע שזה ביתם של היהודים ושכינה שרויה שם. אש הייתה יורדת משמים למזבח כדמות אריה ומלחכת את הקרבן. היו שומעים בת קול בהר הבית, הייתה נבואה מוחשית וגם הגויים היו מכבדים את ביהמ"ק ולכן חשש מאוד נירון קיסר. מה עשה? ניגש לתלמוד תורה וראה ילד יוצא משם, אמר לו ילד, פסוק לי פסוקך – אמר לו למדנו היום פסוק מעניין: "ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל". היינו, אמר הקב"ה לנביאי האומות, אני אנקום באדום ע"י עם ישראל, דהיינו אשלח את אדום להכות את ישראל כדי שאח"כ אנקום באדום. אמר נירון קיסר הקב"ה לקח אותי שעיר לעזאזל כדי שאח"כ ינקום בי? לא, אני לא אחריב את ביהמ"ק, מה עשה? ברח והתגייר וזכה לנכד קדוש הלא הוא רבי מאיר.
בדומה לכך מביאה הגמרא כמה דוגמאות נוספות, דוגמת בני בניו של סיסרא שלמדו תורה בבני ברק. ומי הוא היה? רבי עקיבא! אביו של רבי עקיבא היה גר ושמו יוסף.
מבני בניו של נירון קיסר לימדו תורה בטבריה, ומיהו? רבי מאיר!
מבני בניו של סנחריב לימדו תורה בישראל ומיהם? שמעיה ואבטליון!
סנחריב עלה להחריב את ירושלים בזמנו של חזקיהו המלך, כל קציניו נהרגו בשדה הקרב והוא חזר בשלום, ביקש סנחריב להקריב את שני בניו הדר מלך ושראצר לאלוהיו לעבודה זרה על כך שחזר חי משדה הקרב, ובזמן שהשתחווה בבית נסכו אלוהיו, קמו עליו בניו הדר מלך ושראצר והרגוהו כמובא בפסוק, לאחר מכן הלכו ונתגיירו ובניהם היו שמעיה ואבטליון!
מבני בניו של המן לימד תורה בישראל ומי הוא? ר' שמואל בר שילת!
גוי עם כוונות טהורות שירצה להתגייר נקבל אותו. לא נחזר אחריהם, לא נשכנע אדם להמיר דתו. אדרבא להיפך אנו מנסים להקשות ולדחות גר, אך שרואים שכוונתו היא אמיתית מתוך הכרה בקדוש ברוך הוא, בתורת ישראל ובעם ישראל אז אנו מקבלים אותו. ואדרבא יש מצווה של ואהבתם את הגר!

הגמרא מספרת שלא רק הוא היה גדול בתורה. גם רעייתו ברוריה הייתה אישה גדולה מאד בתורה וחכמה גדולה.
דוגמא לכך מספרת הגמרא במסכת עירובין: כאשר אדם לומד תורה טוב שיפעיל את כל אבריו, וכך גם אומר הזוהר הקדוש: דרך כלל כאשר יהודי לומד תורה הוא מתנועע, וזאת למה? כיוון שהתורה משולה לאש – "הלא כל דברי כאש נאום ה'", והאש דרכה תמיד שהיא משתלהבת ועולה. כפי שראינו במתן תורה, "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"!
ומביא בזוהר: רבי שמעון היה לו ויכוח עם איזה גוי שלקח את רבי שמעון לאיזה אונברסיטה של הגויים והראה לו איך כולם יושבים מצוחצחים מבריקים לא זזים לא ימינה ולא שמאלה כמו מסדר צבאי וכולם כמאובנים! לאחר מכן לקח רבי שמעון את הגוי לת"ת של יהודים וראו זה מקפץ וזה עומד זה נשען על ימינו וזה כולו מתנדנד ומתנועע, שאל הגוי את רבי שמעון מה זה הבלגן הזה? אמר לו רבי שמעון יתכן שיש להם נשמות, ונשמה זה דבר חי, דבר חי לא יכול להיות מאובן וכבול ללא תזוזה.
זו גם הסיבה שמדליקים נר לעילוי נשמת נפטר. כאשר הנר דולק, הוא שואב את השעווה או את השמן ומפרק אותם וכך למעשה הוא מעיד על קיומו.
ברוריה אשת רבי מאיר, היתה ביתו של ר' חנינא בן תרדיון אחד מעשרה הרוגי מלכות!
מספרת הגמרא כי ברוריה ראתה את אחד התלמידים לומד בשקט. הגמרא אומרת כשאדם לומר צריך להשמיע לאוזניו, כמובן בבית המדרש ולא במקום שיפריע לאחרים. מה עשתה ברוריה? 'בטשה ביה'. יש אומרים שדחפה אותו, ויש אומרים שהרימה עליו קולה ואמרה לו, כתוב בפסוק: (שמואל ב' – כג. ה') "ערוכה בכל ושמורה". אם ערוכה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים אז שמורה ואם לא ערוכה אינה שמורה.
הגמרא מביאה סימוכין לדבריה מעשה בר' אליעזר בן יעקב שהיה לו תלמיד אחד וותיק, היינו תלמיד אמיתי ושלם, שלמד את כל התורה, לאחר שלש שנים שכח את כל תלמודו. בא לפני רבו, ר' אליעזר בן יעקב ושאל מדוע שכחתי תלמודי? אמר לו שהיית לומד רק בעיון ולא מוציא מפיך ולא משמיע לאוזנך!
מוסיפה הגמרה ומספרת על ברוריה, שהיתה חכמה גדולה. היה ביום חורף אחד שזה יום קצר, גרסה בו שלש מאות הלכות, וידעה אותם בעל פה על בוריין.
ברוריה אשת רבי מאיר היתה חכמה גדולה בתורה, פעם אחת נחלקה באיזה דין עם אחד מהתנאים הגדולים רבי יוסי הגלילי, ופסק הרמב"ם כמותה! בתורה אין משוא פנים, היתה לה חכמה כמו אחד התנאים.
פעמים רבות היא שכנעה את רבי מאיר והודה לה, כמו שהגמרא בברכות י. מספרת, שהיו להם שכנים בריונים מצערים את רבי מאיר בויכוחים ובפסוקים, עד שנקעה נפשו מהם ורצה ח"ו להתפלל שימותו.
אמר לאשתו, הרשעים האלה מצערים אותי, ברצוני להתפלל שימותו, ואם רבי מאיר מתפלל אין זה כמו התפילה שלנו…
אמרה לו, למה לך להתפלל שימותו? אם משום שנאמר בתהילים (קד. לה') 'יתמו חטאים מן הארץ', הלא לא כתוב יתמו "חוטאים", יתמו "חטאים"! תתפלל שישובו בתשובה וממילא העוונות ילכו. שמע רבי מאיר בקולה, התפלל שיחזרו בתשובה וחזרו בתשובה. ניצחה אותו בדיוק מהפסוק. בפרט אז היה להם שכל בהיר וגאוני, וזהו לא פלא שידעה יותר ממנו.
רבי מאיר אמנם היה גדול בתורה אך גדול גם בניסים ובמופתים!

רבי מאיר שאנו מדברים עליו, זהו רבי מאיר הקבור על אם הדרך בטבריה. וכך כתב רבנו האר"י ז"ל לפני ארבע מאות וחמישים שנה בשער הגלגולים בסעיף הראשון. בלכתך בחמי טבריה שם קבור רבי מאיר הנקרא בעל הנס, והוא רבי מאיר סתם דמתניתין – מה פירוש סתם דמתניתין? סתם, כל משנה שמופיע שם רבי מאיר זה רבי מאיר המדובר. וכל משנה ללא שם אומרה מתייחסת אף היא לרבי מאיר בעל הנס.
והוא רבי מאיר כותב המשניות, והוא הוא רבי מאיר בעל הנס.

במקום קבורתו של רבי מאיר שם גם היה מקום בית מדרשו. התלמוד ירושלמי במסכת כלאיים אומר, כאשר עמד רבי מאיר ליפטר מן העולם, ציווה את תלמידיו שילבישו אותו בגדים וינעלו לו מנעליו, ואף על פי שאין שמים נעלים למת כך עשו על פי צוואתו. וכן ביקש שיניחו לו מקלו בידו ויקברו אותו בדרך. שאלו אותו, רבנו קבר בונים במקום צנוע, בפאתי העיר, למה על אם הדרך? ובלב לבה של העיר? אמר להם רוצה אני להיות מוכן כשיבוא המשיח!

ידוע שרבי "חיים ויטאל" זיע"א שאל את ה"ארי הקדוש" האם נכון הוא הדבר מה שאומרים העולם שרבי מאיר קבור עומד? השיב לו שאכן זו האמת.

תנאים רבים קבורים בטבריה, ר' יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא, ר' המנונה סבא, ר' חנינה בן הונא, ר' הונא ראש הגולה ועוד רבים.
כתב הגאון ר' יוסף חיים ה"בן איש חי" ע"ה שחי לפני כמאה וחמישים שנה ונפטר לפני קרוב למאה שנה. שיש סיבה לכך ואומר, כשאדם נותן צדקה או רוצה לתן צדקה, טוב שיאמר – אני נותן זאת לצדקת רבי מאיר, כלומר לכבוד רבי מאיר. גם בעל מדרש תלפיות מגדולי הרבנים באיזמיר לפני ארבע מאות שנה רבי אליהו הכהן האיתמרי כותב בספרו, יש קבלה בידנו מאבותינו ורבותינו שעל כל צרה שלא תבוא, ידליק נר לכבוד רבי מאיר ויאמר "אלהא דרבי מאיר" עננו שלוש פעמים, ובעזרת ה' יתברך, יענו לו בזכות רבי מאיר.
הגאון רבינו יוסף חיים שואל למה דווקא דמאיר? ועונה על כך חידוש עצום, כאשר יש צדיק שחי בדור, כולם שותפים במעשיו של הצדיק. אותו הדבר אם יש רשע בדור כל ישראל ערבים זה לזה! אנו כולנו העם היהודי בכול התפוצות כולו מחובר אחד לשני לטוב ולמוטב! ומתי שותפות זו נפסקת? בשעת פטירת האדם מן העולם, זו הסיבה כשצדיק נפטר בוכים ומספידים כי ההספד הוא של כולם שהרי בחייו היה מגן על הדור כולו.
כמו כן חתן בר מצוה, ביום הכנסו לעול המצוות, אנו מצרפים אותו למניין ועושים ששון ושמחה, ולא אומרים בו תחנון, מדוע? הסיבה היא היות ונוסף עוד בחור למאזן הכוחות של עם ישראל שמקיים מצוות שהוא חייב בהן.
על פי האמור יובן כי רבי מאיר בעל הנס שונה הוא משאר הצדיקים. שהרי מגן הוא על הדור גם לאחר פטירתו, וזו הסיבה שביקש שיקברו אותו עומד, להראות שהנה הוא לא שוכב באדמה אלא עדיין עומד כאדם חי, והוא איתנו וזכותו מגינה עלינו גם אחר פטירתו!

ובמה זכה לכך רבי מאיר?

כפי שאמרנו שרבי מאיר הוא שכתב את המשניות, ובכל בוקר אנו קוראים "איזהו מקומן של זבחים…" מי כתב זאת? לא מוזכר שם אומרו. אם כן זה רבי מאיר על פי הכלל סתם משנה רבי מאיר היא. וכן המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא…" וכן משניות הנלמדות ונאמרות בכל יום בכל עת ובכל שעה בכל מקום בעולם שאמרן רבי מאיר. נמצא שבעצם אמירת המשניות אנו מחיים את אומרם כפי שאמרו חז"ל 'שפתותיו דובבות בקבר', אם כן זו דינמיקה של חיים, בבחינת צדיקים במיתתן קרויים חיים, ולכן רבי מאיר קבור עומד בשונה מכולם וזכותו מלווה אותנו בכל רגע ורגע.

בירושלמי מביא מעשה על כך. בתקופת חורבן בית שני הרומאים הצרו את צעדי ישראל לא רק פיזית, אלא גם בפן הרוחני. אסרו עליהם לקיים מצוות. ולבל נשכח שעם ישראל שונים הם מאומות העולם, בהבדלת מוצאי שבת אנו אומרים: "המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים". יהודי שקם בבוקר דבר ראשון עושה נטילת ידים! לפני אכילה נוטל את ידיו! מכין עצמו לשבת, מתקלח, טובל גופו במקוה ומחליף את בגדיו. תינוק שמביאים למולו קודם המילה רוחצים אותו, בישראל נשים צדקניות רבות שהיו מתחרות ביניהן מי תיתן כסף יותר לצדקה על מנת לזכות לרחוץ התינוק. למה? כיוון שהיו מביאים אותו כמו חתן ביום חופתו. התנאי הראשון לקדושה זה "הנקיות והטהרה"!
התנא האלוקי רבי מאיר היה חתנו של רבי חנינא בן תרדיון, מעשרה הרוגי מלכות, שהקהיל קהילות ברבים בשעת הגזירה וספר תורה נתון בחיקו. תפסוהו הזדים הארורים ודנוהו לשריפה כשהוא כרוך ביריעות ספר התורה, והביאו ספוגים של צמר והשרום במים והניחום על ליבו כדי שלא ימות במהרה. אף את אשתו הרגו, ועל בתו גזרו חיי קלון. ינקום ה' נקמתם ונקמת דם כל עבדיו לעינינו בקרוב.
אמרה ברוריה, אשת רבי מאיר, לרבי מאיר: "יש להציל את אחותי!"
מה עשה, לבש מדי חייל נכרי, רכב למחנה השבויות, וביקש מן השומר כי ימסור לידיו שבויה פלונית.
אמר השומר: "תבוא חוליית ביקורת, תבחין בהעלמה ותדונני למוות".
מסר לידיו צרור מלא זהובים, ואמר: "חצי תיקח לך, ובחצי הנותר תשחד את המבקר".
שאל: "וכאשר יתם הכסף, מה אעשה? הן ידינוני למיתה!"
אמר לו: "תאמר: 'אלהא דמאיר ענני', ותנצל".
חקר השומר: "ומי יבטיחני שהלחש עוזר?"
אמר לו רבי מאיר: "אנסהו על גופי". פתח ונכנס למכלאות כלבי הטרף צמאי הדם. כשראוהו התנפלו עליו לשסעו. קרא: "אלהא דמאיר ענני", מיד בלמו ונסוגו אחור. השתכנע השומר ומסר את השבויה לידיו. באו חוליות ביקורת, ושיחדם. כאשר תם הכסף, נתגלה דבר העדרה. דנוהו למוות בתליה. כרכו את החבל סביב צווארו. אמר: "אלהא דמאיר ענני", וניתק החבל. תמהו ושאלו: "מה זאת". סח להם כל המאורע. ערכו מצוד אחר רבי מאיר, וניצל מידם בנס. (עבודה זרה, יח ע"א).
ומיני אז מקובל בכל תפוצות ישראל, שכאשר יש לאדם איזו צרה ובקשה, יתן מטבע לצדקה להחזקת איזו ישיבה בארץ הקודש, ויאמר פעמיים: "אלהא דמאיר ענני", וכבר זכו רבים להיוושע בדרך נס ופלא.

ויש להבין: אם רבי מאיר, התנא האלוקי, ניצל מהכלבים האימתניים – הרי זה משום זכויותיו העצומות ותורתו וקדושתו. ואיך סמך השומר הנכרי שגם הוא ינצל כמותו?

וכתב רבינו מנחם עזריה מפאנו זצ"ל שכוונת הדברים היא: רבונו של עולם, ענני על סמך אותה כוונה שכיוון רבי מאיר! ופירש בכך את הפסוקים: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם" (תהילים פד. ה' – ו'). כלומר: אשרי אלו שנכנסו לבית ה', היינו לפנימיות הכוונות, ועשו עצמם מעון לשכינה, בבחינת "זה אלי ואנוהו" (שמות טו. ב'), "אהיה לו למעון" (ישעיה לג. כ') ואשרי אלו הבוטחים ב'מסילות שבלבבם' של אלו שיודעים הכוונות.

ומכאן למד מרן החיד"א זיע"א, שמה שנהגו רבים לומר שהם מכוונים בתפילה או במעשה המצוות לדעתם של רבי שמעון בר יוחאי, ורבי יצחק לוריא אשכנזי וכדומה, היינו לדעתם של אלו שידעו וכיוונו לרמזי המצווה וסודה, מנהג טוב הוא ונאמר בו: "אשרי", עד כאן דבריו. אם כן נראה על פי הדברים כי רבי מאיר היה בעל הבית של הנס! היה אומר מתי יפעל ומתי לא.
זה גם ענין הנר שאנו מדליקים. מדוע דוקא נר? כי הנר נמשל למצוה כך כתוב במשלי (ו. כג') "כי נר מצוה ותורה אור"! ידוע שבהדלקת נרות או נר מצוה אומרת הגמרא במסכת שבת (כג. ב') אמר רב הונא הרגיל בנר – (נר שבת – וחנוכה רש"י) רגיל – זהיר, להדליק נרות יפים בפמוטות נקיים ובמקום שהאור יאיר טוב והפתילות נאות ושמן זית זך, הויין ליה בנים זכרים – הגמרא מביאה שם מעשה עם רב חסדא, בדרכו מבית הכנסת לביתו היה רגיל שהיה עובר ושונה על פתח משפחתו של רב שיזבי. ראה שהיו רגילים להדליק נרות הרבה, אמר: אדם גדול יצא מכאן. ואכן אומרת הגמרא יצא מבית זה רב שיזבי.
ואילו התורה היא אור, אם יש תורה יש אורה, אדם עם תורה הוא מאיר. וכך אומר הכתוב בקהלת (ח. א'). "חכמת אדם תאיר פניו" אדם מלא בחכמת התורה הרי שפניו קורנים, מאירים, הוא מקרין אנרגיות חיוביות וכאשר אתה מביט בפני חכם כזה זה עושה לך טוב!

מאידך, אם חלילה מסתכלים בפני אדם שלילי זה גורם לבעיות קשות! לכן אמרו חז"ל אסור להסתכל בפני רשע! צריך מאוד להיזהר ולדעת מה מותר ומה אסור לראות, פעמים שמסתכלים בכל מיני כתבי עת למיניהם, או אנציקלופדיות וספרים שונים ומשונים ויש בהם דמויות ותמונות של כל מיני אנשים לא רצויים. יש להיזהר מלהסתכל עליהם ובפרט יש לשמר על הילדים שראיות כאלו הן בעלות השפעה שלילית חמורה ביותר בנפש הילד לטווח ארוך.
רבי מאיר הוא בבחינת מאיר בהווה, עכשיו ותמיד. לא קראו אותו בשם רבי יאיר, ולא רבי האיר, אלא רבי מאיר לשון הווה ועתיד, כי יראת שמיים שלו ותורתו ויראתו הם המאירים.
זאת ועוד זיכה אותו הקב"ה במה שלא זכו אחרים, זכה להבחנה! ידוע כי רבי עקיבא היה רבו של רבי מאיר, ולפני רבי עקיבא היה לו רב ושמו רבי ישמעאל והתעלה רבי מאיר בתורתו עד שנהיה לחברו של רבו רבי ישמעאל ואילו רבי עקיבא תמיד היה ונשאר רבו של רבי מאיר.

לרבי מאיר היה רב נוסף ושמו אלישע (אחר) שפקר ויצא לתרבות רעה. הגמרא בחגיגה (טו ע"א) מוכיחה איך קרה שאלישע יצא לתרבות רעה – ורבי מאיר המשיך לכבדו למרות שפרק עול.
אסור לזלזל בשום אדם שבצלם אלוקים ברא אותו, והגמרא אומרת אפילו גוי. כמו שמצינו אצל ר' יוחנן שאמר מעולם לא הקדימני אדם באמירת שלום, אפילו לגוי בשוק. התורה מלמדת דרך ארץ כיצד על האדם לנהוג עם הבריות.
וכך מספרת הגמרא בחגיגה (טו ע"א).
רבי מאיר היה מלמד תורה בשבת בטבריה, אמרו לו רבך אלישע עובר כעת בשוק – ומה זה עובר? רוכב על הסוס בשבת, מחלל שבת! יצא רבי מאיר מבית המדרש והיה מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת, אמר לו, אף אתה חזור בך. אמר לו, ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר?

הגמרא שואלת, ורבי מאיר איך למד תורה מאחר – מאלישע, אדם כזה שהתפקר ומחלל שבת בפרהסיה, כיצד ניתן ללמוד ממנו תורה? ולמה באמת אסור ללמוד מאדם כזה?

הגמרא דורשת על הפסוק "כי שפתי כהן ישמור דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא" (מלאכי ב. ז'). מה פירוש מלאך? אם הרב דומה למלאך ה', תלמד ממנו תורה, אבל אם אינו דומה למלאך אל תבקש תורה ממנו, אסור ללמוד תורה מאדם לא הגון, למה? כי יתכן שיש בתורתו ארס, דברים אסורים, והוא מפעפע נגד ה' ותורתו.

אם כן איך בכל זאת למד רבי מאיר תורה מאחר? הגמרא משיבה, רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק.
רבי שמעון בר יוחאי שהיה חברו של רבי מאיר דווקא פירגן לו לרבי מאיר בזוהר הקדוש וכתב: רבי מאיר הייתה לו נשמה גדולה מאוד, וחכמה עמוקה ביותר שיכל לדעת בדיוק היכן נמצא הפרי והיכן נמצאת הפסולת. והביא דוגמא לזה, כמו שבמוח האדם אם חלילה וחס יש לאדם איזה גידול בראש צריכים לפתוח הגולגולת ולדעת איפה בדיוק לחתוך לא פחות מדי ולא יותר מדי, ואם חלילה נעשתה פעולה לא נכונה וחתכו טיפה יותר, הרי שפוגעים בגזע המוח, ואם חתכו פחות ממה שצריך, אז כאילו לא עשו כלום. כלומר, צריך לדעת בדיוק את הגבול והתחום. זו היתה גדולתו של רבי מאיר שנתברך בה וידע להבחין ולהבדיל בדיוק ולקחת את האוכל מתוך הפסולת לקח את כל דברי אלישע רבו שהיה מלא וגדוש בתורה.

כמה סיבות גרמו לאלישע להגיע לידי כפירה.
אחת הסיבות היתה, שהיו נושרים מחיקו ספרי מינים. כלומר מלבד התורה שלמד, למד גם דברים חיצוניים, כל מיני דברים שהיו נוגדים את התורה והשקפותיה וזה הביא אותו לכפירה.
דבר נוסף מובא בתלמוד, זה היה ביום הכיפורים כשהיה במעי אמו, אמו הריחה ריח של בשר דבר אחר (חזיר), ולא סתם בשר חזיר, אלא שהיו לוקחים בשר זה להקריבו לעבודה זרה, וחשקה נפשה מאוד לטעום מבשר זה עד שהתעלפה. הלכו לשאול דעת תורה, אמר להם לחשו לה באוזנה, יום הכיפורים היום, שישמע העובר ואולי תירגע, אך לא הועיל, והאכילו אותה מבשר זה ביום הכיפורים. מסבירה הגמרא ואומרת: מזון טמא זה שנכנס לגופה, חדר לעובר כמו ארס והשפיע על נשמתו ולכן בסופו יצא כפי שיצא.
רבי מאיר בגודל הבחנתו ידע להבחין גם בתוך הארס של הנחש הזה היכן הקודש והיכן החול, לכן נקרא רבי מאיר בשם זה.

האור האמיתי זה במוח כשאדם יש לו חכמה שיודע להבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך, זה נקרא רואה! לכן במוצאי שבת בברכת אתה חונן לאדם דעת שם אנו אומרים את ההבדלה – כי האור האמיתי זה לדעת. אם אדם לא יודע זה המצב הכי גרוע. דוגמת אדם ההולך לרופא ומתלונן על כאב או מחלה, והרופא מזהיר אותו שאם ימשיך כך הוא בדרך למחלה קשה יותר ה' ישמור, ולכן הרופא מכין לו רשימה של מאכלים, זה מותר וזה אסור, זה מומלץ וזה לא מומלץ, באם האדם יודע להבחין בין הטוב לרע, אז יבריא, אך אם לא ידע להבחין בין טוב לרע, אזי רע יהיה גורלו.
הוא הדין ברוחניות, צריכים לדעת מה מותר ומה אסור. ובזה היה כוחו של רבי מאיר שהיה ענק וגדול מאוד, בתורה, בתפילה, בניסים, בחסדים ובהנהגה על עם ישראל, ולכן כשרק מזכירים את שמו עצם זה, זה כבר סגולה גדולה! או כאשר מדליקים נר לכבודו שיש בזה מעלה וסגולה גדולה מאוד.
ובעניין הדלקת נר לא מצאנו שמדליקים בבית נרות, מלבד נר שבת, נר חנוכה ולא עלינו בשבעת ימי אבל, ומה שנוהגים להדליק נרות בבית הכנסת זה דוגמת נר התמיד שהיה דולק בבית המקדש. ובנוסף להדלקות אלו שמנינו יש עניין מיוחד להדליק בבית נר לכבודו של רבי מאיר, והעניין הוא לאו דווקא בעצם ההדלקה, אלא כשאתה מדליק נר, זה מעורר אותך לדעת את גדולתו ורוממותו תורתו והנהגותו של רבי מאיר, ובכך תתבונן במעשיך זה למעשה התכלית בהדלקת הנר לכבוד רבי מאיר.

הגמרא מספרת שרבי מאיר היה הולך לדרוש בכל שבת שש עד שמונה שעות ואז היה חוזר לביתו. שני בנים היו לו, שכפי הנראה היו בני שמונה שנים ועשר שנים, והיו באים אף הם לדרשת אביהם. הנה שבת אחת היו הולכים בדרך ועברו ליד איזה גדר אבנים שהתמוטטה עליהם וקברה את שניהם לא עלינו. אנשים שראו את הנעשה מיהרו וחילצו את גופותיהם והביאו אותם לאמם ברוריה אשתו של רבי מאיר.

מה עשתה צדקת זו? השכיבה אותם במיטה וכיסתה אותם בסדין. כשחזר רבי מאיר שאל, היכן הילדים? אמרה לו ברוריה, עוד מעט ישובו. וכך עד מוצאי שבת קודש כששאל לה שוב על הילדים, אמרה לו רבי, שאלה לי אליך. מי שהפקיד בידי פיקדון ומבקש אותו חזרה, האם אחזיר לו את הפיקדון? אמר לה רבי מאיר, ודאי ובודאי, אמרה לו ברוריה, אם כן, הקדוש ברוך הוא הפקיד בידנו שני בנים וביקש אותם חזרה. אמר לה נחמתני כדרך שבני אדם מנחמים!

זו גדלות כשאדם יודע שכל מה שיש לו בעולם כולל הילדים, הפרנסה והבריאות, הכל הכל זה בתורת פקדון, וכלום לא של האדם, אדם כזה זוכה שהקדוש ברוך הוא איתו. תמיד נדע כי ה' נתן ה' לקח – יהי שם ה' מבורך.
כמה קטנים אנו מלהבין את דרכי ה', נסתרות הם דרכיו, וכאן אכן נבחנת אמונת האדם!

מובא בספרים הקדושים כי רבי מאיר בעל הנס כשנפטר לא הכניסו אותו למחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרו תורה בשמו בישיבה של מעלה.
כמו כן, דרך כלל נהוג לקבור את הנפטר כשהוא שוכב, רבי מאיר ביקש בצוואתו לקברו כשהוא עומד וידיו פרושות אל על.
רבי מאיר בעל הנס כשמו כן הוא, בעל אותות ומופתים, כל מי שיש לו צרה, סגולה שידור נדר לכבוד רבי מאיר בעל הנס, ובדוק ומנוסה שינצל בזכות רבי מאיר.

אם כן נשאלת השאלה, מדוע לא הכניסו את רבי מאיר במחיצתו של הקב"ה?

אומרים חז"ל: לרבי מאיר היה רב ושמו אלישע בן אבויה. הגמרא מספרת בחגיגה (טו ע"א). ארבעה אנשים נכנסו לפרדס (עלו לשמים) ר' עקיבא, אלישע בן אבויה, בן עזאי ובן זומא. אלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות, כפר בקב"ה ויצא לתרבות רעה. היה ביום שבת קודש רכוב על סוס ועובר עבירות דאורייתא, יוצא מתחום שבת ותולש מהעץ, ורבי מאיר היה רץ אחריו ולומד ממנו תורה.
אומרים חז"ל כיוון שאלישע היה רבו של רבי מאיר וממנו למד תורה, לכן לא הכניסו אותו למחיצתו אחר פטירתו, עד שאחד התנאים שפגש את אליהו הנביא שאל אתו היכן רבי מאיר בשמים? אמר לו אליהו הנביא, עדיין לא נמצא בגן עדן! שאל אותו התנא לאליהו מדוע? אמר לו, משום שלמד תורה מאלישע, ואסור ללמוד תורה מרשע. אמר לו אותו תנא לאליהו, רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! מיד אמר אליהו עכשיו אני שומע שהקדוש ברוך הוא הכניס את רבי מאיר לישיבה של מעלה, ועוד שומע אני שהקדוש ברוך הוא אומר, מאיר בני אומר כך וכך, דהיינו אומר בשמו של רבי מאיר תורה.
ויש לשאול, מדוע לא זכה רבי מאיר עשרות בשנים שתיאמר תורה בשמו בישיבה של מעלה? ולא זכה במחיצתו של הקדוש ברוך הוא? הרי כולם יודעים קדושתו של רבי מאיר, בכל מקום הלכה כמותו, ומדוע נענש?
המפרשים מגלים לנו כי אדם שיש עליו לעז גם אם הלעז לא נכון הוא מוריד ומחליש את כוחו. הרמב"ם תיקן תפילה מיוחדת שאדם יתפלל שהקדוש ברוך הוא ישמור אותו מלזות שפתיים!

על הפסוק "יפה עיניים וטוב רואי" (שמואל א' טז. יב') שנאמר על דוד המלך, דרשו בתלמוד: כי בכל מקום הלכה כמותו! וכשהיה דוד המלך יושב ולומד תורה בבית המדרש, היה נכנס שמעי בן גרא שהיה תמיד במחלוקת קשה איתו. וכשהיו הלומדים ישובים בבית המדרש, היה קם שמעי בן גרא, משתיק את כולם, והיה צועק ושואל לדוד המלך, דוד, שאלה לי לשאול אותך, מה דינו של אדם הבא על אשת איש? אומרת הגמרא, באותה שעה שהיה נשאל דוד המלך שאלה זו, אם היו חותכים כל גופו לא היו מוצאים בו טיפת דם!

ובאמת למה היה עושה זאת שמעי בן גרא? אלא ידוע שהיתה לזות שפתיים על דוד המלך, שחטא עם בת שבע, ויש בו עוון אשת איש, ורצה שמעי בן גרא לבייש אותו לפני כולם.
ומה היה משיב לו דוד המלך? הגמרא אומרת שדוד היה עונה לו תשובה ואומר, הבא על אשת איש חייב מיתה, ויש לו חלק לעולם הבא, אך המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
ומדוע שמעי בן גרא היה מבייש כך את דוד המלך? התשובה היא: אדם בכל מדרגה שלא יהיה, גם אם יהיה צדיק יסוד עולם, אם יש עליו לזות שפתיים – תש כוחו ויורדת עוצמתו.
מה רצה שמעי בן גרא? הוא ידע את צדקותו וחסידותו של דוד המלך, וידע שבכל מקום הלכה כמותו ורצה להתיש את כוחו של דוד המלך ואם הוא לא מצליח בדרך ישרה אז הוא מוצא דרך אחרת לא ישרה, על ידי שיוציא עליו לעז!
וכך היה העניין גם עם רבי מאיר בעל הנס, כל זמן שלזות שפתיים שהיתה עליו מכך שלמד תורה מאלישע לא עברה מהעולם, אזי לא נאמרה תורה בשמו של רבי מאיר, אך בזמן שאותו תנא אמר לאליהו. 'רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק' ממילא לימד זכות ופסקה לזות השפתיים על אלישע וכך נסללה דרכו של רבי מאיר.
"אלהא דמאיר עננו" אמן ואמן.

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.