פסח שני

פסח שני

בשנת 2449 לבריאת העולם, ציינו בני ישראל את יום השנה הראשון ליציאתם ממצרים בי"ד בניסן והקריבו את קורבן הפסח. 30 יום לאחר חג הפסח, ביום י"ד אייר, יכלו לבחור לקיים את מצוות פסח שני.
יש הקוראים אותו פסח קטן (משניות ראש השנה פרק א' מ"ג, וברע"ב שם). ובשפה הארמית פסחא זעירא (חולין קכ"ט, א').
בזמן שבית המקדש היה קיים, כל מי שלא הקריב את קורבן הפסח בזמנו, קיבל הזדמנות נוספת לקיים את מצוות הקרבת הקורבן בפסח שני. מצוות עשיית פסח שני, מוזכרת בפרשת בהעלותך: בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצריים נצטוו "לעשות את הפסח ככל אשר צווה ה' את משה כן עשו את בני ישראל" (במדבר ט', א' ,ה').

בימינו, מציינים את יום פסח שני באי אמירת תחנון ונוהגים לאכול בו קצת מצות. יש כאלו שנהגו לאכול ביום פסח שני מצה ומרור, כאשר הטעם הוא זכר לקורבן פסח שני שהיה נאכל "על מצות ומרורים".
כמו כן, יש נהגו לאכול ביצה בפסח שני, כאשר הטעם היא אותה הסיבה שיש לאכילת ביצה בליל הסדר. שכן, בשעה שאוכלים זכר לקרבן פסח מתאבלים על בית המקדש, וטעם זה שייך גם בפסח שני, שאילו היה בית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן פסח בי"ד באייר, ועכשיו שלא זכינו אנו אוכלים ביצה, שהוא מאכל של אבלים (מנהג ישראל תורה תצ"ג). עוד נהגו בימינו לקרוא פרשת פסח שני, ולהרבות בשמחה בכל אותו היום.

עלייה לרגל

שורש המצווה

על פי ציווי ה', בזמן שבית המקדש היה קיים, רק אנשים שהיו טהורים מטומאת מת יכלו להביא את הקורבן. בעוד הם זכאים להקריב את קורבן הפסח במועדו, היתה קבוצת אנשים שנטמאה בטומאת מת ובאה למשה רבינו בתלונה: "מדוע נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני-ישראל"? כלומר מדוע, בגלל שאנו טמאי מתים לא נזכה להקריב את הקורבן החשוב?

לאחר ששאל את פי ה', מסר להם משה רבינו את התשובה לתלונתם:
שלושים יום לאחר הפסח תהיה לכם הזדמנות להקריב את קורבן הפסח כהלכתו – בזמן הפסח השני, בי"ד באייר. מאז ואילך, שלושים יום לאחר הפסח היה עם ישראל מציין את הפסח השני, עבור אלו שלא יכלו לחגוג את החג הראשון ולהקריב את הקורבן במועדו.

גם הנמצא בדרך רחוקה מחויב בפסח שני

בתורה נכתבו שני מקרים של אנשים שמקיימים את 'פסח שני'. האחד, כפי שציינו קודם לכן הוא טמא המת, והשני הוא אדם "הנמצא בדרך רחוקה". אותו אדם לא קיים את חג הפסח כהלכתו ולא הקריב את קורבן הפסח כיון שהיה מרוחק ממקום המקדש. יחד עם זאת, גם מי שלא עשה את הפסח מסיבות אחרות, כגון, שהיה טמא בטומאה אחרת המגבילה אותו מלהיכנס למקדש, או נאנס באונס אחר שעיכב אותו מלהגיע במועד למקדש. כך גם מי שלא עשה את הפסח בשוגג או במזיד, אף הוא יכול לחגוג את הפסח השני.
כל הדינים הללו נכונים לגבי גברים, אולם נשים אינן חייבות בפסח שני, ומי שלא הקריבה פסח בזמנו, רשאית להקריב קורבן במועד הפסח השני ותבוא עליה ברכה. (רמב"ם קרבן פסח ה, ח. כרבי יהודה בפסחים צא, ב, וכמסקנת הגמרא שם).

מצה, פסח, שולחן פסח

סגולתם הפנימית של עם ישראל הנלמדת מהמצווה

מפרשת פסח שני למדים גם על סגולתם הפנימית של עם ישראל, על דברי הפסוק: "אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי יִהְיֶֽה טָמֵ֣א׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לה'" (במדבר ט',י').
פשט הפסוק עוסק באדם שהיה רחוק מירושלים ולא יכל להקריב פסח ראשון במועדו. רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל דייק בעניין שהתורה מעוניינת לרמוז שגם כאשר אדם מישראל מרוחק מהקב"ה מבחינה רוחנית, עד כדי כך שיורד מטה מטה ולכן אינו מל את בנו ואף אינו רוצה להקריב את קורבן הפסח. אף על פי כן, לאותו אדם יש תקווה, כפי שכתב בספרו "פרי לצדיק".

"כי יש תקוה לכל נפש מישראל אפילו לטמא ושהיה בדרך רחוקה… שהתרחק עצמו מלגשת אל הקודש…. אפילו כשיש אדם מישראל שהתרחק עד כדי כך שאינו מוכן לבוא בברית עם הקב"ה באמצעות ברית-מילה והקרבת פסח – עדיין לא אפסה התקווה ממנו".

דברים אלו של רבי צדוק הכהן זצ"ל מבארים לנו מדוע מצוות "פסח שני" בתורה נפתחת בבקשתם של ישראל למשה תחילה: "למה נגרע לבלתי הקריב הפסח". בעומק, מבחינה רוחנית, אותם יהודים בפנימיותם מבקשים "למה נגרע"? כלומר הם מחפשים את הקשר עם הקב"ה למרות שהם נמצאים במצב ירוד מבחינה רוחנית. לכן, אין להתייאש מאף אדם בישראל גם אם אנחנו רואים אותו רחוק מאוד מקרבת אלוקים.

האנשים בזכותם נודעה מצוות פסח שני בתורה

קיימת מחלוקת בין התנאים, מי היו האנשים שבזכותם נאמרה למשה מצוות פסח שני?
וכך מובא במדרש ספרי בהעלותך: "'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם', מי היו? – נושאי ארונו של יוסף היו – דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו, שנטמאו לנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר: אין צריך; אם נושאי ארונו של יוסף היו – יכולים ליטהר! ואם מישאל ואלצפן היו – יכולים ליטהר! – ומי היו? – למת מצוה נטמאו!" ושאלה היא, מניין זאת לרבי יצחק? ושמא מת אדם אדם באהלו במחנה ישראל – כשאר כל אדם? אלא שהשאלה שהעסיקה את חכמים היא, מדוע נמנעה פרשה זו ממשה, ונתחדשה דווקא על ידי אנשים פשוטים מישראל? ותשובת רש"י שם: "ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר על ידי משה, אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם, שמגלגלים זכות על ידי זכאי", מסתבר שאותם אנשים, שחשו כה טמאים ורחוקים, אך בשורשם רצו להתקרב לה', זכו בסופו של דבר לחדש פרשה בתורה.

כלומר, גם אם אדם נמצא במקום נמוך עד מאוד ומרגיש ריחוק מריבונו של עולם, עצם הרצון הטוב להיות טהור ולחזור למסלול, עשוי להביא אותו למקום בו הוא לא דמיין שהוא יהיה- מקום בו הוא מחדש פרשה בתורה.

שתפו את המאמר:
עסקים מומלצים באינדקס אנ"ש​
דבר תורה על פרשת השבוע​
הישארו מעודכנים

הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש

מה חדש באתר